1.
טריסטזה

‘אתה רואה יקירי… מה שמנצח תמיד זה הכישלון!’

(‘דודה ליזה’)

יוני 1997. קיץ רותח. שעת בוקר מוקדמת. נסים קם לאט ממיטתו, משתדל לא להעיר את ליטה־מרלן החצי עירומה. הוא מסתכל לרגע על מגילת הקלף שנחה על השולחן שלו, שבה כתוב שזכה בפרס ישראל. הטקס הגרוטסקי הזה התקיים לפני שנה, ובמצבו היה לו קשה אפילו להקשיב למה שהשופטים אמרו. נסים בן שבעים ואחת. הוא לא יכול לדעת את זה, אבל נותרה לו בדיוק עוד שנה אחת לחיות.

חמש שנים קודם לכן הוא עבר שבץ מוחי, ורגל אחת נותרה לגמרי משותקת. הוא נע לאט עם ההליכון. הפגיעה במיתרי הקול מקשה עליו לדבר, קולו סדוק, והוא מפסיק משפטים באמצע. מכחכח. בכל מחזה שכתב תמיד השתמש בשלוש נקודות בסוף משפט. וכעת נדמה שאזלו לו המשפטים והמילים, ונשארו לו רק הנקודות.

ליטה, שקוראת לעצמה מרלן, היא הפיליפינית שמטפלת בו. במנילה היתה מיילדת. עכשיו היא עדיין ישנה, והוא מרגיש בחסרונה. שתתעורר כבר. הוא מתקדם עם ההליכון לסלון. ספרים בארונות ועל הרצפה, על שולחן האוכל ובכל מקום.

הוא פותח תריס, מסיט את הווילון ומציץ מהקומה הרביעית אל הרחוב שלו. רחוב דיזנגוף 223, צמוד לתחנת המשטרה. בלילות הוא שומע את צריחות הצופרים, תמיד מישהו רודף אחרי מישהו, אבל אותו לא יתפסו. הוא צולל במבטו אל העיר שבשבילו היתה בָּר אחד גדול. הוא שתה את העיר הזאת וטבע במדינה הקשה הזאת שהיא, כפי שכתב ב’הנסיכה האמריקאית’, ‘ארץ קטנה באפריקה המתפתחת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור’.

הוא מרים מבטו למרחקים. גם את זה הוא לא יכול לדעת: בעוד כמה שנים יסללו בקצה השני של העיר את רחוב נסים אלוני, לא פחות ולא יותר, ויבנו שם מגדלים מפוארים עם שמות כמו ‘מנהטן’ ו’YOO’. פנטהאוז יעלה עשרות מיליוני שקלים, ועשירים חדשים ירבצו שם, עילגים ומתבהמים, שלעולם לא יראו מחזות שכתב האדם המסתורי הזה שעל שמו קרוי הרחוב.

הוא מלטף במבטו את הרחוב השותק שבקרוב יהיה הומה אדם, אבל כעת נשמעים בו רק קולות ציפורים המקננות על עץ האזדרכת העתיק והמאובק. הוא מביט במחטים החומות על עץ האורן הזקן שלידו, חוזר אל ההליכון, מדליק את המזגן, מועד, מתיישב בכיסא גלגלים שעומד בפינת החדר ומתגלגל לפינת העבודה הקדושה שלו, חולף על פני עוד ארונות גדושים בספרים, שמעליהם, במסגרות דהויות, תלויים הפרסים שקיבל במהלך השנים: פרס ביאליק, פרס נשיא המדינה, פרסים של התיאטרון הישראלי… כאן, הוא חושב, אולי היה צריך לתלות גם את התעודה הזאת של פרס ישראל.

הוא כמעט נופל מהכיסא כשהוא נתקל בספרים פתוחים ומקושקשים בכתב ידו, שמפוזרים על הרצפה כמרבד. מאחורי שולחן העבודה שלו מציץ אליו סוס הדיקט המתפורר של המלך בונפציוס מההצגה ‘הנסיכה האמריקאית’.

אני צריך לכתוב, הוא אומר לעצמו, אם אפסיק לכתוב, אני פשוט לא אהיה.

‘אני נעזר בכל מה שאני יכול,’ אמר למשה נתן, הכתב התרבותי של ‘מעריב’, ״אני מגייס את כל הידידים שלי מן המיתולוגיה היוונית ומנסה לקחת מהם משהו. אני צועק להם: תעזרו. אדם נמצא לבד. כל העיר לפניו. מה הוא יעשה?’

