28.00 ₪
"אפוקליפטיקה היא עיר כמותה היקום לא ראה מעולם, ולעולם לא ייראה כמותה בשנית. אפוקליפטיקה היא עיר בה המציאות כבר התעייפה מלוודא ללא הפסק שכל החוקים פועלים כל הזמן, עיר שבה היא יכולה סוף כל סוף להתנער מכבליה ולתת לדמיון שלה להתפרץ ולהתפרע כמו בימי ילדותה הישנים כל כך. אפוקליפטיקה היא ציפורניו של היקום, שמנסה להיאחז בכל הכוח ברגעיו האחרונים אל מול האין."
ספרו הראשון של רוני גורן בן-צבי, אוסף של 12 סיפורים קצרים שנותנים דרור למוח הקצת משוגע שיש לו בין האוזניים.
צעד ועוד צעד
צעד אחד וכבר הייתי במקום אחר.
למטייל ישנם חוקים קפדניים. החוק הראשון הוא לא לישון יותר מלילה אחד באותו המקום, ואלוהים יודע שלא שברתי את החוק הזה מעולם. המטייל תמיד זז ממקום למקום.
היה גשם כבד כשהתקרבתי לפונדק קטן בשולי הדרך באזור יחסית נידח של דרום אמריקה. אור צהבהב של נורות להט מיושנות מתנדנדות מתקרת עץ נרקבת, עץ שמריח מטחב ובירה זולה וחמה. השלט המתנדנד הכריז על משהו, אני לא זוכר, פונדק אחד מני רבים.
מאחורי הדלפק עמד איש שכל חייו נועד להיות ברמן, אפילו כשרק שכב בעריסתו ומלמל לעוברים ושבים. הוא הביט בי במבט עייף, השעה כבר הייתה מאוחרת, והוא בטח כבר התכוון לסגור. הוא חשב לרגע ולבסוף החליט שיש לו כוח לעוד לקוח אחד, בעד כמה מטבעות. ככל הנראה נראיתי לו כמו מטייל מקצועי, שלא יעשה יותר מדי בעיות, יאכל וילך לישון.
הנחתי את התיק שלי על אחד מהכיסאות וביקשתי מרק, כדי לחמם קצת את הגרון. המרקים במקומות האלה תמיד אותו הדבר: קצת ציר, קצת ירקות, קצת מלח. אכלתי אותו בשקט ואז חיטטתי בכיס הקטן בתיק שלי. הוצאתי כמה מטבעות, אותם זרקתי על הדלפק. קיבלתי בתמורה מפתח עם תגית חדר מהוהה.
עליתי במדרגות החורקות לחדר שלי. פתחתי את הדלת, הנחתי את התיק על הרצפה והשתרעתי על מזרן דק ומגרד. זה לא הפריע, כבר הייתי רגיל לדברים כאלה. די מהר נרדמתי.
בבוקר התעוררתי, אחרי כשמונה שעות שינה, לפי שעון היד שלי. הוא כמעט אף פעם לא היה מכוון לזמן המקומי, אך ממילא כל מה שרציתי לדעת הוא מרווחים בין שעות, ולא עניינו אותי השעות עצמן.
יצאתי למסדרון וניגשתי לדלת מולי, מצמיד את אוזני אליה ומקשיב. לאחר שלא שמעתי כלום ניסיתי את הידית. החדר היה נעול. הוצאתי מהתיק חוט פלדה עבה וחיטטתי במנעול כמה שניות עד שהוא נפתח. נכנסתי פנימה. החדר הזה היה בדיוק כמו שלי, עם כמה בגדים זרוקים על הרצפה. לקחתי מהם כמה שנראו הכי זולים והכנסתי לתיק. השארתי כמה מטבעות לבחור שגנבתי לו את הבגדים. לאחר מכן יצאתי, נעלתי וירדתי למטה.
ביום ההוא, אחרי ארוחת בוקר קלילה בפונדק, פגשתי לראשונה את אותו ברנש, שישב לו ליד הפונדק ועישן סיגריה.
“שלום לך!” הוא אמר. נזכרתי שראיתי אותו גם אתמול, יושב ליד שולחן אחר.
“שלום.” אמרתי.
“כבר הולך?” הוא אמר, “רק ראיתי אותך מגיע אתמול. בוא, שב קצת, היום לא יברח.”
הסתכלתי למעלה אל שמי הבוקר. טוב, אני לא באמת ממהר לשום מקום מסוים, ותמיד כדאי לשמור על נימוסים. התיישבתי לידו, אבל ביקשתי שיכבה את הסיגריה. סיגריות תמיד גורמות לי להרגיש תחושת מחנק בלתי נסבלת.
המבט שלו היה קצת מופתע, אבל הוא זרק את הסיגריה ודרך עליה.
“אז…” הוא אמר, בטון של מישהו שמנסה להתחיל בשיחה, “לאן אתה כל כך ממהר?”
החוויתי בידי אל העולם באופן כללי, ולאחר מכן גם הוספתי “לא יודע… לפה, לשם, לאן שרגליי ייקחו אותי.”
“כן…” הוא ענה, “הכי טוב ככה, אה?”
הנהנתי, לא ממש יודע מה להגיד. ישבנו בשתיקה כמה זמן. לבסוף קמתי והודיתי לו על החברה.
“תמיד הולך, הא?” הוא אמר “שמע, גם לי אין ממש לאן ללכת, מה אתה אומר שנלך ביחד?”
רק לא אחד מהאנשים האלה, חשבתי. פגשתי אותם כבר כל כך הרבה פעמים. אנשי שגרה, שרוצים קצת חופש מהאישה והילדים, ויוצאים לאיזה טיול הרפתקני בהרים, רק כדי לגלות שההרים הרבה יותר קשים לטיפוס ממה שהם נראים בסרטים, שהפונדקים לא באמת רומנטיים ומסתוריים, ושבכל מקום אדם צריך מתישהו ללכת לשירותים.
“אני לא הולך לשום מקום מוגדר,” אמרתי לו, “ובטח לא לשום מקום מעניין.”
“זה בסדר מבחינתי.” הוא אמר, מחייך.
“ואני הולך מהר, ולא עושה עצירות.”
