אלף עצות לחיים

בספר "אלף עצות לחיים" משיב המקובל ד"ר מיכאל לייטמן לשאלות תלמידיו, תוך שהוא פורש בפניהם שיטת חיים עמוקה ומופלאה, המבוססת על חוקים ברורים ומוחלטים, המשתלשלים מן המציאות הרוחנית. המקובל, לאחר שהצליח לפרוץ את גבולות העולם הזה ולהבקיע דרכו אל העולם העליון, שולט במערכת עליונה זו, ודרכה משפיע לעולם אך טוב.

מקט: 6-050-10

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירת הספר באתר סימניה

בספר "אלף עצות לחיים" משיב המקובל ד"ר מיכאל לייטמן לשאלות תלמידיו, תוך שהוא פורש בפניהם שיטת חיים עמוקה ומופלאה, המבוססת […]

---

הקדמה: קבלה במהירות האור
השאלה
באמצעות חוכמת הקבלה ניתן לקבל תשובה אמינה לתהייה באשר למשמעות החיים. במשך דורות רבים הייתה הגישה לחוכמת הקבלה פתוחה ליחידי סגולה בלבד. דורות הלכו ודורות באו, ורק לנציגי הדורות האחרונים ניתנה אפשרות לקבל תשובה ממצה על השאלה העמוקה הזאת.
כיום הפכה חוכמת הקבלה מתורת הנסתר לתורה הנגישה לכל אדם בן זמננו, והיא מיועדת במיוחד לאלה שאינם מפסיקים לשאול את עצמם אותה שאלה ששאלו את עצמם בילדותם ובנעוריהם, לאלה אשר גם כשהתבגרו וזקנו עדיין שואלים את עצמם מהי משמעות חייהם ומהי משמעות החיים של כל האנושות, ושאלה זאת בוערת בקרבם ולא נותנת להם מנוח.
אותם אנשים המרגישים את השאלה הזאת בחדות יתרה מגיעים אל חוכמת הקבלה, מאחר שאינם מרגישים מסופקים ומלאים בחיי היומיום שלהם. אין הם מוגדרים כסובלים משיגעונות או כדיכאוניים, הם פשוט אינם מסוגלים להגיע בחייהם אלה למצב של נינוחות נפשית, והקבלה מסבירה את הסיבה לתופעה.
החיפוש
חיי האדם הם תהליך של חיפוש תמידי. האדם מחפש כל הזמן מילוי כדי לספק את הרצונות החדשים המתעוררים בו. הוא רודף אחר מזון, עושר, מין, שלטון וידע. הרצונות המתעוררים בו מתחלפים אלה באלה והאדם עוסק בניסיון למלאם במשך כל חייו.
במשך ההיסטוריה האנושית רבים הם האנשים שהצליחו למלא ולספק גם את הרצון הרוחני שלהם, והם מספרים לנו על כך בספריהם ומתארים בפנינו את מסע החיפוש שלהם אחר המילוי ואת תהליך ההתמלאות. ההסברים והתיאורים שלהם לתהליך זה, חוברו בסופו של דבר למדע שלם הנקרא “חוכמת הקבלה”, והם עצמם נקראים “מקובלים”.
המקובלים מסבירים לנו, שעל כל אדם, במשך חייו בעולם שלנו, לעלות לדרגה שממנה ירדה נשמתו והשתכנה בלבו, כלומר ברצונותיו הגשמיים.
תפקידנו בעולם הזה מתמצה בכך, שחרף כל רצונות הלב, נעלה את הנשמה לשורשה ונמלא אותה באור.
המקובלים אומרים שההתמלאות באור גורמת להרגשת העולם העליון. פירוש הדבר הוא שהאדם יכול לחיות (להרגיש) בו זמנית הן בעולם העליון והן בעולם שלנו, ולאחד בתוכו את שני העולמות.
המצב שבו אדם מתקן בעולם שלנו את נשמתו במלואה וממלא אותה בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר נקרא “גמר התיקון של הנשמה” או פשוט “גמר תיקון”.
כשאדם מתחיל להרגיש שאיפה לעליון, הוא מקבל את המידע הראשוני אודות חוכמת הקבלה, וזו מובילה אותו בשיטתיות עד לגמר התיקון והמילוי.
חוכמת הקבלה היא שיטה למילוי הנשמה, ואת השיטה הזו חייב האדם לממש בעודו חי בעולם הזה – או מתוך רצונו החופשי או מתוך ייסורים. וכל עוד האדם אינו מגיע לגמר התיקון, הוא יוסיף לחזור שוב ושוב אל העולם הזה, שאינו נחשב לטוב שבעולמות, ולחפש ולסבול ולחוות ייסורים – כל זאת רק כדי לדחוף אותו לקראת הצורך “לבחור בחיים” – בתחושת העונג והנצח, הידיעה והשלמות.
היות שהנשמות מתחלפות, מתפתחות ומשתכללות בהתמדה, הרי על חוכמת הקבלה לחדש כל הזמן את שיטתה לקבלת המילוי העליון, שיטת מילוי הנשמה באור, ולהתאים אותה לכל דור בנפרד.
חוכמת הקבלה מלמדת את האדם לקבל את האור העליון ולמלא בו את כל נשמתו, כלומר, את כל רצונותיו, הן את רצונות לבו והן את הרצונות הרוחניים.
וזה אפשרי, משום שכל הרצונות שלנו נבראו על ידי אותו האור, ולכן רק על ידי ההתמלאות בו נוכל לחוות תענוג מושלם.
הרצון
הרצונות גדלים תדיר והאדם מרגיש נחיצות קבועה, צורך קבוע, לפתח דברים קיימים, להמציא דברים חדשים – לגלות ולממש בתוכו את הרצונות שמתעוררים בו. התפתחות האנושות במשך אלפי שנות קיומה מקבילה להתפתחות ולמימוש רמות שונות של הרצון. מציאת השיטות לסיפוק הרצון מביאה להתקדמות האנושות בתחומי המדע, הטכנולוגיה, התרבות והחברה. הודות לרצונות שמשתכללים וגדלים כל הזמן, צועדת האנושות קדימה.
