החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נוגה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 243 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"מה אני עושה פה?" שאלתי את עצמי בקול, שוכחת שאני אמורה להיות בשקט. תמיד היה לי דמיון מפותח, אבל מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי במשימת בילוש סניטרית, מביכה. במשך שעה אני יושבת על האסלה בשירותים של התיכון. משתדלת לא לזוז. לא לנשום. אני מסוחררת, אולי שאפתי יותר מדי אדים של חומרי ניקוי.

מקט: 4-682-170
סקירה

נוגה בת השש־עשרה פותחת בלוג אנונימי וכותבת בו על חייה. מאחורי הכינוי היא חשה בנוח לספר בישירות ובכנות על הרגשות, על הפחדים, על משברים בזוגיות, על הקושי לאהוב את עצמה כפי שהיא ולעמוד בציפיות החברה וגם על חלומות לעתיד ועל תשוקה לחיים, לכתיבה, לאהבה.


"מה אני עושה פה?" שאלתי את עצמי בקול, שוכחת שאני אמורה להיות בשקט. תמיד היה לי דמיון מפותח, אבל מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי במשימת בילוש סניטרית, מביכה.

במשך שעה אני יושבת על האסלה בשירותים של התיכון. משתדלת לא לזוז. לא לנשום. אני מסוחררת, אולי שאפתי יותר מדי אדים של חומרי ניקוי.

בינתיים אני מפסידה שיעור בהיסטוריה. לאור העובדה שבסוף י"א תהיה לי בחינת בגרות אני מזיקה לעתידי המקצועי. אין סיכוי שאגיע לתואר ראשון. אני בטוחה שברגעים אלה לומדים את החומר החשוב ביותר שייכנס לבחינה ותלמידה בשם נוגה, תיכשל.

מהרגע ששמעתי שליעוז עוז, עורך עיתון בית־הספר מחפש כתב/ת ושהמשרה פתוחה לתלמידים מכיתות י"א־י"ב החלטתי שאנסה להתקבל. הכנתי תיק עבודות עם סיפורים שכתבתי בחופש הגדול, ראיונות שערכתי עם אופיר, טל ואיתי, צירפתי מאמר על האלימות בחברה ובעידודם של בחברה ובעידודם של חבריי חיפשתי אותו במשך כמה ימים כדי להציג את עצמי.

ממרום המטר ושמונים שלו, הוא הביט עליי בזלזול ואמר שיודיע לי מתי ייערכו ראיונות. "יש לו הרבה מועמדים וכולם בעלי ניסיון." דיווחתי לחברות שלי. טל, שמכירה איזו קרובת משפחה של סתוונית, חברתו, סיפרה לי שאין מועמדים אחרים והציעה לי לרדוף אחריו ולא לוותר. אופיר אמרה שהיא לא סומכת על אנשים ששמם הפרטי ושם המשפחה שלהם, דומים. היא תמיד חושדת שאם ההורים לא טרחו להשקיע בשם פרטי, רוב הסיכויים שהם גם לא טיפחו אותו. טל צחקה ואמרה שאולי מדובר בשם בדוי, ובתעודת הזהות הוא נקרא חיים קכיזולובסקי.

את "עירוני אירוני", התלמידים קוראים בהנאה. כלומר, מסתכלים בתמונות של הבנות היפות ביותר בתיכון שצילם העורך שגם אחראי לגרפיקה, לעריכה, להגהה, לשיווק וליחסי ציבור. הוא גם אחד משני הכתבים בעיתון. הכתבת השנייה היא החברה שלו. כשבאתי אליו לפני שבועיים, ביקשתי להפוך לכתבת השלישית. הסברתי לו ברצינות גמורה שאני במגמת תקשורת, כותבת סיפורים קצרים שהחברים שלי מאוד אוהבים לקרוא ושאני מלאה באנרגיות ומוכנה ללמוד, לחקור ולשאול. בתגובה, הוא שאל אם אני חושבת שהגעתי לעיתון "הארץ".

