פרק 1 – שורשים: הבית לוי אשכול נולד ב־1895 (שנת תרנ״ו) בעיירה הקטנה אורטובה, שישבה על צומת הדרכים בין ברדיצ׳ב ואומאן בפלך קייב שבאוקראינה, רוסיה.
במשפחתו התקיימה מזיגה של חיי רוח ומעשה. אימו, דבורה לבית קרסניינסקי, היתה בת למשפחה של בעלי עסקים פעלתנים, בעלי חכמה פיננסית, שנטו לחסידות. אביו, יוסף שקולניק בא ממשפחה ששמה דגש על תורה ואמונה ועל ספרים, משפחה שנטתה למתנגדים. בבית זה הנצו שני הקווים שהתפתחו בו: הצד העסקי והצד הרוחני, פיננסים ומאמרי חז״ל, ערכי עבודה ופסוקי תנ׳׳ך.
בית משפחתו טבל בתוך נוף של יערות, גנים ומטעים, ובסביבתו היו אחוזות, טחנות־קמח ובית־חרושת לסוכר. המשפחה הענפה – סב, סבתא דודים – התגוררה כולה בכפיפה אחת ועסקיה פרחו. בני המשפחה סחרו בעצים, בבקר, ובדגים, והפעילו טחנות־קמח. היה זה בית שלא היה זר לחקלאות ולחרושת.
אימו, דבורה שקולניק, ילדה 9 בנים ובת אחת, אך מעשרת ילדיה, נותרו בחיים ארבעה בנים בלבד. לוי היה הבן השני שנשאר בחיים אחרי אחיו הבכור.
בגיל ארבע התחיל ללמוד ב״חדר״. הוא ואחיו ליפא נשלחו ללמוד אצל הסב, אבי האב, ובגיל מבוגר יותר למד גמרא ותלמוד. על תקופת לימודיו בחדר נהג אשכול לספר את הסיפור הבא:
״כשהייתי בן ארבע נשלחתי עם אחי אל סבא, ללמוד בחדר.
בסופי שבוע היינו חוזרים הביתה ואבא היה בוחן אותנו על מה שלמדנו. כאשר השבנו תשובה לא נכונה, היה אבא אומר: אם אתה כבר מנחש, נחש לפחות נכון״ (אז דו טרעפסט שוין,
כאטש טרעף שוין ריכטיק).
על סיפור זה היה אשכול חוזר בהזדמנויות רבות, כשהיה מקבל תשובות לא מדויקות.
■ ניחושים
בישיבה עם מומחי האוצר בארצות־הברית התנהל ויכוח חריף על נושא תקציבי מסובך. מומחה אמריקני נקב במספר, בתשובה על שאלה שהציג לו אשכול. היה ברור שהמומחה בדה את
התשובה מלבו. אשכול אמר שזה מזכיר לו שכאשר היה ילד ולמד חומש עם רש״ אביו היה בוחן אותו, וכשלא ידע את התשובה אמר לו: ״לדעת אינך יודע, מדוע אינך יכול לפחות לנחש נכון?״
כאשר גדלו הבנים הביא האב מלמדים־סטודנטים שלימדו אותו ואת אחיו לימודי חול. אחר־כך המשיך את לימודיו בהתכתבות.
שנתיים אחרי בר־המצווה עזב את הבית וניסה להתקבל לאחת הגימנסיות הקרובות למקום מגוריו. בגלל ההגבלות על מספר התלמידים היהודים, לא התקבל, ואז פנה לגימנסיה העברית בווילנה. בתקופת לימודיו בגימנסיה הצטרףאשכול לאגודת “צעירי ציון. בשנת 1912 התכנס בווינה הקונגרס הציוני. לאחר נעילתו ביקרו חברי המשלחת של ״הפועל הצעיר״ את הנוער הציוני בווילנה. כך נפגש אשכול עם יוסף שפרינצק, וזה עודד אותו לעלות לארץ, או כדברי אשכול: ״הוא השלים את כל התהליך… בסופה של שיחתי אתו אמרתי לעצמי: אי־אפשר להוסיף ולדבר. העסק הזה לא ילך אלא אם כן נקיים אומר ועושה״ (שפירא, עמ׳ 23).
הוא חזר לעיירה להיפרד מההורים. כסף לא היה מוכן לקחת מהם, כי האמין שרק ״אם יבוא בידיים ריקות תהיינה ידיים אלו פנויות לעבודה״. אימו נתנה לו כרית קטנה עם ציפית אדומה, אבל היא אבדה לו ברבות הימים והוא היה נזכר בה בגעגועים.
