החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פאול בן־חיים – חייו ויצירתו

מאת:
הוצאה: | 2019 | 418 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

פאול בן חיים היה גדול מלחיני ישראל ואחד המבוצעים ביותר בארץ ובעולם. הוא נולד במינכן, גרמניה, ושם פעל כמנצח בית האופרה באאוגסבורג, כפסנתרן וכמלחין. בשנת 1933 נמלט בעוד מועד מגרמניה הנאצית, עלה ארצה והתיישב בתל אביב.

בעשרים השנה האחרנות התעורר עניין רב ביצירות הרבות שחיבר בן חיים בגרמניה, החל בביצוע של האורטוריה המונומנטלית "יורם" בגרמניה ובתל אביב וכלה ביצירותיו הקאמריות הגדולות. פרק נרחב זה בחייו נידון אף הוא בספר.

בן חיים היה תמיד מלחין קומוניקטיבי, רחוק מהאופנות של האוונגרד, הוא אהוב על מבצעים וכל האזנה ליצירותיו רבות ההשראה גורם הנאה רבה למאזינים.

יהואש הירשברג הוא פרופסור (אמריטוס) למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית.

מקט: 4-249-50720
פאול בן חיים היה גדול מלחיני ישראל ואחד המבוצעים ביותר בארץ ובעולם. הוא נולד במינכן, גרמניה, ושם פעל כמנצח בית […]

פרק ראשון: ילדות ונעורים במינכן

חיי היצירה הארוכים של פאול בן־חיים נחלקים בבירור לשתי תקופות: תקופת ילדותו, נעוריו ועבודתו בגרמניה, ותקופת פעילותו היוצרת הפורייה בישראל מאז עלותו ארצה, בסוף שנת 1933 עד מותו בשנת 1984. בתקופת חייו בגרמניה היה המלחין ידוע בשמו פאול פרנקנבורגר. עם עלותו ארצה היה לפאול בן־חיים. חלוקה זו תישמר גם במהלך ספר זה.

באופיו ובאישיותו היה בן־חיים רחוק מכל תיאטרליות, דרמטיות ומהפכנות. מטבעו נועד לעסוק במוסיקה כמקצוע וכדרך חיים עקבית, ללא תפניות פתאומיות. ההיסטוריה היא שהטילה אותו למערבולת של התרחשויות, אשר הפכו את הקאפלמייסטר הצנוע לאחד ממעצביה החשובים של המוסיקה הישראלית הצעירה. בעלותו ארצה, בשנת 1933, היו מאחוריו שלושים ושש שנות חיים בגרמניה, שהיו מהשנים הסוערות ורבות התמורות בהיסטוריה של ארץ זו, תקופה של התמוטטות המשטר הישן על כל מערכת המוסכמות החברתיות והתרבותיות הקשורות בו, של מלחמת עולם ששינתה את פניה של אירופה, של דמוקרטיה רופפת הנאבקת על קיומה לנוכח משבר כלכלי והתערערות חברתית, ושל הידרדרות מהירה לקראת שואה.

על סף המאה העשרים הייתה מינכן מהערים החשובות בגרמניה, בייחוד מבחינת הפעילות התרבותית שבה. אוכלוסיית העיר בשנת 1900 מנתה יותר מחצי מיליון נפש. רק שני אחוזים מהאוכלוסייה הכללית היו יהודים, אולם הקהילה היהודית באותם ימים נמצאה בתהליך של פריחה ושגשוג. בשנת 1861 בוטל — לאחר מאבק ממושך ומייגע של היהודים עם השלטון בבוואריה — החוק משנת 1805, אשר הגביל את זכות הקמת המשפחה רק לבן הבכור בכל בית אב. החוק גרם לזרימה של יהודים מהערים הגדולות ליישובים קטנים, ולאחר מחצית המאה התשע עשרה עודד הגירה של יהודים לאמריקה. שלושים משפחות יהודיות נוספות הורשו להתיישב במינכן בשנת 1813 לאחר שהציגו הוכחה על מצבם הכלכלי ובהגבלות הקיימות להקמת משפחות של הבן. אחרי 1861 גדל מספר היהודים במהירות ובשנת 1900 הגיע לכדי 8,700, ועשר שנים אחר כך הגיע לשיאו — 11,000. למרות מספרם הקטן תפסו היהודים מקום חשוב בתחומים מסוימים, בעיקר במקצועות הרפואה והמשפטים, ובמידה פחותה מעט בתחומי הפקידות, ההוראה התיכונית, ומקצועות חופשיים אחרים.[1]

בשנת 2005 ערכה עמנואלה פון בראנקה, אדריכלית ממינכן ובת למשפחת פרנקנבורגר, מחקר מקיף של עץ המשפחה והגיעה עד למחצית המאה השבע עשרה, באובאך ליד שוויינפורט אשר בפראנקוניה התחתונה (Obach bei Schweinfurt in Unterfranken).

