ספר מתח בז'אנר הפנטזיה לבני הנוער, שגם מבוגרים ייהנו ממנו. העלילה מלאת הדמיון שמתרחשת בעיירה גונדין, בעליית הגג שבביתו של אנדי מורגן ומשפחתו, סוחפת את הקורא למחוזות פנטסטיים מתעתעים, מרגשים, מפחידים וקסומים.
קטגוריות: מבצעי החודש, ביכורים, ילדים ונוער, מד"ב ופנטזיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:
28.00 ₪
ספר מתח בז'אנר הפנטזיה לבני הנוער, שגם מבוגרים ייהנו ממנו. העלילה מלאת הדמיון שמתרחשת בעיירה גונדין, בעליית הגג שבביתו של […]
אינדיגן: עלטה סמיכה מבשרת רעות ירדה על העיירה גונדין, עוטפת אותה מכל עבר. פנסי הרחוב הגבוהים, שדלקו מדי ערב מרדת החשכה ועד לאור השחר הראשון, כבו בזה אחר זה באופן מסתורי וללא כל התראה מוקדמת.
החשכה יוצאת הדופן והדממה הכבדה שהתלוותה אליה, היו צריכות לשמש אות אזהרה. אך בשעת לילה מאוחרת זו, ביום רגיל של אמצע השבוע, רוב תושבי העיירה הקטנה והשלווה נמו בבתיהם את שנתם העמוקה, אחרי עוד יום עבודה קשה ומייגע.
תחילה קול רעש עמום נשמע, דומה לנהמת מנועיו של מטוס סילון, העומד על המסלול לפני ההמראה, משהו שבא מרחוק. לוּ היה הרעש העמום ממשיך כך, אולי היה ניתן אפילו להתרגל אליו.
הבודדים ששמעו אותו, אלה ששנת הלילה טרם ירדה עליהם, לא הבינו את פשרו. אחרים אף לא שמעו אותו כלל.
מרגע לרגע גבר הרעש, התחזק ונעשה ברור יותר, עד כי לא היה אפשר להתעלם ממנו עוד, הנהמה דמתה מאוד לרעם מתגלגל, קרב והולך ואינו מפסיק, עד כי גם בעלי השמיעה הכבדה ואלה החירשים יכלו לחוש את הרעידות שבאוויר, בתוך גופם ותחת רגליהם.
כעבור פחות משעה מאז החלה התופעה המוזרה, היה ניתן לשמוע בבירור שאון מים זורמים. הצליל שאפיין את זרימת המים היה שונה לחלוטין מרעש הגשם הפתאומי שהחל לרדת בכל עוצמתו, ולמרות כל זאת, איש לא שיער בנפשו כי אסון כבד מתרגש ובא במהירות.
אנשים החלו להתעורר אט-אט משנתם.
הנועזים רק הציצו מבעד לחלונותיהם, מכוסים עדיין בשמיכות עבות וחמות, אחרים שכבו במיטותיהם ותהו על פשר הדבר, או הידקו בחוזקה כריות על אוזניהם וניסו להתעלם מהרעש. היו כאלה ששנתם הייתה כל-כך עמוקה, שפשוט המשיכו לישון.
על-פי דברי ההיסטוריונים, היו אלה מימיו של אגם לומונד, שעלו על גדותיו והציפו במהירות שטחי יבשה, כובשים בשיטתיות נתח אחר נתח בזעם ובלי רחם.
המים החלו זורמים במהירות ובשצף לתוך העיירה הקטנה והשלווה.
תחילה פרצו המים לרחובות שבפאתי העיר, אלה הקרובים יותר לאגם, משם התגלגלו נחשולים אדירים, אשר שטפו בזריזות רחוב אחר רחוב ובלעו לקרבם ברעבתנות את כל אשר עמד בדרכם.
תושבים בודדים, ששהו עדיין ברחובות ומיהרו לבתיהם, וכמה שיכורים חסרי בית, שנרדמו על ספסלי רחוב מכוסים בעיתונים יומיים, עוד הספיקו לחזות באימה המתרחשת.
אחדים מהם עמדו או ישבו קפואים בלי יכולת לזוז ממקומם, פיהם פעור לרווחה, וכך נשטפו על-ידי נחשול המים האדיר שאיים לעבור אף את גגות הבתים. אחרים פתחו במנוסה פראית, חלקם הצליחו לזעוק בקולי-קולות, “הצילו! מים! שיטפון! אנשים, הצילו את נפשותיכם, עלו על הגגות!…” אך שאון המים העצום החריש את זעקותיהם, והם נבלעו בזה אחר זה לתוך קיר המים התובעני ונשאבו בתוך שניות אחדות לתוך המצולות.
המראה היה נורא. תושבים שהצליחו להתעורר, רועדים מקור, בגלל המים הקפואים שחדרו מבעד לשמיכות ולבגדי הלילה עד לעצמותיהם, מצאו עצמם משייטים על גבי מיטותיהם בכל חדרי הבית כמו בחלום בלהות. הם העירו בזעקות אימים את שאר בני הבית, וזירזו אותם לטפס למעלה לעליית הגג ומשם החוצה אל גגות הבתים. שם, ישבו חבוקים, קפואים ורטובים, בוכים וזועקים להצלה שלא הגיעה.
הגשם המשיך לרדת בזעם ממעל, ואילו המים מתחת המשיכו לגאות במהירות. נדמה היה כי הימים — ימי בראשית הם, ועמם בא המבול.