שורשיו של ההומור האשכולי טמונים ללא ספק בבית הוריו. לדברי בני משפחה, גם אביו היה ידוע כ״מספר סיפורים״. הבית והעיירה הם המקור לדימויים מעולם החקלאות והמסחר ומן המסורת היהודית. חלק גדול מן הסיפורים של אשכול מקורו בבית, והוא שאוב מהמסורת היהודית ומהווי העיירה היהודית. את הסיפור היהודי הבא הרבה לספר כשהיה שר האוצר ורצה להסביר שהוא מרגיש בטוח כשהכסף בידיו ולא אצל אחרים.
■ שר טוב
בעיירה שתושביה היו עניים מרודים הכריזו על מגבית כדי להזמין חזן לבית־הכנסת. עברו מבית לבית ואספו פרוטה לפרוטה, עד שנאסף הסכום הדרוש. הגיע החזן המפורסם ושעתיים לפני כניסת השבת הפתיע את תושבי העיירה בדרישה
חדשה: אני דורש עוד 300 רובל. נבהלו היהודים, אך בלית ברירה יצאו לאסוף מכל התושבים את הסכום הדרוש ונתנוהו לחזן. הלה שם את הסכום בכיס מעילו והפליא בזמירותיו כל השבת, להנאתו של הקהל. אחרי תפילת המבדיל הכניס החזן את היד אל כיס מעילו, הוציא ממנו את 300 הרובל והחזיר אותו לאנשי העיירה המופתעים. לשאלתם לפשר המעשה, השיב:
״כאשר הכסף בכיסי אני מיטיב לשיר״ (מיט געלט זינג איך בעסער).
מספרת מרים אשכול:
״בדרך כלל לא היה מחזיק אצלו כסף, ותמיד דאגתי אני לענייני הכספים בבית. גם לא היה לו מושג על מחיריהם של מוצרי צריכה. פעם ראיתי אותו מתהלך זחוח כחתול שאכל את השמנת. שאלתי אותו: מה קרה? השיב לי: גנבתי לך לירה.
מדוע? שאלתי. השיב: אזוי זינג איך בעסער״.
סיפורים ופתגמים שונים קשורים באהבתו לאכילה שגם אותה רכש בבית הוריו. פתגם שהיה חוזר עליו כשהעירו לו שהוא אוכל יותר מדי היה:
״יותר טוב מעיים מפוצצים מאשר אוכל זרוק״.
על מאכלי בשר נהג להתלוצץ:
״המאכל הצמחוני הטוב ביותר הוא רבע עוף״ (דער בעסטער וועגעטאריאנישער מאכל איז א פערטל עוף).
■ רעב
״היה לי סבא שהיה לו תיאבון, אוהו. כשנתאחרה השעה היתה סבתי דוחקת בו ללכת לישון והוא היה מסרב ועומד בסירובו. היונה שואלת: פארוואס? (למה?), והיה עונה: אפשר וועל איך נאך זיין הונגעריק? (אולי שוב אהיה רעב?). ואני כמוהו״.
שנים ראשונות בארץ
אשכול היה מאחרוני העלייה השנייה. בן 18 יצא מרוסיה והגיע ארצה בתחילת 1914. ביומו הראשון בארץ פנה למלון של חיים־ברוך, שאליו הגיעו כל העולים שהשתייכו ל״הפועל הצעיר״. כאשר שאל על הדרך לפתח־תקווה, שבה עבדו החלוצים הצעירים, יעץ לו חיים־ברוך ללכת בעקבות הדיליז׳אנס. לימים סיפר על צעידתו בחולות בעקבות הדיליז׳אנס. מדי פעם נתקעו גלגליו של הדיליז׳אנס בחולות והעגלון ביקש מן הנוסעים לרדת ולדחוף את העגלה, זה הזכיר לו את הסיפור הבא:
■ נסיעה מעייפת
רב אחד נזקק לנסיעה בעגלה כדי להגיע לעיר פלונית. השכם בבוקר הטעין בעל העגלה את הוויבער (נשים) וכל שאר הפאסאזשירן (נוסעים) ולקח עמו את הרב. במעלה הדרך נאלצו הנוסעים לרדת, כי היה לסוסים קשה לסחוב. במורד נאלצו שוב לרדת מחמת סכנת ההידרדרות… בסופו של דבר הגיעו למחוז חפצם. אמר הרב לבעל העגלה: ״מילא, אני יודע למה אני נסעתי – יש לי בוררות. הנשים נסעו למקווה או לקניות. למה אתה נסעת ברור, זו פרנסתך, אבל למה צריך היה לקחת את הסוסים?״
וכך תיאר אשכול את כניסתו לפתח־תקווה ספק בהומור ספק ברצינות:
״גבול פתח־תקווה. גדר של אקאציה – ארוכת העלה… הגדר הזאת היתה בעיני סמל של מלכות ישראל. הנה כאן, מעבר לגדר, היא מתחילה. הדיליז׳אנס נכנס למרכז המושבה. אותו המרובע כמו היום… אז היה כאן צריפון ד׳ על ד׳ ולידו קיוסק לסדקית, אבל העיקר תיבת־מכתבים היתה דבוקה אליו ורשום עליה במפורש בעברית: ׳תיבת־מכתבים׳. עוד סימן, עוד ׳אמבלמה׳ של מלכות ישראל. מה יכול להיות מלכותי יותר מתיבת־הפוסטה. ותוך כך אות שלישי לימות המשיח: היה ערב־שבת כאשר הגענו למרכז המושבה – והנה נשמעה תקיעת
שופר לקראת בוא השבת. שלושה אותות מובהקים לגאולת ישראל!״.