בשנת 1957 ביקש ההיסטוריון ד"ר הנס לאם את בן־חיים לשלוח אליו רשימה ביוגרפית קצרה על משפחתו כחומר למחקרו על יהדות מינכן.[2] תשובתו של בן־חיים חשובה לא רק כמסמך היסטורי־תיעודי מרתק, אלא גם כעדות להשפעה העמוקה שהשפיעה עליו אישיותו של אביו, היינריך פרנקנבורגר:

"אבי, היינריך פרנקנבורגר, היה השני מבין שלושת בניו של המורה אהרון פרנקנבורגר ואשתו טריינדל [Treindle; כנראה תרזה, Therese]. הוא נולד ביום 19.6.1856 בעיר אילפלד [Ühlfeld] בפראנקוניה במחוז נוישטאט על נהר אייש [Neustadt a.d. Aisch] … הוריו של אבי היו אנשים עניים מאוד, דתיים מאוד, אולם לא דוגמטיים; סבי היה מורה פשוט בבית ספר עממי, ומדי פעם הועסק באורח זמני כחזן, אולם מאחר שהיה לו ידע במוסיקה, והוא ניגן בכינור ובחליל, האשימו אותו החוגים האורתודוקסיים הקיצוניים בשירה בבית הכנסת מתווים, והוא איבד את משרתו באילפלד.

"כאשר היה אבי בן שש שנים עברה המשפחה לרגנסבורג [Regensburg], שם למד אבי בבית הספר העממי ובגימנסיום. מאז היותו בן שלוש עשרה נאלץ לממן את לימודיו בכוחות עצמו (במתן שיעורי עזר פרטיים לתלמידים). הוא גם סייע לאחיו מקס ללמוד בבית הספר הריאלי. בשנת 1875 החל בלימודיו באוניברסיטת היידלברג, שם קיבל תואר דוקטור (סומה קום לאודה) ובמינכן, שם למד משפטים. גם לימודים אלו היו כרוכים במאמץ רב, משום שלא קיבל כל עזרה מן הבית והשיג הכל בכוחות עצמו, גם בתקופת ההתמחות במשפטים במינכן. כך הזדמן לו להגיע אל ביתו של הבנקאי ממינכן מוריץ שולמן, אשר את בנו הדריך בשיעורי עזר. הוא התאהב בבתו (של שולמן) אנה, ונשא אותה לאישה ביום 13.6.1886, כאשר היה בן שלושים ואמי לעתיד הייתה בת תשע עשרה.

"עתה היה המצב הכלכלי טוב יותר, כי אמי קיבלה נדוניה גדולה, במושגים של אותם ימים (ואפילו של ימינו שלנו). הזוג הצעיר התיישב בנירנברג [Nürnberg], שם פתח אבי משרד עורך דין. אחיו מקס הצטרף אליו. אבי סייע לו ולידיד ששמו אוטנשטיין להקים בית חרושת… שהיה לסיפור הצלחה כה מסחררת, עד שכבר בשנים האחרונות של המאה פרש דודי מעבודתו, והוא מיליונר, והתמסר לאהבתו הישנה — לימוד צורפות זהב וכסף.

"בנירנברג נולד להורי ביום 1.10.1887 הילד הראשון, אחי ארנסט… על פי בקשת אמי, אשר לא יכלה לשאת את המחנק הפרובינציאלי של נירנברג, עברו הורי כבר בשנת 1888 למינכן… שם באה לעולם ביום 3.7.1889 הבת רזה (תרזה).