חוכמת הקבלה מחלקת את מבנה התפתחות הרצונות של האדם לחמישה שלבים:
1- הרצונות הבסיסיים הראשוניים הם למין, למזון ולמשפחה;
2- השלב השני של התפתחות הרצון הוא שאיפה אל העושר;
3- השלב השלישי של התפתחות הרצון הוא שאיפה לשלטון ולתהילה;
4- השלב הרביעי של התפתחות הרצון הוא הצמא אל הידע;
5- השלב החמישי של התפתחות הרצון הוא השאיפה אל הרוחניות, אל הבורא.
הצורך במין ובמזון מוגדרים כרצונות בהמיים, ומורגשים גם על ידי בעלי החיים. גם כשהאדם נמצא בבידוד מוחלט, הוא ממשיך להרגיש רעב ושאיפה להמשך השושלת, כלומר, למין. הרצונות לעושר, לשלטון ולידע – הם רצונות אנושיים, ועל מנת לספקם על האדם לשהות במחיצתם של בני מינו – בחברת בני האדם.
כשהאדם נולד, מתרחש בו תהליך התפתחות של הרצונות הבהמיים והאנושיים, אך בשלב מאוחר יותר הוא מגלה שמימושם אינו מעניק לו סיפוק. זאת מפני שהרצון הסמוי אבל האמיתי שלו נמצא מעבר לתחומי העולם שלנו, אלא שהוא אינו יכול עדיין להכיר בו ולנסחו.
את הרצון הזה מקבל האדם מלמעלה. הוא לא מוענק לו על ידי הטבע כרצון בהמי, ואינו מתפתח בהשפעתה של החברה כמו הרצונות האנושיים.

חוכמת הקבלה קוראת לרמת רצון זו בשם “הרצון לאור רוחני”, או “נשמת האדם”.
חוכמת הקבלה חוקרת את המבנה הרוחני הנקרא “הנשמה הכללית” או “אדם הראשון”. המבנה הזה מורכב מ-600,000 חלקים, שכל אחד מהם נחלק לעוד חלקיקים רבים המתלבשים בתוך הרצונות החומריים.
איך לקבל תענוגים?
על פי חוכמת הקבלה התענוג מוגדר כמילוי (סיפוק). הוא יכול להופיע בצורות שונות: חומרית, נפשית, אינטלקטואלית ופיסית. אך בקבלה הכוונה היא לתענוג שהוא מילוי מוחלט, תענוג שאינו בר-חלוף, שהוא נצחי, שלם ומושלם.
תענוג מורגש רק אם קיים רצון חזק מאוד אליו, כלומר כשברור לאדם מה הוא רוצה, וישנה בו תחושה חריפה של חסרון. אך המילוי המתקבל מכבה וממעיט באופן מיידי את הרצון, ובכך גם את תחושת העונג.
ההנאה המרבית מורגשת במפגש הקצר בין הרצון למילוי. בדומה לרגע שבו טעמה של נגיסת המזון הראשונה מורגשת על ידי אדם רעב. בעקבות השובע – הרעב נמוג, הרצון הולך וקטן, והאדם אינו מרגיש את אותו התענוג מכל נגיסה כפי שחש בתחילת הארוחה. וזאת הסיבה לכך שאניני הטעם משאירים לסוף הארוחה את המאכלים הטעימים במיוחד, ובכך הם מגבירים את התענוג, למרות הרעב ששכך במידה ניכרת.
אם נחקור את התענוגים שלנו, שנובעים מהשגה של ידע, עושר, מין ומזון, נראה שכולם פוחתים והולכים ברגע קבלת המילוי. פעמים רבות אפשר לראות אדם שעובד עשרות שנים על מנת לרכוש את המילוי הרצוי, אבל ברגע שהוא רוכש אותו, הוא מאבד את הרגשת התענוג. דווקא היעלמות תחושת המילוי וההנאה היא זו המעוררת בנו את הדחף לחיפוש אחר תענוגים חדשים.
הפרסומות, האופנה והמודרניזציה מספקים לנו רצונות חדשים, והרדיפה אחרי מילויים חדשים כופה עצמה על כולנו. אנחנו צרכני הנאות, וקבלת המילוי דוחפת אותנו לחיפוש אחר תענוג חדש. תהליך זה הוא אינסופי. פירוש הדבר הוא שהאדם אינו מתמלא לעולם, ולכן נמצא בתנועה מתמדת.
חוכמת הקבלה מלמדת את האדם לקבל תענוגים שאינם נמוגים, תענוגים נצחיים, מוחלטים, שלמים, המתבטאים כתענוג ושלווה תמידיים. ולכן השיטה נקראת “חוכמת הקבלה” (חוכמה המלמדת כיצד לקבל).
את השיטה הזו העניק לנו הבורא כדי שניהנה, נתמלא, ובו בזמן נרגיש רצון שלא נפסק, אלא מתגבר והולך כל הזמן. כך הרצון נותר תמיד מלא, ואנו שרויים בשלווה ובתענוג תמידיים. וככל שנגביר את הרצון – הרגשת התענוג תהיה גדולה יותר.
ובכן, כיצד יוצרים רצון שלא נפסק? רצון כזה אינו קיים בעולם שלנו. מדובר ברצון המנוגד לעולמנו, בעל תכונה אלטרואיסטית הקרויה בקבלה “מסך”. רכישת המסך היא הנושא המרכזי בלימוד קבלה.
מדובר בגישה מעשית מאוד, בלמידתה של טכניקה ייחודית, אשר מתרחשת במהלך לימודם של ספרי קבלה מסוימים.
