נדמה כי מדינת ישראל החלה כפרויקט סוציאליסטי הנישא על ידי קואליציה של מפלגות שמאל ששורשיהן בעבר היישובי, בראשות מפא"י ובהנהגתו של דוד בן גוריון. למעשה, החל כמעט מיומה הראשון, מדינת ישראל הייתה פרויקט ציוני-לאומי שהקואליציה הזו יותר מכול בנתה וטיפחה, בעוד שהסוציאליזם נדחק יותר ויותר לשוליים עד שאופסן. כמו בכל מעשה היסטורי, האנשים הם שעושים היסטוריה בתנאים שמצרים את חופש הפעולה שלהם, אבל יש בידיהם ברירה מסוימת. בזמן ההוא עמדה בפני האליטה השלטת הבחירה בין מודל קפיטליסטי שכבר נטע שורשים חזקים במערב, לבין המודל הסוציאליסטי שדמותו המעוותת נשקפה בברית המועצות ובגרורותיה במזרח. בין לבין, היה מודל נוסף, המודל הסוציאל דמוקרטי שגם לו היו כבר מהלכים במדינות הדמוקרטיות. לכאורה, נבחר המודל האחרון; למעשה, כבר בראשית ימיה של מדינת ישראל הציונים־הסוציאליסטים החלו דווקא בטיפוח תנאי קיום למודל הקפיטליסטי כשהם מתרצים זאת בכורח הנסיבות שהעדיפו את תהליך בינוי העם והמדינה. למעשה, הם עשו היסטוריה כאשר הם עצמם אחראים גם ליצירת התנאים שהכתיבו את חופש הפעולה שלהם. מאוחר יותר, כאשר ההנהגה עברה מידי השמאל לידי הימין, לא היה לאחרון צורך בתירוצים כי נאו־ליברליזם היה מאז ומעולם בן בית אצלו. הוא גם לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה כי קודמיו מן "השמאל" כבר הכשירו את הדרך להפיכתה של ישראל לקפיטליסטית. מן האדום הדומיננטי נותר דגל אחד או שניים ביציעי הפועל תל אביב. מדינת ישראל של היום היא קפיטליסטית על כל מה שמשתמע מכך בחלוקת העבודה המעמדית, אי־השוויון הכלכלי, ההתמסחרות המואצת של התרבות ועוד. יש מי שהם שבעי רצון מכך ויש מי שדעתם אינה נוחה מזה בלשון המעטה. אבל כרגע זה מה שיש, והעתיד למרבה השמחה או הצער, נראה כמו ההווה. אמיר בן פורת, לשעבר מרצה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמסלול האקדמי של המכללה למנהל בראשון לציון.
קטגוריות: מבצעי החודש, ארץ ישראל, ניהול ועסקים, עיון, פילוסופיה
28.00 ₪
הקדמה: ישראל של תחילת האלף השלישי היא חברה קפיטליסטית. ישנם השמחים על כך ויש המצטערים, וישנם גם מי שיתמהו על עצם ההכרזה הזו. האומנם ישראל, מדינה שאינה נמנית עם העשירות שבין מדינות העולם, היא קפיטליסטית כמו למשל בלגיה, אנגליה או ארצות הברית? התשובה מצויה בהגדרה ובמעשה של קפיטליזם: חברה היא קפיטליסטית אם מתקיימים בה כמה עקרונות ייחודיים המארגנים את הערכאה הכלכלית שלה, וכמו כן גם את שאר הערכאות הראשיות שלה ־ הפוליטית, האידיאולוגית והתרבותית. כי לא כמות ההון הצבור במדינה היא הגורם הקובע ־ אף שההון כשלעצמו, בעצם הדומיננטיות שלו, הוא תנאי הכרחי לקפיטליזם, אלא ההתנהלות הכלכלית וזיקתה להיבטים אחרים של התנהלות החברה. לקפיטליזם בהווה יש פנים שונים, אך לכולם מכנה–משותף אחד: אגודה של עקרונות פעולה מסוימים אשר יחדיו מפיקים סדר חברתי שהשם ‘סדר קפיטליסטי’ מתאים לו יותר מכול.
