ימים באים

מהאוטובוס בדרך לאוניברסיטה ועד שולי הגלקסיה, מול מפלצות מסוכנות יותר או פחות, בין חלומות נשגבים למציאות מסויטת, בין ימינו-אנו לעתיד רחוק מכל דמיון: גיבורי הסיפורים של "ימים באים", בני אדם כמוני וכמוך, נאלצים להתמודד עם מצבים והתרחשויות אותם אנו יכולים רק להעלות בדמיוננו… לעת עתה. עידו גנדל, אחד מסופרי המדע הבדיוני הצעירים והמוכשרים של ארצנו, זוכה בתחרויות מדע בדיוני שונות, יליד 1977, בעל תואר בפסיכולוגיה, מתרגם, סטטיסטיקאי ומתכנת. זהו קובץ ראשון מסיפוריו ובתוספת סיפור נוסף מאת העורכת, מירי פלד, בסוף הספר.

מקט: 4-479-1

מהאוטובוס בדרך לאוניברסיטה ועד שולי הגלקסיה, מול מפלצות מסוכנות יותר או פחות, בין חלומות נשגבים למציאות מסויטת, בין ימינו-אנו לעתיד […]

---

הטלפאת –  בין השנים אלפיים וחמש ואלפיים ושש סיגלתי לעצמי את היכולת לקרוא מחשבות.

הסיבה להתרחשות מדהימה זו היא פרוזאית באופן בלתי-יאמן כמעט. פגשתי נערה יפהפייה באוטובוס וממש רציתי לדעת מה היא חושבת. זה הכול.

סיטואציה שכזו מתרחשת, בניואנסים כאלה או אחרים, פעמים רבות בחיי כל אחד מאתנו. אנשים בעלי אופי מעשי יותר משלי היו ניגשים, מן הסתם, אל אותה נערה ושואלים אותה מה היא חושבת – ובזה היה נגמר (או מתחיל) הסיפור. אך לא אני. הסקרנות המדעית הטבועה בי, יחד עם הביישנות והגולמניות המעיבות על קשרי עם בנות המין השני וכן יופייה של אותה נערה, השתלבו לכדי מניע רב עוצמה שלא חוויתי כמותו מעולם. אותה מחשבה תמימה הפכה לצורך, לאובססיה. הייתי מוכן לתת הכול כדי לדעת על מה היא חושבת – אך כמובן, איש לא יכול היה להציע לי זאת. היה עלי לברר זאת בעצמי.

השנה היא, כאמור, אלפיים וחמש, שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה. אני נוסע מדי יום ביומו באותו קו, לרוב אפילו באותה שעה. היא מופיעה לראשונה בערך חודש אחרי תחילת הסמסטר, ומאז באופן עקבי בכל יום שני ורביעי היא נמצאת שם. שער חום חלק, עור כמעט זהוב, עיניים בהירות שמעולם לא הצלחתי לקבוע בדיוק את צבען. יפהפייה אמיתית, קלאסית, שקטה כזאת. לא מדברת עם אף אחד, גם לא בפלאפון. יורדת תמיד באותה תחנה, אי-שם באמצע הדרך. לא יודע מה היא עושה. לא רואה אותה בשום מקום פרט לאוטובוס, ותאמינו לי שחיפשתי. לעולם היא לא חוזרת באותה שעה כמוני, ואין זה משנה באיזו שעה אני חוזר. וכל אותו זמן היא מגניבה אלי מבטים, תופסת אותי כשאני מגניב מבטים אליה, מגיבה בחיוך עדין – כך נראה לי – להסמקה שלי. בוודאי תבינו, אם כן, למה הייתי חייב לדעת מה היא חושבת.

