החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פנים אחרות

מאת:
הוצאה: | 2021 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

פנים אחרות, הוא לקט סיפורים שמסתכלים פנימה, אל המקום שבו נמצאים הפחדים והחרדות שלנו, המקום שבו נמצאות שאלות שלא תמיד יש להן תשובות. הם נוגעים בעצב הפתוח של אהבה, אימהות ואובדן, מדברים אל לב הקוראים ונשארים במחשבותיהם זמן רב לאחר הקריאה. הסיפורים מתרחשים בכל מקום ובשום מקום, והם מתארים בחמלה ובאהבת אדם את נקודות המפנה ומצבי הקיצון שאותם כולנו עשויים לגלות.
ד"ר רונית לוינגר קוריאל עובדיה היא בת למשפחה גדולה, רעיה ואם. היא רופאת שיניים המנהלת כיום מספר מרכזים רפואיים. ד"ר רונית משלבת בחייה את כל העולמות. היא מציגה שלל דמויות מקוריות הנפגשות עם גורלן, ומוצאת פתרונות ויכולות ממקום בלתי צפוי, אם מתוכן או מהסובבים אותן. קולה הנוכח והמכיל עובר כחוט השני בסיפורים ומחבר אותם לחוויה אחת שלמה ויוצאת דופן, שהדמיון והמציאות נראים בה שונים אך למעשה אינם רחוקים זה מזה.

מקט: 4-575-655
פנים אחרות, הוא לקט סיפורים שמסתכלים פנימה, אל המקום שבו נמצאים הפחדים והחרדות שלנו, המקום שבו נמצאות שאלות שלא תמיד […]

בדרך לקדש ברנע

 

נהגתי באיטיות מול השקיעה בכביש הצר, החרוץ בפס לבן, מביטה מדי רגע בעיקולים שלפניי, מנסה להתכונן לרכב שיגיע ממול. משני צידי הדרך השתרעו חוות סולריות: מראות ניצבות על מוטות מתכת מעוקמים, כמין גפנים מלאכותיות שניטעו על אדמת הלס לאחר שהתושבים נואשו מגידולים חקלאיים. באופק התנשאו דיונות חול צהבהב, ושיחים קוצניים הסתלסלו ורקדו עם כל משב רוח. החום הכבד העלה אדים מהכביש וכל הנוף ריטט וריצד לנגד עיניי העייפות.

התנערתי מהנסיעה החדגונית כאשר בצד ימין של הדרך הופיעה דמות מטושטשת כמתוך חיזיון. מצמצתי מול האור המסנוור אך הדמות לא נעלמה אלא גדלה מרגע לרגע והפכה לאישה צעירה דקיקה בשמלה ארוכה צהבהבה. היא הלכה כפופה נגד הרוח באיטיות ובכבדות. ראשה היה מכוסה במטפחת קטנה אך שערה הארוך גלש והתבדר, וכמעט כיסה תרמיל גב ירוק שהיטלטל מצד לצד בקצב הליכתה. היא לא הניפה את ידה לעצור אותי ולא הביטה לאחור אף שהיישוב הקרוב היה רחוק עשרות קילומטרים והשמש איימה לשקוע בתוך זמן קצר.

האטתי וחלפתי על פניה, מתלבטת אם לעצור. צדודית פניה שנשקפה מחלון הרכב הממוזג שלי גילתה פנים חיוורות ומזיעות, עיניים שקועות המביטות הלאה, מנותקות לגמרי מהסובב אותה. פתחתי את החלון אך היא לא הגיבה. עצרתי לידה והצעתי שאקפיץ אותה לאחד היישובים. מבט עייף נתלה בי והיא המשיכה ללכת באדישות באותו הקצב. ירדתי מהרכב, פתחתי את הדלת הקרובה אליה ומשכתי בידה, "בואי, היכנסי, את נראית מאוד עייפה, שלא תתייבשי בחום הזה."

"יש לי מים בתיק," נשמע קול רפה, אך היא לא התנגדה ונכנסה באיטיות למושב שליד הנהג. מרוב תשישות כמעט נשמטה מידי וגלשה לרצפת הרכב. בקושי הצלחתי לעזור לה לחגור את חגורת הבטיחות, בעודה אוחזת בשתי ידיה בתיק הירוק על בטנה. היא נרדמה בתוך כמה דקות ומדי פעם ניערתי אותה מעט והשקיתי אותה במים.