תהליך הפיכתה של ישראל לחברה קפיטליסטית החל להסתמן עוד בראשית ימיה כמדינה ריבונית, תקופה המכונה בטעות על ידי כותבים מסוימים ‘סוציאליסטית’. המדינה ירשה מן היישוב היהודי שקדם לה כמה רכיבים של קפיטליזם, אך אלו היו עדיין ‘רכים’, מפורדים ושוליים, ולא היה בכוחם לצמוח ולכבוש להם מקום מרכזי. בשנות החמישים, העשור הראשון למדינה, נוהלו המדינה והחברה הישראלית על ידי ‘מחנה תנועת העבודה’ בראשות מפא”י ומנהיגה דוד בן גוריון. הכריזמה של בן גוריון הקרינה גם על חלקים מן המחנה הבורגני, שלא חשש להצטרף לקואליציה עם מפא”י. לכאורה נוצר חיבור בין שני ניגודים מעמדיים ש’בוטלו’ לצורך העניין הלאומי. יש לציין לזכותה של מפא”י, כי מפלגה זו ידעה להתגמש לימין ולשמאל, להדוף מתחרים, לרקום קואליציות הטרוגניות תחת הנהגתה ולשמר את הדומיננטיות שלה לאורך זמן. מפא”י השכילה להיות גורם מעורב כמעט בכל תחום ועניין וליצור סינתזה בין ההיבטים הסוציאליסטים שרחשו בקרבה להיבטים הממלכתיים, קרי הלאומיות, שהועדפו על פני אלה הראשונים. מה שהחל ביוזמת האליטה השלטת כמתן הבכורה לשיטת ‘הכלכלה המעורבת’, הפך ברבות הימים לבסיס המראה לשיטה הקפיטליסטית. בשנות השמונים של המאה הקודמת היה הקפיטליזם לשיטה הדומיננטית, ומאוחר קצת יותר ־ לשיטה ההגמונית במדינת ישראל.
בימי הבראשית של ישראל ניתן היה לחזות לה שני מסלולי התפתחות עיקריים: הראשון ־ חברה סוציאליסטית נוסח הסוציאל–דמוקרטיה האירופאית; השני ־ חברה קפיטליסטית נוסח הליברליזם האירופאי. שתי האופציות הללו רחשו גם באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. נראה כי ההכרעה בדבר בחירת הדרך הייתה בידי ההנהגה של ישראל: בזמן ההוא כוחה של המדינה היה רב משל כל גורם אחר בישראל, ואף יותר מצירופם של כמה גורמים יחדיו. מי שעמד אז בראש המערכת הפוליטית, אותה אליטה שהציבה את חבריה בעמדות השלטון, בחרה ‘בדרך שלישית’ ששילבה בין משק ציבורי–מעמדי (ההסתדרות), משק ציבורי ממלכתי (ממשלה) ומשק פרטי. מן הבחינה הכמותית, האחרון היה הגדול מכל השאר גם יחד, אך כוחו הפוליטי היה מועט יחסית. בספר זה עולה הטיעון כי המדינה בראשות תנועת העבודה טיפחה חממה עבור השיטה הקפיטליסטית, וזו, כמה עשורים מאוחר יותר, דחקה את המדינה ממעמדה המיוחס וכפתה עליה להיות השרת של השוק הכלכלי.
אין ספק כי באותם ימי בראשית הציב העולם הגבלות שונות על המדינה הישראלית, ואלו השפיעו במישרין או בעקיפין על דרכה. הבחירה של ההנהגה בכלכלה מעורבת ולאחר מכן בשיטה הקפיטליסטית, הושפעה ללא ספק מהתרחשויות באירופה ובארצות הברית, שאליהן היו נשואות העיניים. במדינות אלה התקיימו סגנונות שונים של קפיטליזם, החל מביטויו המרבי בארצות הברית, ועד לגרסתו המרוסנת במדינות סקנדינביה, בהן הוא התקיים בחסות ממשל סוציאל–דמוקרטי. מכל מקום, הקפיטליזם בישראל היא במידה רבה פרי של פיתוח מקומי: מי שבחרו ב’דרך השלישית’ סברו כנראה כי כך יצליחו ליצור שילוב ייחודי, פורה ויציב, כזה המתאים ורצוי לישראל. לנגד עיניהם עמד המודל הסוציאלי–דמוקרטי שהיה אז פופולארי במערב אירופה. אך כעבור כמה עשורים התפוררה הסינתזה המאומצת הזו, ואת מקומה תפסה השיטה הקפיטליסטית, שידה מורגשת בזמן הזה בכל אחת מן הערכאות הראשיות של החברה הישראלית. התשובה לשאלה, כיצד הפכה ישראל למדינה קפיטליסטית, טמונה אפוא במה שהתרחש בה למן היום שהפכה למדינה ריבונית. האנשים שעשו את ההיסטוריה הזו, עשו אותה בתנאים שמקצתם הוכתבו על ידם ובמקצתם היו נתונים וקבועים.
