החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

זבוב על הפסנתר

מאת:
הוצאה: | 2009 | 148 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

עידו רוזן הוא המשתתף המבוגר ביותר בתחרות האביב לפסנתרנים צעירים – תקוותו האחרונה לפרוץ בקריירה מוזיקלית. אם ייכשל, ייאלץ להודות שכל חייו היו טעות ויהיה עליו להמציאם מחדש. הוא מסתער על התחרות בנחישות נואשת, אך בשל מזל רע, או שמא נטייה להרס עצמי, הוא נקלע שוב ושוב למצבים גרוטסקיים, כמעט חסרי מוצא. תוך תעייה תזזיתית ברחובות תל אביב הוא מתעמת עם שאלות של הצלחה, ייעוד, אושר ו"תרבות כוכב נולד". זבוב על הפסנתר הוא סיפור חניכה מאוחר, רווי דרמה ומתח, מוזיקה ולא מעט ויסקי, הרהורים על מהותה של האמנות ורגעים טרגי-קומיים, עד הסוף המפתיע. ספרו הראשון של אבי גרפינקל, אמונה עיוורת, ראה אור בזמורה-ביתן, בשנת 2006.

מקט: 4-249-2002
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה

 הורד דוגמה חינם לאייבוקס     הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


את תשומת-לבו של עידו תפסה מתמודדת אחת בת שמונה-עשרה, היחידה שלא הכיר מתחרויות קודמות. היא דיברה ללא מבטא, וגם שמה, מיה, עשוי להתפרש כישראלי. אבל כבר מדרך ישיבתה הזקופה ומפניה הרציניים, ובעיקר מהצלילים שהפיקה בשלב ההיכרות עם הפסנתר, יכול היה לזהות את מוצאה. נגינתה, אפילו בחימום הראשוני הלא מחייב, התאפיינה במהירות, דיוק, עוצמה וניקיון של ביצוע – כמו גם בהיעדר של עומק ואמירה.

כמובן, אלה בדיוק התכונות שצריך בשביל לנצח. בשנים האחרונות נהפכו תחרויות הפסנתר לסוג של תחרויות אתלטיקה. השופטים מחפשים ביצוע מלוטש ושלמות טכנית, כמו בהקלטה דיגיטלית. תוכן ומשמעות – אלה פחות מעניינים אותם. אין פלא שרוב הזוכים הם ילדים בני עשרים–עשרים ושתיים. גיל צעיר הוא יתרון: כולם הלוא משתוקקים לגלות את הכישרון הבא, את הכוכב האלמוני שהגיח מן האין, את ילד הפלא המקסים, החמוד והשובב. בן עשרים וחמש אתה כבר חשוב כמת.

… והנה הממזרה הזאת, מיה, יודעת טוב מאוד מאיזה צד למרוח את החמאה. סידרה את השיער הארוך שלה בשתי צמות, כמו ילדה בת שתים-עשרה, לבשה חזייה שחונקת לגמרי את השדיים שממילא בקושי יש לה.

ובאמת, כשעלתה לנגן, חייכה מיה אל השופטים כמו שילדות קטנות מחייכות, משהה את גומות החן שלה בשׂדה ראייתם, כאומרת להם: "זה יהיה הסימן המיוחד בינינו. ככה תזכרו אותי ותבדילו אותי מכל האחרים."

זה היה לגיטימי לחלוטין. כל אחד מן המתמודדים עשה זאת לפי דרכו וביקש להדגיש את ייחודו כדי להשיג יתרון כלשהו על יריביו. אסנת, שהיתה המתמודדת המבוגרת ביותר אחרי עידו, עשתה ההפך ממיה והבליטה את שדיה הנהדרים בעזרת מחשוף; אירינה, שהזכירה בכיעורה את המלכה מ"אליס בארץ הפלאות", החליקה את שערה הארוך והדק והניחה לו לגלוש עד ישבנה; יובל הציג את עצמו בשמו השני הנשכח, צדוק, ודיבר אל השופטים בח' וע'; ואילו ליאור כתב בטופס המועמדות שגדל בירוחם (בגיל ארבע עבר לראשון-לציון) וענד על יד ימין גורמט עבה מזהב.

