החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פשוט להיות

מאת:
הוצאה: | 2020 | 104 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

"במבט לאחור אני מבינה כי לאורך השנים חייתי במשטר של שני גברים: אבא שלי ולאחריו בעלי. הבנתי שזו הייתה הבריחה והבחירה שלי להמשיך את המשטר שבו גדלתי לעבר נישואיי, ושבחרתי בבעל שנהג על פי הדפוס של אבא שלי. זו הנקודה שאליה התנקזו חיי. באחת הגעתי לידי החלטה לצאת מהתקיעות שבה נמצאתי כל כך הרבה שנים, מעמדת הקורבנוּת שהייתה נוחה לי. החלטתי לצאת מהארון הפרטי שלי".

בממואר צנוע ובועט זה מספרת תינא, ילידת איראן, את פסיעותיה בדרך שהיו בה כתמי אור וצללים. מקטעי זיכרונותיה יוצרים פסיפס מעורר התפעלות שמשקף חיוניות ואופטימיות בצד אומץ ותבונה יוצאי דופן. פשוט להיות פורשׂ יריעת חיים מרתקת ומרטיטה הנוגעת במהות הקיום ובמשמעות המורכבת של חלום ושל הגשמה.

 

תינא שירין הרוניאן היא יזמית, מפתחת שיטת TSH, המכוונת לגילוי הביטוי הפנימי והעוצמות הטמונות בכך, מלווה, מכשירה ומובילה אנשים לבחור בעצמם את דרכם להגשמתם העצמית. פשוט להיות הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-742
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"במבט לאחור אני מבינה כי לאורך השנים חייתי במשטר של שני גברים: אבא שלי ולאחריו בעלי. הבנתי שזו הייתה הבריחה […]

 

ההתחלה

 

חורף 1968, לפנות בוקר באיראן. אל שמיכת השלג הלבנה שבחוץ, נולדתי. בת ראשונה להורים צעירים בשנות העשרים לחייהם.

בשנים הראשונות לחיי, גדלתי בבית אשר היה שייך לסבי ולסבתי. בזמני, נהוג היה שבני זוג שאך נישאו ממשיכים לגור בבית הוריהם עד שיחסכו די כסף לרכוש בית משלהם.

לבית היו שתי קומות. סבי וסבתי התגוררו בקומה הראשונה, בעוד הוריי קיבלו את השנייה בעלת שני החדרים. בחדר אחד גרו אחיו של אבא, והחדר השני יועד להוריי. אימא נהגה לספר לי באיזו דריכות שמרה על התינוקת שלה מפני המדרגות האימתניות של הבית.

לאחר כשנה וחצי נולדה לי אחות קטנה. אימא ביקשה מאבא שיעברו לבית משלהם, ואבי התחיל לחפש בית אחר. זהו הבית שבו התחילה לגדול משפחה חדשה בטהרן.

בבית הספר היהודי באיראן התקיים בכל בוקר מסדר בחצר. תפקיד המורות היה לעבור בין הילדים, בנים ובנות, לבדוק שהציפורניים קצוצות במידה הנכונה ושלכולם תלבושת אחידה. בתום הבדיקה, היינו מתפזרים לכיתות.

בזמן השיעורים, אסור היה בתכלית האיסור לדבר. אסור היה שלא להכין שיעורים. מי שעבר על התקנות, נענש. הוא היה נדרש לעמוד בפינת חדר הכיתה, כשידיו אוחזות בתיקים והן נפרשות מעלה. אם המורה היה רחום, העונש התחלף במכות על כף היד בסרגל. אני הייתי הילדה השובבה הזו, לא פעם.

מחוץ לבית הספר, עמדו עגלות שהציעו מכל טוב: תותים טריים, שקדים ירוקים חמוצים או שזיפים קטנים עם מלח שמפוזר מעליהם. אהבתי את הדוכנים, הם הוסיפו צבע וחיוניות לסיומו של יום לימודים.