אשכול השתייך ל״הפועל הצעיר׳/ תנועה שחרתה על דגלה את סיסמת כיבוש העבודה וההתיישבות בארץ. השקפתה היתה סוציאליסטית, אך בניגוד למפלגות אחרות באותה התקופה היא היתה פחות דוגמטית, והדגישה רעיונות הומניסטיים. עם חבריה נמנו א״ד גורדון, אליעזר יפה, יוסף שפרינצק, מרטין בובר, חיים ארלוזורוב, הוגו ברגמן ומקס ברוד.
יום העבודה הראשון של אשכול בפתח־תקווה היה במכון המים של בצלאל יפה. המעסיק שלו היה נתן שיפריס, המכונאי בבית־השואבה. חודשים אחדים עבד שם בהנחת צינורות, ובהרכבת דיזל, אחר־כך עסק בחפירת בורות במעדר – טוריה בלשון הדור, לסילוק היבלית. לא היה דבר שהחלוצים באותם הימיםהתגאו בו יותר מאשר העבודה במעדר. אפילו תחרויות הכריזו על כך ושקולניק התפרסם כאחד מ״מלכי המעדר״. שנים רבות אחר־כך התייחס לכך בנאום:פעם היו בוחרים את מלך המעדר, מי שידע לחפור בורות רבים יותר, והיום, לעומת זאת, בוחרים מלכת יופי.
מספרים שגם בעבודת המעדר בפתח־תקווה, תוך כדי תחרות עם הערבים, הפעיל את חוש ההומור. הוא היה מספר בדיחה וה״טריק״ היה שמי שרצה לשמוע את סופה נאלץ להדביק את הקצב שלו בעבודה.
■ אוניברסיטאות
כאשר שאלו אותו ראשי מדינות באלו אוניברסיטאות למד, היה מזכיר את פתח־תקווה ואת דגניה, והיה מתפאר שב״אוניברסיטת פתח־תקווה״ הוכרז כ״מלך המעדר״ בתחרות עם מנהיגי העתיד של מדינת ישראל.
באותם הימים רכשה הקק״ל 1,200 דונם בקלנדיה שליד עטרות ואשכול עבד שם עם קבוצה של בחורים יהודים.
על החיים בקבוצת קלנדיה סיפר אשכול:
“ארץ־ישראל חייתה אז על נפט, שהיה מיובא בתיבות של לוחות עץ, והתיבות והפחים מילאו תפקיד ׳קולוניזאטורי׳ עצום.
שתי תיבות ועליהן לוחות עץ – ויש לך מיטה; עוד שתי תיבות
– ארון. והפחים הם שולחן, כיסאות. הכתובות שעל התיבות והפחים אך מוסיפות קולוריט אמנותי מודרניסטי לריהוט״.
על אותה התקופה סיפר אשכול:
■ לוי המכבי
״אחד מתפקידי היה לרכוב לירושלים פעמיים בשבוע על החמור הדמשקאי, כדי להביא לחם. ארגז מימין וארגז משמאל ועל הראש כפייה. במאה־שערים צעקו אחרי הילדים: ׳מכבי׳,
׳מכבי׳. זה לא היה כינוי לגבורה אלא ראשי־תיבות ׳מחלל כבוד בנות ישראל״׳.
תקופת קלנדיה באה אל סיומה עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. הבחורים לא יכלו להישאר במקום בגלל החשש שיהיה עליהם להתגייס לצבא התורכי. הם התחמקו בדרך־לא־דרך לראשון־לציון. בראשון התגבשה ״קבוצת־עבודה״ – קבוצה קבלנית לביצוע עבודות בפרדסים. בימים ההם חיו חבריה בקומונה, ובגלל השפל הכלכלי רעבו בקומונה. הקבוצה הזאת נבדלה מקבוצות אחרות בכך שקבעה לעצמה נוסף על המטרה שהיתה אז נחלת כל הפועלים – כיבוש העבודה מידי הערבים – להקים יישוב עצמאי. מקומות העבודה היו ספורים, והקבוצה נדדה ממקום למקום עד שהגיעה לפתח־תקווה. שם התחיל אשכול בעבודה ארגונית, שהתמקדה בהשגת עבודה ובאיזון התקציב. הוא עזר לקבוצת פועלות בהשגת עבודה בעיבוד גן ירק ואחר־כך סייע בשיווק התוצרת.