“נהדר, אני תמיד אומר שעצירות רק מעייפות אותך יותר.” הוא אמר, מחייך חיוך יותר רחב והרבה יותר מרגיז.
“ואני כמעט לא אוכל, והאוכל שלי בטח לא מספיק לשניים.” שלפתי את הקש האחרון, למרות שהוא לא נראה לי אכלן גדול.
“אל תדאג, אני בטוח שנסתדר נהדר.” הוא אמר.
משכתי בכתפיי. אם הוא כל כך נחוש בדעתו, אז שיהיה. הוא יוכל ללכת איתי ולהתייאש מתישהו במשך היום. גם אם הוא לא יתייאש, הוא ממילא לא יוכל ללכת אחריי בערב.
טיילנו לאורך כל היום. טיילנו בגבעות ובעמקים. עשינו קצת טיפוס הרים כשהזדמן לנו. בעיקר הלכנו ישר והתפעלנו מהנוף. הייתה מעט מאוד שיחה, אבל זה לא הפריע לי. בצהריים עצרנו לאכול ארוחה קלה. הוא סבל את הכל בלי שום תגובה. למען האמת, נראה שהוא אפילו נהנה מזה.
לקראת הערב הגענו למעיין. פשטתי את כל בגדיי ונכנסתי למעיין להתקלח. הוא הסתכל עליי זורק את הבגדים על האדמה.
“אתה לא רוצה לתלות אותם על איזה ענף? שלא יתלכלכו?” הוא שאל.
“אני לא אצטרך אותם יותר. תן לאמא אדמה לאכול אותם.”
סיימתי להתקלח ויצאתי, מוציא מהתיק את הבגדים שגנבתי בבוקר בפונדק ולובש אותם.
לאחר מכן שמתי את התיק עליי והתחלתי ללכת, אבל הפעם בצורה יותר ממוקדת. לכיוון מאוד מסוים. הרגשתי את הסביבה מתחילה להתערפל.
אבל לפני שהספקתי לעבור, הוא עצר אותי. הופתעתי, כמעט שכחתי שהוא שם.
“אתה עושה את זה עכשיו, נכון?” הוא אמר.
הבטתי בו במבט מבולבל.
“אני מכיר אתכם קצת יותר משאתה חושב. הטיול אצלכם זה עסק יותר רציני ממה שאנשים רואים, נכון? אני לא מתכוון לתת לך להיעלם לי.”
הוא יודע יותר ממה שהוא אמור לדעת. זה קצת הטריד אותי, אבל החלטתי להמשיך איתו “בסדר, אתה באמת יודע הרבה. והיה נעים לטייל איתך, אבל אני צריך ללכת.”
“אני ממשיך ללכת איתך.” הוא אמר.
“אני לא חושב שאני יכול.” אמרתי לו.
“כן, אמרו לי כבר, יש לכם חוקים.”
הנהנתי.
“אבל מי באמת שומר על החוקים האלה? מה יקרה לך אם תפר אותם?”
“תוצאות.” אמרתי, “ועכשיו אני באמת צריך ללכת.”
“אני הולך איתך.” הוא חזר, “אני לא מתכוון שתיעלם לי שוב.”
משהו התעורר בי, כמו אבן שפוגעת בפניו של אגם צלול ושטוח. הנהנתי שוב, בלי לדעת למה, ושתקתי.
לאחר כמה רגעים הוא אמר, “אבל, אני לא יודע איך לעשות את זה, אתה יודע… את המעבר.” הוא הביט בי בתקווה.
נאנחתי, “טוב, בסדר, תחזיק את היד שלי.”
הוא אחז בידי והתחלנו ללכת. הסביבה שוב התחילה להתערפל מסביבי.
בצעד הבא כבר היינו במקום אחר.
החוק השני של המטיילים – המטייל חייב להיות חסר עבר.
זה קורה ככה. יום אחד אדם מתעורר בבוקר ומגלה שאין לו עבר. הוא מביט סביבו, רואה ומבין שאין לו מושג איך הוא הגיע לכאן, ומה השם שלו, ומה הוא עושה בתוך המכונית המרוסקת, או השוחה בשדה קרב נטוש, או הסלעים המשוננים בתחתיתו של צוק. הוא קם ומבין שאין לו שום תכלית, אז הוא אורז לעצמו כמה דברים חיוניים, ויוצא לטייל.
החיים של המטייל הם מאוד שלווים. כל לילה לעצור במקום אחר, לשלוף מהתיק כסף שלא נגמר אף פעם ותמיד מותאם לשער המקומי, לקנות קצת אוכל ומקום לישון. לאט לאט חוקי המטיילים מחלחלים להכרה, כמו דבר מובן מאליו, והמטייל יודע שאסור לו לעבור עליהם פן יבואו תוצאות. למטייל יש הרבה זמן לחשוב, ולהתבונן בנוף, ולכסות את כל הגלובוס בטיולים, כיוון שמטיילים לא נשארים באותו מקום ליותר מלילה.
ואחרי כמה שנים של טיולים כאלה, מתחילים להבין את הכוח הטמון בטיול. לא טיול לנופש, או טיול אתגרי כדי להוכיח לעצמך שאתה עדיין בכושר. לא טיול לצפייה בציפורים או טיול כדי לשכשך במעיינות חמים. פשוט טיול לשם הטיול, כי לא נשאר לך שום דבר אחר בחיים.
וזה נעשה ברור שהמציאות היא דבר כל כך רועד ושביר. צריך רק דחיפה אחת במקום הנכון.
ולבסוף מגיע אותו היום, בו מתחילים צעד במקום אחד, ומסיימים אותו במקום שונה לחלוטין. אולי זה עולם מקביל, אולי זה כוכב אחר, המינוח המדעי לא באמת משנה למטייל. הדבר היחיד שחשוב הוא שזה לא המקום שהוא היה בו קודם.
והחיים ממשיכים כמו קודם, פחות או יותר. עדיין מטיילים, לא נשארים באותו מקום ליותר מלילה, הולכים כל היום לכיוונים לא מוגדרים. רק שעכשיו אף פעם לא יגמרו המקומות החדשים להגיע אליהם, הנופים להתפעל מהם, השבילים לצעוד בהם.