כשהתקרבנו ליישוב הערתי אותה בעדינות, "אני קרובה לקדש ברנע, שם אני גרה, לאן את צריכה להגיע?"

היא הביטה בדרך המתאבכת, "לא חשוב," מלמלה, "תורידי אותי בכביש הראשי, אני אמשיך לאילת."

"עוד מעט תשקע השמש, כמעט שאין מכוניות בשעות אלו חוץ ממבריחים שחוצים את הגדר ממצרים," אמרתי בנימת אזהרה, "את מכירה את האזור? מניין הגעת, אולי את רוצה לחזור?"

פניה התעוותו בזעם. היא הזדקפה, הסתובבה לכיוון הדלת וניסתה לפתוח אותה.

"עצרי," קראתי לה ונעלתי בידי השמאלית את דלתות הרכב.

היא אחזה בידית וניערה אותה בכל כוחה. "תעצרי ותפתחי לי מייד את הדלת," צעקה בקול, "אני לא חוזרת, רמאית אחת, שלא תעזי להחזיר אותי, את שומעת."

בעודי חושבת מה לעשות ואיך להרגיע אותה, היא אחזה בפראות בשתי ידיה בהגה וניסתה לסובב אותו לצד הדרך בעודה צורחת, "אני אגיע לאילת ברגל, אני לא צריכה את הטובות שלך, תני לי לצאת מהרכב."

מופתעת לגמרי נאחזתי בהגה בכל כוחי כדי לא לרדת לשולי הכביש, אך בבת אחת היא הרפתה, כיסתה את פניה בידיה ופרצה בבכי חרישי. המכונית סטתה למרכז הכביש ובקושי חזרתי לנתיב והצלחתי לעצור בצד הדרך.

"לא אחזיר אותך לשום מקום. בואי אליי הביתה, תנוחי אצלי בלילה ותמשיכי מחר," הפצרתי בה. "את לא במצב שמאפשר לך לשוטט כאן בדרכים. בבוקר אקח אותך לתחנת האוטובוס ותוכלי להמשיך לאילת."

היא הנהנה בראשה פעם כן ופעם לא, כאילו לא החליטה מה בדעתה לעשות. הדמעות עדיין זרמו מעיניה על לחייה המאובקות וידיה חיבקו את תיק הגב הירוק. "מבטיחה?" הביטה בי מהצד.

"מבטיחה," עניתי לה וניסיתי למסוך ביטחון ככל שיכולתי בקולי.

המשכנו את הנסיעה בשקט. ויתרתי על הביקור האחרון שהייתי צריכה לעשות בבאר מילכה ונסעתי ישר הביתה. ריח פרחי הלימון קיבל את פנינו והחתולה של השכנים התמתחה וניגשה אליי. ראיתי שהנוסעת שלי מביטה בה בחשש כמי שאינה רגילה לחיות מחמד. גירשתי את החתולה המאוכזבת והכנסתי את הבחורה פנימה. היא הביטה בחשדנות לכל עבר, ורק כשראתה שהבית ריק ואין בו איש נרגעה והלכה להתקלח ביחד עם התיק הירוק, כאילו היה תינוק שאינה נפרדת ממנו.

הכנתי לנו ארוחה קלה: חביתות, גבינה לבנה וסלט מתובל בצמחי תבלין שצמחו בגינה. ערכתי לראשונה זה זמן רב שולחן לשניים. חששתי ללכת להתקלח ולהשאיר אותה לבד, פחדתי שתברח, ובה בעת שמחתי על חברתה שהפיגה את בדידותי. היא יצאה לאחר מקלחת ארוכה, שערה הארוך היה אסוף על ראשה מתחת למטפחת ופניה היו רעננות וצעירות להכמיר. לא יותר מבת שמונה־עשרה תיארתי לעצמי, יכלה להיות הבת שלי.

"אני דנה, דרך אגב," פניתי אליה בחיוך אך היא התיישבה ליד השולחן בדממה והביטה באוכל ובכלים בהתלבטות. "אני צמחונית," הרגעתי אותה. "אין בשר בבית, הכלים חלביים."