"אבי ראה ברכה רבה בעבודתו, וכך יכולנו בשנת 1890 להרשות לעצמנו רכישת בית משלנו בכיכר מקסימיליאן 19. בשנת 1903 הורחב הבית על ידי בנייה נוספת ורכישת בית סמוך ולרשותנו עמדו עשרה חדרי מגורים גדולים. ביום 27 בנובמבר 1892 נולדה להורי בת שנייה, אחותי דורה, וביום 5 ביולי 1897 באתי אני לעולם. ביום 12 בדצמבר 1903 נולד הבן השלישי, קרל.

"כבר בראשית המאה נמנה אבי עם המהוללים שבעורכי הדין של מינכן, ובשנת 1905 (או 1906) התמנה לכהונת יועץ משפטי [Justizrat]. בשנת 1912 הזמינו לקוח שלו, פרופ' בון, אשר ניהל מכללה למנהל עסקים, להורות את מקצוע המשפט המסחרי, שהיה תחום התמחותו והוא עשה זאת בשמחה (אגב, בהתנדבות). הוא אף פרסם חיבור בתחום החוק המסחרי הגרמני, וחיבור זה זכה לתפוצה רבה ולהכרה רשמית. לאחר שעזב פרופ' בון את מינכן סופחה המכללה למסחר לבית הספר הגבוה לטכנולוגיה של מינכן ואבי זכה בתואר פרופסור כבוד. דומני כי באותה תקופה (1914-1912) החל אבי לכהן כיושב ראש משנה של הקהילה היהודית של מינכן (לאחר מכן גם במועצה הארצית). בראשית מלחמת העולם, שנת 1914, לקח אבי על עצמו בהתנדבות את סדרת ההרצאות במשפטים של חברים צעירים לעבודה אשר גויסו לצבא. המלחמה הנחיתה עליו מכות גורל מרות: ב־9 ביוני 1916, מות הגיבורים של בנו הבכור, עליו לא התגבר מעולם, וב־18 ביוני 1918 מותה הפתאומי של אמי, אשר הוכנעה על ידי התקפת לב בגיל המוקדם 51. על כך נוספה דאגתו לי, מאחר שגם אני גויסתי באוגוסט 1916 ועברתי את המלחמה בחזיתות הנוראות ביותר — צרפת ובלגיה.

"השנים שלאחר המלחמה הביאו תנופה בעבודתו המקצועית של אבי, אולם גם הפסדים חומריים. בימי האינפלציה (בשנת 1920 לערך) מכר את ביתו היקר לבנק במינכן, וכך הפסיד הון בין־לילה. יתר על כן, הוא כבר היה אדם שעבר את שנתו השישים וחמש, אולם המרץ, אהבת החיים וכוח החיות שבו לא כלו. הוא אמר לי פעם, כי לעולם לא ייכנע בקרב; כל אימת שיועמד לפניו מכשול, יתעורר בו הכוח למאמץ חזק יותר ויותר. הוא לא ידע עייפות מהי — הן מבחינה נפשית הן מבחינה גופנית. כל בוקר היה קם משנתו בשעה שש (בקיץ אפילו בשעה חמש), מתעמל, מכין ארוחת בוקר למשפחה כולה (!), ניגש אל המכללה למסחר, שם היה מקיים את הרצאותיו מוקדם — בשעה שבע עד שמונה בבוקר. בשעה שמונה היה מגיע ללשכתו, בשעה תשע אל בית המשפט, ובשעה אחת היה חוזר הביתה לארוחת הצהריים. לעולם לא היה ישן אחרי הצהריים. בשעה שלוש היה חוזר ללשכתו, נפגש שם עם לקוחותיו עד לשעה שש, עד לשעה שבע עורך קניות לבית בעיר, שב בשעה שבע ורבע בערך הביתה, סועד ארוחת ערב בין שבע וחצי לשמונה (הוא לא נהג להרבות באכילה), ולאחר קריאת העיתונים היה שוכב לישון בשעה תשע וחצי בערך. זה היה סדר יומו (בשינויים קלים) בכל השנים שחייתי במחיצתו. הוא היה איש משפחה מאין כמוהו. לעיתים היה יוצא בערב למשחק קלפים עם חברים ותיקים של האגודה (מאז היותו סטודנט היה חבר "האקדמיה לזמרה של מינכן" [Akademischer Gesangverein]). את תפקידו בראשות הקהילה ובלשכת בני ברית קיבל עליו כחובות מובנות מאליהן, שכן בכל דבר היה רב־אמן במילוי חובה. 'הדבר הראשון בחיים הוא מילוי חובה', היה נוהג לומר. ימי ראשון היו מביאים הנאה רבה למשפחה בטיולים קבועים בפלאנג [Planegg], אגם שטארנברגר [Starnbergersee], או על נהר האיזאר [Isaar]. בקיץ הייתה המשפחה כולה (שמנתה בשנת 1914 תשע נפשות: זוג הורים, חמישה ילדים, סבתא שולמן, ואומנת) יוצאת לארבעה שבועות חופשה בגוסנסאס [Gossensass], סנט מוריץ [St. Moritz], ופעמים לאוסטנד [Ostend] שעל שפת הים הצפוני. בחופשת פסחא היו ההורים יוצאים לבדם לחופשה בת שבועיים עד שלושה באיטליה או במאריינבאד [Marienbad]".