ניקח לדוגמה את ספר הלימוד העיקרי בחוכמת הקבלה, “תלמוד עשר הספירות”. ספר זה בנוי ממש כספר לימוד אקדמי. הוא כולל את הספר “עץ החיים” של המקובל הגדול האר”י (המאה ה-16), ובהקשר לדברי האר”י מובא פירושו של המקובל הגדול בן המאה העשרים – רבי יהודה אשלג (בעל הסולם). כמו כן כולל הספר חלק הנקרא “הסתכלות פנימית”, המסביר את הכתוב בשפה אחרת וביתר פירוט, ולאחריו חלק נוסף בשם “פירוש המלות” המסביר את משמעות המלים שבהן אנחנו משתמשים, וכן “שאלות ותשובות”, כלומר שאלות על התופעות הרוחניות ותשובות עליהן.
ספרי חוכמת הקבלה בנויים מראש על פי דגם אקדמי. יש לציין שנכתבו על ידי מקובלים שלא למדו במוסדות להשכלה גבוהה ולא הכירו את שיטת ההוראה העכשווית, אלא נכתבו על ידם מתוך הכרתם הפנימית שלהם את טבע האדם. הם ערכו והגישו לנו את החומר בצורה דייקנית ועקבית, בדיוק כפי שהוא מוגש במחקרים מדעיים, עובדה המדגישה כי חוכמת הקבלה היא מדע.
הנקודה שבלב
מכלול הרצונות החומריים נקראים “לב האדם”, ואילו הרצון לדבר מה גבוה יותר, הרצון לעולם רוחני, נקרא “הנקודה שבלב”. רצון זה מושתל באדם מלמעלה, ועל האדם להגיע למילוי שלם של הרצון הרוחני בעודו חי בגוף החומרי. ועד להשגת מטרה זו הוא ימשיך לחזור שוב ושוב אל העולם שלנו.
כל דור חדש בעולם – הוא למעשה אותן הנשמות המתלבשות בגופים ביולוגיים חדשים. כל דור הוא מעין שורה של כל הנשמות הפרטיות המתקדמות אל המטרה: כל אדם מפתח את רצונותיו בהדרגה – מהרצון הראשון לשני לשלישי לרביעי ולחמישי – ואם לא מימש את כולם במשך חייו בעולם הזה, הגוף מת והנשמה מתגלגלת שוב ומתלבשת בגוף חדש ופועלת להמשך הפיתוח של אותם הרצונות – עד שבסוף ההתפתחות הזאת היא מתמלאת באור.
ברוב האנשים קיימים רק צרכים שמוגבלים למסגרת העולם שלנו. בין צרכים אלה כלולות גם השאיפות היצירתיות, האינטלקטואליות, והתרבותיות, וכמו כן הצורך בחקירה ובהבנת המבנה של העולם שלנו.
עובדה זו מעידה על כך, שהנשמות המלובשות בגופים של אנשים אלה לא הגיעו עדיין אל הרצון לרוחניות – לשלב החמישי של התפתחות הרצונות. נשמות מסוג זה עדיין לא מעוררות בגופים שבהם הן מתלבשות שאיפות אל מה שנמצא מעבר לגבולות העולם שלנו.
אבל קיים מספר קטן (בינתיים!) של נשמות מסוג אחר. כשנשמה כזאת נכנסת בגוף הגשמי, היא מעוררת אצל האדם משיכה לרוחני, לעליון ולנצחי. האדם הזה מנסה, כמו כל האחרים, להסתפק במה שנותן לנו העולם הזה, אבל לא מצליח.
הוא רואה כיצד שואפים בני אדם אחרים לאגור, לרכוש, להתעשר ולהצליח, והוא רואה בכל אלה לא יותר ממשחק.
הוא משתתף ב”משחקים” הללו, ואפילו מצליח, לעתים קרובות, אבל זה לא מספק אותו. ובהדרגה, תוך שהוא מנסה את עצמו בעולם שלנו ומתאכזב, מתחיל האדם להרגיש שנשמתו דורשת מילוי אחר.
כשהאדם מקבל סוף סוף רצון לרוחניות, הוא מרגיש שהוא כבר לא יכול להתמלא בתענוגים הגשמיים, ומוצא את החיים ריקניים. ואז הוא מתחיל לחפש את מקור המילוי של הרצון החדש – הרצון הרוחני.
החיפוש והאכזבה הם בני לווירה של היווצרותו של סוג רצונות חדש, האופייני כל כך לזמננו. החל מאמצע המאה העשרים והלאה, יותר ויותר בני אדם מקבלים מלמעלה רצון לרוחניות, המעורר בתוך האדם סתירה, משום שהוא נוצר בתוך הלב יחד עם כל יתר הרצונות הגשמיים.
כך מוּרד אל האדם מלמעלה הרצון החמישי ומכניס אותו למצב של אי נוחות פנימית. דווקא במצב הזה פונים בני האדם אל חוכמת הקבלה, באים לקבל הסבר כיצד למלא את הרצון לעליון שצץ בתוכם.
היות שהרצון לעליון בא מלמעלה, הרי האובייקטים בעולמנו לא יכולים לשמש לו מילוי. ואם הרצון לעליון אכן מופיע, חוכמת הקבלה היא זו שמראה לאדם כיצד ניתן למלאו.
המקובלים שמקבלים מילוי לרצון הרוחני (“קבלה” – מלשון לקבל) מכנים את המילוי בשם “אור”, וליתר דיוק – “אור עליון”.
האור העליון הזה נקרא “בורא”, משום שהוא בורא את הרצון והוא עצמו ממלא אותו. אם לא מופיע אצל האדם הרצון הזה, הוא ממשיך לחיות כאדם מן השורה.
