פנקס הכתובות האדום

רומן יפהפה ומרגש על הזיכרונות הבהירים והחדים שנשארים בסופם של חיים סוערים, על אנשים שפגשנו ושנפשנו נקשרה בשלהם.

דוריס בת ה־96 יושבת בדירתה בשטוקהולם, פותחת את פנקס הכתובות האדום ומתחילה לכתוב את סיפור חייה הדרמטי, שנפרש כמעט לכל אורך המאה העשרים.

היא רוצה להפקיד את סיפור חייה אצל ג'ני, קרובת המשפחה היחידה שנשארה לה. למרות שהן מדברות בכל שבוע בשיחת סקייפ שמצליחה להשכיח את המרחק הגדול בין שטוקהולם לבין סן־פרנסיסקו, דוריס חוששת שכבר לא תספיק לספר לה את הכול; על הילדות בשטוקהולם, על מותו הפתאומי של אביה, על הפרידה הטראומטית מאימה ומאחותה, על האישה שאצלה עבדה ועל עבודתה כדוגמנית בפריז הזוהרת של

שנות השלושים, פריז של מועדוני ג'ז, דיונים אינטלקטואליים, שמפניה זורמת, אמנים אוונגרדיים ומעצבי האופנה הגדולים.

דוריס רוצה שג'ני תקרא על הנסיעה לאמריקה עם תחילת מלחמת העולם השנייה, על אנשים טובים שפגשה בדרך ועל הרוע האנושי שנאלצה להכיר מקרוב. ובעיקר, דוריס מרגישה שהיא מוכרחה לספר לג'ני על אלן,

האדם שבזכותו היא יודעת שהאהבה קיימת.

פנקס הכתובות האדום נע בתנועת מטוטלת בין ההווה של דוריס לבין הזיכרונות מעברה. זהו רומן מיוחד על אהבה, החמצה, התבגרות והשלמה.

זהו ספרה הראשון של סופיה לונדברג, שזכה להצלחה במולדתה שוודיה ותורגם לשפות רבות ברחבי העולם.

מקט: 4-20-535100

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

רומן יפהפה ומרגש על הזיכרונות הבהירים והחדים שנשארים בסופם של חיים סוערים, על אנשים שפגשנו ושנפשנו נקשרה בשלהם. דוריס בת […]

---

1

המלחייה. קופסת התרופות. הקערה עם הסוכריות לגרון. מד לחץ הדם בנרתיק הפלסטיק האליפטי. זכוכית המגדלת עם רצועת התחרה האדומה, שנקשרה סביבה בשלושה קשרים עבים. בעבר שימשה רצועת התחרה כעיטור בווילון חגיגי של חג המולד. מכשיר הטלפון בעל המקשים הגדולים במיוחד. פנקס הכתובות האדום מעור, שהכריכה שלו מקומטת בפינות ודפיו מצהיבים. היא מסדרת הכול בקפידה במרכז שולחן האוכל. צריך לסדר אותם יפה. שלא יהיו קמטים במפת הפשתן התכולה, המגוהצת.

שלווה יורדת עליה כשהיא מסתכלת החוצה אל הרחוב ואל מזג האוויר הקודר.

אנשים ממהרים לדרכם עם מטריות ובלעדיהן. העצים עירומים. ערמות שלג נמסות על האספלט, וזרזיפי מים ניגרים מהן.

סנאי מדלג במהירות על ענף, ולרגע עיניה נוצצות משמחה.

היא רוכנת קדימה ובוחנת בתשומת לב את תנועותיו החפוזות של היצור הקטן. זנבו העבה של הסנאי נע מצד לצד בשעה שהוא מנתר בין הענפים. לפתע הוא קופץ מטה אל הכביש ונעלם כהרף עין בדרכו להרפתקה חדשה.

נראה שכמעט הגיעה שעת האוכל, היא חושבת, ומעבירה יד על בטנה. היא מרימה את זכוכית המגדלת ביד רועדת ומביטה בשעון היד שלה. הספרות עדיין קטנות מדי והיא נאלצת לוותר. היא מניחה את ידיה בחיקה, עוצמת את עיניה לזמן קצר, וממתינה לקול המוכר של פתיחת הדלת הראשית.

‘את מנמנמת, דוריס?’

קול רם מדי מעיר אותה לפתע משנתה. היא חשה ביד על כתפה, ועושה מאמץ לחייך ולהנהן מתוך שינה לעבר המטפלת הצעירה, הכורעת לצידה.

‘כנראה נרדמתי.’ היא חשה מחנק ומכחכחת בגרונה.

‘הנה, שתי קצת מים.’ המטפלת ממהרת להושיט לה כוס, ודוריס לוגמת ממנה מעט.

‘תודה… אני מתנצלת, שכחתי מה שמך.’ שוב אחת חדשה. הקודמת עזבה, חזרה ללימודים שלה.