היא חייכה חיוך קלוש והחלה לאכול בעדינות אף על פי שבוודאי הייתה רעבה וצמאה. "תודה על האירוח," פנתה אליי בפנים רציניות. "סליחה על ההתנהגות שלי ברכב. פחדתי שתחזירי אותי לרביבים." החלטתי לא לחקור אותה בשלב זה והכנתי לנו תה צמחים ריחני ומרגיע.

השמש שקעה וקרניים אחרונות חדרו דרך החלון המערבי והאירו את השולחן הקטן ואת הקירות שמאחורינו באור כתום. ריח הלימון והיערה חדר פנימה, ונזכרתי בשעות אלו שהיו אהובות כל כך עליי ועל גבריאל. משהתברר לנו שלא נוכל להביא ילדים לעולם, שכנענו את עצמנו שהחיים טובים ושלמים גם כך. הבית המטופח, הגן ששתלנו, העבודה, כל אלו מילאו את יומנו. בשנותיו הראשונות של היישוב היו ארוחות שישי משותפות וטיולים בחיק הטבע, סדנאות אחר הצהריים ומסיבות עליזות בלילה. במשך הזמן הבתים סביבנו הלכו והתרחבו והתמלאו בילדים בכל הגילים, קול צחוקם או בכיים נשמע מכל חלון ובכל פינה. הפגישות עם חברים הלכו והתמעטו, הטיולים התקצרו, נושאי השיחה עסקו בלידות ובימי הולדת. גבריאל ואני התרחקנו.

"אין לך ילדים?" שאלה אותי הנוסעת שלי לאחר ששטפה את הכלים והניחה אותם על המעמד הלבן.

"לא הצלחנו, נפרדנו," עניתי לה בקצרה, "ובאיזה שבוע את?" היא הביטה בי בהפתעה. "אני אחות במקצועי, שבוע שישי-שביעי, נכון? יש לי טביעת עין."

"אני לא יודעת בדיוק," הצביעה על בטנה, "לא יצא מכאן משהו טוב. תינוק שהורתו בחטא," הסמיקה. "אני מנסה להיפטר ממנו," אמרה בדחיפות, "את אחות, אולי את יודעת איך אפשר להפסיק את ההיריון הזה?"

הבטתי בה באלם דקה ארוכה והרהרתי: מקפידה על בשר וחלב, מכסה ראשה במטפחת ומנסה להיפטר מהתינוק. "מה שמך?" שאלתי, מקפידה לא לגלות את כעסי.

"רחל."

"בואי נלך לישון, רחל, עבר עלייך יום קשה, נדבר מחר, אראה איך אני יכולה לעזור לך." קמתי בקושי ממקומי ונזכרתי בגבי הכואב. סידרתי לה מיטה בחדר הילדים שהפך לחדר האורחים. היא נשכבה אסירת תודה ונרדמה בתוך כמה דקות כמו בת מתבגרת ששבה לבית ילדותה.

רק אז הרגשתי מספיק בטוחה להתקלח ולשטוף את אבק המדבר, ולהחליק את הסבון הריחני על גופי המיובש. הסתובבתי במיטתי הגדולה וחיפשתי תנוחה נוחה באותו צד של המיטה שבו אני ישנה. למרות השנים שחלפו שמרתי לבעלי את מקומו וקיוויתי שאולי יחזור.

גבריאל ואני נשארנו בבית שלא גדל ולא התרחב כפי שתכננו תחילה. בתחילה נסענו לטיפולי הפוריות בבית החולים הגדול בדרום. מכל נסיעה חזרתי מותשת יותר, לאט לאט התייאשתי. הרגשתי יבשה בתוכי כאילו אדמת המדבר סגרה עליי. התעקשנו על פיסת דשא מוצלת שהלכה וקטנה, נלחמנו בחולות הנודדים שסתמו את פתחי הטפטפות וניסו בעקשנות ובהתמדה לחדור לביתנו. גבריאל היה סוגר כל חלון וכל דלת, ואוטם את הפתחים עם סמרטוטים רטובים. שטפתי את הבית והחלפתי מצעים בכל יום. חלצנו את הנעליים ופשטנו את בגדנו במבואה, ובכל זאת מצאנו תמיד כמה גרגירי חול על המיטה או על השולחן במטבח. ברגע שגבריאל הבין שזוהי מלחמה אבודה וזרעו לא ייטמן באדמה השחונה הזאת, הוא עזב ולא הציע לי להצטרף אליו.