כמה חודשים קודם לכן התחיל לכתוב מחזה חדש, ‘נבוכדנצר’, אולי אופרת רוק, על המלך ששרף את בית המקדש והגלה את עמו. הוא מחכה לקסם שיכוון את האצבע הרועדת אל האותיות ב’הרמס בייבי’ הישנה והחבוטה שלו. ‘בייבי,’ הוא לוחש, ‘תתעוררי, בייבי…’ עוד מחזה אחד, הוא מבקש ממנה, רק עוד אחד. בבקשה.

בשיחה עם משה נתן אמר: ‘אני יושב ליד מכונת הכתיבה. אוי… פעם כתבתי בעט, ועכשיו, ישר במכונה. אין לי סבלנות. כשבן אדם יושב בלילה, בייחוד כשהוא כותב לבד, נראה לו כל עניין הכתיבה אידיוטי. כל העיר ישנה, ואין לו אף אחד. יושב לבדו וכותב! והמכונה משמיעה קולות משונים… כתיבה היא לא מקצוע. ואם היא מקצוע, זה מקצוע אידיוטי. לא רציני.’

יוסי פולק, שחקן נאמן שלו וחבר, מספר שנסים אמר לו שהוא מקליד את האות ל’, ופתאום נכנס פרפר יפה למכונת הכתיבה שלו, ואז הוא מקליד את האות א’ — ויוצא לו ‘לא’, והפרפר עף החוצה מהמכונה אל השמים…

נסים מתגעגע לפרפר הזה. האם אין לי עוד מה לומר או לכתוב? הוא שואל את עצמו. הוא רועד לרגע, המזגן מקרר מדי. הוא פותח את המחברת המקושקשת שלו ולא מבין את כתב ידו, אבל הנה, זה קורה, הוא מצליח להקליד כמה שורות במכונה, באצבע אחת, תמיד באצבע אחת, טוק־טוק־טוק, לאט, כפי שכתב את כל המחזות שלו.

הוא יודע שכולם בלתי גמורים. בכל מחזה שכתב הוא שיפץ ותיקן את מה שכתב בחזרות וגם בהצגות הראשונות, חילק ניירות לשחקנים המותשים, שיקבלו ניירות חדשים גם מחר, כי תמיד יש מילים טובות יותר, ותמיד יש שלוש נקודות… כלומר, אפשר להגיד את זה גם אחרת…

סוף שנות התשעים. לפני שנתיים נרצח ראש הממשלה בכיכר מלכי ישראל, במחזה מרושע ואכזרי יותר מכל המחזות שלו על בגידה ורצח. המלך מת, ובחרו במלך חדש ומפוקפק, ליצן נפוח שקוראים לו ביבי, שבמחזה הנורא שלא נכתב היה אחד המסיתים לרצח המלך וניפץ כל תקווה לשלום בארץ החאקי הקטנה שהתנפחה, ומתפוצצת מרוב קנאות ופולקלור.

אלוני מרגיש מוזנח ומכוער, והוא לא כל כך רוצה שחברים יבקרו אותו. רק חבריו הקרובים, יוסל ברגנר ואדית אסטרוק, באים מדי פעם, ובועז בן ציון, הסוכן הנאמן שלו, מגיע בחגים, עומס את נסים על גבו כשק־קמח, מוריד אותו ארבע קומות, ומעלה אותו שש קומות לדירתו שליד גן העיר.

עכשיו, ליד שולחן הכתיבה שלו, הוא עוצם את עיניו העייפות, מחכה שליטה־מרלן תתעורר כבר ותכין לו ארוחת בוקר. ראשו צונח לרגע, הוא נרדם, ושוב מבקרים אותו אדי קינג הזועם מהמחזה שקבר אותו בעודו חי, והוא עד היום לא מבין למה. זה פגע בו כהוגן. בשנות ההדחה והגלות שלו הוא היה מריר ושביר, אבל הוא מעולם לא כעס. לא, תודה. כמו שניסן נתיב אמר לו פעם, אולי על ‘המלך ליר’ של שייקספיר: ‘מלך אף פעם לא נעלב, הוא רק תמה.’

נסים תמה. ועצוב. ושותק.

בכל המחזות שלו אלוני סלל לנו דרכי בריחה מכושפות מהמציאות אל הנשגב והפנטסטי, וניחם את העם בסיפורים על מלכים וצוענים, מזימות עתיקות וליצנים, נסיכות ונפוליון, כל כך רחוק מהאקטואליה האפורה ומהמציאות היום־יומית המשעממת והמכבידה, כפי שכתב המשורר ט’ס אליוט: ‘המין האנושי אינו יכול לשאת כמות כזאת של מציאות’.