"יש לעיתון חמישה עמודים," הסביר לי. שערו הארוך, השחור והמתולתל התקרזל לתוך הפירסינג שלו שנמצאים בשפתיים, באף ובגבה. "מתוכם ארבעה עמודים הם תמונות של זוגות יפים, בחורות יפות ומורים ברגעים מביכים. לגבי החלק האחרון, קיבלתי התראות מהמנהלת שהיא תזרוק אותי מהלימודים אם אמשיך ככה, אבל מדובר בעיתון מחתרתי."

"ומה עם העמוד הנוסף?" שאלתי בחשש, מקווה שיש בו מלל.

"עמוד עם שניים־שלושה אייטמים בנושאי בית־הספר,ביקורת על דיסקים, תוכניות טלוויזיה וטור אישי שכותבת סתוונית."

"אשמח לקבל טור אישי, יש לי הרבה מה לתרום…"

"את בכיתה י"ב, בלונדינית ואוכלת רק פריכיות אורז?"

"אההה…"

"אז תשכחי מזה. החיים שלך לא מעניינים אף אחד." הוא ישב ב"משרד" שלו, כלומר פינה במחסן של אב בית־הספר, וחיכה שאצא מהחדר ומהחיים שלו. לא הייתי מוכנה לוותר.

לא ציפיתי שהוא ייתן לי לכתוב מאמרים ארוכים על הגזענות בחברה, על עוני ועל בעיית העובדים הזרים. קיוויתי שאוכל לקבל טור אישי שבו אספר על החיים של נערה כמוני, רגילה — על הרגשות, החוויות והפחדים של נוער בגילי.

דחפתי לו את תיק העבודות שלי ליד. הוא לא התעניין בו. הוא בחן את המראה שלי. השפלתי את עיניי. חיפשתי נקודה ברצפה שאוכל לבהות בה ולחשוב איך לענות לו. תתאמצי, נוגה, אל תפחדי.

"אני מיוחדת," עניתי בקול חלש ומרוב לחץ לא ידעתי איך לנמק את התואר שהענקתי לעצמי. "תן לי הזדמנות אחת." ביקשתי. הוא לא הגיב. רציתי לברוח, להתקשר לאיתי שיבוא להציל אותי, שיצעק עליו. אספתי את הכתבות שלי. עלובות כמוני. לא מיוחדות. תנשמי נוגה, אמרתי לעצמי, ידעת לאן את נכנסת. את לא תהיי ידידה שלו והוא לעולם לא יחבב אותך. את צריכה הזדמנות אחת להוכיח שיש לך מה להגיד.

"כרגע אין לי עבודה בשבילך," הוא פיהק והלשון שלו נתפסה בעגיל, "אני וסתוונית סיימנו את הגיליון המיוחד של החגים. יצא מדהים." הוא אמר ושלף מתוך מגירה חורקת כמה ניירות. הוא פרשׂ אותם על השולחן. רובם הכילו תמונות של ליאל, לירז, מיראל וליאור — הבנות הכי יפות בשכבה העליונה — מחזיקות לולב, אתרוג, הדס וערבה ומחייכות חיוך ענקי מעל לשמלה קטנה.

"תקראי את הטור של החברה שלי, גאוני." לקחתי לידי את הטקסט. מעמידה פנים שהוא מעניין. העיקר שיקבל אותי.

עצבות של חגים / סתוונית אביב

חגי תשרי מגיעים ואתם ימים קדושים.

כל המשפחה ביחד. אני בשמלה לבנה.

השמלה ממש קצרה כי ירדתי שני קילו.

דנה ולירז אמרו שיפה לי לבן כי אני שזופה.

ליעוז אוהב את הצבע מוקה שלי.

אני אוהבת את העור הלבן שלו.

אלו ימים של קדושה וזמן לאהבה.

אני קוראת לעם ישראל ולאלו שבגולה שלא יכולים לעלות ארצה — להחזיק ידיים.

אמן שבשנה הבאה אתקבל ללהקה צבאית, בזכות היופי שלי ושליעוז יוציא פטור על סעיף נפשי כדי שיוכל להתרכז בכתיבה שלו.

אלו ימים של קדושה ואני בשמלה לבנה.

"מרגש, לא?" שאל ליעוז, ואני הסמקתי. לא מהתרגשות, אלא מבחילה שעלתה בגרוני. למה אני צריכה להתחנן לעבוד בעיתון שלו? ההורים שלי יתביישו לראות את שמי ליד התמונות המבזות והמילים הטיפשיות שלה.