קמתי כהרגלי בשעת בוקר מוקדמת ולהפתעתי ראיתי את רחל משוטטת בגינה ברגליים יחפות, בודקת את הצמחים ומריחה אותם, ואוספת את הלימונים שצנחו מהעץ במשך הלילה. הכנו לנו לימונדה טרייה והתיישבנו על הספסל בכניסה לבית. שכניי החלו לצאת לשדות ומבטים סקרניים נתלו ברחל אך היא התעלמה מהם ואני התחלתי ליהנות מנוכחותה ומהצורך לדאוג לה. לאחר ההתפרעות ברכב נזהרתי מלחקור אותה והעדפתי שהיא תדבר ביוזמתה.

"ידעתי שאסור להיריון הזה להימשך, ועליי לעזוב את הבית," אמרה בשקט, "פשוט יצאתי מהיישוב והלכתי ברגל כל היום, בחום, לא שתיתי ולא אכלתי דבר אבל זה לא עזר, אני עדיין בהיריון." על פניה עלה חיוך עצוב. "את השליח, תעזרי לי בבקשה."

"האם יש לך מישהו באילת?" חששתי שאולי באמת תיסע לשם.

"לא באמת, פשוט רציתי להגיע הכי רחוק שיש. שמעתי שיש שם רופא שיכול לעזור לי לעשות הפלה," אמרה בקושי את המילה המפורשת.

"ניתן להפסיק את ההיריון עד השבוע השנים־עשר," הסברתי לה כדי להרגיע אותה. "יש לך זמן לחשוב על כך. אפשר אפילו בעזרת כדור שנוטלים אותו דרך הפה." והיא החזיקה מבלי משים את ידיה על בטנה הקטנה.

"את יכולה להישאר כאן בינתיים עד שתחליטי. אני גרה לבדי ואינך מפריעה לי, קחי את הזמן," אמרתי בהיסוס. "אחשוב על מה שביקשת ממני, אולי יש כאן בסביבה רופא שיכול לעזור לך."

חששתי לשאול על משפחה והורים, ויותר מכך חששתי להיכנס למחשב שלי ולגלות איזה מייל שנשלח בתפוצה רחבה ובו מחפשים את רחל ודואגים לשלומה. האמת הייתה שרציתי לשמור אותה לעצמי, כמו מטבע זהב שנמצא על אם הדרך והוא שייך למוצא אותו, כך שכנעתי את עצמי. אתמול בלילה חשבתי להעביר הודעת ווטסאפ אך נרתעתי מלהפר את אמונה. קיוויתי שתישאר בביתי ותגור אצלי עד הלידה, נהיה חברות טובות, אעזור לה ללדת ונגדל את התינוק ביחד. דמיינתי את חיינו המשותפים, איך נקום כל בוקר ונשתה תה צמחים ובערב נאכל ביחד ליד החלון. כל המחשבות הרציונליות על קרוביה ובעלה המודאגים ועל חובתי להודיע למשטרה או למנהלת היישובים שהיא מתחבאת אצלי, נעלמו ברגע שהבטתי בפניה הרעננות ובחיוכיה שהלכו ותכפו.

עד הצהריים ראיתי את ההודעות בקבוצה ואת המייל שתיאר את היעדרה מהיישוב, והדאגה לשלומה. אכן חיפשו אותה ותמונתה פורסמה. הבנתי מהאינטרנט שהיא נישאה רק לפני מספר חודשים לבעלה, איש צבא קבע, גם הוא תושב רביבים, לאחר שהיו חברים מספר שנים. הרגשתי שאני מועלת בתפקידי. כאחות היה עליי לדאוג שתערוך בדיקות מעקב היריון ובוודאי שהיה עליי להודיע שהיא אצלי. ניסיתי לדמיין מה היה עובר עליי לו הבת שלי הייתה הולכת לאיבוד ונעלמת. אך מחשבות אלו היו חולפות ונעלמות ורחל נשארה ליום ועוד יום והפכה לבת בית. היא טיפלה בגינה אך לא יצאה מחוץ לשער. בכל ערב כשחזרתי לביתי בתום יום עבודה ארוך ומאובק חיכתה לי עם קדרת מרק או פשטידה שאפתה.