עידו היה משוכנע שהגורמט נקנה במיוחד לצורך זה, של הפגנת מזרחיות מעושה. עם הצטברות כישלונותיו, שכנע את עצמו שאשכנזיותו, צבריותו, גבריותו ותל-אביביותו הנחיתו מכת מוות על הקריירה שלו. השופטים, שרובם ניחנו באפיונים האלה בדיוק, הוכו ברגשי אשם על מה שהם והוריהם עוללו לכל בני המיעוטים, המהגרים, הנשים, תושבי הפריפריה ושאר המצורעים בחברה – והעדיפו להעניק להם את כל הפרסים, מה עוד שכך הם גם זכו לגלות יהלומים נסתרים, בני עניים, ולהעלותם כביכול מאשפתות. העובדה שיובל-צדוק או ליאור, למשל, היו בנים מפונקים של רופאים עשירים ואילו עידו נאלץ לעבוד לפרנסתו, לא עניינה את השופטים. עידו השתייך לאליטה שאותה יש לחסל, ראשית בידי בניה שלה עצמה, ואילו האחרים היו פראים אצילים, ילדי המחר.

היו רגעים שעידו הכיר בכך שכל זה הוא פרי דמיון פרנואידי, תוצאה של אגו פגוע הלהוט לתלות את אשמת כישלונו בזולת, אבל לרוב הרגיש כאילו הוא משלם על חטאי אבותיו. גם הוא, כמו כולם, התאמץ באופן נואש לחמוק מאי-נראותו בעיני השופטים, וסיגל לעצמו מבט ישיר וחודר במטרה לשוות לעצמו חזות של אמן בעל נפש אפלה ומיוסרת.

כמובן, המבט הזה היה מגוחך. כמו רוב התחפושות, גם מראה האמן המקולל נועד להקנות לבעליו בדיוק את התכונה שחסרה לו. שכן היו בעידו צדדים בורגניים מובהקים. מילדותו הורגל לציית – להוריו, למוריו, לטעמם ולציפיותיהם של השופטים, וברוב המקרים הניח לאחרים לחשוב בשבילו. אפילו בבחירות לכנסת נהג להצביע בדיוק כפי שהיה מצופה ממנו, כלומר לאותן מפלגות שמאליות-לכאורה אך ציוניות-למהדרין, שמעניקות לבוחריהן תחושת שייכות לשבט אליטיסטי, רגיש-לאחֵר אך גם נאמן למדינה. לא היה בו שום דבר אפל: לא יצר של הרס עצמי, לא נטייה לדיכאון ואפילו לא חיבה להישאר ער בלילה. הוא נהג לקום מוקדם בבוקר, כמו פקיד, להתאמן כמה שעות, לעלעל בעיתון, לנגן שוב, לנוח, לצפות בטלוויזיה וללכת לישון.

בבוקר של חצי הגמר, בכניסה למוזיאון תל אביב, פגש שני מתמודדים שעוררו בו רגשי נחיתות מן הסיבות האלה בדיוק. דורי ניחן במראה הבוהמייני הקלאסי, עם וסט שחור על חולצה סגולה, נעליים חומות מרופטות ואצבעות שתמיד אחזו בסיגריות מגולגלות. המתחרות תמיד כרכרו סביבו משום שראו בו הבטחה למשהו פראי, מסוכן ומרגש שיחלצן משגרת האימונים המפרכת בחדרים מרוהטים בכבדות ומקושטים בפסלוני חרסינה. אלומה באה ויצאה מבתי-חולים לחולי נפש וטופלה בכדורים נגד דיכאון מאחר שנהגה לחתוך את עצמה בסכין יפאנית – לא כדי להתאבד, אלא משום ששנאה את גופה. עורה היה חיוור להחריד ועיניה קדחו בלהט שהעיד בה כי לא ידעה רגע אחד של מנוחה.

דורי ואלומה ניגנו בחצי הגמר כמו שנראו. דורי בחר בפרפרזה על ריגולטו של ורדי מאת ליסט, יצירה מוחצנת וטווסית, מלאה שיאים דרמטיים, וביצע אותה בצורה שחצנית, תובע לעצמו תשומת-לב גם בקטעים שביקשו מתינות, מדגיש עד גיחוך את הקטעים הסוערים. אלומה ניגנה את הסונטה אופוס אחת של אלבן בֶּרג ומתחה חוטים עבים של עצב בין תו לתו, כדי להבטיח שהמאזינים יקלטו את המסר, שכפי הנראה היה לדעתה היחיד הראוי להישמע: שעולמנו זה הוא מקום קודר, בודד וחסר נחמה. רגלה לא משה מן הדוושה מאריכת הצלילים, והמלודיות וההרמוניות שהפיקה אבדו בשפע של הדהודים.

נפשו של עידו, ולמרבה המזל גם נפשם של השופטים, נקעה מן ההגזמות האלה, מהחד-ממדיות, מחוסר היכולת לצאת אפילו למסע קצר מחוץ לגבולותיו הברורים והידועים-מראש של האני – והם לא העלו את השניים לשלב הבא. אילו ניגן דורי את היצירה שבחרה אלומה ולהפך, היה להם סיכוי להפיק ביצוע מפתיע. אבל חרף חריגותם, לכאורה, הם לא היו מסוגלים להפתיע אפילו את עצמם.