איתי לא רצה שאפנה אליו. הוא מכיר את העיתון ושמע על ליעוז. "תנסי להתקבל לעיתונים מקומיים, תכתבי בלוג באינטרנט, למה את צריכה לעבוד ברפש שלו?" הבטתי בו, באיתיוש שלי. שזוף מקיץ לוהט שבו שהה בעיקר בים, למד גלישת גלים. הוא משחק כדורסל ומתאמן במכון כושר. מצטיין בלימודים. רוצה להיות צנחן. לתרום. מתרגש מהאתגר, יפה שלי. רוצה לשמור על המדינה ועליי.

"אני לא תמימה," אמרתי לו, "אני אכתוב לתלמידים כמוני שרוצים לקרוא. לא כולם מחפשים את הרכילות. יש לי מה להגיד." הוא ליטף אותי ונישק על מצחי.

אתמול פניתי לליעוז שוב, בניסיון אחרון. "תן לי הזדמנות לכתוב לך מאמר שיתאים לעיתון. אם תחשוב שהוא גרוע לא אציק לך יותר." הוא גלגל את עיניו וכבר חשבתי שהוא הולך לצעוק עליי שאעזוב אותו בשקט אבל אז הוא נאנח ואמר שיש לו משהו בשבילי.

"באמת?" שאלתי בהתרגשות.

יש נושא שמסעיר את בית־הספר בשבוע האחרון ואני צריך שתחקרי מה קורה שם. אני בספק אם תצליחי במשימה."

"רק תגיד לי מה לעשות. אני בן־אדם סקרן, אני תחקירנית מעולה, אנ…"

"תירגעי, אנחנו לא חוקרים פרשת רצח. את מכירה את השמועה על דניאל רוזמן מ־י"ב 5, שהייתה סגנית מלכת היופי של שכונת נווה סביון?"

"לא."

"נו ברור," הוא נאנח, "מה אני יכול לצפות מאחת כמוך. היא יוצאת עם אבי לוין מי"ב 2. יש לי מידע מהימן שהיא בוגדת בו עם החבר הכי טוב שלו, דני בן־אבו. את צריכה לעקוב אחריה. היא מבלה הרבה בשירותים עם החברות שלה. תצותתי לשיחות שלהן. אם תשיגי לי סקופ, תתקבלי לעיתון."

דניאל משוחחת בסלולרי שלה דקות ארוכות. אני יושבת על האסלה ומנסה לשכתב את השיחה. בינתיים היא מקטרת לאמא שלה שהמחנכת שוב צעקה עליה שהיא לא מגיעה לבית־הספר. "המורה שקרנית," היא כועסת. "מהבוקר אני יושבת עם החברות שלי בקפיטריה. זה לא נמצא בשטח בית־הספר?"

היא ממשיכה לדבר ואני מרגישה מושפלת. לא סיפרתי לאף אחד על הכתבה שקיבלתי. אמרתי שליעוז נותן לי סיכוי לכתוב מאמר. אם הם רק היו יודעים איזה… איתי היה מתבייש בי. אמא שלי הייתה מתקשרת לסבתא גאולה ואומרת שההשקעה בילדה ירדה לטמיון. סבתא גאולה הייתה לוקחת כדור הרגעה. היא לא עברה ילדות קשה בפולין בשביל שהנכדה שלה תצותת לשיחות על אסלה מסריחה. ונעמה? אוי ואבוי, בערב היא מחלקת מזון לקשישים ואני עסוקה בחיים של סגנית מלכת יופי לשעבר.

דמעות עולות בגרוני. דניאל ממשיכה לצעוק על אמא שלה ואני מובכת. בשבילי ובשביל האמא, שיש לה בת שמדברת אליה בחוצפה שעוברת אפילו את הגבולות שלי… מה המחיר שאת מוכנה לשלם בשביל לכתוב? אני שואלת את עצמי, מרימה חתיכות נייר טואלט מהרצפה וזורקת אותן לאסלה.

***

"לאן נעלמת?" לחשה לי טל כשנכנסתי באיחור לשיעור תקשורת. עמית הביט בי בדאגה וסימן משהו לא ברור עם הידיים. טל אמרה שהוא חשב שנחטפתי. לחשתי לה שהרגשתי בכלא. הרמתי את האגודל לעברו לאותת לו שאני חיה והוא מלמל משהו לחברה שלו, אנאל.

