החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פינות כחולות

מאת:
הוצאה: | 2009 | 272 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

19.50

רכשו ספר זה:

דרכו של איציק מאנגר בחיים ובספרות מצטיינת במתח דרמטי רב: היידיש, השפה מבית, הייתה צריכה להיאבק על הבכורה בליבו של העלם הצעיר אשר גדל בצ'רנוביץ והתעתד להיות משורר בעמו; בהחלטה מושכלת ניתק מאנגר ממחוזות צמיחתו והגיע אל המרכז של תרבות יידיש באירופה – אל ורשה, שם פרחה יצירתו, מיזוג ייחודי של קול עממי נלבב ועידון מודרני. בשנות השואה הוא התגלגל אל בירות העולם המערבי המתנכר, וצפה בהן בכאב ובחוסר אונים בחורבן עמו ולשונו. אך שנות חייו האחרונות זימנו לו הפתעה לא צפויה – מסע ניצחון וקבלת פנים חמה ואוהדת ביותר במדינת ישראל.

ספר זה מצייר את המסלול המפותל של יוצר מרכזי בספרות יידיש, כפרי של מפגש טעון ומעשיר של מסורות ספרותיות יהודיות עם תרבות אירופה במאה העשרים.

אלכסנדר שפיגלבלאט, משורר ומסאי, שימש שנים רבות במערכת של "די גאלדענע קייט", הרבעון הספרותי המרכזי ביידיש שהופיע בתל אביב. ספר זה הוא פרי היכרותו האינטימית עם עולמה של ספרות יידיש ועם המחוזות התרבותיים בהם צמח איציק מאנגר.

מקט: 4-249-1987
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
דרכו של איציק מאנגר בחיים ובספרות מצטיינת במתח דרמטי רב: היידיש, השפה מבית, הייתה צריכה להיאבק על הבכורה בליבו של […]

הסביבה של צ'רנוביץ

צ'רנוביץ – מרכז של תרבות גרמנית

אם להסתמך על אמירתו של גתה, שכדי להבין את המשורר חייבים לעשות קודם הכרה עם הסביבה שבה הוא גדל – אכן יש לחפש את המפתח לשירתו של איציק מאנגר ולאיציק מאנגר המשורר, במחוז הצפוני של בוקובינה, בעיר צ'רנוביץ, לרגלי הרי הקרפטים המזרחיים, ליד הנהר פּרוט, בשכנותם של המחוזות בֶּסַרַבִּיָה, גליציה וצפון רומניה.

כמובן, לפי המפות של ימינו, במאה העשרים ואחת שלנו, קשה להתמצא במקומות ההם. כדי לצאת מן המבוך, יש לחפש בין חפצים היסטוריים ישנים, מפות מלפני מאה שנה, בטרם שינו באזור ההוא את הגבולות, לפני שהתחלפו השליטים, בטרם נשרה בוקובינה מן האימפריה האוסטרו־הונגרית המתפוררת וכמוה נשמטה בסרביה מן האימפריה הרוסית המטולטלת – בקיצור, לפני ששם, באירופה המזרחית, קמה המדינה שקראה לעצמה ביהירות "רומניה הגדולה". השינויים הגאוגרפיים שחוללה מלחמת העולם הראשונה השפיעו השפעה ניכרת גם על המרקם התרבותי של העממים המקומיים, והם נתנו אותותיהם גם ברחוב היהודי.

 

איציק מאנגר נולד בצ'רנוביץ בשנת 1901, ואף שכבר מגיל 13 החל לנדוד ממקום למקום, הוא נשאר כרוך ומקושר עם הסביבה של צ'רנוביץ, שהשתרעה מבחינתו לעבר גליציה, אל הקהילות של סטוֹפּצֶ'ט וקוֹלוֹמֵיי, עיירות מוצאם של הוריו. סביבה ססגונית ורבת פנים זו, עם מרקמה התרבותי המיוחד במינו, הייתה הרקע לצמיחתו כמשורר. בכל מקום שאליו נתגלגל לאחר מכן, נותר הד ביצירתו לאותה סביבה, עם הזיווג הייחודי של היידיש והגרמנית והחיכוך שביניהן.