הבית של סבא וסבתא שלי מצד אבי היה קרוב לבית הספר. אהבתי ללכת לבקר אותם אחרי הלימודים. סבא שלי נהג לאסוף אותי משער בית הספר, היינו עוברים דרך הקיוסק לקנות כמויות של מסטיק בזוקה מכיוון שאהבתי לשבת על מדרגות הכניסה לבית ולהכניס לפי כמה וכמה מסטיקים כדי לעשות מהם “בלונים” ענקיים ולפוצץ אותם, עד שהיו קוראים לי להיכנס הביתה. לפעמים, היינו עוברים דרך סופר ענק שמכרו בו אפרוחים. היינו קונים אפרוח ומגדלים אותו. כשהאפרוחים גדלו, היה סבא שלי נשכב ונותן להם ללכת לאורך גופו.

סבתא שלי טרחה משעות הבוקר להכין מאכלים איראניים טעימים כמו חורשט סבזי, גונדי, חורשט באדמג’ון. התכנסנו בצוהריים לארוחה שלאחריה נחנו. ואז, אבא שלי היה בא לקחת אותי הביתה.

בימים ההם, מתמטיקה היה תחום שבו לא הצלחתי. ההורים שלי שכרו את שירותיו של מורה פרטי עבורי. יום אחד, הכנתי עם אחותי עוגיות מפלסטלינה ושמתי על השולחן ליד התה. הוא נטל אחת מהן וכמעט ונגס בה כשהבחין שזו לא עוגייה אמיתית.

את המחזור הראשון שלי קיבלתי בבית סבי וסבתי. נבהלתי. בזמני, זה היה אחד הנושאים הלא מדוברים. בלית ברירה, קראתי לסבתי והיא הכינה לי בד עטוף בצמר גפן. לאחר מכן, ביקשתי מסבא שייקח אותי לחברה שלי, אצלה יכולתי לפרוק את מה שהתרחש. היא אחזה בידי ולקחה אותי למכולת לקנות תחבושות היגייניות. כשהגעתי הביתה וסיפרתי לאימי, היא סטרה לי. זה היה הנוהג. הסטירה סימנה את ההתרגשות מכך שהגעתי לבגרותי, שחציתי את קו הזמן מילדוּת לנשיוּת.

בחגים, הלכנו לבית הכנסת. החג הזכור לי ביותר היה חג פסח, כי אז הביאו לחנויות הסופר מוצרים כשרים לפסח ומצות. זו הייתה מחווה כלפי היהודים על מנת שיוכלו לקיים את החג כהלכתו.

בגינתנו צמח שיח ענבים, ובפורים אימא שלי תפרה לי תחפושת של שיח ענבים. היא קטפה את העלים ואת אשכולות הענבים ותפרה אותם על בגד בצבע חום. בזכות התחפושת זכיתי בפרס הראשון בתחרות התחפושות. זו הייתה הפעם הראשונה שבה זכיתי במקום ראשון בדבר-מה.

נוסף על שני החגים האלה, חגגנו גם את החגים של המוסלמים: אירועי הנורוז, ראש השנה האיראני, הצ’ארדמה סוזי, מעין חג האש, שטבעו בי את זיכרונם.

גדלתי בבית מסורתי שהקפיד בחגים כמו גם על קיום הקידוש בימי שישי.

את סבא שלי מצד אימי לא הכרתי. הייתי קטנה כשהוא הלך לעולמו. עם זאת, אימא נהגה לומר לי שירשתי ממנו את צבע עיניו.

ואולם, את סבתי מצד אימי הכרתי היטב, היא הייתה לדמות מרכזית בחיי.

אני זוכרת שהיא הייתה מתעקשת שאנוח איתה את שנת הצוהריים. וכשלא רציתי או כשלא הייתי מצליחה להירדם, היא הייתה יושבת לידי, מניחה את אצבעותיה על עיניי ומלטפת אותן הלוך ושוב כשהיא לוחשת לי שאני צריכה לספור כבשים. לבסוף, הייתי נרדמת.

לאחר לידת אחותי השלישית, ההורים שלי החליטו להביא אופר מוסלמית שתעזור לאימא בעבודות הבית ובגידולנו. היא נהגה לקשור את אחותי לגבה וכך הייתה מסתובבת בבית, טורחת במשימותיה השוטפות. אני זוכרת שפעמים רבות היא הייתה מתפללת בחדרה שבמרתף. אהבתי לשבת בו ולהתבונן עליה.

במטבח הגדול שלנו ניצב שולחן אוכל שנראה לי ענקי במיוחד. פינת האוכל שימשה אותנו לארוחות הערב היום-יומיות.