אחרי הכול, חשב עידו, האמונה שאמנים חייבים להיות בוהמיינים, דיכאוניים או סוטים חברתיים היא בעצם רעיון בורגני מטופש. הלוא גם המקום הזה, המוזיאון הנקי והמואר, הוא בסך הכול חלון שדרכו משקיפה הבורגנות על האי-בורגנות – בשעות נוחות ומתוך חללים ממוזגים.

מעצבנת מכול היתה המחשבה שהאמן חייב לסבול מעוני. כשאתה חייב שלושים אלף שקל לבנק ומרוויח חמשת אלפים שקל בחודש מעבודה בקייטרינג, ידע עידו, קשה לך להתרכז במוסיקה. נכון, היה אפשר להתפרנס מנגינה בקניון לאוזני הלקוחות בבית-הקפה, כשברקע מזרקה קלושת זרם. הוא אפילו ראה פעם את א', הזמר הידוע לשעבר, ההוא עם השירים על הפרדס והגורן והיקב, שר ומנגן בגיטרה, מנסה להתגבר בקולו על קולות הכרסום, הלעיסה, הגמיעה, הבליסה והיניקה של הסועדים שישבו ברובם בגבם אליו ובקושי הבחינו בו. אבל העניין לא היה ההשפלה, שכן עידו לא היה מספיק ידוע כדי שמישהו יחשוב שזה משפיל אותו. הוא פשוט לא רצה להזנות את המוזיקה. היטב ידע שאין מנוס מכך, וסופו לנגן גם בתחרויות באותו ריחוק מתקתק וחסר נשמה המאפיין את מוסיקת הרקע – וכך לוותר על החלום להיות פסנתרן אמיתי.

אבל ככה לא היה אפשר להמשיך. יום לפני התחרות בלע הכספומט את כרטיס האשראי שלו, ולא נשאר לו כסף אפילו לפלאפל. הזכייה בתחרות האביב, עם הפרס בסך שלושים ושישה אלף שקל, היתה עניין קיומי. אם יפסיד, כך כבר סיכם עם מכוון הפסנתרים שבא לביתו מדי חודשיים, ימכור לו את פסנתרו.

המכוון, בוריס, גבר מוזר כבן חמישים שריח וודקה ושום נורה מפיו כמו מלוע של תותח, גילה עניין בפסנתר של עידו עוד בפעם הראשונה שראה אותו. זה היה מוצר מדגם "אוקטובר האדום", שעידו קנה ממשפחה רוסית אשר נפרדה ממנו בדמעות לאחר שנאלצה לממן טיפול שיניים. גם שם היה הפסנתר לא רק כלי נגינה, אלא חפץ שמיקד את תחושת הגאווה והזהות של בני הבית, וכשפינו אותו הסבלים נחשפה הרצפה מתחתיו חיוורת ונקייה, מתוחמת בקו ברור של אבק, מָשל היתה שמורת טבע מוגנת מפני הלכלוך שמסביב.

עידו ניסה להבין האם גם מכוון הפסנתרים הוא מין אמן מוחמץ, אבל בוריס לא נהג להרבות בדיבור, גם לא הביע באופן ישיר התעניינות בפסנתרו, אלא רק הסתכל בו במבטים חומדים. אבל כשבפעם השלישית ברציפות ביקש ממנו בטלפון לבוא אליו לביקור ולשלם לו "אחר-כך", העיר בוריס: "אני לא עובד בחינם, כן?" וגיחך.

עידו סיפר לו שהוא מתכונן עכשיו לתחרות גדולה, ושהפרס ייתן לו קצת אוויר, ובעיקר יאפשר לו לחשוב פחות על כסף. ומה יקרה אם לא תזכה, שאל בוריס, ועידו, על אף שלא סיפר זאת אפילו להוריו, וגם בינו לבין עצמו עוד לא הכריע סופית בעניין, שמע את עצמו אומר לו שאם לא יזכה בתחרות הקרובה ימכור לו את הפסנתר ויפרוש מנגינה.

בדומה למישהו שמכריז בקול על דיאטה, ההתחייבות הזאת לגורם חיצוני, כולל ההבטחה להיפטר מהפסנתר, נסכו בעידו נחישות ואומץ, כביכול מסר את ההחלטה לגורם אחר והעניין שוב אינו תלוי בו. הרי אם ימכור את הפסנתר כבר לא יתפתה לנגן שוב, לא יתחיל את הבוקר בנגינה של איזו נעימה קלילה או תרגול סולמות קצר בשביל להתעורר, ורק תישאר הבעיה – מה לעשות בידיים.