את הפרק הזה ב״שיווק״ נהג להזכיר כאשר היה שר אוצר.
■ מבוא לכלכלה
״את תורת השוק המשותף למדתי בהיותי חקלאי, הייתי קוטף לימונים בפתח־תקווה והולך למכור אותם בשוק. לעומת זאת,
את תורת התחשיב למדתי, עוד בדגניה: כשהייתי עובד בטוריה בשדה הייתי מתכנן איך לעשות יותר קציצות מפחות בשר״.
בתקופת פתח־תקווה היה פעיל במפלגתו, ״הפועל הצעיר״, וכבר אז היה שותף לוויכוחים על איחוד תנועות הפועלים. אף כי צידד באיחוד, טען שאין לכפות אותו על החברים המתנגדים לו ושיש להגיע לאיחוד מתוך שיתוף פעולה.
ויכוח אחר שנקלע אליו במפלגתו נסב על שאלת ההצטרפות לגדודים העבריים. הרוב במפלגתו התנגדו למהלך, אך בכל זאת חמישים חברים, והוא ביניהם, הצטרפו לגדוד העברי וקיבלו את אישור המפלגה. בגדוד עברי נאבקו על זכויות שונות. כמו הנהגת השפה העברית כשפת פקודות, שימוש בסמל ובדגל משלהם. אשכול היה חייל טוב ועד מהרה הועלה לדרגת קורפורל, אך לא זכה לסיים את השירות בדרגה זו כי הורד מדרגתו מאחר שאיחר לשוב ליחידתו מטקס הנחת אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים.
רבים מ״קבוצת העבודה״ עברו לעבד את אדמות כפר אוריה במחשבה שאולי יניחו שם את היסודות להתיישבות קבע. שם התגבש הגרעין להתיישבות בדגניה ב׳.
מתקופה זו עצמה לא נותרו הרבה סיפורים הומוריסטיים מהטעם הפשוט, שלא נותרו אנשים שיוכלו לספר. נשתמרו מאז סיפורים שסופרו בתקופות מאוחרות יותר, כאשר אירועים שונים בחייו של אשכול נבחנו לאורה של תקופה זו ובהשראתה. היכולת לבחון את עצמו במבט לאחור, לעשות השוואות ולצחוק על עצמו מהווה חלק נכבד מחוש ההומור של אשכול.
כשהיה שר האוצר, בישר אשכול לוועדת הכספים על השיפורים הרבים בשיכוני העולים שנבנו באותה עת במטרה לשוות להם צורה נאה יותר. התערב בתיאורו הוורוד ח״כ יוסף ספיר וחלק על דעתו: ״האין אלה מותרות שעה שמכריזים על מלווה עלייה למען סיפוק הצרכים הרבים? הרי אפשר לבנות בצורה צנועה יותר. האומנם כבר שכחת באיזה חדרים עלובים התגוררנו כאשר עלינו ארצה?״ חייך אשכול והשיב: ״בימים ההם העדפנו את הגורן על השיכון הטוב ביותר…״
העלייה השנייה
אשכול השתייך לעלייה השנייה, או כפי שאמר עליו בן־גוריון: ״הוא קפץ על העגלה של העלייה השנייה ממש ברגע האחרון״. העלייה השנייה ״שמה דגש, בין שאר הערכים, על מגמה חיובית כלפי עמל
כפיים בכלל ועבודה חקלאית בפרט, המחשבה היתה כי העם היהודי יגיע אל המנוחה ואל הנחלה על־ידי עמל הכפיים בארץ אבותיו. בלב רבים מאלה שחרתו את משאת הנפש הזאת על דגלם, נתלוותה המשאלה לבנות חברה צודקת, המושתתת על כללי שוויון, חברה שבה ימדדו את ערכו של כל אדם על־פי התרומה שהוא תורם להגשמת האידיאולוגיה הציונית ולטובת הכלל״ (אקצין ודרור, תשכ״ו, עמ׳ 16).