המטייל תמיד נשאר חסר עבר. הוא אף פעם לא יודע מה היה בחיים שלו לפני הטיול, וזה גם לא מעניין אותו אף פעם לדעת. הוא יודע שזה סחר חליפין, העבר שלו, בתמורה לכוח לטייל.
לכן לא הראיתי שום סימני עניין כשבאותו ערב הוא אמר, “אני אח שלך, אתה יודע.”
היינו בעיר הפעם. אחד מהפרברים השקטים של פריז כלשהי. מלון כוכב אחד, חדר קטן ונעים עם שתי מיטות רכות בצורה מוגזמת. הגבתי להערה הזאת במשיכת כתפיים. הייתי מופתע, אבל לא הראיתי את זה, הוא בטח ימשיך לדבר בעצמו.
הוא אכן המשיך, “אתה לא זוכר, נכון?”
הנדתי בראשי לשלילה.
“תיארתי לעצמי.” הוא אמר, “התאונה דפקה לך את הזיכרון. אני מחפש אחריך כל כך הרבה זמן…”
הנהנתי, “עכשיו מצאת.”
“כן.”
ישבנו בשקט כמה זמן.
“אז מה עכשיו?” הוא אמר, אחרי כמה רגעים של שתיקה מעיקה.
“לא יודע.”
“ציפיתי שיהיה משהו אחר, אתה יודע…” הוא אמר.
“כן, טוב, לפעמים דברים לא הולכים כמו שמצפים.” אמרתי.
ארגנתי את המיטה בשקט ונכנסתי לתוכה, מתכסה בשמיכת הפוך הזולה, “לך לישון,” אמרתי לו, “מחר נצטרך לצאת לדרך מוקדם וללכת מהר.”
“כן? למה? חשבתי שאתה לא ממהר לשום מקום.” הוא אמר.
“בדרך כלל לא. אבל הפרנו את אחד החוקים של המטיילים, התוצאות לא יאחרו להגיע.”
“אתה צוחק.” הוא אמר.
“אין לי חוש הומור.” כיביתי את המנורה הקטנה מעל המיטה.
“מי בדיוק ירדוף אחרינו?”
“תוצאות.” השבתי לו וכיביתי לעצמי את המחשבות.
למחרת, מוקדם בבוקר, התעוררנו והתארגנו בלי מילים.
יצאנו לאוויר הקר של פריז בשעות השחר, השמיים היו אפורים. ברוב ערי פריז יש שמיים אפורים. פעם ביקרתי בפריז קיצית. זאת הייתה חוויה מוזרה, לא היה אף ענן בשמיים, היה מאוד חם ובהיר, לא מצאתי אפילו מעיל אחד בשום חנות בגדים. פעם גם ביקרתי בפריז קבורה בשלג. למען האמת, לא ידעתי שזאת פריז עד שחפרתי קצת בשלג וגיליתי שאני על הגג של הלובר. לאחר מכן שמתי לב לשפיץ של מגדל אייפל מתרומם לו מהשלג במרחק. זה היה עצוב למדי, ולא ידעתי האם זה עתיד או סתם היסטוריה מקבילה.
הלכנו לחנות בגדים וקנינו כמה בגדים חדשים. הכנסתי את היד לכיס קטן בתיק והוצאתי כמה שטרות של יורו כדי לשלם על הבגדים הכי זולים שמצאנו.
אחר כך עברנו בעוד כמה חנויות ואז התחלנו לשוטט ברחובות פריז. הכרתי את הרחובות האלה כמו כף ידי. רק שכל פעם היה משהו שונה וחדש. פעם תחנת מטרו השתנתה, רחוב שלם נעלם כי מעולם לא בנו אותו, עץ פה, עץ שם. לפעמים היו שינויים גדולים, כמו אותה פריז בה דרקונים התעופפו בשמי הלילה, אבל אלו היו באמת נדירים.
החזקתי בידו לקראת המעבר. שמתי לב שהמעבר הפעם יותר קשה. לא במידה שתפריע לי, אבל במידה שאפשר לשים לב אליה. לא אמרתי על זה שום דבר. תוצאות.
ברגע הבא היינו באי טרופי, שקט ושליו. הגלים התנפצו על החוף שלידנו, והרוח הטרופית נענעה את עצי הדקל. הרגשתי לא נוח כאן. היה בכל התמימות הזאת משהו מסוכן.
הוא כבר התיישב, כאדם אחרי מאמץ ספורטיבי קשה, והוציא מהתיק את הלחם, הירקות וגבינת הקממבר שקנינו לפני כמה רגעים בפריז.
“מדהים.” הוא אמר.
הסתכלתי אל האופק. היה רק ים, ומשהו בזה הדאיג אותי. הייתי כבר על איים טרופיים, ואולי אפילו על הספציפי הזה, בגרסה אחרת שלו. אבל משהו כאן לא היה טוב.
“אני יכול להתרגל לזה, אתה יודע?” הוא המשיך לדבר, ואז ראה שאני לא מקשיב לו, “אה?”
“מה?” שאלתי.
הוא נאנח, “אתה בכלל יודע מה השם שלי?”
הנדתי בראשי לשלילה.
“מיכאל.” הוא אמר, “ואתה יודע מה השם שלך?”
“לא.” אמרתי, “ואני לא רוצה לדעת, בבקשה.”
“נו, באמת, מה כבר יקרה…”
“בבקשה.”
“טוב, בסדר,” הוא אמר, “מה אתה עומד שם ומסתכל כל הזמן?”
“שום דבר. בוא נאכל.”
אכלנו, ואז שוב יצאנו לדרך. באי הטרופי הזה היו המון פירות בצבעים, גדלים וצורות שונות. היו גם הרבה חיות קטנות שיכולנו לצוד בעזרת ענף שגילפתי לכידון קטן. מיכאל הסתכל עליי כשזרקתי את הכידון במומחיות על איזה דביבון. יש דברים שלומדים אחרי שנים של טיולים.
לקראת הצהריים הכנתי מדורה קטנה כדי לצלות את הדביבון שתפסנו. מיכאל התיישב לידי והתבונן בי מדליק אש.