כי הנגינה דמתה להתמכרות, ואם מסיבה כלשהי לא היה יכול לנגן כמה ימים ברציפות, כמו בטיול לתאילנד אחרי השחרור, נתקף עצבנות, כאילו משהו חסר, ואף הרבה באכילה כדי למלא את החלל שנפער בו. כל הדברים שהוצעו לו אז, העיסויים וקבלות השבת בבית חב"ד ומופעי האש והנופים המרהיבים, היו לא יותר מאשר תחליפים עלובים, והוא הקדים את חזרתו לארץ כדי לשוב לנגן.

בבוקר של חצי הגמר התעורר מעצמו, וקם בזינוק מהמיטה. רגליו קיפצו בזריזות לעבר המטבח. השעה היתה מוקדמת מאוד, אפלולית עדיין, והאור שבקע מהמקרר סנוור אותו מעט. הוא לא הבין מדוע הוא פותח את המקרר בתשוקה כזו, בדרך-כלל לא היה רעב כל-כך מיד עם היקיצה, אבל אז נזכר שבערב הקודם נאלץ לוותר על ארוחתו בגלל כרטיס האשראי שנבלע.

המקרר היה ריק, האור שעלה ממנו רק הדגיש זאת, ועידו סגר אותו מאוכזב. כמו בערב הקודם, הוא פתח שוב את ארונות המטבח בתקווה למצוא שם איזו קופסת שימורים או אפילו פסטה, אך לשווא. הארונות הריקים, על צבעם האדמדם הדוהה, דמו לפיו הפעור של איש זקן, פה ריק משיניים ומדיף ריח חמצמץ.

כתמיד בימים שלפני התחרות, נפלה על עידו אדישות מוחלטת לכל מה שאינו קשור בנגינה, והוא לא מצא את הפנאי הדרוש לקניות או לבישול. כשהיה רעב, נהג לרדת למטה ולקנות לו מזון מוכן, ללעוס אותו במהירות ולשוב הביתה להתאמן. עתה הבריק במוחו רעיון: הוא יחפש בכל כיסי המכנסיים שהיו מפוזרים באמבטיה ובחדר השינה ובסלון, ואפילו באלה שנמצאו בארון ולא לבש כבר מזמן, אולי ימצא שם איזה מטבע, גם שני שקלים יספיקו ללחמנייה.

בתחילה ניגש למלאכה בשיטתיות מסוימת, אך לאחר-מכן נכנע לאי-הסדר הפראי ששרר בבית, חזר שוב ושוב לאותם זוגות מכנסיים, הזניח את האחרים, קילל את עצמו כדרך אנשים שגרים לבדם, פיו נמלא רוק במחשבה על הלחמנייה שכל מה שהפריד בינו לבינה היה חתיכת מתכת עלובה, אבל כל כיסיו היו ריקים. חבל שלא טרח להיות יותר נחמד לשכנים, עכשיו אולי היה יכול ללוות ממישהו כמה שקלים.

בסופו של דבר התייאש ונכנע. כך, רעב עדיין, התיישב ליד הפסנתר, לנגן בפעם האחרונה לפני התחרות את היצירה שבחר. הוא החשיב מאוד את החזרות הגנרליות האלה, מטעמים שגבלו באמונה טפלה. הוא האמין שבכל יום נגזר עליו לבצע כך וכך טעויות, והחזרה הגנרלית היא הזדמנות טובה להערים עליהן ולהיפטר מהן, מָשל היתה החזרה הזאת כליא-ברק של שגיאות. כמו שחקן כדורסל שזורק את הכדור קרוב או רחוק מדי בזריקת העונשין הראשונה ומתקן את עצמו בשנייה, כך גם עידו כמעט מעולם לא חזר בתחרות או בקונצרט על שגיאה שביצע קודם-לכן בגנרלית. לעומת זאת, אם לא טעה כלל, כמו שקרה באותו הבוקר, השרתה עליו החזרה שמחה והתעלות, והגבירה את ביטחונו כי יצליח.