בתמונות הארכיון שלו אנחנו רואים, בדרך כלל בשחור־לבן, גבר עם יופי עוצר נשימה, מעין מרצ’לו מסטרויאני מקומי עם בלורית מתנפנפת וסדק של חיוך. ברוב התמונות הוא עם משקפי שמש, אולי כדי שלא נראה שגם כשהשפתיים מחייכות העיניים נוגות.

הוא יודע שמלבד השבץ הוא סובל ממחלה נוספת: ‘לה טריסטזה’, מילה ספרדית שפירושה הוא ‘מחלת העצבות’, שעליה כתב ב’דודה ליזה’. מחלת העצבות העצית שיבשה והמיתה מיליוני עצי הדר, מרוב עצב ולא משום דבר אחר, כפי שהסביר בהצגה דוקטור אטלס, האגרונום המכובד. אבל האם המחלה הזאת יכולה להמית ולייבש גם בני אדם?

הוא קם מכיסא הגלגלים עייף, ונע עם ההליכון למקלחת, מביט במראה. פניו נפולות ונפוחות, העפעפיים נפולים, והוא חושב אם זה נכון מה שאומרים, שבסוף חייו האדם מקבל את הפנים האחרונות, הנכונות והראויות שלו, ואומר לעצמו, ‘פרצוף של צועני!’ ואז מחייך חצי חיוך, בגלל השיתוק, והעיניים שלו שמחות כשהוא משמיע צחוק מפתיע, רם ומתגלגל, שאולי יעיר את ליטה־מרלן. מתי הוא צחק בפעם האחרונה?

הוא שוב עוצם עיניים וחושב אחורה: הוא נולד ב־1926, ב־24 באוגוסט, הלוהט בחודשים (אולי בגלל זה ישנא כל חייו את הקיץ הישראלי החורך), בשכונת פלורנטין, למשפחה קשת יום, אבא שנגע בו רק בחגורה, ואמא שאבא אמר עליה שהיא נואפת. ילדות והרפתקאות דמיוניות עם חברים ברחובות ובגנים, רק כדי לא להיות כלוא בבית האלים. הבריחה הנערית אל הכתיבה, היומן והסיפורים, חילצה אותו מכל זה לפנטזיות ולחלומות. אחר כך היה חייל וקצין בגבעתי והשתתף במלחמת העצמאות בקרב הנורא והעקוב מדם בעיבדיס, שבו התחכך במוות ובגופות בלי ראש וחזר פגוע לכל שארית חייו; ומשם, כל חייו: הניסיונות התמידיים לברוח ולהדחיק את כל זה בהסחות הדעת של הלומי קרב: שתייה הרסנית ונטילת כדורים אובססיבית. ונשים, אלוהים, כל כך הרבה נשים! אולי מאות, שאצלן מצא ולו ללילה אחד מזור ונחמה.

והיתה לו עוד מתנה אחת שהלומי קרב מעטים זכו בה: כתיבה עיקשת וחרוצה של סיפורים ומחזות מעורפלים ומלאי קסם על מקומות אחרים וזמנים אחרים.

הנשים, האובססיה של חייו. הוא יודע שאין ספק שהגזים עם זה. בכל רגע צצה אחרת בדמיון, והוא כבר הפסיק לספור. מדי פעם נקישות רפות על הדלת. נשים שהיו איתו מבקרות אותו למרות רצונו במיטת חוליו, זקנות ומבוגרות, נשואות וגרושות, אבל גם צעירות עד כדי גיחוך. לא את כולן הוא זוכר.

כשהן נפרדות ממנו בנשיקה רפה ובחיוך מהיר, הוא נשאר עם ליטה־מרלן, המטפלת והמאהבת האחרונה בהחלט. בת ארבעים ומשהו, לא יפה ולא מכוערת, קשוחה, גוף מקומר. הוא ישן איתה. היא נוגעת בו, מאכילה אותו ורוחצת אותו. האם כקתולית היא מטבילה אותו לחיי קודש וטוהרה, ועכשיו אולי מותר לו להיות שמח, ולו לרגע? ומה הוא ייתן לה בתמורה לכל מה שהיא מרעיפה עליו?

ערב אינטימי אחד, כששניהם חבוקים במיטה, שאל אותה: ‘מרלן שלי, מה תרצי ממני למזכרת אחרי שכבר לא אהיה כאן?’ היא ענתה בלי היסוס: ‘את זה,’ והצביעה על מגילת פרס ישראל שעל השידה. הוא הגיש לה את הפרס וחיבק אותה חזק.

אחרי שאלוני מת, ביקשה ליטה־מרלן מיוסל ברגנר שישלח לה את קלף הפרס, והוא תלוי היום במכולת שלה במנילה. ונסים, שבשנותיו האחרונות הרגיש כה נשכח ומנודה, לא יֵדע לעולם כמה רחוק הוא הגיע.