אולם מרכז יידיש ממשי לא היה בצ'רנוביץ, אף שחיו שם כ־50,000 יהודים, כמחצית מן האוכלוסייה כולה, ושם נערכה, כידוע, בשנת 1908, "ועידת שפת היידיש" המפורסמת (שבה הוכרזה שפת היידיש כשפה לאומית של העם היהודי). באותם "זמני עבר טובים" האמינו יהודי בוקובינה, שהקיסר פרנץ־יוזף, בעל פאות הלחיים, שהם קראו לו, מתוך עוקץ של חיבה, "פרוים־יוסל", יאחז לעולם את זרועו הימנית נטויה על ראשם. לכן האוריינטציה הייתה בעיקר לכיוון של התרבות הגרמנית. הַמשיכה לתרבות הגרמנית הוסיפה להתקיים, במידה מרובה, אף לאחר המהפך, אצל הדור הצעיר, שכבר גדל תחת הממשל הוולאכי (הרומני) וחש כבר על בשרו את השוט הרומני הגס, האכזרי.

לכן יש להביא בחשבון כבר מלכתחילה, שמאנגר לא התעצב בסביבה מובהקת של יידיש, כמו מרבית הסופרים היידיים שמוצאם בפולין, בליטא ובאוקראינה, שכן צ'רנוביץ לא הייתה מרכז של יידיש.

ההתלהבות לגבי השפה והתרבות הגרמנית בבוקובינה נשאה בוודאי את חותם ההשכלה הגליצאית ושאיפות ההתבוללות והאינטגרציה של המאה התשע עשרה, שיהודי מזרח אירופה ספגו מבני דתם שבמערב אירופה. אך חלק נכבד בכך היה גם למדיניות האוסטרית לבצע "גרמניזציה" לעמים שבמחוזות הספַר של האימפריה. במרוצת מאות שנים עברה בוקובינה מיד ליד; היו לה שליטים שונים, והיא הפכה לפסיפס של כל מיני לאומים ועממים: הוּצוּלים, אוקראינים, רומנים, פולנים, גרמנים, צוענים ויהודים. נראה שיהודים התיישבו שם עוד בימי הרומאים. בשנת 1774 עברה בוקובינה לשלטון הכתר האוסטרי־הבסבורגי, תחילה כחלק מגליציה ואחר כך כפרובינציה נפרדת, ממש בגבול האימפריה. כדי לחזק שם את שליטתו, עודד הממשל האוסטרי את פיתוח התרבות הגרמנית, והיהודים היו הקופצים הראשונים על כך. הם עטו על ה"מציאה" הזאת בהתלהבות והיו לחסידיה הנאמנים.

בשנת 1808 נפתחה בצ'רנוביץ הגימנסיה הגרמנית הראשונה, וב־1875 – האוניברסיטה על שם פרנץ־יוזף, שם שימשו בהוראה, עד 1914, ארבעה עשר פרופסורים יהודים, ובהם כאלה שבאו מהמטרופולין, מווינה, שם יהודי לא היה יכול להגיע למעמד כזה, אלא אם התנצר.

צ'רנוביץ נעשתה אפוא מרכז חשוב של התרבות הגרמנית, שנשען בעיקר על האינטליגנציה היהודית המתבוללת, שעליה היה יכול הממשל לסמוך, שכן ליהודים לא היו אמביציות לאומיות, ולא הייתה להם כוונה להתנתק מן הכתר האוסטרי, כפי שחלמו הפולנים, הצ'כים, וגם הרומנים הבוקובינאים. היהודים הסתפקו בדרך כלל ביהדות שבתחום הדתי בלבד. אפילו יהודים מתבוללים ריפדו את נאמנותם האוסטרית עם "דת משה" והלכו אל ה"טמפל" לתפילת כל נדרי, להראות עצמם לעיני האלוהים היהודי, כסגולה להצלחה. הוויכוחים בעניין לשון יהודית לאומית, שבאו לידי ביטוי בוועידת צ'רנוביץ בשנת 1908, נבעו בעיקר מהאידאולוגיה הבונדאית.