לאחר שסיים לנגן, הדליק את המחשב כדי להתעדכן בחדשות ולהתרפות מעט לאחר המאמץ שבנגינה המתוחה. על המסך נראתה תמונתו הקטנה של ראש הממשלה, עם עפעפיו השמוטים, מתחתיה הכיתוב "שר הביטחון אמר אתמול," ובצד האליפסה הסגולה של מדור הספורט. "בדקה ה-85 נשארה הפועל ת"א בעשרה שחקנים…" תצלום מלמעלה של מגרש כדורגל, "המאזדה החדשה," דָלג… "לבד? לחץ כאן…"

הקריאה באתרי החדשות לא נבעה מאכפתיות אמיתית, הלוא כאב שיניים בינוני הציק לו יותר מפיגוע. זאת היתה בסך הכול הבִּטנה המלוכלכת של מעיל ההתמכרות שלא ניתן לפשוט אותו, מבחוץ הנגינה ומבפנים הגלישה באינטרנט, שלא היתה אלא הסחת-דעת, מילוי ריקנות, דרך לנוח בין אימון אחד למשנהו. אילו לפחות היתה כאן מנוחה אמיתית, ולא בריחה סתמית שבסופה חזר לנקודת המוצא כבד ומוטרד יותר משהיה…

בבוקר ההוא, עם קריאת הכותרת הראשונה, הרגיש איך תחושת ההתעלות והריכוז במוסיקה נוטשים אותו לטובת עניינים מרגיזים שגם אם נגעו לו, ממילא לא היה יכול להשפיע עליהם, ולאחר זמן קצר התנתק מן המחשב.

במקום זאת הכין לעצמו כוס תה עם הרבה סוכר וקצת וויסקי, ושתה אותה במרפסת הסלון. הוא צפה בעיר תל אביב מַשלימה את יקיצתה, כשקרני השמש האפורות-עדינות של השחר כבר נסוגות מפני אחיותיהן הצהובות-מסנוורות והאנשים יוצאים לעבודה. כך, בלי לחשוב על דבר פרט לטעמו של התה, הצליח עידו להציל משהו מאותה תחושה נהדרת של הצלחה והתעלות, אפוף בצלילים שניגן זה עתה, ולהרף עין חשב רק על המוסיקה שהוסיפה להדהד בראשו, בלי לעסוק בדבר מן הדברים שהתעקשו להסתפח אליה. התחרות, סיכויי ההצלחה, המצוקה הכספית והדאגה לעתיד לא היו קיימים באותו רגע. רק כשקם מן השולחן והניח את הכוס הריקה בכיור שבוּ כל העניינים האלה לתודעתו, אך הפעם בצורה מתונה מהרגיל, בלי שהטרידו אותו באמת.

הוא חזר לחדרו והתלבט מה ללבוש. בבית נהג לנגן בתחתונים, או אפילו עירום, ונטייתו היתה לבחור לעצמו בגדים נוחים ככל האפשר, שלא יפריעו לו להתרכז בנגינה. אבל לא היה אפשר להופיע בתחרות בצורה מרושלת, ועידו כפה על עצמו חולצה מכופתרת ארוכת שרוולים ונעלי עור לוחצות. הוא התבונן במראָה, ונראה לעצמו כמו נער בר-מצווה מבוהל, כתפיו ומותניו צרים מכדי לשאת את החולצה האלגנטית. גם שערו היה מעט ארוך מדי, פרי אותה הזנחה שנהג בעצמו בשבועות האחרונים.

למרות נטייתו לאחר, יצא עידו מהבית הרבה לפני הזמן, והתחיל ללכת בכיוון המוזיאון. הנעליים החדשות, שנעל עכשיו בפעם הראשונה, הציקו לו מאוד. הוא צעד במהירות, ירד עם שדרות רוטשילד ופנה ימינה במרמורק, לכיוון אבן גבירול, דילג על שברי מרצפות וערימות אבנים שפוזרו בחלק הרחוב שהיה עכשיו בשיפוצים, והופתע לגלות שהוא מתענג על הכאב בבהונות. אבל כשהגיע ללונדון מיניסטור גילה למרבה הבהלה ששכח את התווים בבית. משום-מה, לא משנה כמה פעמים תרגל יצירה, מעולם לא הצליח להיות בטוח שיזכור אותה בעל-פה. היה סיכוי, אמנם, שיצליח למצוא את התווים בספריית המוזיאון, אבל מה אם הספרייה סגורה? מה יקרה אז? אולי הוא בכל-זאת יזכור את התווים? ואם לא? למה הוא עשה את זה לעצמו?

נשארה רק חצי שעה עד לפתיחת התחרות. עידו עמד רגע על המדרכה שמול לונדון מיניסטור, העיף מבט ימינה ושמאלה, וידא שאיש אינו רואה אותו, והטיח את אגרופו בירכו בכל הכוח. תחושת הכאב, והמאמץ שהשקיע במהלומה, הרגיעו אותו מעט. הוא השתדל לחשוב באופן צלול, ולאחר רגע קצר נמצא לו הפתרון. כל-כך פשוט, שלא ברור למה היה צריך להתרגז כל-כך. עכשיו כעס על עצמו שאיבד את שליטתו העצמית לפני כמה שניות, כי הדבר הכי חשוב הוא להגיע לתחרות רגוע, יותר חשוב אפילו מאשר להגיע בזמן, הרי גם אם יאחר אף אחד לא יגרש אותו.