ערב שבת אחד היא הדליקה נרות והתפללה ארוכות ליד הלהבות הקטנות. התיישבתי בכורסה לאחר הארוחה ורחל התיישבה לרגליי על השטיח הבדואי הרקום והביטה בעיניי השואלות. "הוא יהיה ממזר ו׳לא יבוא בקהל ישראל׳. את מבינה, בעלי לא יודע על כך אבל אני יודעת." היא אחזה בידי והדמעות זלגו מעיניה ללא הפסק. "הוא מקולל, הרבנים שלנו מאוד מחמירים, ואיך אוכל להסביר להם מה שקרה."

"ספרי לי," עודדתי אותה בשקט.

"הוא היה בדואי שהגיע לאטום את הגג ולצבוע אותו. עבד שם כמעט עירום, מזיע בחום, כמו נחש מבריק תחת השמש. הייתי לבדי בבית. לא יכולתי להפסיק לחשוב על גופו השרירי ועיניו הירוקות שהביטו בי ועקבו אחריי. עליתי אליו, הבאתי לו מים קרים וצלחת פירות. היישוב נראה משם כל כך קטן וצפוף, כמו קן נמלים," היא נאנחה, "אף אחד לא מביט למעלה בשעות החול, רק בתפילה. עמדתי שם באמצע הגג והוא צבע מסביבי את חומר האיטום בצבע לבן. לא הייתי מסוגלת לזוז מבלי לדרוך על הצבע הטרי. העיגול הלך והצטמצם. הוא התקרב אליי יותר ויותר וצבע גם את כפות רגליי היחפות בעדינות כמו ליטוף. הוא לקח אותי שם תחת השמש על הגג הרטוב והקריר."

רחל כבשה את פניה בידיה. "הכי נורא שזה היה כל כך טוב ולא יכולתי להתחרט באמת, בלב שלם. הרגשתי שבורכתי, שזכיתי." היא נדה בראשה ועיניה המשיכו לדמוע. "לא האמנתי שהעונש יגיע כל כך מהר – שאכנס להיריון בחודש שבו בעלי נעדר מהבית."

ליטפתי את ראשה שהיה מונח על ברכי. "אלוהים ברא אותנו עם תשוקות ויצרים, גם את חווה אימנו פיתה הנחש. תינוק אינו עונש." נרות השבת הבהבו ופניה הוארו.

"עזרי לי, דנה, נשלחת אליי משמיים. מה לעשות?"

"הישארי איתי עד הלידה," לחשתי לה את חלומי, "אני אקח את התינוק ואגדל אותו כבני." ליטפתי את שערה. "חשבי על כך, אין לי אפשרות להביא ילדים לעולם ואת נשלחת אליי כמו שאני נשלחתי אלייך."

 

הטעות הייתה שהתעלמתי מהשכנים. אותם חברים לשעבר שלא הביטו אל ביתי זה שנים ולא הזמינו אותי אליהם ראו הכול. החלונות הרחבים מעל כיורי המטבח היו רשת מידע ומעקב בלתי פוסקת של מי הולך לאן ומתי. סקרנות החלה להיאסף ולהצטבר כמו עלי שלכת בפינות הרחוב. בתחילה הילדים נשלחו להביא לימון או לשאול מסחטה. האימהות הגיעו ביוזמתן לכוס קפה עם עוגה טרייה וניסו בעדינות להבין מי הזרה ומניין הופיעה אצלי. בעצה אחת עם רחל סיפרתי לכולם שהיא אחיינית רחוקה לא נשואה שבאה מהצפון לגור בביתי עד הלידה. גל של אהדה והזדהות נשית אפף אותנו. רחל קיבלה שמלות היריון ושלל עצות, מה לאכול וממה להימנע, איך לטפל בצרבות ומה להכין לקראת הלידה. חזרתי איכשהו למעגל החברות הישן, סיפורי לידה ורשימת שמות נשמעו בביתי והרגשתי שייכת ומחוברת. הגברים נשארו רחוקים ורק חייכו בביישנות אליי או לרחל כשהיינו מטיילות ביישוב. רובם אנשי קבע וחקלאים שהניחו לנשותיהם לנהל את חיי המשפחה והתגודדו ביחד בכל הזדמנות לשיח גברי.