אחד מהראשונים בשלשלת הייחוס של התרבות הגרמנית בצ'רנוביץ היה קארל אמיל פרנצוֹז (1848-1904), דמות כמעט נשכחת, אף שמוצאו היה בעצם מגליציה, ואמו הייתה נוצרייה.[1] הוא ראה את עצמו יהודי דווקא, וסירב בנחרצות להמיר את דתו כדי להצליח כמשפטן. הוא גדל בצ'רנוביץ ושם גמר את הגימנסיה. הוא קנה לו שם בספריו הפופולריים מאוד, בעלי תמטיקה יהודית: Die Juden von Barnov, Der Pojaz, Der Wahrheitssucher ("יהודי בארנוב", "המוקיון", "מבקש האמת"). לאחר כמה שנים הוציא לאור בגרמניה את המהדורה הביקורתית המקיפה הראשונה מעיזבונו הספרותי של גיאורג ביכנר (Georg Büchner, 1813-1837).

איציק מאנגר היה מצוי היטב בהווייתה הלשונית והתרבותית של סביבתו הבוקובינית־גליצאית. בהיותו עדיין תלמיד גימנסיה אפילו אחז בעט בלשון הגרמנית, כתב שירים בגרמנית (שנשתמרו בארכיון מאנגר שבאוניברסיטה העברית בירושלים). הוא כנראה חלם אז ברוח הסביבה להתבלט כמשורר גרמני; אך גם לאחר מכן, כמשורר יידי, נותר מקורב לתרבות הגרמנית והיה בן־בית בשירה הגרמנית. כדאי להזכיר את ההספד שכתב לאחר מותו של המשורר הווינאי הוגו פון הופמנסתַל ופרסמו בכתב העת המיניאטורי שלו געציילטע ווערטער ("מילים ספורות"), צ'רנוביץ, אוגוסט 1929.[2]

בהספד זה עוסק מאנגר בשירו של הופמנסתַל, "Ballade des äusseren Lebens" ("בלדה של חיים חיצוניים"), וממנו הוא מצטט בתרגומו שלו את השורות האלה:

 

און קינדער וואַקסן אויף מיט טיפֿע אויגן,

וואָס ווייסן גאָרנישט, וואַקסן אויף און שטאַרבן,

און אַלע מענטשן גייען זיך זייערע וועגן.

 

[וִילָדִים שֶׁגְּדֵלִים עִם עֵינַיִם עֲמֻקּוֹת,

שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים דָּבָר, גְּדֵלִים וּמֵתִים,

וְכֹל הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים לָהֶם בְּדַרְכָּם.]

 

בהספדו זה נגע איציק מאנגר בנימה הרגישה ביותר של שירה שהדהדה ביצירותיהם של שני משוררים גרמנים גדולים: הוגו פון הופמנסתַל וריינר מריה רילקה. הוא נגע במסתורין של המוות, שבו הוא נאבק גם בשירתו שלו. וכך כתב:

 

כל עצב עמוק ואמתי שמתגלה לנו, לא כפרפר שחור, המרפרף רגע ונעלם, אלא הולך אחרינו כמו צל צבעוני כל החיים כולם, מציב – וחייב להציב – מול העיניים ונוכח המחשבה, את המסתורין – מוות. ריינר מריה רילקה, המרחף הגאוני בתוך עולם של סימני שאלה, שמע את בכיו של המוות בתוך תוכם של המהומה והרעש של החיים. הוגו פון הופמנסתַל, האלגיקן השקט, האלגנטי – בכל רגע, בכל דקה, בכל שעה, [ניהל את] הדיאלוג הבלתי פוסק עם המוות, הדיאלוג שאנו ממשיכים לטוות עוד ועוד, ואשר הוגו פון הופמנסתַל סיימו זה־עתה…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פינות כחולות”