הוא חזר לצד השני של הרחוב ונעמד לעצור מונית. אלא ששתי דקות לאחר שהתיישב בה ופלט לנהג את כתובתו נזכר שאין לו כסף. הנהג, גבר שמן עם עיניים מרושתות נימי דם, מן הסתם סבל מאיזו מחלה, לא נראה לעידו כמי שעתיד המוסיקה הקלאסית בישראל נמצא בראש מעייניו. זיכרון ילדות עמום אמר לו שבמצבים כאלה יש להציג לנהג את שעון היד שלו בתור תחליף תשלום או עירבון, אבל הוא מעולם לא ראה מישהו עושה דבר כזה באמת. וחוץ מזה, מה אם הנהג לא יסכים?

המונית קרבה והלכה לבית, ואיתה הרגע הלא נעים, המסוכן אפילו, של אי-התשלום. עידו ניסה להרגיע את עצמו ולחשוב בקור-רוח. מה אפשר לעשות? פתאום הבריק במוחו רעיון. הוא אמר לנהג לעצור לו בשדרות רוטשילד, ליד הכספומט של בנק הפועלים. כשהגיעו, יצא מהמונית לאט, רגוע כביכול, התקרב לכספומט, ואז – בלי להסתכל לאחור – פרץ בריצה מטורפת לביתו. הנעליים החדשות חתכו בבשרו, אך הוא כמעט לא חש בכאב. מאחור רדפו אותו צפירות המונית מלֻווֹת בקריאותיו של הנהג: "יא מניאק, לאן אתה רץ? ג'ורג' אליוט שבע אמרת? חכה חכה, אני תפוסחה שם ויזיין אותך!!!"

ביתו נהפך למלכודת. גם אם יצליח להשיג את הנהג בדרך לדירה, הוא בטח יחכה לו למטה כדי להכניס לו מכות, ואולי אפילו לשבור לו אצבע או שתיים, ודווקא מאלה שנועדו לנגינה ולא לקטטות רחוב.

תוך כדי ריצה, הסתחררו המחשבות בראשו, תודעתו הופצצה בגירויים מתחלפים מבחוץ ומבפנים, דוכן מפעל הפיס, התחרות, עצי הפיקוס, המכות מהנהג. כשהגיע לחזית הבית נעצר לרגע, מתנשף, תוהה מה לעשות. לבסוף התחבא בחדר האשפה של הבניין הסמוך, אשר מבעד לחרכי דלתו ניתן להציץ אל הכניסה לביתו, עד יעבור זעם. ובאמת, הנהג הגיע לשם כמעט מיד אחריו, עצר בחריקת בלמים ויצא מן המונית, מבט של רצח בעיניו שטופות הדם, גופו העצום מטיל צל גדול על הכביש, ועידו מיהר להתכופף כך שלא ייראה מבעד לחרכי הדלת של חדר האשפה.

והכול בגלל חמישה-עשר שקלים. התחרות עמדה להתחיל בעוד עשרים דקות, כך שהסיכויים להגיע בזמן עמדו ביחס הפוך למידת הסבלנות והנקמנות של הנהג. עידו הוסיף להתנשף בכבדות, בגלל הריצה, והצחנה שעמדה בחדר האשפה חדרה לריאותיו באחת. פעם, כשהיה ילד, קפץ עכברוש מתוך פח האשפה כשעמד לזרוק לתוכו שקית, והעביר תחושה של גועל וחלחלה בכל גופו. מאז ניסה עידו לצמצם את שהותו בחדרים האלה למינימום האפשרי, ושמח בכל פעם שאחד המכלים נשאר פתוח וניתן להשליך לתוכו את שקית האשפה מבחוץ. הריח החמוץ היה בלתי-נסבל, ונשימתו התקצרה והלכה. מעל פח הצפרדע הירוק ריחפו זבובונים, מחכים לארוחתם.

ומה אם אחד השכנים יבוא עכשיו וישאל מה הוא עושה כאן? הסיכוי שיגיע לתחרות בזמן, קטן מרגע לרגע. עידו קרא פעם שהזבובונים חיים חודש אחד בלבד, חסרי דאגות, קיום מתמשך של זמזום מרחף ועליז. הוא ירד לשבת בכריעה, ונזהר שמכנסיו לא יגעו ברצפה, שהיתה מבהיקה מניקיון ומזוהמת כאחד, ואז קרה מה שחשש ממנו.