הגיע הזמן למילוי נשמת האדם
האדם לא יידע רוחניות מהי, כל עוד לא ירגיש אותה. הוא חש את הרצונות הגשמיים ומשתוקק לספק אותם באמצעות דברים הנמצאים בעולם הזה, שהרי הוא רואה אותם ויודע למה עליו לחתור. אולם כשנוצר בתוך אדם הרצון לדבר נעלה יותר – אין הוא רואה את המקור שממנו יוכל לשאוב את המילוי.
כתוצאה מכך מרגיש האדם חוסר אונים, תסכול וחוסר טעם בחיים. פשוט רע לו. מקור התענוג נסתר ואין במה למלא את הרצון! בדרך כלל, לא נותר אלא לשקוע בתוך החיים, לנסות לשכוח הכול, לפנות לסמים ולאמצעי בריחה אחרים…
אמנם אנו שואלים את עצמנו בילדותנו לשם מה אנחנו חיים, אולם לאחר מכן, בהשפעת ההורמונים של גיל ההתבגרות והרצון לחקור את העולם שסביבנו, אנו מדכאים את השאלה הזאת ומאבדים את הרצון למצוא תשובה. השאיפות המיניות והאינטלקטואליות מסיחות את דעתנו מהחיפוש אחר המשמעות ומקור החיים שלנו.
אבל בשלב מסוים בחיינו צפה שוב השאלה הזאת ומעוררת מחדש את חושינו, וכל מי שעומד בתוקף על דרישתו לקבל תשובה, ומי שאינו מסוגל למלא את החלל שנוצר, מגיע אל חוכמת הקבלה. ליתר דיוק – מביאים אותו מלמעלה, כיוון שכבר הגיע הזמן למילוי נשמתו.
התענוג הרוחני לעומת התענוג הגשמי
שני סוגי ההנאה הללו בלתי ניתנים להשוואה. בדרגה הראשונה והנמוכה ביותר בעולם העליון, אנו מקבלים תענוג גדול פי מיליארדים (ותמידי!) מהתענוג הכללי של כל בני האדם יחד, בכל שנות קיומה של האנושות בעבר ובעתיד. וזהו טבען של כל המדרגות הרוחניות: מדרגה גבוהה יותר גדולה פי מיליארדים מזו שקדמה לה.
התגלות הנשמה
כשגוף האדם מת, הנשמה עוברת (“מתגלגלת”) לגוף חדש, שזה עתה נולד. מגלגול אחד למשנהו מצטברת בהדרגה בתוך הנשמה ההכנה הדרושה להתגלותה בתוך האדם. במשך גלגולים רבים חי האדם מבלי להרגיש את נשמתו – את השאיפה אל העולם העליון (אין להתבלבל בין השאיפה הרוחנית לבין השאיפה הארצית, החומרית “אל העליון”, כשהכוונה היא בדרך כלל ליצירה, לשירה, מוזיקה ואמנות).
האדם מרגיש את התגלות הנשמה כרצון חדש, כשאיפה לדבר מה שאינו מוגדר, כריקנות שאינו יודע במה למלא אותה. החל מרגע זה מתחילה דרך החיפוש, שחייבת להביאו, בסופו של דבר, אל חוכמת הקבלה. כך מביאים אל הקבלה את כל בני האדם בעולם, משום שחוכמת הקבלה היא השיטה היחידה למילוי הנשמה.
החל מהרגע שבו הגיע האדם אל חוכמת הקבלה, כלומר, מצא מורה, ספרים וקבוצה, מתחילה תקופה הנקראת “זמן ההכנה”. התקופה הזאת יכולה להימשך שנים מספר (לפחות 3 שנים), ולאחריה עובר האדם את ה”מחסום” ונכנס להרגשת העולם העליון, כלומר להרגשה ברורה של הבורא.
מי מת?
המת הוא לא האדם, אלא גופו הביולוגי. מלכתחילה מרגיש האדם רק את גופו – את רצונותיו החומריים. לאחר מכן מתהווה בו רצון לעליון, שאינו רצון חומרי, אלא תחילתה של הרוחניות – רצון הבורא. אם האדם מפתח בתוכו את הרצון הזה, הוא מתחיל להרגיש את נשמתו – חלק מתכונות הבורא שבו, בנוסף לתכונות (הרצונות) של גופו.
אם האדם מתקן את עצמו כך שהרצון לרוחניות מדכא את רצונות הגוף, והגוף מזדהה לחלוטין עם הנשמה, האדם מקבל את מותו של הגוף כהסרת המעטפת החיצונית מן הנשמה. הגוף מת, אבל האדם מרגיש את עצמו מנותק ממנו עוד בחייו.
אם אנו חיים בתוך הרצונות של העולם שלנו (מין, מזון, הון, שלטון, ידע), אנו מקבלים את המילוי דרך הגוף שלנו, כלומר רק דרך חמשת החושים הגופניים.
אך אנחנו יכולים לגרות את מוחנו בפולסים אלקטרוניים, לשלוח אותות באמצעות החדרת אלקטרודות לתוכו, ולהרגיש את התענוגים המתקבלים על ידינו כאילו באמת התקבלו דרך חמשת החושים. במקרה הזה אנחנו משפיעים ישירות על מרכזי העונג, כשאנו משדרים להם את אותם האותות שהם מקבלים מחיישני חמשת החושים שלנו.

זאת דוגמה להשפעה המתרחשת לא באמצעות חמשת החושים, אלא באופן ישיר, דרך מרכזי העונג, שאליהם מגיעים כל האותות.
המרחב הרוחני
בעוברו את “המחסום”, מתגלה לפני האדם המרחב הרוחני. בגבול התחתון של מרחב זה נמצא האדם עצמו, ובגבול העליון נמצאת הנשמה הכללית (“אדם הראשון”), שבה מצוי שורש נשמתו של האדם – משם היא ירדה לעולם הזה. כאשר הנשמה נמצאת במקומה בתוך האדם הראשון, היא מרגישה את עצמה מלאה באור, כלומר דבוקה בבורא דבקות מוחלטת. האור העליון והבורא – הם אותו הדבר עצמו.