הקהילה היהודית במינכן הייתה מופת לשיתוף פעולה ולסובלנות בין הקבוצות השונות שהרכיבו אותה. הגדולה שבהן הייתה הפלג הליברלי, אשר זכה בדרך כלל בשני שלישים מן הקולות בבחירות לוועד הקהילה. קבוצה זו, שאליה השתייך גם היינריך פרנקנבורגר, הייתה פעילה מאוד, ואף ריכזה את הקשר הרשמי עם השלטונות הבוואריים. קטנה יותר הייתה הקבוצה האורתודוקסית. לאחר תקופה קצרה של מחלוקת בשנות השבעים של המאה הקודמת הושג הסדר של קיום בצוותא בין שתי הקבוצות. מאחר שחוקתה של בוואריה לא אפשרה קיומה של יותר מקהילה יהודית אחת בעלת אוטונומיה דתית מצאו הליברלים והאורתודוקסים את הדרך לשיתוף פעולה מלא. ממנהגי העבר שמרו הליברלים את ברית המילה, בר המצווה, טקס החופה, טקס הלוויה ואמירת הקדיש בצורתם המסורתית, עליהם נוספו תפילות בנוסח הליברלי, לרבות נגינת עוגב ודרשה בגרמנית נמלצת. וורנר כהנמן היטיב לאפיין את הקבוצה הליברלית ואת הרקע החברתי, שבו צמחה אישיותו של פאול פרנקנבורגר: "היהדות של אותו דור… הייתה דת של רגש, כיבוד הורים, קשר משפחתי עז ונימוסי כבוד".[3]

בהמשך מכתבו אל לאם כותב בן־חיים:

"אבי היה אדם בעל רגשות דתיים עמוקים, אולם ללא שמץ של דוגמטיות. במשפחה עצמה לא שמרנו מצוות בתקופת חייה של אמי (שלא התעניינה כלל בתחום זה). בליל הסדר נהגנו אבי, אחי ארנסט ואני להתארח בבית ידידו של אבי, היועץ המשפטי ד' אופנר. מאוחר יותר, אחרי שנת 1920, קיימנו את הסדר בביתנו. אבי נהג לבקר בבית הכנסת באורח סדיר, ולעיתים קרובות הייתי מצטרף אליו. בלעדיו וללא ההדרכה שנתן לי מפעם לפעם לא הייתי יודע דבר בתחום המסורת היהודית. בתחום זה הוא לא היה צר אופקים כלל, תמיד היה סובלני ופתוח בכל המובנים. ד"ר טירק, מנכבדיה הקתוליים של מינכן והדיקאן [Prior] היה מידידיו הקרובים ביותר".

אמו של פאול, אנה, באה ממשפחה מתבוללת לחלוטין, אשר מרבית בניה אף התנצרו. תופעה זו הייתה מקובלת בין היהודים, והייתה תגובה של החוגים היהודיים האינטלקטואליים על האמנציפציה: "האינטליגנציה היהודית הייתה משוכנעת, כי האמנציפציה המלאה של היהודים היא חלק מחופש ושלמות פוליטיים. הדת היהודית הייתה מבחינה זו גורם משני… התנגדות האורתודוקסיה היהודית איבדה מכוחה לנוכח האמנציפציה החברתית, שכן שיקולים מסורתיים־דתיים איבדו מאחיזתם לנוכח הבסיס המעשי".[4]