מדי לילה הייתי נשכבת ערה וחושבת על היום שבעלה או המשטרה יגיעו, ואיך אסביר את עצמי, בוודאי אפוטר ממקום עבודתי ואצטרך לעזוב את ביתי הקטן בקדש ברנע. הקהילה תקיא אותי מתוכה. ואולי עוד לא מאוחר להתוודות, לספר, לנסות לגשר, אך התקווה לתינוק קטן שיהיה ממש שלי דחקה כל מחשבה מראשי. הייתי נרדמת בחיוך, מחכה לידיו הקטנות שיאחזו באצבעותיי, מתכננת את הטיול בעגלה לצל העצים וחולמת על ריח החלב שנשאיר בעקבותינו.

כל שבוע הקפדתי לבקר ברביבים גם אם לא היה לי שם חולה לבדוק, כדי לשמוע מעט על רחל ועל משפחתה. אך הציבור הדתי שמר את סודותיו לעצמו ואיש לא חלק איתי רכילות או סיפורים על האישה שנעלמה מביתה ביום קיץ ולא חזרה. תמונתה שהופיעה במזכירות המושב על הלוח דהתה והוסרה, והבנתי כי בינתיים החליטו שלא לשבת עליה שבעה והמשיכו לחפש אותה.

רצון עז עלה בי לדבר עם גבריאל, לספר לו, להתייעץ, אך חששתי מתגובתו. בכל פעם שחשבתי שאני בהיריון במהלך הטיפולים הוא היה מדכא את שמחתי המוקדמת. "חכי לפחות שלושה חודשים, אל תספרי לאף אחד," היה מתרה בי. "שנינו יכולים לשמוח, לפחות ביחד," הייתי מתקוממת אך הוא היה מכין את עצמו לכישלון ולא הרשה לעצמו לצפות לבשורות הטובות. מה יאמר לי עתה על תכנון כל כך מופרך ולא אחראי. האם יתרגש, האם יחזור ונגדל את התינוק ביחד כמו משפחה כפי שחלמנו פעם. מספר פעמים ביום חייגתי את המספר שלו, שידעתי בעל פה, ולפני שלחצתי על הכפתור הירוק הייתי מנתקת. בכל פעם חיכיתי עוד קצת וניתקתי יותר מאוחר, עד שהוא קלט את שמי על המסך וענה לי.

"דנה," אמר בהפתעה. "לא שמעתי ממך זמן רב, מה שלומך?" קולו צמרר אותי והרגשתי אותו מהדהד מאוזני לבטני הריקה.

"הכול בסדר. אני עדיין בקדש ברנע, ומה איתך?"

"מצאתי עבודה חדשה, אני מלמד בכפר נוער בצפון, נחמד כאן, הכול כל כך ירוק." קולו נשמע שמח ומשוחרר כמו בשנים הראשונות. "הכרתי כאן אישה מאוד נחמדה, מורה לחינוך גופני, אני בטוח שגם בעינייך היא תמצא חן."

לא ידעתי איך להמשיך, פי התייבש ועלה בו טעם רע של אובדן. השתיקה החזיקה את הקו הפתוח בכבדות. "טוב לשמוע אותך, בהצלחה," מלמלתי, "נהיה בקשר," וניתקתי. רחל הביטה בי בדאגה ואני סימנתי לה שהכול בסדר בנפנוף סתמי ומחיתי את הדמעות בזווית העין.

השבועות שחלפו השכיחו ממנו את הסיכון שלקחתי. כל מבט בבטנה של רחל, שהלכה וגדלה, שימח אותי. היא הלכה ויפתה, פניה התעגלו וכובד נמסך בתנועותיה הגמישות. התינוק החל לנוע ובכל פעם הייתי מניחה את ידי, עוצמת את עיניי ומתארת לעצמי את הקטן או הקטנה, מנחשת איפה הראש ואיפה הרגליים. בתום השבוע השלושים החלטנו לעבור לצפון לקראת הלידה. רוב הסיכויים היו שבבית החולים הסמוך נפגוש נשים נוספות מהאזור שיזהו אותה. אספתי את ימי החופשה הרבים שהגיעו לי, ארזנו את הבית, העמסנו את הרכב ותכננו לצאת עם הזריחה לבית הוריי בכפר גלעדי.