אנשי העלייה השנייה האמינו ב״כיבוש העבודה״. הם ראו בעבודה בכלל, ובעבודת הכפיים בפרט, ערך עליון. הם האמינו שעבודה גופנית תחולל את השינוי בדמותו של היהודי הגלותי. הם חיו בצניעות, לא חיפשו רווחה כלכלית לעצמם וראו בפעולה למען הכלל אידיאל. לא היו להם תחביבים של מותרות, כמו ספורט או ריקוד. הם עבדו וחלמו על בניית חברה חדשה ובית חדש ליהודים. הם ניסו לנתק את עצמם מכבלי המשפחה ומן המסורת היהודית. בשעה של גילוי־לב סיפר פעם אשכול, כי לא רצה שהוריו יעלו לארץ כי חשש שהם עלולים להפריע לו במילוי המשימות שעמדו לפניו: בניית המולדת.
יש הגורסים שאנשי העלייה השנייה היו משוללי הומור, שהיו יותר מדי נוקשים באמונתם. קרוב לוודאי שאין זה נכון. מן הסתם התקיימו בגורן, חוץ מוויכוחים אידיאולוגיים ושיחות־נפש, גם ריקודים, הרבה הומור, והיה גם לא מעט ״גועל נפש״, בלשונם…
ההומור המודגם כאן הוא הומור המתהווה מבחינת העבר לאור הערכים של ההווה. העימות של ערכי העלייה השנייה עם מה שהתפתח אחריה בחיי אשכול ובחיי המדינה הוא שמעורר הומור. המייחד את אשכול הוא היכולת שלו להעמיד את הדברים האלה מול אלה ולצחוק על עצמו. הסיפורים שנבחרו להדגים את הפן הזה לא התרחשו בימי העלייה השנייה אלא בתקופות מאוחרות יותר בחייו, אבל הם מבטאים את שורשיו בעלייה השנייה – חשיבות המעשה, כיבוש העבודה, הגאווה על העבודה הפיסית, הדבקות ברעיון ההתנזרות ממותרות וההתחייבות האישית המלאה כלפי מילוי התפקיד עד כדי התעלמות מעניינים אישיים ומשפחתיים.
שלושת הסיפורים הראשונים מעלים על נס את חשיבות המעשה: שני הסיפורים שאחריהם מדגישים את חשיבות העבודה הפיסית, והאחרונים מתייחסים לחשיבות של תחביבים ומשפחה בהשוואה לערכים אחרים.
■ אין זמן לדיבורים
ביום הראשון לעבודתו עם אשכול התיישב לובה אליאב בנימוס בחדר שהוקצה לו וחיכה שיפנו אליו ויטילו עליו משימות ותפקידים. אולם איש לא נכנס אליו כל היום כולו. בסופו של היום נכנס אל אשכול ושאל באדיבות אם יוכל לעזור במשהו. אשכול העייף ענה: ״מה זאת אומרת במשהו? מה יהיה על כל החבילה שנערמה עלי היום, למשל תכנית הרצפלד?״ ״מהי תכנית הרצפלד?״, שאל לובה. ״הרי הוא ישב כאן שעתיים והרצה עליה לפני, מדוע לא נכנסת ושמעת?״, נזף בו אשכול. ״לא נכנסתי כי לא קראת לי!״, השיב לובה. ״אז מה אתה רוצה, יונגערמאן, שעכשיו אשב ואספר לך כל אשר עבר עלי במשך היום? הרי זה ייקח עוד יום!״.
■ יום נוסף
על השאלה אם כתב אי־פעם יומן, ענה אשכול שניסה פעמים מספר ומצא שאין הוא כותב אמת, אלא מייפה את הדברים. ״חוץ מזה״, אמר, ״בשביל לכתוב יומן אני צריך יום נוסף בשביל לרשום מה שעשיתי ביום הקודם״.
■ מסך עולה
סופר־עיתונאי ישב אצל אשכול שעה ארוכה והסביר לו את הצרכים הרוחניים המיוחדים של מדינת ישראל. ״יש לנו מכונים לכל דבר״, אמר אותו סופר־עיתונאי. ״חסר לנו מכון לאדם – לבנות, לחנך אדם. עד המקום הזה הכל ברור לי, אבל ברגע שצריך להתחיל לעשות משהו יורד המסך בפני עיני״. ״במקום זה אצלי דווקא נפתח מסך״, הגיב אשכול.
■ פורקן פייטני
פעם כשהיה בבית הבראה, כתב אשכול שיר בספר האורחים של המקום והראה אותו לסופר אפרים ברוידא. ״לדגניה ב׳ עשוי לקום עוד משורר״, אמר לו ברוידא. ענה אשכול: ״אין לי כל פרטנזיה לכתר של משוררים ולא אהיה מסיג גבול… במקרה הזה, טוב האחד מך השניים… דגניה שלנו תסתפק בלוי אחר״ (הכוונה למשורר המנוח לוי בן־אמיתי חבר דגניה ב׳). שעה ששוחחו, נשר איצטרובל מצמרתו של אורן. אשכול גחן להרים את האיצטרובל, ריחרח אותו, גילגלו בין אצבעותיו ואמר: ״יש צורות וכלים שונים שבאמצעותם מביע האדם את עצמו, את שירו. אנחנו, אנשי העלייה השנייה, למשל, מצאנו פורקננו הפייטני בשפת המעדר והטוריה״.