המרחב הרוחני, המרחק בין אדם לבורא – הוא מרחב של תכונות, של השתוות הדרגתית לבורא. במקום שבו אין השתוות כזו – הבורא אינו מורגש. מרחב כזה אינו רוחני, ומכונה בשם “העולם שלנו” או “העולם הזה”.
האדם נע במרחב הרוחני באמצעות שינוי תכונותיו ביחס לתכונות הבורא:
א.        היבדלות תכונות האדם מתכונות הבורא (“שינוי צורה”) מביאה להתרחקות מהבורא ולירידת הרמה הרוחנית.
ב.        הידמות בין תכונותיהם מביאה להתקרבות ולעליית הרמה הרוחנית של האדם.
ג.        השתוות מוחלטת של תכונותיהם (“השתוות הצורה”) מביאה להתמזגות בין האדם לבורא (“דבקות”).
במצבנו ההתחלתי תכונותינו מנוגדות לתכונות הבורא, וזו הסיבה לכך שאנו נמצאים מחוץ לשדה הרוחני, באזור שבו הבורא נסתר – בעולם הזה.
לאחר שלב ההכנה הראשוני האדם זוכה להידמוּת ראשונה – הקטנה ביותר – לבורא, והדבר גורם לו לעבור את הגבול (המכונה מחסום) מהעולם הזה לעולם הרוחני. מכאן ואילך מתחילה הדרך הרוחנית שבה האדם מרגיש את תכונותיו ביחס לבורא; הוא מרגיש את הבורא בבירור, מתקן את עצמו במודע ומתקרב אליו.
כיצד עולים לעולם העליון?
ישנו רק אמצעי אחד למעבר אל העולם העליון שמעבר למחסום, והוא – קבלת כוח רוחני הנקרא “מסך”. בעולם שלנו אין שום כוח שיוכל לספק לאדם מסך, מלבד משיכת אור מקיף באמצעות לימוד בספרי המקובלים, שכתבו את ספריהם למטרה זאת.
המקובל הנמצא בעולם הרוחני מתאר בספרו את תחושותיו. כמובן, איננו מסוגלים להבין ולתאר לעצמנו את מה שהתכוון להביע, אולם הרצון החזק שלנו בזמן הקריאה להבינו ולהרגיש את מה שהוא מרגיש מעורר עלינו את השפעת האור מן המקום שאותו הוא מתאר במילותיו.
אותו אור מאיר לנו מרחוק, מתקן ומרומם אותנו. עלינו להתייחס לספרי חוכמת הקבלה כאל ספרים המיועדים לתיקון ולהתעלות רוחנית – וכל יחס אחר אליהם אסור.
על מנת לעורר את הארת האור המקיף במידה הדרושה לשם ההתעלות אל העולם העליון, נדרש רצון גדול מאוד. בדרך כלל אין לאדם לבדו די רצון לכך. ישנם יחידי סגולה בעלי רצון אדיר, המסוגלים לצאת באופן עצמאי אל העולם העליון, אבל הם מעטים. לכן מייעצים לנו המקובלים להשתמש ב”אפקט הקבוצה”, באיחוד הנשמות, הרצונות.
העניין הוא, שבדרגת גמר התיקון מתמזגות כל הנשמות שלנו לנשמה כללית אחת, הנקראת “אדם הראשון”. ואם אנשים מתאחדים בשאיפתם הרוחנית, השאיפה הכללית מאיצה את רצונותיהם של כל אחד מהם לתיקון ולהשגת הדרגה הרוחנית הראשונה.
המקובלים ניסחו כבר לפני שנים רבות את השיטה הזאת – כיצד על אנשים בעלי שאיפה להשגת העולם הרוחני להתקשר זה עם זה.
החושים הגשמיים והרוחניים
אנחנו נולדים עם חמישה חושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש. דרכם אנחנו מקבלים אל תוכנו, כמו אל תוך קופסה שחורה, מידע מסוים מבחוץ. כל מה שחודר דרך חמשת הפתחים הללו עובר למוח, מעובד שם ומוצג לנו כתמונה משוכללת של העולם הסובב אותנו. תמונת העולם המתקבלת נקראת “העולם הזה” או “העולם שלי”.
ליתר דיוק, אין אנו יודעים מה קיים מחוצה לנו. ביכולתנו רק למדוד את התגובה שלנו להשפעה חיצונית כלשהי. למשל, איבר השמיעה שלנו בנוי כך, שעור התוף מפריד בין הסביבה החיצונית לזו הפנימית. עור התוף יכול להיות רגיש יותר או רגיש פחות, בריא או פגום, ובהתאם לכך אנחנו מגדירים את הצליל כחזק או כחלש, גבוה או נמוך, או שהצליל נעלם בכלל. הצליל שאותו נשמע אינו הצליל המקורי כפי שהוא מופיע מחוצה לנו, אלא תלוי במבנהו של איבר הקליטה שלנו, כלומר, תלוי בתכונות שלנו.
אין אנו מרגישים את התנודות החיצוניות, אלא את תגובת החוש שלנו עליהן. כלומר, אנו קולטים משהו בתוכנו, ונדמה לנו שזהו צליל חיצוני.
כך הוא הדבר לגבי יתר תחושותינו, והמסקנה המתבקשת היא, שאנו בנויים כמערכת סגורה לחלוטין, וכל אחד מאיתנו מרגיש את תגובותיו הפנימיות לגירוי חיצוני לא מוכר. לעולם לא נוכל לחוש באופן חסר פניות את המתרחש מחוצה לנו.
כל מה שאנו מרגישים הוא רק הודות לקליטת החושים שלנו, שמובילים את המידע אל מרכזי הקליטה של המוח, המעבד את המידע ומציג לנו אותו כך ולא אחרת. אין בידינו כל אפשרות לדעת מה מתרחש מחוצה לנו, אנו סגורים בתוך עצמנו.