בהיתי בלוח עד שהשיעור הסתיים. רציתי ללכת הביתה, להחליף את הבגדים.

"את בסדר?" שאלה טל.

"את זוכרת שליעוז נתן לי משימת כתיבה?"

"כן."

"המשימה הייתה לבלוש אחרי דניאל רוזמן שנחשדת בבגידה בחבר שלה." טל צחקה. "השתגעת לגמרי? את? עדינה, חכמה ומוכשרת שכמוך? איך הסכמת?"

"טל, לא הייתה לי ברירה," עניתי, מזיעה מהיום החם ומהבילוי בשירותים, "אני רוצה לכתוב. הייתי בטוחה שאגיש לו את הסיפור, אקבל את התפקיד ואז אכתוב מה שאני רוצה."

"ולפחות השגת את הסקופ?"

"לא," עניתי בשקט. "הורדתי את המים באסלה ויצאתי משם. החברות שלה הגיעו ולא רציתי לשמוע אותן. חשבתי שאם מישהי הייתה מקשיבה לשיחות שלנו, פולשת למחשבות האינטימיות — הייתי מרגישה מובכת. הייתי זועמת."

"תשכחי מליעוז," היא הניפה את ידה בביטול, "ותחפשי מקום אחר לכתוב. אני חייבת לספר לך על הצעות החברות שקיבלתי בפייסבוק. הכי מצחיקה הייתה מאיתן מ־י"א 1. הוא כתב לי מכתב אהבה קיטשי. הייתי נבוכה כשקראתי אותו. כלומר כשניסיתי, הוא כותב עם שגיאות כתיב. ומסתבר שהוא מאוהב בי מהשנה שעברה."

"מתוק," חייכתי.

"אידיוט. אחרי שנה של שינון ואימונים יצא לו מכתב עילג."

"גם כשאנחנו מתכתבות בצ'אט בפייסבוק יוצאות לך מילים בג'יבריש."

"זה לא היה בצ'אט. הוא שלח הודעה. כתב ארבע שורות."

"אה, טוב."

כמה שבועות אחרי יום־ההולדת שלי, טל נפרדה מאיתמר. ליתר דיוק, הוא עזב אותה. השירות בצנחנים היה קשה לו וכשהוא בא הביתה הוא התחלק בין המשפחה, החברים והמיטה שלו. הוא היה מותש, עייף. מצא עצמו רחוק ממנה ומתגעגע. איתמר החליט ללכת לפני שיכאב יותר מדי. טל לא בכתה. היא אמרה שמעולם לא הייתה תלויה בבנים ולא תישבר בגללו. במשך חודש היא לא הייתה מוכנה לדבר עליו. יום אחד כשישבנו אצלי בבית ובהינו בתוכנית הריאליטי "הדוד שהגיע מאמריקה עם הרבה כסף ומחפש שידוך", היא אמרה שהייתה מסתפקת במעט. פשוט להיות אתו. מתי וכמה שאפשר. הוא היה אמור לצאת ל"רגילה" והיא תכננה שיבלו יחד.

"כנראה איתמר לא אהב אותי והצבא היה תירוץ." היא מלמלה בשקט והגבירה את הקול בטלוויזיה. אמרתי לה שיהיה מישהו אחר. שמישהי מקסימה כמוה תמצא בקלות אהבה חדשה. טל ענתה שאפסיק עם הקלישאות שלי ושהיא צריכה שקט. עמדתי להתווכח אבל הרגשתי שהיא הולכת ונסגרת תוך כדי שהיא משעינה את ראשה על הכרית. ליטפתי אותה, היא זזה באי־נוחות והגבירה עוד יותר את הווליום.

הלימודים הסתיימו וטל ואני יצאנו מהכיתה. היא המשיכה לדבר על איתן, אני חשבתי שמחר אגיע לליעוז בידיים ריקות והוא יצחק עליי. מולי עברה דניאל. נראה שהיא בכתה. השפלתי את עיניי. תחושת הקלה עטפה את גופי. לא אני גרמתי לה את הכאב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נוגה”