■ בריא לעבודה
פעם הלך אשכול עם נועה, בתו הבכורה, למפגש עם אנשי הבוהמה בתל־אביב והתעניין בעיסוקו של כל אחד מן הנוכחים. כשראה את דן בן־אמוץ שאל את נועה מה הוא עושה והיא השיבה שהוא כותב. ״מילא, חיים חפר, אני מבין״, הגיב אשכול בפליאה, ״הוא נראה כזה ״ציפלון״ רזה וקטן ואין לו ברירה אלא לכתוב. אבל דן, בחור בריא כזה! הוא לא מוכרח לכתוב, הוא יכול לעבוד!״
דוגמה המאפיינת את יחסם של אנשי העלייה השנייה לתחביבים ולספורט משולבת בסיפורו של יוסי שריד, כאשר ניסה לענין את אשכול בכדורגל הגיב אשכול:
״הסבא שלי לא התעניין בכדורגל והאבא שלי לא התעניין בכדורגל, ובכל זאת היו השניים יהודים טובים…״.
■ ההובי והבעיה היהודית
בתשובה לשאלת עיתונאי מה ההובי שלו אמר אשכול: ״אנו לא גויים, שיהיה לנו הובי. ובכלל, מנין יש לנו שעות פנויות להובי?״
■ מכתבים
כשנשאל מדוע לא התכתב עם אחיו הבכור שנשאר ברוסיה,
סיפר אשכול שפעם אמנם כתב לאחיו ליפא מכתב ארוך, של שישה עמודים, ובו סקירה על המדינה ועל כל מה שקורה בה.
ליפא ענה לו שאת כל זה הוא יודע, וביקש שיכתוב על המשפחה. אשכול חשב שהנושא הזה אינו מעניין דיו והחליט שאין לו ולאחיו עניין משותף, וההתכתבות נפסקה.
סיפר לובה אליאב על התחלת עבודתו עם אשכול:
■ כישורים למישרה
״טוב, נתחיל מן הסוף. מתי אתה מוכן להתחיל בעבודה?”,
אמר אשכול ללובה אליאב כשזה נכנס אליו. ״מאיזה תאריך אתה רוצה שאתחיל לעבוד?״, השיב לובה לתומו בשאלה.
״מאיזה תאריך? מאתמול״, ענה אשכול. ״ומה מצבך המשפחתי? אתה נשוי?”, שאל אשכול את בן־שיחו. סיפר לובה שהוא נשוי ואב לתינוק. ״אוי”, נאנח אשכול, ״והוריך בחיים?״
אמר לובה שאימו הזקנה עדיין חיה. ״לא טוב, לא טוב״, הימהם אשכול, ברק שובב ריצד בעיניו וקצהו של חיוך הסתמן על פניו, ״אתה לא עונה על הדרישות שלי״, פסק, ״אני החלטתי כי האיש שיעזור לי בעבודת פרך זו צריך שיהיה רווק יתום. ואתה בא ומספר לי על אם, אישה ותינוק״.
■ היחס לאופנה
כאשר סיפרה לו פעם בתו שקנתה שמלה, שאל למחירה. הוא התפלא למשמע מחירה הגבוה, ושאל: ״וכמה עולה זוג נעליים?״ כאשר נקבה הבת במחירן של נעליים, שהיה נמוך ממחיר השמלה, היה מופתע ואמר: ״אבל בנעליים יש הרבה יותר עבודה״.
דגניה
בערב יום הכיפורים תרפ״א (1920) עלתה קבוצה של 25 חברים מאנשי ״קבוצת־העבודה״ לעמק הירדן והקימה את דגניה ב׳ סמוך לדגניה א’ אם הקבוצות.
בקבוצה מילא אשכול תפקידים מספר: חבר ועד, גזבר ומנהל המשא־ומתן עם המוסדות המיישבים. באותה תקופה עבדו נושאי התפקידים במשך שעות היום בשדה ולתפקידם הציבורי התמסרו רק אחרי שעות העבודה הארוכות. גאוותם היתה בראש ובראשונה על עבודת־הכפיים המאומצת.