פאול היה ילד חלש וחולני, ורק כעבור זמן פיתח את חוסנו הגופני והנפשי שאפשר לו לעמוד בקצב עבודה מסחרר ולעבור את גיל הגבורות. עם הגיעו לגיל בית הספר אסרו עליו הרופאים לבקר בלימודים באופן סדיר, והוריו שכרו למענו מורים פרטיים. התקדמותו הייתה מהירה, וכאשר התגבר על מחלתו הוא נכנס אל בית הספר לאחר שנתיים והתקבל לכיתה הרביעית. כעבור שנה החל בלימודים סדירים בתיכון וילהלם (Wilhelmsgymnasium) במינכן, שם קיבל חינוך הומניסטי אופייני: לימודי דת, לימודי גרמנית, לטינית, יוונית, צרפתית, מתמטיקה, היסטוריה (בשנים הראשונות גם גיאוגרפיה ומדעים) והתעמלות. הוא קיבל תמיד ציון "טוב מאוד" בלימודי דת וציון "טוב" בכל יתר המקצועות, להוציא מדעי הטבע והתעמלות, שבהם היה בינוני. בהיותו בכיתה הרביעית בבית הספר היסודי טען מורו כי אין לו כל שמיעה מוסיקלית, משום שלא היה מסוגל לחזור בשירה על הצליל שניגן לפניו. עם זאת, קביעתו של המורה לא מנעה את הוריו מלתת לו שיעורי נגינה. אמו הייתה פסנתרנית חובבת טובה, ואחיו הבכור ניגן בתזמורת נוער. פאול החליט ללמוד נגינה בכינור. מיד בתחילה בחן אותו המורה לכינור וגילה להפתעת כולם כי הוא ניחן בשמיעה אבסולוטית. התקדמותו בנגינה בכינור הייתה מהירה וכבר לאחר שנתיים ניגן קונצ'רטו לכינור של מוצרט, אולם הוא החל לגלות יותר ויותר התעניינות בנגינה בפסנתר. בגיל 11 החל לנגן בפסנתר, אשר, לדבריו, משך אותו משום שאפשר לו לנגן קולות אחדים בבת אחת. נוסף על כך החל בלימודי הרמוניה וקונטרפונקט. נטייתו המובהקת לכתיבה בשפה הרמונית כרומטית ומורכבת התגלתה ביצירתו הקאמרית החשובה הראשונה — פרק איטי (Langsamer Satz) לרביעיית מיתרים שחיבר בראשית חודש מארס 1914. פרק רומנטי מלא ערגה זה נטוע בהרמוניה של "טריסטאן ואיזולדה" שכבשה את כל המוסיקאים הצעירים בגרמניה — ובמידה רבה גם בצרפת — בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. יצירה קצרה זו נשכחה לחלוטין, ולמרבה המזל ניצלה ונשמרה בארכיון בן־חיים עד אשר נתגלתה מחדש על ידי הוויולן ד"ר יואל גרינברג, אשר הביא אותה לביצוע ראשון מאה שנה לאחר חיבורה. היא מוצגת בדוגמה 1.1.

דוגמת שמע 1.1

פרק איטי

ביצוע: רביעיית כרמל

למרות ההנאה הרבה שגרמה לו המוסיקה עדיין לא החליט פאול לבחור בה כתחום פעולתו העיקרי בעתיד. בשנות לימודיו בגימנסיום התעוררה בו התעניינות רבה בלימודים קלאסיים ובפילולוגיה. הוא שקד על לימוד הספרות והשירה היוונית והרומית, וכתרגיל תרגם לגרמנית את כל שיריו של המשורר הרומי קאטולוס, וכן דרמות יווניות, כגון "פרומתיאוס" של אייסכילוס, וזאת תוך הקפדה על משקל מדויק. פרי עבודתו נשתמר במחברות בית הספר הכתובות בכתב יד גותי מהוקצע, פרי לימוד הכתיבה התמה שהייתה מקצוע חשוב בבתי הספר בגרמניה. במאבק בין פילולוגיה למוסיקה הייתה יד המוסיקה על העליונה, אולם נטייתו הטבעית לעבודה שקדנית ויסודית שנתגלתה בעבודת התרגום המדויקת הוסיפה לשלוט באופיו בכל תחומי פעילותו מאז ואילך.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. בשל המלחמה הופסקו הלימודים בגימנסיות בטרם זמנם ופאול סיים את לימודיו בשנת 1915, צעיר מגיל גיוס חובה לצבא.