יום אחד, אחותי ואני רצינו לנקות את השולחן. שפכנו עליו מים ושפשפנו אותו במשך שעות עד שהאופר הגיעה, נוכחה במעשינו, וצעקה עלינו לחדול. סימני הרצון הטוב שלנו נותרו כצלקות קטנות על פני השולחן.

ביתנו הכיל גם חדרי שינה, פינת ישיבה, סלון ופינת אוכל שהייתה מיועדת לאורחים בלבד והדלת שלה הייתה סגורה בימי שגרה, ונפתחה כשהיו מגיעים אורחים.

אני זוכרת את יום הולדתי האחרון שנחגג באיראן.

אימא הזמינה לי עוגה מיוחדת עם בית משוקולד וזימנה הרבה אורחים לחגוג איתי. התלהבתי. כשראיתי את העוגה, כיביתי מייד את הנרות ואחד מילדי החברים של הוריי התנפל על העוגה וחטף מעליה את בית השוקולד. פרצתי בבכי.

לאבא הייתה קונפקציה לבגדים, ואימא הייתה עקרת בית. באיראן, לא היה נהוג שאישה יוצאת לעבוד, ולכן ובהתאם לכך, אימא נשארה בבית לגדל ולחנך אותנו. אימא הייתה אישה יקרה, לבבית וחמה אשר הגנה עלינו מכל משמר. בנוסף, היא הייתה אישה מוכשרת שכנגד הנורמות, למדה ספּרות וקוסמטיקה. חלומה הגדול היה ללמוד רפואה. אלא שמשאלותיה של אימא נותרו במגירה. עם זאת, בימים שאבא היה יוצא לעבודה, היא נהגה לקבל אליה הביתה נשים שביקשו תספורת בלי שאף אחד ידע, כי אם חלילה היה נודע הדבר, אנשים היו מפיצים דברי רכילות על כך שאבי לא יכול לפרנס את הבית ולכן אימא צריכה לעבוד. שמועה כזו הייתה עלולה לפגוע בכבוד המשפחה פגיעה אנושה.

אבא אהב לטייל. מדי יום שישי בבוקר, הוא נהג לשאת אותי על כתפו, כשהייתי קטנה, וטיפסנו יחד על הר. הגענו לפסגתו, שבה נמצאו מסעדות ובתי קפה, שתינו דוח’, משקה יוגורט, וחזרנו הביתה. נהגנו לטייל גם עם זוגות חברים של ההורים שלי שהיו להם ילדים בגילים שלנו. באחת מאותן הפעמים שבהן קיימנו פיקניק בפארק, עברה לידנו חנות ספרים ניידת שסקרנה אותנו. רצנו לקראתה. אחותי ואני קנינו ספר שנקרא “איך באים ילדים לעולם” וחזרנו שמחות להורינו. שומו שמיים, אבא האדים ודרש מאיתנו להחזיר את הספר. כל תחנונינו היו לשווא.

לאימא שלי הייתה אמונה מפליאה. כשהיא הבחינה בכוסות על השיש במטבח או על השולחן ש”הסתדרו” בשורה ללא כוונה תחילה, היא הייתה מכריזה שעוד מעט יגיעו אורחים. ואז, היא הייתה נכנסת למטבח להכין ממאכליה. והינה, לא היו חולפות דקות ספורות, הטלפון היה מצלצל, וחברים היו מודיעים כי הם בדרך אלינו. משהגיעו, השולחן כבר היה ערוך בכל טוב.

הימים חלפו. לימודים, ביקורים אצל סבא וסבתא, חופשות עם דודים וטיולים ברחבי איראן.

עם תחילת המהומות והמהפכה באמצע שנת 1979, נולד אחי. בדרכנו לפגוש את אחינו החדש ואת אימא, נתקלנו בהתרחשויות ברחוב, חיילים ריססו גז מדמיע כדי לפזר את ההפגנה. אני זוכרת את תחושת הכאוס ואת החשש שהרגשתי מפני העתיד.

אחי הגיע למשפחה עם שלוש אחיות. מעצם היותו בן יחיד, היינו מציקות לו הרבה. הוא היה מופנם ושקט, ולא נהג להתלונן על מעללינו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פשוט להיות”