מים היו מובילים בעגלות מן הכינרת, וימים רבים התווכחו על הנחת צינור מים. היו חברים שאהבו את המאמץ שבהובלת המים ואחרים חששו שה״טכנולוגיה״ שיכניסו לקיבוץ תפגע באידיאל המקודש של עבודת־כפיים. כאשר הוחלט לבסוף על הנחת קו צינורות מים, מפעל ההשקייה הראשון, היה שקולניק המועמד הטבעי לניהולו, אחרי שקנה לו ״ניסיון״ במפעל המים בפתח־תקווה.
בהדרגה מצא עצמו אשכול בשליחויות מחוץ לקבוצה, בעיקר במרכז החקלאי. לבו היה חצוי בהתלבטות על עזיבת הקבוצה. לא אחת היה מסתלק באמצע קדנציה של תפקיד ציבורי כלשהו או בסופה וחוזר לקבוצה. גם כשכבר לא התגורר בקבוצה ראה בדגניה את ביתו, וחבריו הקרובים נשארו אלה שהקימו עמו את הקבוצה. במסיבה שערכו לכבודו חברי דגניה ב׳ כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה אמר אשכול: ״דגניה היא אהבתי הראשונה… תמיד הצטערתי על כך כשהנסיבות חייבו אותי לעזוב את דגניה, אך בכל פעם שיש לי החלטה קשה, ואני צריך להחליט, אני שואל את עצמי איך היתה דגניה פותרת את הבעיה״.
בדגניה נולדה בתו הבכורה נועה, לו ולאשתו הראשונה רבקה מהרשק, אשר ממנה נפרד ונשא לאישה את אלישבע קפלן. הוא ואלישבע היו ההורים של שלוש בנותיו הנוספות דבורה, תמה ועפרה. מדי פעם היתה המשפחה עוברת לתל־אביב בגלל התפקידים הציבוריים שמילאו הן האב והן האם – שהיתה פעילה אף היא בעבודה ציבורית והגשימה במעשיה את אמונתה בשוויון הזכויות לנשים. בגלל הקשר העז שלהם לדגניה ניסו שוב ושוב לחזור אליה. בסופו של דבר, עזבו את הקבוצה למרות שתמיד ראו בה בית שני.
ועל כך אמר אשכול: ״דגניה מהווה בשבילי עד היום ה׳אלמה מטר’ אפשר לפרש את המושג הזה בשני פירושים: גם אם אומנת וגם אוניברסיטה. הבית כאן בירושלים הוא מעין החלק הפיסי, אך הרוב האידיאי, במה שנוגע לבניין הארץ, הוא שם. את ההשראה הציבורית־ההברתית שאבתי מהימים ההם, מהיצירה הזאת על גדות הירדן והכינרת”.
חלק מהסיפורים בסעיף זה נושאים אופי של אגדות מקומיות או של מצבים קומיים שהתפתחו בקבוצה על רקע הניגוד שבין חבר קיבוץ ובין שר האוצר וראש הממשלה.
■ ״מס״ האגוזים
סיפור זה על אשכול היו מספרים בדגניה בתקופת כהונתו כשר אוצר שבה “התפרסם״ במיסיו:
בערב פסח היו הילדים הקטנים יוצאים מן הגן בדגניה, כל אחד מהם לבוש בסינור שבטבורו כיס, ובו טמנו הילדים את האגוזים שקיבלו. אשכול, שעמד ושוחח עם האפט או נחום ליד שער הגן, היה ״סוחב״ לכל ילד, כבדרך אגב, אגוז אחד מן הכיס.
■ נשיקה פטורה
סיפרה מלכה רם:
״כשהיה אשכול שר האוצר והגיע הביתה, לדגניה ב’, ניגשה אליו סונקה, חיבקה אותו ונשקה לו, ואמרה: אני יכולה לנשק לך כמה שאני רוצה ולא אצטרך לשלם לך מס מותרות״.
■ המקור והחיקוי
סיפרה אסקה אגין:
״במסיבת פורים בדגניה בא אשכול לבוש מעיל רוח מרופט.
כשעמד על הבמה וסיפר מעשייה שהתאימה לפורים ניגש בחור אחד אל אסקה ואמר: אני לא יודע מי זה, אבל הוא מחקה טוב כל־כך את אשכול״.