***

אין לי כל כוונה להיכנס לפרטי הטכניקה של קריאת המחשבות. הנושא מורכב מדי, פרטיו מסועפים מכדי להעלותם כאן על הכתב, ובכל מקרה – כמו בשאר תחומי האומנות – נדרש הרבה יותר מטכניקה טובה כדי להגיע להצלחה של ממש. עם זאת, יש נקודה שחשוב לי להזכיר. הסיבה שבני אדם העלו חרס בידם בניסיונותיהם לקרוא מחשבות עד כה, היא טעות בסיסית בהבנת טבעה של קריאת המחשבות. מתוך התבוננות אינטואיטיבית על תהליך המחשבה אנו נוטים לראות בו מעין תהליך של דיבור פנימי. מכאן צומחת המסקנה השגויה, שקריאת המחשבות כמוה כשמיעה, אם כי היא דורשת כמובן יתר ריכוז ותשומת לב. רבים וטובים השקיעו מאמצים עילאיים בניסיון לשמוע את מחשבות הזולת, ונכשלו. כישלון זה אינו מפתיע בהתחשב בעובדה שהמחשבה, בסופו של דבר, איננה דיבור מוחלש ואיננה שידור רדיו. בהתאם לכך, כל הניסיונות למקד את הקשב, לעלות על גל המחשבה של האחר וכולי – נידונו מראש לאי הצלחה.

הסוד לקריאת מחשבות טמון במקום אחר לגמרי: בהיגיון. כמו שאמרתי, העניין מורכב ביותר, אך ניתן לקבל תחושה ראשונית שלו בתחום פענוח שפת-הגוף. כאן, כביכול, הגוף מגיב בצורה אוטונומית לרגשותיו של אדם, ומביע אותם בצורה פיזית כלפי חוץ באופן לא מודע ולרוב גם בלתי-נשלט. מי שחקר את נושא שפת הגוף לעומק ומכיר את ביטויי הרגש הגופניים יוכל להסיק ולזהות, פחות או יותר, מצבים רגשיים שהאדם שמולו נתון בהם, גם אם הלה מנסה להסתירם.

אך בעוד ששפת-הגוף במובנה המקובל מגלה רגשות, בטכניקה שפיתחתי אני ניתן לגלות מחשבות. פירוש הדבר הוא, קודם כול, שהיא מורכבת ומעודנת הרבה יותר, ושנית, היא עושה שימוש בסימנים זערוריים ומרובים לאין ערוך, שיש לנתחם בצורה בלשית, מעמיקה ומורכבת להפליא. ניתן לחשוב, ואכן נקודה זו הדאיגה אותי בתחילה, שככל שמתמקדים ביותר פרטים קטנים שכאלה יש יותר מקום למקריות וטעויות, אך הסתבר לי שכמו שאנו מסוגלים להבין את דבריו של אדם גם אם יש לו מבטא מוזר והוא מדבר בשגיאות או מתבלבל תכופות, כך ניתן להסיק מחשבות של אדם במהימנות גבוהה מאוד גם אם יש הרבה “רעש” בנתונים.

טוב, לא אלאה אתכם עוד בנושא. את הפרטים המלאים אולי ארשום יום אחד בספר, אם כי אני מוטרד מהתוצאות העלולות להיגרם אם מידע רגיש כל-כך יפורסם ברבים. מה שחשוב לענייננו כרגע הוא העובדה שהגיעה עת, לאחר זמן רב, ניסיונות, אכזבות ומאמצים מרובים, בה ידעתי, במידה רבה של ביטחון, שביכולתי לקרוא מחשבות. ערכתי ניסויים רבים, קטנים וגדולים, על עוברי אורח, וניסויים אלה הוכתרו בהצלחה (אם כי גרמו, אני מניח, הלם ניכר לנבדקים). הגיעה העת לערוך את המבחן הגדול.

עליתי לאוטובוס באותו יום שני כשלבי הולם בחוזקה. הנערה שלי ישבה שם, כתמיד, והבחינה בי עם כניסתי. שפתיה עטו חיוך קליל. סקרתי אותה בזריזות, והתמקדתי בתווי פניה. כל אותו זמן היא לא הסירה את מבטה ממני. פעלתי כפי שתרגלתי במשך חודשים ארוכים. מוחי החל לפעול במלוא הקיטור – מעלה השערות, בודק ופוסל אפשרויות על ימין ועל שמאל, מנסה למצוא מקום למידע חדש, מחפש תבניות, צובר נתונים… ואז, באחת, נחתה עלי ההארה כברק בלילה אפל. הכול הסתדר. ידעתי בדיוק מה היא חושבת.

“כבר חששתי שלעולם לא תצליח.”