שכן אחד נכנס לחדר האשפה, מניד בראשו בכעס על כך שהדלת לא נעולה, ונתקל בעידו. הוא התקשה לפרש את התמונה: הבחור הצעיר שלפניו היה לבוש באלגנטיות ומכאן שאיננו חסר-בית, אך הוא גם הזיע מאוד והיה מכווץ במין תנוחת כריעה מוזרה, בלתי-נוחה בעליל. נרקומן? סוחר סמים? נראה כמו אחד שבורח ממשהו. רגע, הנה הוא קם. זהירות. סכנה. הכי טוב לברוח עכשיו.

והשכן נסוג מהחדר בצעד זריז, ונעל את עידו מבחוץ.

בינתיים כבר הגיע הנהג לפתח הבניין של עידו, ובידו מחזיק-מפתחות ענקי, שאליו מחובר גם אולר אדום קטן. הוא לבש מכנסיים קצרים ונעלי התעמלות ללא גרביים. האוויר סביבו רחש אלימות. שאיפות היום של עידו הצטמקו במהירות: מניצחון בתחרות, להגעה לתחרות בזמן ועד לצליחת השעה הקרובה בגוף שלם. אולי בגלל הזיעה, עדת הזבובונים קרבה אליו עתה וריחפה מול פניו, כעופות טורפים החגים מעל נבלה. כמה מהם ירדו אל עורפו המזיע וליחכו אותו בתאווה.

השכן התרחק מעט מהמקום והתקשר למשטרה בטלפון הנייד שלו. ונהג המונית? למרבה המזל, גם הוא נראה חסר אונים. הודות לאלוהי החניה לא מצא מקום סביר להציב בו את רכבו, וחסם את התנועה. המכוניות שנאספו מאחוריו צפרו בעצבנות של בוקר, והנהג נאלץ לשוב אל המונית ולעזוב את המקום, תחילה באיטיות רבה, כאילו הוא מצפה שעידו עוד יתגלה לו, ואחר-כך הטיח את רגלו ברוגז בדוושת הגז ונעלם מן הרחוב.

עכשיו היה על עידו להתגבר על הדלת הנעולה ועל השכן שעמד בפתח ודיבר עם הקצין התורן, תוך שהוא מגלגל על לשונו בהנאה את צמד המילים "הסגת גבול".

עידו הזדקף מכריעתו וניגש אל הדלת. תחילה ניסה לשחרר את הנעילה מבפנים. לשווא. השכן, שהמשיך לדבר עם הקצין התורן ("נראה לי שהוא מסומם"), הבחין בתנועתו של עידו וקרב לחדר הזבל. "מה אתה עושה כאן?" שאל.

"אני גר בג'ורג' אליוט שבע," אמר עידו.

"אז למה אתה לא מוריד את הזבל שלך בג'ורג' אליוט שבע?" שאל השכן. הקצין התורן טרק את השפופרת. היו לו דברים יותר חשובים לעשות.

"תוציא אותי מפה בבקשה, אני מאחר לעבודה. לא עשיתי שום דבר לאף אחד."

דיבורו הרהוט והשקול של עידו הרגיע את השכן. הוא נתן בו עוד מבט, ואז החליט לשחררו. הוא רצה לומר לו איזו מילת אזהרה או אפילו איום, אבל ברגע שפתח את הדלת נמלט עידו בכל כוחו והגיע לדירתו. התחרות עמדה להתחיל בעוד עשר דקות.

על גב חולצתו החדשה והאלגנטית נקווה כתם זיעה גדול, ועידו החליפהּ בחולצה שאסף מהרצפה, תלש את התווים הארורים מהפסנתר, לגם לגימה גדולה מבקבוק הוויסקי ויצא בזריזות מהבית, מקווה שהנהג לא עשה סיבוב נוסף וארב לו בכניסה.

מזלו שיחק לו. לנהג לא היה זכר, ועידו צעד שוב אל המוזיאון. כושרו הגופני לא אִפשר לו לרוץ כל הדרך, מה גם שלא רצה להתנשף ולהזיע עוד יותר, אך מצד שני חשש לאחר, ולכן פרץ מדי פעם בריצה קלה של כמה מטרים שאותה המיר בהליכה מהירה וחוזר חלילה, עד שהגיע למוזיאון.

ברבע שעה איחור, אבל לאיש לא היה אכפת. השופטים עצמם עוד לא היו במקום, כך שלמעשה כל האפיזודה עם המונית היתה מיותרת. עכשיו, למרבה המבוכה, עמד עידו בפתח אולם רקנאטי מתנשף ומזיע, והביט במה שנראה לו כשלוותם האינסופית של המתחרים האחרים.