בזמן כתיבת דברים אלה הקפיטליזם הולך ומחזק את אחיזתו ההגמונית במדינת ישראל. כדי לעמוד על האופן שבו הוא הגיע למעמד זה, יש לבחון את ההיסטוריה החברתית של ישראל למן הקמת המדינה, ואף קודם לכן ־ בתקופת המנדט הבריטי. כי הקפיטליזם לא הובא לכאן, הוא נוצר כאן.
ספר זה נסמך על ספרות ומחקר בתחומי כלכלת ישראל והפוליטיקה שלה, על מסמכים מארכיון מורשת בן גוריון ומהארכיון ע”ש לבון, על עיתונות (פוליטית, ומוטה בהתאם) משנות החמישים ואילך, מאוסף העיתונות בספריית אוניברסיטת בן גוריון, על פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על פרסומי מכון אדווה, ועל עיתונות יומית ומגזינים ייעודיים העוסקים בכלכלה כגון דה מרקר וגלובס, וכמו כן על מחקרים על המבנה המעמדי והקפיטליזם הישראלי. באופן יחסי לא הרבה נכתב באקדמיה על הכלכלה ועל הפוליטיקה בעשור הראשון לקיומה של המדינה, (שנות החמישים). במרוצת הזמן גבהה ערימת הספרים, הירחונים והמאמרים שעניינם הפוליטיקה, התרבות והכלכלה בישראל. סוציולוגים, היסטוריונים, כלכלנים ומדעני מדינה הם הראויים לתודה על כך. במהלך השנים נוספו אליהם גם ספרי זיכרונות של אישים שמילאו תפקידים בכירים בפוליטיקה ובכלכלה של ישראל בזמן לידתה ומאוחר יותר. גוויעתה של העיתונות הפוליטית (דבר, על המשמר, הבוקר, חרות), לא הותירה את הזירה ריקה: עיתונים יומיים אחדים עדיין מחזיקים מעמד והעיתונות המקומית (מקומונים) התרחבה והתגוונה. האינטרנט והטלוויזיה מעבים את מקורות הידע. כל אלה ואחרים מספקים תמונות מצב על המתרחש בחברה הישראלית ועל תהליך הפיכתה לחברה קפיטליסטית. את התמונות הללו יש לאסוף, לברור, למיין ולצרף למעין קולאג’, שיאפשר מבט רחב ועם זאת ממוקד בתהליך זה, שהלך והעצים עם השנים.
גישת החקירה המנחה ספר זה מבוססת על זיהוי הגורמים העיקריים שהשפיעו על עיצוב החברה הישראלית מראשיתה ועד היום וכן על אלה שהשפיעו על ההתנהלות הפוליטית של מקבלו החלטות, קרי האנשים שעשו את ההיסטוריה. אי לכך תינתן כאן תשומת לב רבה לבחינת התנהלותה של המנהיגות הפוליטית כמו גם לבחינת המנהיגות הכלכלית. הגורמים שבהם מדובר הם גורמים מקרו–פוליטיים ומקרו–כלכלים. הנתונים הסטטיסטיים המופיעים בגוף הספר הם תיאוריים: מייצגים שכיחות, פיזור או ממוצע של תופעה מסוימת בנקודת זמן מסוימת. המודל הקפיטליסטי והמודל הסוציאליסטי מוצגים כאן כ’טיפוסים אידיאלים’, ותהליך הקפיטליזציה, התהליך המוביל את הסיפור כולו, מתמקד בעיקר בתהליכי העיצוב של ישראל. תהליך זה משקף את המתח שבין האנשים שעשו את ההיסטוריה לבין התנאים שבהם היא נעשתה. כאמור, התוצאה כבר ידועה, לכן נותר לנו לנסות לתאר ולהסביר את הדרך שהובילה את החברה הישראלית עד הלום.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות