החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יומנו של דוד ארגמן (פרבר) המשתרע על פני שלוש מחברות הוא מסמך היסטורי מרתק. למרות שהוא מתאר את חייו במשך אחד עשר חודשים, תקופת התרחשותו, בין ראשית שנת 1943 לדצמבר שנה זו, היא תקופת המהפך במלחמת העולם השנייה. יומנו עוסק בשלושה מעגלים: המעגל של פרט שהשאיר מאחוריו את משפחתו, את קיבוצו ואת ארצו, המעגל של חייל זוטר הנמצא בתחתית שרשת המזון הצבאית והמעגל של אדם בעל סקרנות אינטלקטואלית, השואף להבין את העולם הסובב אותו. עובדת היותו מוצב במפקדה של המחנה השמיני של מונטגומרי סייעה לו להבין את המתרחש בזירה זו ולעקוב אחריו בדריכות. תובנתו של ארגמן כי יש עוד מלחמות מעבר למה שקורה בטווח ראייתו היא אות כבוד לחייל מן השורה, שבדרך כלל עולמו נסגר במרחב של מאות מטרים ספורות. זוהי עוד סיבה לקרוא יומן מרתק זה. דוד ארגמן, איש חינוך, מחוקרי "יד יערי" וארכיונאי בארכיון "מורשת".

מוגש חינם כספר אלקטרוני באדיבות מורשת בית עדות ע"ש מורדכי אנילביץ' לחקר והוראת השואה

מקט: 6-100-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 

להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור אייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל לחץ/י להורדת הספר בחינם עבור מכשירי קינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מחברת ראשונה: 1.3.1943 לאחר כמה חודשים של חיי בצבא "זכיתי" להרפתקה. יש לי רצון רב לתת ביטוי לרגשותי ולמחשבותי בתור חייל, אך נראה היה לי שחווייתי מצומצמת מדי ולא אוכל להמשיך. אך הנה, באחד הימים הייתי קָרבנה של הוד מעלתה המקריות ובתור שכזה הוצאתי ביום בהיר אחד מהפלוגה יחד עם עוד שניים ונשלחתי… לאן? זו השאלה שלאחר יומיים של תנועה ונסיעה, מחשבות והשערות היינו יכולים לענות עליה. מקום משכננו כרגע, ג'ניפה על יד הסואץ J.P.P. מס' 1, אך זו אינה אלא תחנה בדרכנו לאי שם, לבלתי ידוע. שבעה במספר הוּצאנו מפלוגותינו למטרה זו. שבעה חיילים, אנשים שונים לגמרי, כל אחד ואחד שונה ושום דבר אינו מאחד אותנו. לאחר ארבעה חודשים של כוננות לבלתי ידוע הוכיתי בכל זאת מכה חזקה. לא פיללתי, כי דווקא עתה ודווקא לי יקרה הדבר. נסיעה פתאומית זו! כמה היה בה מן המכאיב והמדאיג. כך פתאום, מבלי להגיד שלום עזבתי את הארץ, את הפלוגה, את חיה שלי. כך פתאום הצטרכתי להיפרד מכל כך הרבה חלומות ותקוות.

2.3.1943 אותו יום ולילה היו לי שעות של דמדומים. היום היה סגריר ותחנת לוד הרועשת הייתה לי לסמל של פרשת דרכים. היו רגעים בהם היה נדמה לי כי עוד לא מאוחר ויכול אני לחזור מכאן. אך זו הייתה רק הרגשה סתומה מחוסרת טעם. לאמיתו של הדבר השתלט עליי הייאוש של חוסר אונים. חוסר אונים של אדם בייאושו. אך כנראה לא יהיה ביכולתי לתת ביטוי לרגשות שפיעמו בי כשעברתי את הגבעה שלנו בנוסעי ברכבת. הנה הבית, זה המקום בו חייתי שנים. פה שער הכניסה, הנה הצריפים, הבית הלבן. אולי יצא אדם לקראתי, אולי אראה אם עם ילדה, אולי אוכל להגיד להם שלום. הן היו תקוות ביעף, אשר פרחו בזו הדקה כאשר עברנו את הנקודה. אף אחד לא יצא, באף אחד לא פגשתי בעוברנו את תחנת הרכבת של רחובות וברכת השלום שהייתה תלויה על קצה לשוני ירדה לגרוני וחנקה אותי. שכני בקרון הביטו עליי כעל מטורף ואמנם כזה הייתי באותם הרגעים והשעות שבאו לאחר מכן, ללא אמירת שלום ופרידה – כך עזבתי את הארץ. דמותה של חיה נקבעה במוחי ועמדה לנגד עיני כל אותן השעות של הנסיעה. כל צערי וסבלי היו כאין וכאפס מול צערה שלה שדימיתי לעצמי. איך אוכל להקל על בדידותה וצערה? מתי אראה אותה שוב ואוכל לנחמה על כל הסבל והעינויים והיא עתה בהיריונה במשאה הנוסף. התוכל למצוא ניחומים בייעוד שהיא נושאת בקרבה. לנגד עיני עמדו דמויות מן הספרות של אימהות הנושאות את ילדן בקרבן. הן ידעו לחיות את החודשים האלה כרגעי הציפייה וההתכנסות למטרה האחת. והיא, נדמה לי, כי עובדת היותי בצבא מאפילה גם על הסיכוי הזה והופכת לה לנקודה מרכזית, ואיך אוכל להרגיעה ולנחמה? נראה לי כי למידת הרע והירידה אין גבולות וכי החיים צופנים בתוכם אפשרויות בלתי צפויות, אשר תמיד מאפילות על קודמיהן. כאשר ישבתי בסרפנד, חשבתי שזו אחת מצורות הניוון הגרועות ומהר נוכחתי לדעת כי לא כן הדבר.

3.3.1943 קיבלנו היום הודעה שאנחנו זזים בכיוון המדבר. חלומותינו על אודות קהיר ואלכסנדריה מתבדות. אנחנו נחפש אחרי המפקדה הראשית של בעלות הברית. מציידים אותנו כאן בציוד למדבר. אחד הדברים המכאיבים ביותר זו הרגשת הבדידות הגמורה. בהיותי בארץ שכחתי שאנו חיים על אי קטן, בו שלטת השפה העברית. כשבאתי לכאן הרגשתי את הנכר. סביבי אנגלים, מצרים. האנגלים – שפתם מובנה לי מעט, אך הם זרים לי גם ברוח. לדמות שזמן רב אצטרך לחיות בקרבתם, כי לא אראה עיתון וספר עברי – מחשבה מצערת היא עד למאוד. שבעה אנשים זרים זה לזה, רובם קרייריסטים, רחוקים מרוחי, כל הימים הם רבים ביניהם. כל אחד שואף להבליט את עצמו באופן די לא הוגן וכל זה מוסיף עוד מרירות לחוויה זו.

4.3.1943 המשכנו את דרכנו הלאה בכיוון לאי שם במדבר המערבי. בלילה עברנו את עמק הנילוס מאיסמעיליה עד בנה והגענו הבוקר לאמריה. כאן שוב התעכבנו. מחכים לפקודה חדשה. קראנו בעיתון שהערב מנגנת התזמורת הארץ-ישראלית בעיר זו ואחזני רצון עז לשמוע קצת מוסיקה. לראות פרצופים של יהודים אשר יזכו בקרוב לחזור ארצה. נשימת המדבר החמה והמייבשת אופפת אותנו בארץ זו. אקלימה ההפכפך יִּבש כבר את עורנו שהתעדן וככל שאנו מעמיקים פנימה, כן אנו מוצאים סימן לחומו של המדבר בכבשן האש והחזית.

10.3.1943 לאחר כמה ימים של הפסקה בכתיבה אשר באה מתוך קשיים רבים אני רוצה להמשיך בה. לפני ערפל של מחשבות, מאורעות, רגשות. ערבוב של מושגים, ידיעות ומראות. הייתי רוצה לרשום מקצתם. הפסקתי לכתוב באמריה על יד אלכסנדריה, כאשר הודיעו לנו שאנחנו נוסעים למחרת בבוקר השכם. ואמנם למחרת, 5.3, יצאנו בבוקר באוטומובילים – שיירה גדולה מאוד אל נמלה של אלכסנדריה ובאותו יום עלינו על אוניית נוסעים גדולה וישנה על מנת להפליג. לאן? נראה שלטריפולי, אך זה היה עוד בגדר השערה. עמדנו שם יום שלם ולמחרת בבוקר הפלגנו. לא היינו בודדים בים הגדול. נסעו אתנו אוניית נוסעים אחת, שתי אוניות משא, וחמש אוניות מלחמה כליווי. האונייה לא הייתה גדולה ביותר, אך צפופה מאוד. רוב החיילים סודרו בתחתית האונייה ואנחנו ביניהם. למעלה גרו הקצינים בתנאים די נוחים. הצפיפות הייתה נוראה, חוסר אוויר לנשימה, חושך. מנורה קטנה האירה באור קלוש. בזמן האוכל ישבנו צפופים ליד השולחנות, אך לשינה היינו צריכים לדאוג לבד. ישנו על הרצפות והסיפונים, הספסלים והשולחנות. ישנו על ערסלים שתלו אותם מתחת המכסה במסדרונות הארוכים והאפלים של האונייה. ביום הראשון להפלגת האונייה הייתה סערה גדולה בים והאונייה החלה להקיא. האנשים שכבו כל היום סרוחים בכל הפינות והיו קמים כדי להקיא. האונייה על אנשיה התנדנדה בתנועות גדולות. החיילים התהלכו כשיכורים, לא אכלו והקיאו. שכבו על סיפוני האונייה דמומים, נאנחים או ישנים. ואמנם השינה הייתה המרגוע והמפלט היחידי ממחלת הים הארורה, אשר השתררה באונייה. נשבה רוח קרה וישנו עטופים במעילים ובשמיכות מכורבלים ומשמימים. ואני – אף אני הייתי בין הנחלים האלה. הקאתי כל היום. השתדלתי לישון ולא אכלתי במשך יומיים. רק למחרת שקט הים והאנשים (אני קורא להם אנשים למרות שהם לא חושבים את עצמם ככאלה) החלו קמים ומתבוננים בים השקט ומחייכים.

האונייה הייתה מלאה אנגלים, ניו-זילנדים. היה מספר קטן של יהודים. בזמן נסיעתי זו יצא לי להיפגש הרבה עם אנגלים ולמרות ששפתם לא מובנה לי, אני מנסה לעמוד על טיבם. בחורים אלה היוצאים לחזית באונייה זו והם בכלל לא מדברים על אודותיה והם ממשיכים את חייהם כרגיל. מה טיבם? ברור לי שלא אכירם היטב, עד שלא אבין את שפתם. בכל זאת יש משהו שמוצא חן בעיני אצלם. עם כל הקללות המצויות בפיהם – בחורים עדינים הם. ישבתי אתם ליד השולחן בזמן הארוחות. באיזו עדינות הם התייחסו אלינו, היהודים. הבנה למחלת הים שלנו, לחוסר השפה האנגלית בפינו. מה גדול ההבדל בינינו לבינם. איזה הפכים מצויים בינינו לבינם ואפילו בינם לבין אחינו האנגלים. הם כילדים בעינינו, קלי דעת כביכול, מחוסרי מחשבה, אוסף מסוים של הרגלים ונימוסים. ואנחנו – מה בולט הטיפוס היהודי על רקע של האנגלי. המעמיק – האיפכא מסתברא – הלא מאמין באף אחד. היודע להסתדר בכל התנאים והצוחק מהגויים. והרציני – המנחש עתידות ודואג באופן מתמיד לעתיד. כמה קשה לו ליהודי לחיות בעולם הזה ובייחוד בתור חייל. פגשתי באונייה הזאת ביהודים שונים. הכרתי אותם לרוב לפי פרצופם היהודי, האף היהודי, הפנים המודאגים, השפה או הדיאלקט, חיוכם הערמומי המוסתר. כמעט בביטחון הייתי ניגש אל שניים דוברי אנגלית והייתי פונה אליהם ביידיש. הם לרוב בחורים טובים, אשר למרות הדמוקרטיה האנגלית וההתאנגלות הם נשארו בחורים יהודים דוברי אנגלית, אשר לא מרגישים טוב בסביבת הגויים שלהם, למרות אדיבותם של האחרים. ברצון נפגשים עם יהודים ובייחוד ארצישראלים. הם ניגשים קצת בביישנות, מתעניינים בארץ ישראל, מדברים יידיש. רובם התגייסו לצבא שלא מרצונם, הכריחו את כולם. הם אומרים שהמלחמה היא שלהם, של הגויים, שהם יילחמו. בכלל יש להם תפיסות חיים משלהם. הם לועגים ל"טומיס" האלה התמימים שלא יודעים לחיות. היהודים מסתדרים גם באנגליה בימי המלחמה, אוכלים יותר ועושים ביזנס. ואם כבר הגעתי לכלל פגישות עם חיילים הייתי רוצה לרשום לפני רשמים על פגישות אלה. חיילים אלה שפגשתי בהם רובם בחזית. הם נמצאים בדרך אליה או ממנה או בתוכה. חיילים ותיקים רובם, אשר חיים כבר את המלחמה לפחות שנתיים ורוב הזמן במדבר. יש משהו בשיחתם הכובש את הלב ומחריד גם יחד. הנה פגשתי בחורים מיחידת הובלת המים. רובם "צברים", בחורים צעירים אשר עזבו את בית הוריהם ואת הארץ וחלב אמם עוד על שפתיהם. הם שואלים בצמא על הארץ, רוצים לשמוע על הנעשה בה. הארץ עבורם זו אגדת קסמים בלתי מושגת. האוטומובילים שלהם, אשר טסים על פני דרכים וכבישים, קדימה למדבר, לטריפולי, לטוניס, מטרה אחת להם – בדרך זו או אחרת להגיע ארצה. ואיזה שאלות הם שואלים על אודות הארץ. שאלות כלליות: איך הגיוס בארץ? מה המצב הכלכלי? ואחר כך באה השאלה: ואיך הבחורות בארץ? מה הן עושות? איך הן נראות? שאלות מגוחכות אלה כשמקבלות הארה מספקת מקבלות את פירושן הטראגי. זה קשור במסכת חיים של שנתיים של ארמייה שלמה ולפני פרשה זו של יחידת הובלת המים, זו הטרגדיה של בחורים צעירים וגם לא צעירים שעזבו אהובות בנות 16, כלות ונשים בארץ ויצאו למדבר השומם. הם שוטטו במדבר שוממים ובודדים חודשים על חודשים מבלי לראות שמלה אחת. קשרי המכתבים עם אהובותיהם וכלותיהם מאז הופסקו או איבדו את ערכם. האהובות גדלו ולא יכלו לחכות להם – החיילים במדבר. והחופש המקווה לא היה וכאשר בא הם לא ידעו מה לעשות בו. וכך הפכו חייהם לקושמר מתמיד. הם יכלו לעצור שיירה ענקית של מכוניות בכביש במדבר ממהירות עצומה לנסיעה אטית כשנראתה להם מרחוק שמלה פלחית כפרית זקנה. הם היו מאבדים את עשתונותיהם למראה בחורה אחת וכל שליטתם הנפלאה במכונית הייתה נעלמת ברגעים אלה. כמה תאונות קרו בגלל מקרים כאלה, ועתה לאחר שהגיעו סוף סוף העירה, לטריפולי – תמצא את אנשי הפלוגה בכל מבואות העיר, בתור הארוך לבית הזונות הצבאי, בכניסה בקברה, בבתי יהודים כשעשרה מהם מקיפים בת אחת אילמת ומטומטמת, כשהם משוטטים "פערגאפטע" על כל אישה ובחורה עוברת. לא כולם הולכים לזונות וגם מאלה שהולכים לא כולם עם אותן כוונות. יש מהם שלא הגיעו עוד ל"העזה" ומואסים בה. הם הולכים לשם כדי לפחות לראות רגעים מספר, לשאוף לקרבם ריח של אישה ולאמיתו של הדבר הם עוד שואלים ומתגעגעים לאותן הדמויות "הנקיות" האהובות שעזבו אותן לפני שנתיים ומוכנים גם בעתיד להתקשר אתן. ושפתם של הבחורים האלה! עברית הם מדברים או איזו שפה מתובלת בכל מילה שנייה בקללות אנגליות ומילות מיוחדות במינן. הם למדו להבין איש את רעהו לפי רמזים שלהם. ספק אם ידעו כבר פעם לחיות חיים אזרחיים הגונים. הייתי במחנה שלהם. הפעם יש בו אפשרויות שיכון טובות יותר. אך הם הבחורים, בני המדבר האמיתיים לא יכולים כבר אחרת. הם ישנים הלאה על האוטומובילים שלהם ומסביב לבתים. חפציהם הפרטיים, עד כמה שהם קיימים מפוזרים סביב. אחרי הכול בתוך עמנו הייתי ושאפתי בקרבי את נשימתם של הבחורים החביבים האלה, אשר קיבלו את פנינו בהתלהבות גדולה כאילו הארץ עצמה עמדה לפניהם וערמו עלינו אלפי שאלות מגוחכות, אך טראגיות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרקי יומן”