אירינה ומיה, למשל, עמדו נבדלות מכולם, שוחחו ביניהן בלחישה, ופרצו מדי כמה רגעים בצחקוק קצר. יובל וליאור עמדו בקצה השני של החדר כמו שני תרנגולים, זה עם הגורמטים המנצנצים שלו וזה עם הדיבור הגרוני המעושה, נשען על כיסא פסנתרנים שהביא במיוחד מהבית, ודיברו על שתי הרוסיות, מי שווה ומי לא שווה, ולמי היו מוכנים לעשות מה.

בפינה שבה הוצב מתקן המים ניצבו ארבעה מהמתחרים הבנים, גם הם ממוצא רוסי. ולדימיר, אלכס, יורי ועוד אלכס. כולם בתחפושת של אצולה גולה: חליפות פראק, פפיונים ושיער מסורק הצִדה: רוחות רפאים מהמאה השמונה-עשרה שהתעוררו לרגע והתיישבו לנגן. זאת לא רשמיות, לא מקצוענות, לא רצינות, חשב עידו, זאת פרובינציאליות נוקשה ומוכת יגון.

אסנת היתה היחידה שעמדה לבדה. היא היתה בת עשרים ושש, צעירה מעידו רק בשנתיים, אך עדיין הוסיפה להתחרות בזמן שרוב בני גילה כבר הרימו ידיים ופנו לעיסוקים אחרים. אבל אם אצל עידו ההתמדה הזו היתה פרי של עקשנות נואשת, יֵצר של מאבק וסירוב עקרוני להיכנע, המקרה של אסנת היה הפוך. מעולם לא נתנה את דעתה על ה"משמעות" של מה שהיא עושה. דומה היה כי מה שמעניין אותה הוא רק הפעולה עצמה, כלומר הנגינה, יגיב עליה העולם איך שיגיב.

בתחילה חשד עידו בהיעדר מוחלט זה של תחרותיות או גאווה, פוזת הצניעות המזויפת או "ההתרכזות באמנות" היתה מוכרת לו היטב מעצמו ומפסנתרנים אחרים, אבל עם השנים למד כי אסנת באמת אחרת. היא התייחסה לנגינה כפי שילד משתקע במשחק כשהוא נמצא לבדו, כלומר בתערובת של רצינות עניינית וחולמנות, ומבלי לבקש לעצמה שכר פרט לעצם הנגינה.

כמה שונה היה המקרה של עידו, שכבר בגיל שבע הניח לתוכנית תיעודית בטלוויזיה על יצחק פרלמן לטעת בראשו רעיונות זרים. על רקע קטעי ארכיון בשחור-לבן סיפר הקריין את סיפור חייו של הכנר יליד תל אביב שלקה בפוליו ומאז נאלץ להלך בקביים ולנגן בישיבה. הוא התקבל לג'וליארד, למד אצל דורותי דיליי (לעידו הקטן קסם המצלול שבשמה), וכבר בגיל שמונה-עשרה ערך הופעת בכורה בקרנגי הול. בהמשך התוכנית נראה הכנר הנכה מתארח אצל ג'וני קרסון ובבית הלבן. קול הבאריטון של הקריין ליווה את העלילה בקלישאות כמו "ילד פלא" ו"ניצחון הרוח על הגוף", אך יותר מכול השפיעו על נפשו הרכה של עידו התמונות מהקונצרטים הרבים של פרלמן, לא הנגינה אלא דווקא התשואות הממושכות והנלהבות שאחריה, כשהקהל קם על רגליו בקריאות "בראבו!", תבע הדרן וסירב להניח לפרלמן לעזוב את הבמה.

המציאות לא היתה יכולה להיות שונה יותר. לשלב חצי הגמר בתחרות האביב היו מגיעים לא יותר משמונה עד עשרה צופים, חלקם קרובי משפחה של המתמודדים, חלקם זקנים משועממים וחירשים-למחצה. עידו הביט בהם בגועל. רוב האנשים הרי לא מסוגלים להבדיל בין הביצועים של המתחרים לבין הביצועים של לוּפּו או פוגורֶליץ', נניח. אבל בשביל לשמוע את פוגורליץ' הם מוכנים לשלם הון, ולתחרות הם לא באים אפילו בחינם. המבקרים בקונצרטים אוהבים את השואו, אוהבים לאהוב את עצמם-אוהבים-את-המוסיקה, אוהבים להעריץ את כל הסולנים-הכוכבים, להתפעל מגאונותם-כביכול, אותה גאונות שהם לא מסוגלים להבחין בה ושההוכחות לקיומה הן דעותיהם של אנשים אחרים, מומחים לכאורה, הפרסומות ברדיו ורצוי גם איזשהו פרט חוץ-מוסיקלי כמו גילם הצעיר של המבצעים, יופיים, מוצאם האקזוטי ואולי גם איזו נכות מהסוג שמרגש את צופי ג'וני קרסון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “זבוב על הפסנתר”