“אתה בהחלט יודע מה שאתה עושה.” הוא אמר לאחר זמן מה.
הנהנתי.
“כמה זמן אתה כבר מטייל ככה?” הוא שאל.
הבטתי בשעון. לכל מטייל יש שעון. הוא כמעט אף פעם לא מראה את השעה הנכונה, כי המטיילים מחליפים מקום כל הזמן, אבל הוא תמיד מראה את המרווחים בין הזמנים. במרכזו היה חלון קטן, שלא היה קיים בעיצוב המקורי, עם ספרות. ספרות שרק עולות למעלה. כשהתעוררתי לראשונה בלי זיכרון, הספרה בחלון הייתה אחת, עכשיו היה מספר גבוה מאוד.
“שבעת אלפים, שמונה מאות, עשרים ושמונה ימים.” עניתי לו, ממשיך להתעסק עם האש. סך הכל היו בחלון חמש ספרות, ואני תמיד תהיתי מה יקרה כשכל הספרות יגיעו לתשע.
הוא חישב במשך כמה זמן ולבסוף אמר “זה בערך עשרים ואחת שנים.”
“כן.”
“וואו… בעצם מאז התאונה, שאתה כמובן לא זוכר עליה כלום, נכון?”
“אה-הה.”
“ומאז חיפשתי אותך. לא התייאשתי. לאמא ואבא נמאס באיזשהו שלב. הם אמרו לי להפסיק עם זה, אמרתי להם שזה לא הגיוני שלא מצאו את הגופה שלך, אבל הם לא הקשיבו, או שהיה להם כואב מדי להקשיב. כמובן, עכשיו הם כבר לא יכולים לעשות הרבה בעניין, הם מתים כבר עשר שנים. גם אני כבר התחלתי להתייאש, עד שלפני חמש שנים פגשתי איזה איש, כמוך, שטייל. הוא אמר לי כמה דברים מוזרים, על חוקים ועוד כל מיני דברים, ואז פשוט התפוגג באוויר ממש לנגד עיניי. באותו הרגע הבנתי שיש לי עוד תקווה למצוא אותך.”
לא הגבתי על זה. הוא דיבר יותר מדי על העבר שלי. וזה רק החמיר את המצב.
“אז התחלתי לחפש… במהלך השנים מצאתי עוד ועוד מוזרים כאלה. טיפין טיפין הצלחתי להוציא מהם את מה שאני יודע היום.”
הוא פשוט המשיך לדבר ולדבר. חיפשתי נואשות דרך להסיט את נושא השיחה.
“מכרתי את כל מה שהיה לי כדי לנסוע לאזורים הכי נידחים בעולם רק כדי למצוא את האנשים שיוכלו להגיד לי איך אתם עושים את זה, שיוכלו להגיד לי איך מוצאים…”
“מיכאל!” זאת הייתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בשמו, הוא התגלגל לי על הלשון בצורה מוזרה, מנוכרת.
הוא פנה אליי, “כן…” הוא נעצר רגע, נמלך בדעתו, ולבסוף סיים בהיסוס “כן?”
הסתכלתי אל האופק, הים התחיל לסעור מעט. זה לא הדאיג אותי בדרך כלל, מסעותיי הובילו אותי בין השאר אל ספינות בים סוער, ואפילו לעולם אחד שהיה כמעט כולו מים, לאחר שכנראה נמסו הקרחונים. אבל משהו כאן היה מטריד.
“מיכאל, אנחנו הולכים מכאן.”
“מה?” הוא אמר, “אבל בקושי אכלנו משהו!”
“אני יודע,” אמרתי, “אני לא אוהב את האי הזה.” קמתי, “בוא, תארוז את התיק שלך ונלך מפה.”
“מה?” הוא אמר שוב, מניח את הבשר ומסתכל עליי בדאגה, “מה זאת אומרת לא אוהב את האי, הרי בקושי…”
“פשוט ארוז את התיק ובוא נלך.” אמרתי. שמתי לב שעצבנות התגנבה לקולי. הייתה לי דחיפות נוראית שלא הרגשתי בכל ימיי כמטייל, פשוט לצאת מהאי הזה.
מיכאל ארז את הבשר בשקט בניילון נצמד שקנינו בפריז. מיכאל חשב על הרעיון לקנות אותו. האיש ללא ספק למד פה ושם מכל הטיולים שלו. זירזתי אותו לארוז את התיק שלו, מנסה לשמר לעצמי את הטון האדיש שהייתי רגיל אליו.
לאחר כמה דקות החזקתי בידו והתחלנו ללכת. הערפל התחיל להתאסף סביבנו. מיכאל הביט סביבו, עדיין לא רגיל לתהליך. הוא רצה לפתוח את הפה להגיד משהו, אבל אמרתי לו להיות בשקט, הייתי צריך להתרכז כדי למהר את המעבר הזה.
עוד צעד אחד והייתי במקום אחר.
תחנת רכבת. הופענו באיזה מסדרון צדי, ליד השירותים הציבוריים. יצאנו אל הרציף.
ספסלים מסודרים להם לאורך הקירות, כמה עציצים מפרידים בין ספסל לספסל. השלט הגדול על הקיר סיפר לי שאנחנו בתחנת “סבידור מרכז החדשה” בתל אביב, רציף שלוש, והלוח אמר לי שרכבת תגיע עוד שתי דקות.
התיישבתי על אחד הספסלים והוצאתי את כל האוויר שהיה עצור אצלי בריאות. לאחר מכן לקחתי נשימה ארוכה של הקלה.
מיכאל מצדו לא נראה תשוש מאוד, הוא רק התלווה אליי במאמץ שהיה דרוש למעבר.
הוא הביט סביבו, ואז חזרה אליי, “סבידור מרכז החדשה? חשבתי שקיימת רק אחת…”
“לא יודע, בעולם הזה כנראה יש שתיים. הניחוש שלי הוא שהקודמת נשרפה או נהרסה ובנו אחת חדשה במקומה כאן.” נרגעתי, המקום הזה הרגיש הרבה יותר נעים.
“יכול להיות, אתה יודע, המקום הזה באמת דומה לתחנת סבידור מרכז שאני מכיר.” הוא אמר.
“כנראה עשו את החדשה על פי אותם שרטוטים, או שהפגיעה לא הייתה גדולה מספיק כדי שלא יהיה אפשר לשחזר את המבנה…” אמרתי. זה עשה לי הרבה טוב, שעברנו נושא, ומקום.
“והמקום הזה כמובן גם מביא הרבה זיכרונות…” מיכאל התחיל.
זיכרונות. משכתי בכתפיי באדישות, מנסה להראות לו שאני לא מתעניין, אבל הוא המשיך “זיכרונות שכמובן אין לך, הא?”
“אין.”
הוא פתח את פיו, וידעתי שמה שהוא הולך להגיד לא יהיה טוב, “אתה יודע… כאן פגשת את מיכל…”
האבן שפגעה הפעם באגם הייתה גדולה בהרבה מקודמתה. ההשפעה של המילה הזאת על המוח שלי הייתה אדירה. הרגשתי כאילו מישהו נתן לי מכה חזקה בראש. כל חלק בשריר הזה בתוך קופסת הגולגולת שלי נלחם עם עצמו, מתנגד בכל כוחו לתמונות שעלו להן ממקומות נידחים ושכוחים.
אישה. ראיתי אותה רק לשנייה, אבל ראיתי כל פרט. איך היא עמדה במטבח בבית קיץ, בשמלה פרחונית, חיוך על פניה, שיערה השחור הארוך מבריק בשמש. את המכונית, כחולה בהירה, מהדגמים הישנים האלה, של אספנים. הייתי בטוח שאוכל לדעת את דגם המכונית אם אתרכז, אבל לא רציתי להתרכז, רציתי לשכוח את מה שראיתי, לחזור ולטמון את הכל עמוק בפנים. התמונות המשיכו, בלי רחמים, כמו סרט קטוע מאוד. המכונית הנוסעת בכביש, וברקע קול רפאים אומר לי “אל תיסע מהר מדי…”.
הסיבוב החד, המכונית האדומה שבאה מהכיוון השני, הסטייה, הגדר שבצד הכביש, הפגוש נמעך, הגלגלים שהמשיכו להסתובב, כוח המשיכה עושה את שלו, הנפילה.
זינקתי ממושבי. שמעתי זעקה אדירה מפלחת את הרציף. אחרי כמה רגעים הבנתי שהיא הגיעה מהגרון שלי.
מיכאל נבהל. הוא נרתע אחורה ונתקל באיש שעבר מאחוריו על הרציף עם תיק על גלגלים. מיכאל ניסה להסתובב, בזמן שהאיש ניסה ללכת אחורה. מיכאל מעד על אחד מהגלגלים של תיק הגלגלים, והחליק.
כל התמונות שהיו חבויות עמוק בתוך המוח שלי צפו לי לעיניים והסתירו ממני את מה שקורה, העפתי אותן כדי להתרכז. ראיתי את מיכאל נופל אל מסילת הרכבת, ושמעתי את הרכבת מגיעה.
תשומת הלב של כל האנשים הייתה עלינו. אנשים הסתכלו על מיכאל באימה, ועל הרכבת. בלי לחשוב קפצתי אל תוך המסילה.
“מיכאל, קום, עכשיו!” אמרתי לו.
עזרתי לו והוא קם, בקושי. ראיתי את חזית הרכבת מתקרבת אלינו. תפסתי את היד שלו חזק והתרכזתי, מרגיש את הערפל מתאסף סביבנו במהירות.
באותו רגע ראיתי את זה מגיע. זה היה ברור כמעט כמו הרכבת שהתקרבה אלינו, וזה התקרב אלינו מהר, מהר מדי.
צליל הרכבת המתקדמת החריש את אוזניי. מישהו צעק ברציף. צעדתי קדימה.
והיינו במקום אחר.
החוק השלישי של מטיילים – לא להפנות אלינו את תשומת לבו של העולם.
כמובן, החוק הזה היה הרבה יותר גמיש. יש יוצאים מן הכלל, לדוגמה אם יצא לך לטייל בהרים בהודו ולפגוש איזה בחור צעיר עם אוהל שיצא לטיול בשביל לחפש את עצמו. אם הוא באמת לא עוזב אותך, ומתעקש שתישארו ביחד כי זה מקום מסוכן, למרות ששניכם יודעים שהוא פשוט מרגיש לבד. ובכן, במקרה הזה אפשר בהחלט לבצע את המעבר באיזשהו רגע שרירותי, ופשוט להיעלם לתוך האוויר מול עיניו. הוא בטח ישכנע את עצמו שהוא חלם או דמיין או הזה. גם אם הוא יבין, מי יאמין לו?
אבל על הרציף היו הרבה אנשים מתורבתים באמצע עיר גדולה, שלא לדבר על נהג הקטר ומצלמות הביטחון, והם כרגע ראו שני אנשים שעומדים להידרס על ידי רכבת מתפוגגים ונעלמים. נוסף לכך, עזבתי את התיקים שלנו על הרציף כשרצתי להציל את מיכאל, מה שרק עשה את זה יותר גרוע.
הדבר הראשון שאמרתי כשהופענו בחדר שמשי, עם נוף יפה נשקף מהחלון, היה “תוצאות מגיעות.”
מיכאל ניסה לנשום עמוק, עדיין המום מהנפילה, “מה זה תוצאות? מה זה? אתה כל הזמן מדבר על זה!”
“תוצאות.” אמרתי, “עברתי על חוקי המטיילים. העברתי מישהו את המעבר יחד איתי, חשפתי את כוחותיי בפני אנשים רבים על הרציף, ונוסף לכך, יש לי זיכרונות לפני היום הראשון לטיוליי. תוצאות יגיעו.”
“אבל מה זה?!” צעק מיכאל, עדיין חסר נשימה, “מה כבר יקרה?”
“תוצאות.” חזרתי, בפעם השלישית, “ראיתי אותן מגיעות, הן מתקרבות אלינו, יותר מדי קרוב.”
הוא נענע בראשו במבט מיואש.
“זה לא שאתה עוזר הרבה!” מצאתי את עצמי מתרגז פתאום, “אמרתי לך לא להזכיר לי!”
“למה? למה? אתה יודע כמה זה קשה? אתה אח שלי! אתה אפילו לא זוכר את מיכל…”
הרמתי אצבע באזהרה, דוחף את התמונות שאיימו להתפרץ בראש שלי, “אל תזכיר את השם הזה!”
הוא התיישב על מיטה זוגית שהייתה בחדר, מנענע שוב בראשו.
הסתכלתי סביבי, מרגיש עקצוץ מוזר. עצם העובדה שהופענו שם הייתה מוזרה. מטיילים תמיד מופיעים במקום כלשהו בחוץ, או בתוך מבנה ציבורי כלשהו, אבל לא בתוך בית פרטי. וזה נראה כמו חדר שינה קלאסי בבית קיץ של איזה זוג צעיר. סיפרתי את זה למיכאל.
גם הוא התבונן סביבו, “אבל… אני מניח שזה יכול לקרות, לא?”
“לא.”
הוא הסתכל עוד קצת, “אתה יודע מה? איכשהו נראה לי שהמקום הזה מוכר לי. הוא השתנה קצת ממה שאני זוכר, אבל בהחלט נראה לי ש…”
הנדתי בראשי בקרירות, “לא, מיכאל, אני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה לשמוע מאיפה אתה זוכר את המקום הזה, אני לא רוצה לשמוע מה בכלל אתה זוכר לגבי כל דבר. אני לא רוצה לדעת מי זאת מיכל ואני לא רוצה לדעת מה קרה לי. מיכאל, אני לא רוצה לדעת כלום, בבקשה!”
“אבל המקום הזה היה…”
“לא אכפת לי.” כמעט צעקתי עכשיו, “תבין, מיכאל, לא אכפת לי, באמת. כבר הסתכנתי מספיק עם מה שאני כבר יודע או זוכר, אני לא רוצה להסתכן עוד. אני לא רוצה!”
“אבל…”
“עשיתי טעות, לקחתי אותך איתי, ועכשיו יש תוצאות. אתה תישאר כאן, זה יהיה הכי בטוח בשבילך, התוצאות הן אחריי, לא אחריך. אני אמשיך, אנסה לברוח, אולי זה יחסוך ממך.”
הוא הביט בי, “לא…” הוא אמר, “אתה לא עושה לי את זה, לא עד שמצא…”
דפיקה חזקה בדלת קטעה לו את המשפט.
הוא התבונן אליי, “אתה חושב שדופקים לנו? אבל רק הרגע הגענו לפה.”
סימנתי לו עם האצבע שיחכה.
הדפיקה נשמעה שוב, “היי, אתם שצועקים שם, תפתחו את הדלת.”
“כנראה שכן.” קמתי ופתחתי את הדלת. יצאתי אל מסדרון קטן ומרווח שהוביל לדלת הכניסה, מיכאל אחריי. הייתה שם דלת עץ יפה עם זכוכיות חצי אטומות שדרכם נראתה יד.
“מי זה שם?” אמר מיכאל לדלת.
“דויד, אני פקח פה ברחוב.” הודיע הקול, קול מוכר.
הבעה מופתעת עלתה על פניו של מיכאל, ואז הקול הוסיף “זה אתה, מיכאל?”
מיכאל פתח את הדלת. בפתח עמד פקח עירייה זקן במדים. מבט אחד בפניו דחף לי עוד תמונות לראש, אז הסתכלתי אל רגליו במקום.
“מיכאל, אני לא מאמין, זה באמת אתה. עברו שנים מאז שהיית פה בשכונה.” אמר הפקח, “חשבתי שכבר אף אחד לא מגיע לפה, שפינו את כולם.”
“פינו?” שאל מיכאל.
“כן, אתה לא יודע?” אמר דויד, “עומדים להרוס את הבית הזה, הדחפורים פה ממש עכשיו. מזל שהם לא התחילו עדיין, אמרתי להם שאני שומע מישהו צועק בפנים.” ראיתי את רגליו מסתובבות לכיווני, “מי זה?” הוא שאל, “הוא נראה לי מאוד מוכר…”
“אה, כן,” אמר מיכאל, “זה אסי, חבר שלי. היינו בסביבה, אז הבאתי אותו לפה כדי לראות את הבית של אחי, זכרונו לברכה, לפני שהוא נהרס. ידעתי שעומדים להרוס אותו, אבל לא חשבתי שהיום.”
“אוקיי.” אמר דויד, לא משוכנע, “בכל מקרה, נראה לי שכדאי לכם לצאת, הם רוצים להתחיל לעבוד.”
“דויד,” פניתי אליו, ממשיך לתקוע את מבטי ברגליו, “אני רק רוצה לראות שוב את אחד החדרים שעברנו בו, תוכל לתת לנו דקה?”
“בסדר, אני מניח שהם יכולים לחכות, אבל תעשו את זה מהר.”
“נהדר.” אמרתי ומיד סגרתי את הדלת, אולי קצת בגסות, שלא לראות את פניו.
פניתי אל מיכאל, “הבית הזה שלי?”
“כן.” מיכאל אמר, “זה היה בית הקיץ שלך ושל… כן, כלומר, רציתי להגיד לך קודם, אבל לא רצית לשמוע.”
“ומי זה?”
“דויד. שועל זקן, אנחנו מכירים אותו מאז שהיינו ילדים. עבד בערך בכל מקצוע אפשרי. חנווני, שיפוצניק, סבל, כנראה עכשיו הוא פקח. אני מקווה שהוא לא זיהה אותך, עם כל השנים שעברו, הזיכרון שלו כבר בטח נחלש, אתה השתנית בהרבה, והוא ממילא חושב שאתה מת מזמן.”
הנהנתי, שמח על כך שלא הזדמן לי להסתובב בבית, מה שבוודאי היה מחזיר עוד זיכרונות, “זה לא בסדר, מיכאל.”
הוא הביט אליי, “מה יש עכשיו?”
“זה לא יכול להיות. אתה יודע מה הם הסיכויים שגם נופיע בתוך בית, וגם שמכל המקומות בכל העולמות וההיסטוריות המקבילות שקיימות, זה יהיה בית קיץ ששייך לי?” לא ציפיתי לתשובה ממנו ועניתי לעצמי “סיכוי קטן מאוד. זה אומר משהו.”