החוש הנוסף שאותו אנו רוכשים במודע, המסך, מאפשר לנו לקבל את המידע לא דרך חמשת החושים הטבעיים שלנו (שבאמצעותם ניתן להבין את המתרחש רק בתוך הרצונות האנוכיים ובאופן סובייקטיבי לחלוטין), אלא באופן בלתי אמצעי ואובייקטיבי.
המסך מאפשר לנו להשיג את היקום באופן מוחלט ואובייקטיבי, ללא הפרעת החשבונות האנוכיים שלנו. בדיוק את זה מעניקה לנו חוכמת הקבלה. היא פועלת על בסיס מדעי לחלוטין, וכוללת אפשרות לשחזר ניסויים ולרשום נתונים, ממש כמו בכל מדע אחר.
מבנה הנשמה ותיקונה
נשמת האדם מורכבת מ-620 רצונות, שמלכתחילה הם אנוכיים כולם.
הדרך הזאת, שבה האדם מתקרב לבורא באמצעות השתוות הצורה, מאפשרת לאדם תיקון עקבי על ידי החלפת כל אחת מ-620 תכונותיו האגואיסטיות, בתכונה אלטרואיסטית.
ההתקדמות הזו מתוארת בקבלה כעלייה (בתכונות) ב-620 מדרגות. חוכמת הקבלה מתארת את המדרגות הללו, את הייחודיות שלהן ואת השיטות לתיקון הרצון בכל מדרגה ומדרגה. כתוצאה מכך משיג האדם בכל פעם הרגשה חדשה של הבורא.
האדם חייב לתקן בתוך עצמו, בהדרגה, את כל 620 הרצונות שלו. כלומר, עליו לעלות בכל 620 המדרגות כשהוא נמצא בגופו הגשמי וחי בעולם שלנו. לאחר שהאדם סיים את העליה בסולם הרוחני, הוא מזדהה לחלוטין עם הנשמה, ולכן נעלם ההכרח לחזור שוב אל העולם החומרי ולהתלבש בגוף.
ישנם מקרים שבהם לנשמות מסוימות ניתנת הפקודה להתלבש שוב בגוף לשם מילוי שליחות מיוחדת – עזרה ליתר הנשמות בעולם שלנו, הלבושות בגופים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הירידה העקבית של נשמתו הגדולה של אברהם אבינו אל עולמנו, נשמה שהופיעה לאחר מכן בדמות משה, רבי שמעון בר יוחאי, האר”י ובעל הסולם.
הנשמה, המסך והתענוג
את הרצון הרוחני אנו מקבלים לא דרך גופינו, אלא באופן בלתי אמצעי מלמעלה. כדי לקבל את המילוי לרצון הזה דרוש חוש נוסף, שנקרא “מסך”, וברגע שהחוש הזה מתהווה באדם, הוא מתחיל להרגיש באמצעותו תענוג. התענוג עצמו נקרא “אור עליון”. דרך המסך, האור נכנס אל תוך הרצון שלנו ליהנות ממנו. עצם הרצון ליהנות מהאור העליון נקרא “נשמה”.
האור, כמקור התענוג, מורגש רק אם האדם רוכש חוש נוסף, המסוגל לקלוט את האור העליון הזה. כל המרכיבים: האור (התענוג), המסך (המַקלֵט) והנשמה (המקבל) – אינם קשורים בשום אופן לגוף החומרי שלנו. לכן אין שום משמעות לעובדה שהאדם נמצא בגופו החומרי.
ברגע שנוצר הקשר בין האדם לבין האור העליון, הוא מתחיל לתקשר איתו ולתקן את עצמו כך שיוכל להתמלא באור הזה.
“התעלות רוחנית” משמעה תיקון עצמי הדרגתי בהתאם לאור העליון וקבלת מילוי תואם. התהליך הזה כובש את האדם כולו ואז הגוף נחשב רק אמצעי להתעלות רוחנית.
חוק טבעי הוא שתענוג קטן אינו מורגש לעומת תחושת תענוג גדול, ותחושת התענוג הגדול מדכאת את תחושת התענוג הקטן. לכן, אף על פי שהמקובל נמצא באותו העולם שבו נמצאים אנחנו, הוא למעשה חי כבר בעולם העליון. אבל היות שהעולם שבו המקובלים חיים לא מורגש על ידינו, הרי כל תחושת עולמם נסתרת ונעלמת מאיתנו, ונמצאת, כביכול, מן העבר השני, כלומר מעברו השני של המחסום.
כאשר האדם מזהה את עצמו עם נשמתו ולא עם גופו החומרי, הוא מקבל את מותו של הגוף הזה כהחלפת לבושים. ההרגשות שאותן רכש בעולם שלנו אינן משתנות, והעולם הרוחני שבו הוא כבר חי, נשאר איתו גם לאחר מותו של הגוף החומרי. כל אדם החי על פני האדמה יכול ואף צריך לסיים את דרכו בעולם הזה על פי מחשבת הבריאה.
שורשים וענפים
חוכמת הקבלה היא מדע על הנסתר מעיני האדם, מחמשת החושים שלנו. היא משתמשת רק במושגים רוחניים, כלומר, במתרחש למעלה מהעולם שלנו, במה שאינו מורגש על ידי חמשת החושים שלנו, שנמצא מחוצה להם, בעולם העליון.
אבל את שמותיהם של האובייקטים, הכוחות והפעולות של העולם העליון חוכמת הקבלה לוקחת בהשאלה מהשפה הגשמית שלנו. זה הכרחי, משום שאין לנו מלים לתיאור מושגים שאינם גשמיים.
מכל אובייקט בעולם העליון, “שורש”, משתלשל כוח ובא אל העולם שלנו ומוליד כאן אובייקט, “ענף”. המקובל שנמצא בשני העולמות מתאר את הקשר שהוא רואה ביניהם. כלומר, הוא מתאר את העולם העליון כשהוא משתמש בשמות של העולם שלנו.
