ביום ראשון 5 בספטמבר 1847 יצא בלזק לדרכו מפריז לברדיצ'ב, אוקראינה, או מדויק יותר לארמון וְיֶזְ'חוֹבְנִיָה, כדי לפגוש את אהובתו […]
1.
אלמלי היו לי דברים מעניינים במיוחד לכתוב, לא הייתי טורח לספר לכם על אחד ממסעותיי. בזמן האחרון שָחַקנו כל כך את רעיון המסע ומימושו עד שהחלטתי נחושות לא לפרסם עוד לעולם דבר בנושא, ואף לא לומר עוד דבר על הארצות שבהן ביקרתי, וזאת כדי לא להיות וולגרי וכדי להימנע מדיבור על עצמי, שכן אני הוא הכינוי התפֵל והמייגֵע ביותר שאני מכיר בראייתו של קורא. ונוסף על כך, אני טיפוס שמח מאוד, צחקן, והקהל לא מאמין לעולם למי שכותבים בסגנונו האנין והמשובח של האב גַליאָני.
המילה הנקלֵית בדחן או מוקיון היא שכרו של כל סופר השוזר ברגע הנכון דבר הלצה, כמשליך לוח עץ להקלת הגישור על פני הקטעים המשעממים. והדבר נראה לי טבעי בארץ המכבדת אנשים רציניים, כלומר אלה שספריהם העמוסים לעייפה בבוּרוּת ובמִשנוֹת שונות, נכתבים לקהל של רופאי שיניים הנאלצים לשמוט את לסתותיהם של המטופלים. הקורא היחיד שלו זכה הנוסע הפוריטני שפרסם את מסעו באמריקה נדון לעונש האכזרי הזה. שמו גארניֶה והוא מתגורר ברחוב דֵה לֶ’אפְּרוֹן. לבסוף, קיים פגם אחרון שלדעתי די בו ואני מכריז עליו קבל עם ועדה אל מול עולם הספרות כמעשה מועיל: אינך יכול לחזור לארץ מסוימת כשברצונך להיות משעשע ולומר את האמת על בני האדם, על הדברים ועל כל התופעות הייחודיות לארץ מסוימת המבדילות אותה משאר הארצות. מכיוון שקייב נמצאת ברוסיה, אתם מדמיינים לעצמכם שאכתוב ברשעות, שלא אומר דבר אמת, שאהיה זהיר ומאופק שבעתיים מספר מפורסם אחד, שעל פי מה שאומרים, עורר נגדו את רוסיה בדמותו של הצאר עצמו. ואולם אני, באופן אישי, נמצא במצב שבו אני יכול לדבר בחופשיות. הנה מדוע. אני אינני צבוע, זה מכבר הבעתי את הערצתי לממשל אבסולוטי — אך בסייג הבא: אין ממשל אבסולוטי בעולם כולו. נימוקיי אינם עומדים בסתירה זה לזה. אני מעדיף שלטון של אדם אחד על פני שלטון ההמון מכיוון שאני לא אוכל לעולם — אני חש בזאת — להסתדר עם העם ואף לא להקסים אותו, ומי שניסו לעשות זאת נחלו תמיד כישלון חרוץ. אני סבור — ואולי זו יוהרה ויומרה מצידי — שאני מסוגל למצוא הבנה הדדית עם אדם אחד גם אם יהא זה הגדול בעריצים.
אין עדיין תגובות