ולפני שמיכאל הספיק לענות נשמעה שוב הדפיקה בדלת, “סיימתם? החבר’ה פה ממש רוצים להתחיל לעבוד.”
עמדנו בחוץ ליד דויד, שבוודאי חשב אותי לאדם מאוד מוזר, שתוקע את עיניו באדמה כל הזמן וכמעט לא מדבר. הוא עמד עם מיכאל והתבונן בדחפורים מפילים את הקירות הלבנים עם התריסים הירוקים על החלונות.
“חבל שהורסים אותו, אתה יודע? יש הרי כל כך הרבה זיכרונות ממנו. במיוחד של אחיך, זכרונו לברכה. אני זוכר את היום הראשון שבו…”
“כן, כן.” היסה אותו מיכאל, מנסה לשנות את הנושא, מסתכל עליי בחשש.
אז הרגשתי את זה שוב. את ההר הענק הזה, מתנשא מעלינו, גבוה מתמיד. תוצאות. תוצאות מגיעות. הן התקרבו. הן כבר היו כמעט כאן. בבת אחת הכל התחבר לי. האי, התחנה, הבית. אלה היו תוצאות, שעוקבות אחרינו, מרגלות אחרי כל צעד בדרכנו, מתחזקות ומחכות לרגע המתאים לזנק.
רצתי קדימה, תופס ביד של מיכאל, מרגיש את הערפל מסביבי.
“היי!” צעק דויד כשהמשכתי עם מיכאל ישר לעבר הבית, שהיה כבר עיי חורבות, אל כל הדחפורים הצהובים שבלעו את הבית שלי כמו מפלצות גדולות ורעבות. הערפל נהיה סמיך, המשכתי לרוץ.
צעד אחד והיינו במקום אחר. מיכאל צעק כשהופענו באמצע כביש מהר, משאית דוהרת לעברנו. רצתי אל תוכה, הערפל עדיין מסביב. המשכתי לרוץ.
החוק הרביעי של המטיילים – מטיילים הולכים. כלומר, מטיילים לא רצים.
הליכה ממקום למקום במרחב, וגם ממקום למקום ברצף השברירי והגמיש שאנחנו קוראים לו מציאות. בכל מקרה, מטיילים תמיד הולכים, לא רצים. מעולם לא ניסיתי לרוץ. אף מטייל לא ידע מה יקרה אם הוא ינסה לרוץ, אבל כל מטייל ידע עמוק בפנים שזה יעוות לחלוטין את כל סדרי הטיול.
המקום הבא שהופענו בו היה אמצע שדה קרב. כמה חיילים מכוסים בצבעי הסוואה זינקו מול פנינו וצעקו בשפה זרה. אחד מהם ירה כדור. מאית שנייה לפני שהכדור הגיע אלינו, עשיתי את הצעד הבא ונעלמנו משם.
הערפל היה מסביבנו שוב. הוא טיפה חנק אותי. מעולם לא שמתי לב עד כמה הוא דומה לעשן של סיגריות.
קרקע מדברית אדומה בתוך נקיק, וצל גדול מלמעלה. סלע ענק בצבע אדום מתגלגל לעברנו. עוד צעד והיינו על קרקע קרח דקיקה מעל אגם קפוא, נשמע קול של קרח נסדק. בצעד הבא היה אחו חשוך, בלילה, ועץ שנפגע מברק ממש לידנו החל לעלות בלהבות. עדיין הרגשתי אותן מאחורי, מתקרבות.
בפעם הבאה שנכנסתי הערפל כבר ממש העיק. הוא הפך לנוזלי, כמו אחוזי לחות גבוהים באיזו מדינה שכוחת אל בקו המשווה. הרגשתי כאילו אני יכול לשחות בחומר האפור והדביק הזה.
הלהבות המשיכו בצעד הבא, באמצע בניין בוער וצרחות של אנשים מסביב, ואחרי צעד זה כבר היה אוטובוס, שעמד בו איש מכוסה בחגורות נפץ, מושך בחוט.
כבר לא ידעתי מה יותר גרוע, כל המקומות שהגענו אליהם, או הערפל שעברנו דרכו במעבר בין המציאויות. הוא כבר היה ממש אלים. הוא התנגד. הוא נלחם. מרגע שהתחלתי לרוץ, הייתי כמו פולש, אדם שלא אמור להיות שם, לא אמור לעבור בין עולמות. והתוצאות עדיין התנוססו מעל בניצחון.
הגברתי את קצב הריצה והשואות חלפו מול עינינו. מחנה ריכוז, עשן אפר סמיך עולה מהארובות, יער גשם שלם נשרף, צונאמי ענק מגיע לחוף ים מלא סלעים, תמונה של מטוס מתקרב אלינו דרך זכוכית חלון של משרד.
לאחר מכן כבר הפסקתי לשים לב, כשמול עיניי מתחלפים מראות, וביניהם אפור ענק ומאיים. הנשימה שלי נהייתה קצרה וחנוקה, רגליי כואבות. המוח שלי התפוצץ מרוב המאמץ. נתתי עוד זינוק.
בצעד הבא היינו על צוק בנוף הררי. שם נתקעתי בקיר.
היינו על קצה צוק, והאדמה רעדה. התרחקתי מקצה הצוק, וניסיתי לזנק משם למקום אחר כדי להמשיך לרוץ. אבל לא הצלחתי. המציאות שוב לא הייתה אותו דבר אוורירי ורך, אלא קיר מבטון יצוק.
ברגע זה מיכאל עזב את ידי.
עצרתי מיד והסתובבתי כדי להתבונן בו. הוא כרע ליד קצה הצוק, מתנשם.
“אני לא מסוגל יותר.” הוא אמר לי, קולו צרוד.
“על מה אתה מדבר?!” צעקתי. הרגשתי אותן ממש קרובות אלינו, רציתי לברוח, רק להמשיך לרוץ, למרות שבקצה מוחי משהו אמר לי שאני לא יכול.