בעיניו של מי שאינו נמצא בהשגתם של שני העולמות, תיאוריו של המקובל נדמים כתיאורים של פעולות חומריות, אף על פי שחוכמת הקבלה מתארת רק את המתרחש בעולם העליון. השימוש במלים ובמונחים המוכרים לנו מביא אותנו לדימויים ולתיאורים מוטעים. לכן אוסרת חוכמת הקבלה לדמות כל קשר בין האובייקטים הלקוחים מן העולם שלנו ובין שורשיהם הרוחניים. זוהי טעות הנחשבת לחמורה ביותר בקבלה.
ולכן במשך שנים כה רבות ועד לזמננו אנו הייתה חוכמת הקבלה אסורה, וזאת מכיוון שהתפתחותו של האדם לא היתה מספקת על מנת שיחדל לדמיין לעצמו מכשפות, מלאכים, עסקי שדים ורוחות ויתר שוכני שמים דמיוניים, בעוד שהכוונה האמיתית היא לדבר שונה לחלוטין.
רק החל משנות התשעים של המאה ה-20 מותרת ומומלצת הפצתה של חוכמת הקבלה. מדוע? משום שבני האדם כבר התעלו מעל הדימויים הפרימיטיביים של כוחות הטבע כיצורים דמויי אנוש, בנות ים וכולי.
כיום בני האדם בשלים לדמות לעצמם את העולם העליון כעולם של כוחות, שׂדות של כוח, כעולם שהוא למעלה מן החומר. וזהו עולם הכוחות והמחשבות שבו עוסקת חוכמת הקבלה.
הנתונים שעליהם מתבססת חוכמת הקבלה
חוכמת הקבלה עוסקת אך ורק בנתונים מדויקים, אשר אומתו בדרך של ניסוי. היא לא לוקחת בחשבון שום תיאוריות או השערות. כל מה שהיא מתבססת עליו ידוע מהשגה אישית של אותם בני אדם שהשיגו את המציאות העליונה באמצעות הנקודה שבלב – הנשמה. הם הבינו, מדדו ותיעדו את ההרגשות העליונות, והצירוף הכולל של מחקריהם נקרא “חוכמת הקבלה”.
כמו לכל מדע, לקבלה יש מנגנון מחקר מדויק משלה: שיטות מתמטיות, פיסיקליות, גרפים, נוסחאות וטבלאות. העולם העליון, כלומר תחושותיו הרוחניות של אדם, מתואר בצורה טכנית. במקום רגשות וחוויות משתמשים המקובלים בווקטורים, בכוחות המשיכה של הרצונות, כוחות הדיכוי שלהם, והיחסים ביניהם נמדדים מדידה מספרית (דרגות עביות). כמו כן מוגדרים הרצונות ומילוייהם באמצעות מידות.
בעולם שלנו אין לנו אפשרות למדוד לא את המאמצים הפנימיים ולא את ההרגשות הסובייקטיביות של האדם, ועל אחת כמה וכמה לא ניתן להשוות באופן מדויק בין תחושות, תפישות והתרשמויות של שני בני אדם שונים.
שפת המקובלים
כל מה שידוע לנו על העולם העליון, עוד לפני שאנחנו משיגים אותו בכוחות עצמנו, ידוע לנו מפיהם של בני אדם שהשיגו אותו באופן אישי. הם תיארו למעננו את דרכם, את הרגשותיהם, את מסקנותיהם ואת המלצותיהם כדי שנעבור את אותה הדרך שעברו. תיאורי המסע שלהם בעולם העליון הם ספרי חוכמת הקבלה, החל מימי אברהם אבינו.
אברהם היה המקובל הראשון. הוא התחיל לשאול את עצמו את השאלה על משמעות החיים, וזה הביא אותו לנחיצות לגלות את הכוח העליון. את רשמיו מגילויו של הבורא הוא פירט ב”ספר היצירה”, לפני 007,3 שנה. בספרו אברהם השתמש בשפת הקבלה, ואת הספר הזה לומדים המקובלים גם כיום.
המקובל הגדול הבא הוא משה. הוא השיג את הבורא ותיאר את השגותיו בספר שקרא לו “תורה” – “חמישה חומשי תורה”. לשם תיאור הרשמים הרוחניים שלו הוא השתמש בשפה שונה מזו שהשתמש בה אברהם. השפה הזו נקראת “שפת הענפים”, והיא מבוססת על הדמיון שבין העולם העליון לעולם שלנו. היות שהכול בעולם שלנו נולד מן הכוחות הנמשכים מן העולם העליון, הרי שכל אובייקט, פעולה או תופעה בעולם שלנו הם מעין ענפים הצומחים משורשם בעולם העליון.
משה לקח שמות של עצמים ופעולות בעולם שלנו כדי לתאר בהם את העצמים והפעולות של העולם העליון. במבט חיצוני נראה התיאור שלו כסיפור על העולם שלנו, אך למעשה, מאחורי המלים של העולם שלנו נמצא התיאור של העליון. ורק מי שמרגיש את העולם העליון מסוגל להעריך את סיפורו של משה במשמעותו הנכונה.
התלמוד הוא ספר המתאר את חוקי העולם העליון בצורת חוקים ודינים של העולם הזה. החוקים המתוארים בתלמוד, כפי שנראים לנו במבט ראשון, מדברים על כללי התנהגותו של האדם בעולם שלנו, אבל זהו רק המראה החיצוני של הכתוב. ואילו המקובלים רואים בתלמוד את תיאורו המדוקדק של העולם העליון.
לשם תיאור העולם העליון נעשה גם שימוש בשפת האגדה והנבואה. מבחינתו של המקובל אין כל חשיבות לשפה שבה כתוב הספר אודות העליון – הבורא. בכל מקרה, כאשר הוא קורא בו הוא מרגיש את המתואר על ידי המחבר, כפי שמוסיקאי שומע, כביכול, את המנגינה כשהוא קורא תווים.