‘דוריס, זאת אני, אוּלריקה. מה שלומך היום?’ היא שואלת ולא מחכה לתשובה.

אבל דוריס לא עונה בכל מקרה.

היא מביטה בשתיקה בתנועותיה המהירות של אולריקה במטבח. היא צופה בה מוציאה את הפלפל מהמזווה ומחזירה לשם את המלחייה. היא זזה מפה לשם, ומותירה אחריה שובל של אין־ספור קמטים במפה.

‘כבר אמרתי לך שאסור להוסיף מלח,’ אומרת אולריקה ונועצת בה מבט נרגז. היא אוחזת בידה את קופסת המזון. דוריס מהנהנת ונאנחת בשעה שאולריקה מסירה את הניילון הנצמד. רוטב, תפוחי אדמה, דג ואפונה מחליקים בערבוביה אחת אל צלחת חרסינה חומה. אולריקה שמה את הצלחת במיקרוגל ומסובבת את הכפתור לשתי דקות. המכשיר מתחיל בפעולה בקול זמזום עמום, וניחוח הדגים ממלא אט־אט את הדירה. בינתיים אולריקה מתחילה להזיז את חפציה של דוריס: היא אוספת את העיתונים והדואר ועורמת אותם ברישול, מפנה את הכלים מהמדיח.

‘קר בחוץ?’ דוריס שוב מפנה את מבטה אל הגשם השוטף. היא לא מצליחה להיזכר מתי יצאה מהבית בפעם האחרונה. היה אז קיץ. ואולי בעצם אביב.

‘כן, פיכס, ממש הגיע החורף. הגשם היום היה כמעט כמו גושים קטנים של קרח. טוב שיש לי את האוטו ושאני לא צריכה ללכת ברגל. מצאתי חניה ברחוב שלך, ממש מול הבית. האמת שיש הרבה יותר חניה בפרברים, איפה שאני גרה. כאן בעיר זה פשוט נוראי, אבל לפעמים יש מזל.’ המילים זורמות מפיה של אולריקה ואז הופכות לזמזום שקט. זה שיר פופ, דוריס מזהה אותו מהרדיו. אולריקה חולפת הלאה. היא מנקה אבק בחדר השינה. דוריס שומעת אותה מתרוצצת ומרעישה, ומקווה שלא תשבור את האגרטל, זה שהיא כל כך אוהבת, הצבוע ביד.

כשאולריקה חוזרת, היא אוחזת ביד אחת שמלה. זו שמלת צמר בצבע יין, עם כדוריות בד בזרועות וחוט שמשתלשל מהמכפלת. בפעם האחרונה שלבשה את השמלה, דוריס ניסתה לקרוע את החוט, אבל כאב לה הגב והיא לא הצליחה למתוח את היד מעבר לברכיים. היא מושיטה את ידה ושוב מנסה לתפוס את החוט, אבל לפתע אולריקה מסתובבת ומניחה את השמלה על כיסא, והיא לא מספיקה להגיע אליה. המטפלת חוזרת ומתחילה להתיר את הקשר בחלוק של דוריס. היא מוציאה בעדינות את זרועותיה של דוריס, שפולטת יבבה חלושה בשעה שזרם של כאב נשלח מהגב החלש שלה אל הכתפיים. הוא תמיד שם, ביום ובלילה. תזכורת לכך שגופה מזדקן.

‘את צריכה לעמוד עכשיו. אני אספור עד שלוש ואעזור לך לקום, בסדר?’ אולריקה מקיפה אותה בידיה, עוזרת לה לקום על רגליה ומסירה ממנה את החלוק. כך, במטבח, לאור היום הקריר, היא נשארת עירומה פרט לבגדיה התחתונים. גם אותם צריך להחליף. החזייה שלה מותרת, ודוריס מכסה את עצמה ביד אחת. שדיה צונחים רפויים על בטנה.

‘אוי, מסכנה שלי, את קופאת מקור! בואי נכניס אותך לחדר האמבטיה.’

אולריקה אוחזת בידה, ודוריס הולכת אחריה בחשש ובהיסוס. היא חשה את שדיה מתנודדים ואוחזת בהם בחוזקה ביד אחת. בחדר האמבטיה חם יותר בזכות חימום תת רצפתי המסתתר מתחת לאריחים, והיא חולצת את נעלי הבית שלה ומתענגת על החום בכפות רגליה.

‘טוב, בואי נשים לך את השמלה הזאת. תרימי ידיים.’

היא מצייתת, אבל אינה יכולה להרים את הידיים מעל גובה החזה. אולריקה נאבקת עם הבגד, ובסופו של דבר מצליחה למשוך את השמלה מעל לראשה. דוריס מרימה אליה את מבטה, והיא מחייכת.

‘קו־קו! הצבע הזה ממש יפה, הוא מתאים לך. רוצה שנשים קצת אודם? ואולי קצת סומק על הלחיים שלך?’