“אני לא מסוגל יותר.” הוא חזר, “אני לא יכול להמשיך, תמשיך אתה כבר, אני אסתדר מפה.”
זה קרה בשנייה, אפילו לא הספקתי לצעוק, כשכל מדף הסלע בקצה הצוק התמוטט. זינקתי ותפסתי את מיכאל בידו.
הוא הביט לעברי, גופו מעבר לקצה הצוק, מתנודד באוויר. גופו היה כבד עליו, ונשימתו הייתה חלושה. הוא ניסה למשוך את ידו השנייה כלפי מעלה, אבל ידיו נסוגו אחורה במהרה. אלה היו התוצאות. הן התנשאו מעלינו עכשיו במלוא גודלן. מיששתי במוחי את המציאות סביבי. היא הייתה קשה מתמיד.
הוא ניסה להושיט את היד שנית, בעוד אני מושיט את ידי השנייה לעברו, תפס בידי השנייה, ואז הראשונה החליקה.
מיכאל חייך לעברי במרירות, “זה נגמר כאן.”
“לא, זה לא.” אמרתי, “תן לי את היד שלך. אני יכול לעשות עוד צעד ולהוציא אותנו מפה.”
“לא, אתה לא.” אמר מיכאל, “אני יודע, גם אני הרגשתי את זה.”
נענעתי בראשי.
מיכאל הנהן לעברי, “אתה עדיין לא רוצה לדעת את השם שלך? כי עכשיו זאת הזדמנות טובה לשאול.”
הנדתי בראשי לשלילה.
“הבנתי. טוב.” הוא אמר, “אז להתראות, אחי.” והוא עזב את ידי.
כשהתוצאות הגיעו, הן לא היו מפחידות כפי שציפיתי. כנראה העובדה שמיכאל נפל הוציאה להן את רוב הרוח מהמפרשים.
אחרי התוצאות ירדתי למטה אל תחתית הצוק. זה היה מסלול קשה אפילו למטייל מנוסה כמוני, וסיפק לי הרבה תרגול וזמן לחשוב.
כשהגעתי למטה מצאתי אותו שוכב שם. התקרבתי אליו. גופו היה מכוסה חבלות ופצעים, רגלו האחת הייתה קבורה בערמת סלעים קטנה, ופס אדום היה משורטט לאורך מצחו. אבל כשהתקרבתי לחזהו ושמתי את היד על הדופק, יכולתי לשמוע פעימות לב איטיות.
הרמתי יד אחת שלו והסתכלתי על השעון שלו. השעון ספג כמה חבלות, אך נראה שהמנגנון הפנימי שלו לא נפגע. מתחת למבטי השעון התעוות והחלקים הפנימיים שלו זעו באי נחת. לבסוף המחוגים והמספרים נדחקו הצידה ובאמצע נפתח חלון קטן, עגול, שלא היה שם מקודם, ובו הופיעו חמש ספרות. אפס אפס אפס אפס אחת.
חיפשתי בכיסים שלי. שני חטיפי אנרגיה, תפוח, וגליל הניילון הנצמד שמיכאל קנה. הוצאתי אותם ושמתי אותם לידו. הורדתי סלעים מהרגל שלו, וניסיתי לדאוג לתמיכה נוחה יותר לראש שלו. חבשתי לו כמה פצעים עם חתיכות בד מהבגדים שלי. לאחר שטיפלתי בו הלכתי להתחבא מאחורי סלע גדול.
חיכיתי אולי שעה, כשלבסוף הוא הראה סימנים של התעוררות. הוא פקח את עיניו והתיישב, מסתכל סביבו במבט של איש שאינו יודע מה קרה לו ולמה הוא כאן. איש שאינו מסוגל לזכור שום דבר שקרה לפני שהוא מצא את עצמו שוכב שם. איש ללא עבר.
הוא קם והרים את כל הדברים שהנחתי לידו, מתבונן בהם בעניין, תוהה האם הם שייכים לו, ולבסוף מחליט שכנראה כן, מאחר והוא לא רואה איש מלבדו במקום. הוא ארז אותם ביחד עם הניילון הנצמד, ואז, בלי לחשוב על זה יותר מדי, הוא החל ללכת.
אחרי שהוא התרחק מספיק יצאתי מאחורי הסלע ונשמתי עמוק. מיששתי את קיר המציאות סביבי. הוא היה מוצק, וידעתי שיעברו עוד שנים עד שאוכל ללכת שוב דרכו. אלו היו התוצאות. זה המחיר ששילמתי.
הבטתי בדמותו של מיכאל מתרחקת אל האופק.
היה זה בוקר אביב נחמד, אחרי הגשם הכבד שירד אתמול, בחצרו של פונדק קטן, אחד מני רבים.
הבטתי בו. השיער שלו האפיר וזקנו התארך, אבל הטיולים נתנו לו גוף בריא, כמו שתמיד יש למטיילים.
“שלום לך!” אמרתי לו.
“שלום.” הוא אמר לי בנימוס.
“כבר הולך?” שאלתי אותו, “ראיתי אותך פה כבר אתמול. אתה נראה לי כמו מטייל רציני… בוא, מה אתה אומר שאני אצטרף אליך לטיול?”
הוא חשב על זה קצת. נראה שהוא לא מרוצה מאוד מהעניין. הוא החל לשלוף את התירוצים שלו.
“אני לא הולך לשום מקום מוגדר או מעניין במיוחד, אתה יודע.”
“מעולה, זה סוג הטיול שאני הכי אוהב.”
“ואני הולך מהר ולא עושה עצירות מיותרות.”
“עצירות רק מעייפות את המטייל, זה ידוע.” חייכתי חיוך רחב.
“אני כמעט לא אוכל, ואין לי אוכל לשניים או משהו.”
“אל תדאג,” אמרתי, “אני בטוח שנסתדר נהדר.”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
רוימן – :
ספר פנטסטי, ולא רק בגלל הפנטזיה.
הסיפורים משעשעים, מרתקים או פשוט כיפיים לקריאה.
מורגש שמדובר בספר ראשון של הסופר, וזה חלק מהיופי שלו.
אם אתם מחפשים קריאה קלה ומעניינת (ואולי אפילו מוסר השכל) – אני ממליץ