חיצוניות ופנימיות
אמנם המקובל יכול לדמות בחיצוניותו לאדם דתי, אך בראיית העולם הפנימית שלו, ביחסו אל החיים ואל העולם, הוא אדם שונה לחלוטין. יחסם של הדתיים עצמם אל המקובלים מבדיל ביניהם באופן ברור.
חוכמת הקבלה היא לא דת, וקל לגלות זאת ולו הודות לעובדה שאף לא אחד מהדתיים יודע אותה. המקובלים הסתירו מההמון את הידע העמוק ביותר של יסודות היקום, של החוקים שלו, את שיטת הלמידה של העולם, את השגת מטרת הבריאה, וזאת משום שחיכו לרגע שבו תהיה האנושות מפותחת דיה כדי לקבל את הידע הקבלי ולנצלו בצורה נכונה. חוכמת הקבלה היא מדע השליטה בגורל, זהו ידע שנמסר לכלל האנושות, עבור כל העמים.
הגימטריה
אם שני מקובלים יקראו אותו תיאור של העולם העליון, הם ירגישו תמונה מסוימת שלו. אבל כיצד יוכלו להשוות בין תחושותיהם? הרי אצל כל אחד ההרגשות הן בתוך נשמתו, בהתאם לתכונותיו הפנימיות.
אם גודל המסך של מקובל אחד גדול ממגודל המסך של מקובל אחר, והגובה הרוחני של השגתו גבוה יותר, הרי ברור הוא שהתמונות הנגלות לפניו מצטיינות ביתר עמקות של הבנת המתרחש. הדבר דומה למצב שבו ילד לומד בכיתה ה’ וילד אחר בכיתה י’. אם כך, טבעי הדבר שהשני יבין יותר את המתרחש.
טיב הנשמה – זהו מכלול התכונות שלה. הדבר דומה לאופי האדם בעולמנו – אופיו של כל אדם מורכב מאוסף של כל התכונות: קמצנות, קנאה, רחמנות, חשדנות וכולי. אבל אצל כל אחד הן מצויות בפרופורציה שונה.
כאשר לומדים קבלה אפשר לדעת את מבנה הנשמה, את מכלול הרצונות המרכיבים אותה, ולכן גם אפשר לתארה ולנסח במדויק את המבנה שלה.
הבורא ברא רצון אחד, ישות אחת – נשמה הנקראת “אדם הראשון”. אבל בתוכה ניתן להבחין ב-600,000 חלקים – מבנים נבדלים, נשמות פרטיות. בכל נשמה (הן בכללית והן בפרטית) קיימים 620 חלקים פנימיים, שהם הרצונות הפרטיים. השילוב ההדדי ביניהם מגדיר את מבנה הנשמה.
שמו של כל מבנה רוחני מוגדר על פי התכונה העיקרית האופיינית לו. השם הזה מבוטא בערך מספרי, הנקרא “גימטריה”. הגימטריה נרשמת באותיות, זאת משום שבעברית, לשון הקבלה, המספרים מצוינים בעזרת אותיות, אשר צורתן וצירופיהן מבטאים תכונות של כלים רוחניים.
גמר תיקון
כתוצאה מתיקונן יצטרפו כל הנשמות לנשמה כללית אחת, ואז ייוצר ביניהן קשר הדדי מוחלט, כבמערכת אחת. המבנה של הנשמה הכללית קושר את כל הנשמות לנשמה אחת, וכתוצאה מחיבור זה, כל אחת ואחת מהן מרגישה בעצמה את מה שכולן יחד מרגישות. ואז הופכת ההשגה להיות מוחלטת. המצב הזה נקרא “גמר התיקון”.
לאחר גמר התיקון קיימים עוד מצבים, שבהם הנשמה שמקבלת את האור מלמעלה עולה עד מקורה – עד לבורא, והופכת להיות שווה לו.
אך הדרגות הנמצאות למעלה מגמר התיקון נקראות “סתרי תורה”, ואין הן נמצאות בשום ספר ואינן מוסברות או נדונות בשום מקום. המצבים האלה יתגלו כשכל העולם יתעלה לרמה המתאימה, 6,000 שנה אחרי התגלות נשמת אדם הראשון. נכון להיום, נותרו עד סוף 6,000 השנים עוד 237 שנה. אבל המאמצים שלנו יכולים לקצר את פרק הזמן הזה במידה ניכרת.

כשהרצון איננו…
אם אדם אינו רוצה ברוחניות, עומדות בפניו שתי אפשרויות: אחת מהן היא להניח לכך ולשכוח. והאפשרות השנייה היא ללכת לשיעורים וללמוד קבלה, לספוג את הרצון לרוחניות, ואז זה יפעל עליו כפי שפועלים הפרסום והאופנה, המשפיעים על כולנו.
מדוע יש לנהוג כך? משום שבמקרה זה האדם הולך מלכתחילה לקראת המטרה, עוד לפני שיעשה הרבה דברים טפלים בחייו, והוא חוסך מעצמו ייסורים שממילא יאלצו אותו להגיע אל חוכמת הקבלה. אדם זה פשוט אינו רוצה לשוב אל העולם שלנו ולהתחיל הכול מבראשית.
אבל מי שעדיין אינו מרגיש שום רצון להכיר את המטרה ולדעת על משמעות החיים, עליו לשמוע הרבה כדי שהצורך ללמוד את חוכמת הקבלה יחלחל לתוכו. אנו מחכים לאנשים השואלים על משמעות החיים, לאלה ששאלה זאת לא נותנת להם מנוח, לאותם האנשים שנובטת בתוכם הנקודה שבלב. רבים באים ורבים הולכים, אבל נשארים יחידים – אלה שמוכנים לַכול כדי להשיג את מטרת החיים. ובכל שנה היחידים הללו מתרבים עוד ועוד.