מוצרי האיפור מסודרים על שולחן קטן ליד הכיור. אולריקה מרימה את האודם, אבל דוריס מנענעת בראשה ומפנה את מבטה.

‘מתי האוכל יהיה מוכן?’ היא שואלת בדרכה אל המטבח.

‘אויש! האוכל! איזו מטומטמת אני, שכחתי מזה לגמרי. אני צריכה לחמם אותו שוב.’

אולריקה נחפזת אל המיקרוגל, פותחת את הדלת וסוגרת אותה שוב, מסובבת את מחוג ההזזה לדקה אחת ולוחצת על התחל. היא מוזגת מיץ דומדמניות לכוס ומניחה את הצלחת על השולחן. דוריס מעקמת את אפה למראה העיסה, אבל היא רעבה ומרימה את המזלג אל פיה.

אולריקה מתיישבת מולה ובידה ספל. זה הספל עם הפרחים הוורודים המצוירים ביד. דוריס אף פעם לא משתמשת בספל הזה, כי היא פוחדת שיישבר.

‘קפה זה הדבר הכי טוב שיש, זה בטוח,’ מחייכת אולריקה. ‘נכון?’

דוריס מהנהנת, ועיניה נעוצות בספל.

אל תפילי אותו.

‘שבעת?’ שואלת אולריקה אחרי זמן מה שישבו בדממה. דוריס מהנהנת, ואולריקה קמה ומפנה את הצלחת. כשהיא חוזרת שוב יש בידה קפה מהביל. הפעם בספל קרמיקה כחול כהה תוצרת הוגנס.

‘זהו. עכשיו אפשר לנוח קצת, לא?’

אולריקה מחייכת וחוזרת לשבת.

‘מזג האוויר הזה, כל הזמן רק גשם, גשם, גשם. נראה כאילו הוא לא ייגמר אף פעם.’

דוריס כמעט מספיקה לענות לה, אבל אולריקה ממשיכה:

‘אני לא זוכרת אם שלחתי איתם לגן עוד זוג מכנסיים. הקטנים בטח יירטבו היום לגמרי. טוב, נו, הם בטח יוכלו לשאול מכנסיים מהגן. אחרת אני הולכת לאסוף ילדים יחפים ועצבניים. הדאגה הזאת לילדים לא נגמרת. את בטח מכירה את זה. כמה ילדים יש לך?’

דוריס מנענעת בראשה.

‘אה, אין לך בכלל? מסכנה שלי, אז אף אחד לא בא לבקר אותך אף פעם? לא התחתנת אף פעם?’

הסקרנות העיקשת של המטפלת מפתיעה אותה. הן בדרך כלל לא שואלות דברים כאלה, בטח לא בכזאת ישירות.

‘אבל יש לך חברים שמגיעים לבקר לפעמים? בכל זאת, הדבר הזה די עבה.’ היא מצביעה על פנקס הכתובות שעל השולחן.

דוריס לא עונה. היא מסתכלת בתמונה של ג’ני. היא תלויה במסדרון, אבל המטפלת אף פעם לא שמה לב אליה. ג’ני כל כך רחוקה, אבל היא חושבת עליה לעיתים כל כך קרובות.

‘טוב, תראי,’ ממשיכה אולריקה. ‘אני חייבת לזוז. אפשר להמשיך לדבר בפעם הבאה.’

אולריקה שמה את הכוסות במדיח, גם את הספל המצויר ביד. היא מנגבת שוב את הדלפק במטלית הכלים, מפעילה את המדיח, ולפני שדוריס מבינה מה קורה היא כבר בחוץ. היא מביטה באולריקה מבעד לחלון שעה שהיא מרימה את צווארון המעיל שלה תוך כדי הליכה, ואז נכנסת למכונית אדומה קטנה שעל הדלת שלה מודבק סמל הרשות המקומית. דוריס משרכת דרכה אל המדיח ומפסיקה את פעולתו. היא מוציאה את הספל המצויר ביד, שוטפת אותו בזהירות ומחביאה אותו בחלקו האחורי של הארון, מאחורי הקערות העמוקות שנועדו לקינוחים. היא בודקת מכל הזוויות. אי אפשר לראות אותו יותר. היא מרוצה ומתיישבת שוב ליד שולחן המטבח, מעבירה את ידיה על המפה כדי ליישר אותה. היא מסדרת הכול בקפידה. קופסת הכדורים, הסוכריות לגרון, נרתיק הפלסטיק, זכוכית המגדלת והטלפון חוזרים כולם למקומם הנכון. היא מושיטה את ידה אל פנקס הכתובות, אך נעצרת ונשארת כך לרגע. עבר זמן רב מאז שעיינה בפנקס, אך כעת היא פותחת אותו ורואה לפניה רשימה של שמות בעמוד הראשון. כל השמות מחוקים בקו. ובשוליים, היא כתבה זאת פעמים רבות. מילה אחת. מת.