לפנות בוקר התעוררתי לקול חריקת בלמים. שני ג׳יפים צבאיים עמדו מחוץ לשער וחסמו את החניה. עצמתי את עיניי וקיוויתי שזהו חזיון תעתועים, אך לא, אשר יגורתי בא לי. רחל התעוררה מהרעש ונעמדה לידי מול החלון. אחזנו יד ביד והמתנו בשתיקה. גבר לבוש מדים, נמוך קומה, בעל זקן אדמוני וכיפה סרוגה ירד ראשון ופתח את השער. אנשי צבא נוספים יצאו מהרכב ונשארו בחוץ.

נשמעה דפיקה חזקה. עזבתי את ידה של רחל ופתחתי את הדלת, והוא עמד בחוץ והסתיר את אור הזריחה מאחוריו.

"אשתי רחל נמצאת אצלך," אמר בביטחון כשהוא מביט בי בעיניו הירוקות. "אני יודע זאת כבר מספר חודשים, צילמנו אותה מרחוק וזיהיתי אותה." ואני חשבתי כמה תמימות היינו. "ברור לי שהיא נמצאת כאן מרצונה. עקבנו אחריכן וראיתי שטיפלת בה יפה," אמר לי בעדינות שהפתיעה אותי. "התייעצנו עם הרבנים, תמיד הייתה רגישה, החלטנו להניח לה לגור בביתך עד עתה." הוא הביט בה ברוך אך נשאר בפתח ולא ניגש אליה.

"השכנים סיפרו לנו שאתן מתכוונות לעזוב לצפון לקראת הלידה." הרגשתי את טעם הבגידה ולא יכולתי לענות. "אני רוצה לדבר איתה ולקחת אותה הביתה," אמר בנועם, "רק אם היא תרצה בכך כמובן." שנינו הבטנו ברחל שעדיין עמדה ליד החלון והביטה החוצה. מהג׳יפ השני יצא גבר מבוגר, ראשו מכוסה בכובע וזקן עבות כיסה את פניו. "זהו אביה, רב היישוב." אחריו יצאה מהרכב בזריזות אישה כבדת גוף, לראשה שביס צבעוני, ועיניה עיני רחל. "וזאת האימא שלה," המשיך הבעל להסביר את אסוני שהיה ברור לי. הוא לא נטל סיכונים ולא הגיע לבדו, חשבתי בכאב, חיכה לה בסבלנות, ולא נטש.

כבר נפרדתי ממנה בליבי אך עדיין קיוויתי שתישאר. לא הייתה לי בעלות על רחל, רק את אהבתי יכולתי להציע, במי תבחר לא ידעתי. עמדתי מאובנת, היא התקרבה אליי והניחה יד על לחיי, בטנה נצמדה לבטני בפעם האחרונה, וכך נפרדתי ממנה ומהתינוק.

היא נשמטה ממני, חלפה על פני בעלה השותק ויצאה בריצה מהבית. "אימא," נשמע קול זעקתה, "אימא שלי." והן דבקו בעוז זו בזו ובכו תחת עץ הלימון. אביה התקרב והניח את ידו על ראשה והיא אחזה בה ונישקה אותה. בעלה הניח בזהירות את ידו הגדולה על כתפה השברירית. רחל הלכה איתם, מוקפת משני צידיה בהוריה ובעלה מאחור. הם פסעו לאט, ומרחוק נראו כנוטלים חלק בטקס חתונה מאוחר הנושא אותה לביתה. היא לא הביטה אליי ולא הסתובבה לאחור. בראש כפוף התיישבה במושב הקדמי. בעלה חגר את חגורת הבטיחות סביב בטנה הגדולה. הם עזבו והותירו רק ענן אבק ששקע זמן רב לאחר שנעלמו מהעין.

דמעותיי טשטשו את ראייתי, אך לא מחיתי אותן והמלח התייבש על פניי. מבטי השכנים והשכנות דקרו אותי מבעד לחלונות הפעורים, קולות הילדים נאלמו. אחזתי בבטני וצרחתי ללא קול. נעלתי את הבית הריק, נכנסתי לרכב ויצאתי צפונה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.