■ בנות במכונית
בימים שהנסיעה מדגניה לתל־אביב נמשכה זמן ובמשק לא היו מכוניות, היתה מכוניתו של אשכול מלאה תמיד ״טרמפיסטים״ בדרך לתל־אביב. סיפרה יהודית וינר:
״נסענו אתו בטרמפ והוא אמר: בנות, היום אתן יושבות מאחור. יש לי שותפה יותר רצינית ויותר מבוגרת – עדה מיימון. תוך כדי נסיעה נטל אשכול חלק בוויכוח שהתפתח במכונית, וכשהפנה את ראשו החליקה המכונית לצד הדרך והוא השתלט בקושי על ההגה. עדה צעקה ונצמדה לאשכול מרוב חרדה, אבל הוא היה רגוע ואמר לה: ״כל־כך הרבה שנים אני מכיר אותך, אז דווקא פה, באמצע הדרך, לפני הנוער שלנו, את מוכרחה לחבק אותי?״
■ שיכון צמרת
כאשר חזר מביקור ממלכתי בצרפת הרגיש מחויבות למסור דו״ח על המסע גם לחברי קבוצתו. מאות אנשים ממשקי עמק הירדן התאספו על הדשא של דגניה לשמוע את דבריו, וכך פתח:
״קודם־כל אני רוצה למסור לכם דבר חשוב. כולם חושבים שנשיא צרפת שארל דה־גול נראה בחיים כפי שהוא מצויר בקריקטורות, עם אף ארוך. הדבר אינו נכון, הנשיא הצרפתי הוא איש יפה, ובאופן יחסי אין לו בכלל אף ארוך. חברים, יש עוד משהו שאני רוצה שתדעו הברון אדמונד דה־רוטשילד גר בשיכון לגמרי לא רע״.
■ הנחה
את בואו לקבוצה בשבת או בחג היו החברים מנצלים לשיחות שרובן נסבו על הבעיות שהעסיקו את המדינה ואת המפלגה. הוא היה מספר לחברים על אירועים שונים, ושומע מהם עצות ואף טענות. סיפר דודו רוזנפלד:
״בתחילת שנות ה־50 קניתי רובה פיני ב־140 ל״י (סכום ניכר באותם הימים), אלא ש־40 לירות מתוך הסכום שולמו כמכס.
כאשר פגשתי את אשכול בדגניה אמרתי לו: אתה לא יכול להוריד את המכס? השיב לי אשכול: לשלם לאיזה גוי פיני 100 ל״י לא איכפת לך, על זה אתה שותק. אבל על 40 לירות שאתה נותן לי, על זה אתה צועק!״
■ מס חיים
כשכיהן כשר האוצר שינה את הנוהג לחדש את רשיון הנהיגה מתשלום שנתי לדו־שנתי. שאל אותו נחום רוזנפלד חברו מדגניה מה פשר התקנה החדשה. ״לנהגים יש תאונות ורבים מהם נהרגים. אז שישלמו שנתיים מראש… אם ימות בשנה הראשונה, לא נפסיד את הכסף של השנה השנייה״, אמר לו אשכול.
■ תירגול
בהיותו ראש הממשלה ניהל בפגישה עם חברי דגניה ויכוח ארוך על המצב אחרי מלחמת ששת הימים, ובני־שיחו הטיחו בו ביקורת קשה. בצאתו מן הפגישה שמע אותו אריה וינר אומר: ״מחר יש לי צרות בכנסת. טוב מאוד, השחזתי את לשוני. זה דווקא לא רע״.
■ חינוך בגן הילדים
לאשכול היתה אצבע קטועה בכף ידו השמאלית. היא נקטעה כאשר בהיותו ילד הכניס את ידו למכונת דייש. הוא נהג לספר שגם לחצי־האצבע נמצא שימוש מועיל: הגננת בדגניה ב׳ היתה קוראת לו לגן הילדים, וכבדרך אגב מראה לפעוטים את כף ידו ואומרת: אתם רואים ילדים, מה קורה כאשר מוצצים את האצבע כל היום? הנה אבא של דבורה׳לה, כשהיה ילד מצץ את האצבע ולא רצה להפסיק. מצץ ומצץ, עד שנעלמה לו חצי אצבע. ״זו היתה תרומתי לחינוך הילדים בדגניה ב׳״, התלוצץ אשכול.
■ תקיעת כף
לקראת נסיעתו כציר לקונגרס היהודי, הוחלט בדגניה לתפור לאשכול חליפה, וזו שימשה אחר־כך את חברי הקבוצה כל פעם שמישהו מהם נזקק לבגד ייצוג. החנות לבגדי גברים באותה תקופה היתה ״כהנא״, ברח׳ הרצל בתל־אביב. אשכול נכנס להזמין חליפה, וכשהגיעו למחיר דרש כהנא שש ל״י. התמקח אתו אשכול והתמקח ולבסוף נעתר כהנא להפחתת לירה מהסכום, ובלחיצת יד אמר אשכול: ״געמאכט!״. כשבא לאחר זמן לקבל את החליפה הושיט לכהנא ארבע וחצי ל״י. התפלא כהנא ואחר: ״הרי סיכמנו בתקיעת כף על חמש?״. ענה אשכול: ״וכי לא ראית שחסרה לי חצי אצבע?״
אין עדיין תגובות