הוא החל אפוא בלימודי פסנתר וקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה (Akademie der Tonkunst) במינכן, מהמכובדים והמעולים שבמוסדות המוסיקה בגרמניה. מורו לפסנתר היה קלרמן (Berthold Kellermann, 1926-1855) וקומפוזיציה למד אצל אנטון בר־ואלברון (Anton Beer-Walbrun, 1929-1864) שאותו תיאר פרנקנבורגר כמורה טוב, אולם שמרן ביותר, אשר סירב לעודד את תלמידו בהתעניינותו במוסיקה חדשה.

המלחמה קטעה את לימודיו של פרנקנבורגר לשנתיים ומחצה. כבר עם גיוסו בקיץ 1916 היה מאחוריו מספר נכבד של יצירות נעורים. כתיבת מוסיקה הייתה לגביו דרך חיים, והוא עסק בה בהתמדה, ללא הרף, כשהוא מחבר יצירה אחר יצירה במהירות ובקלות, אולם ללא שמץ של חיפזון בעצם העבודה. קשה לקבוע בבירור את נקודת המעבר מיצירות ילדות ממש, שחיבר אותן בהיותו בן ארבע עשרה, ליצירות נעורים, המצביעות על רמה טכנית ודמיון רב, אם כי עודן, כמובן, אקלקטיות. במרכז פעילותו כמלחין עד שנת 1916 עומד השיר לקול ופסנתר (הליד). אחותו דורה למדה זמרה, ובעת אימוניה בבית ליווה אותה פאול בפסנתר. בדרך זו למד את ספרות הליד הענפה — משוברט, רוברט פראנץ ושומאן עד ברהמס והוגו וולף. בתחום הספרות החדישה של הליד היה באפשרותו להכיר 160 מתוך 213 השירים של ריכרד שטראוס, אשר חוברו עד שנת 1912, וכן את כל שיריו של גוסטב מאהלר. עצם העובדה שפרנקנבורגר עיצב את אישיותו על רקע המציאות המוסיקלית של מינכן יכולה להסביר את ההשפעות העיקריות שפעלו עליו. פרנקנבורגר עצמו ציין, כי מינכן הייתה עיר שמרנית מבחינת הטעם המוסיקלי. הרמן לוי (Hermann Levi, 1900-1839), מנצח בית האופרה של מינכן, המשיך את המסורת הגדולה של ואגנר עד לפרישתו בשנת 1896, כאשר ריכרד שטראוס קיבל את משרתו. במינכן בוצעו יצירות חדשות לעיתים קרובות ואופרות רבות זכו בה להצגות בכורה. אולם המוסיקה החדשנית הייתה רחוקה מטעמו של הקהל במינכן. הסימפוניות של מאהלר בוצעו במינכן רק לעיתים רחוקות, והיחידה בהן (מס' 4) אשר נוגנה בה בנגינת בכורה בדצמבר 1901 נחלה כישלון חרוץ, עובדה שלא מנעה את פרנקנבורגר מלגלות התלהבות עצומה למוסיקה של מאהלר. המוסיקה של שנברג ותלמידיו, לעומת זאת, הייתה רחוקה ומוגבלת לקהל המצומצם של הקונצרטים הפרטיים בווינה, ואת יצירותיו של סטרווינסקי הכיר פרנקנבורגר רק אחרי שנת 1921.

שיריו הראשונים של פרנקנבורגר נכתבו להזדמנויות חגיגיות במשפחה — ימי הולדת, יום הנישואין של הוריו, וכיוצא באלה. לאחר ניסיונות ילדות אחדים, הוא חיבר בסוף שנת 1912 שירים בהרמוניה כרומטית מורכבת. כדוגמה קיצונית אפשר להזכיר את השיר בקשה אחרונה (Letzte Bitte) לפואמה של אוטו יוליוס בירבאום (1910-1865 ,Otto Julius Bierbaum), שהיה המשורר האהוב ביותר על פרנקנבורגר בשנות נעוריו. בדוגמת תווים 1.1 מופיעים שני המשפטים הראשונים של השיר, המדגימים את הקו הקולי הרצ'יטטיבי, המביע התרגשות רבה באמצעות מעברים מהירים מרגיסטר לרגיסטר והיעדר פתרונות לצלילים הדיסוננטיים, ואת ההרמוניה הכרומטית הקיצונית בפסנתר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.