העיירה הקטנה והשלווה גונדין נעלמה ונבלעה כמעט כולה בתוך המצולות.
רק מעטים שרדו את השיטפון.
היו אלה התושבים שבתיהם היו הרחוקים ביותר מהאגם, ושהשכילו לנצל את הרגעים הבודדים והיקרים שנותרו להם כדי לנוס על נפשם לגבעות הרחוקות. אחרים, זריזים ובני-מזל, טיפסו ועלו על גגותיהם של בתים בודדים, שנשארו מבצבצים ובולטים מעל פני המים. אלה שלא שיחק להם מזלם, נעלמו לעולמים.
ואז, באותה הפתאומיות שבה החל כל הסיוט, כך הוא גם נגמר.
בבת-אחת פסקו המים לגאות והחלו לסגת חזרה לתוך האגם, גורפים בדרכם לתוכו כל דבר שבלעו קודם. הגשם פסק לרדת, העננים המרוקנים החלו להתפזר במהירות, וקרני אור ראשונות יצאו והאירו את האין והלא-כלום.
אבל למעלה, גבוה בשמים המתבהרים והולכים, בדיוק מעל המקום החרב וההרוס, שהיה פעם עיירה עתיקה, שלווה וצנועה שקראו לה גונדין, התעופף במעגלים גדולים ומדויקים דרקון שחור ואימתני, בעל כנפיים אדירות ועיניים בורקות ויוקדות.
היצור המפלצתי כמו בחן בעיניו הצהובות והמרושעות את יצירת המופת האחרונה שלו. הוא הניד בראשו מצד לצד כאילו לא היה שבע-רצון לחלוטין ממראה עיניו, ואז, ירד מעט למטה, פער את פיו האדיר, ושילח להבות אש ארוכות ויוקדות, שפגעו במדויק בשני עצים בודדים וגבוהים ששרדו את השיטפון. העצים הפכו בתוך שניות לשני גזעים מפוחמים, רגע עמדו זקופים ולאחריו התפוררו לאבק. עכשיו היה היצור מרוצה. הוא צלל וירד לאטו, לבחון מקרוב ולהתענג על תוצאות ההרס שלו גרם.
בינתיים, הניצולים הבודדים ששרדו את האסון, ירדו במהירות לתוך הבתים ספוגי המים וחיכו להצלה, ובכך מבלי דעת, גם הצילו את נפשותיהם כשנעלמו מעיניו הבוחנות של הדרקון.
הדרקון השחור והמפלצתי שירד והתקרב לאדמה כדי לבחון את החורבן וההרס, לא היה כלל מוכן, ואף נראה מופתע לחלוטין, כאשר לפתע פתאום, כאילו משום מקום, צץ לו נער רזה, רטוב עד לשד עצמותיו, רועד מקור, יחף ובגדיו קרועים.
הנער החזיק בידיו, בקושי רב ובמאמץ ניכר, גרזן גדול ועתיק, ורץ אתו לעבר הדרקון. הדרקון התבונן בו במבט משועשע וירד ארצה, הנה נכון לו שעשוע נוסף לקינוח, הדובדבן שבעוגת ההרס.
“אתה באמת חושב שתוכל לפגוע בי בדבר הזה? יצור עלוב שכמותך!” גיחך לעברו, מנענע את ראשו הגדול, “המקל הזה לא יושיע אותך.”
עיניו של הנער היו שחורות משנאה ומזעם, הוא לא חשב על דבר מלבד נקמה. הוא לפת בחוזקה בידית העץ של הגרזן, אותו מצא שקוע למחצה בתוך הקרקע הרטובה לאחר נסיגת המים. הגרזן היה השריד היחידי שנותר מטירה עתיקה, שהייתה שייכת למשפחת אצולה מקומית.
הנער, אחד הניצולים הבודדים, שידע ללא ספק מי גרם להרס העיירה, ואולי היה הוא היחיד שידע, מצא את הגרזן בעת ששוטט וחיפש אחר הדרקון. הוא חש שהגיע הזמן להוכיח את נאמנותו במעשים ולא במילים, שהגיע רגע הנקמה. על הרס עיירה שלמה, על נטילת חיים של אלפים חפים מפשע, על כל זה, אין מחילה. ראש הברזל של הגרזן הבזיק לעברו מהשביל. הוא שלף אותו מתוך הבוץ והצמיד אותו בחוזקה אל לבו, כמוצא שלל.
כעת רץ אל מול הדרקון והשנאה היוקדת מילאה אותו כוח אדיר. עוד כמה פסיעות והוא לרגליו של היצור הענק. הוא אחז בגרזן בשתי ידיו והניף אותו למעלה וקדימה על מנת להכות. לפתע, החל ראש הגרזן לזהור, והילה סגולה מרהיבה ביופייה הלכה והתרחבה סביבו. הנער לא היסס לרגע ולא עצר כדי לבדוק את מקור הפלא. הוא הניף בקלילות מפתיעה את הגרזן, שנדמה היה שקיבל כוחות משלו בעת ההנפה, והוריד אותו בכוח רב, פוגע בגופו של הדרקון, שלא חשב לרגע שהמקל הזה יוכל לשרוט בו ולו שריטה קטנטונת.
הנער צעק משהו שנשמע כמו “חלאה שכמותך! זה בעבור משפחתי! זה בעבור כל תושבי גונדין! וזה בשם ידידיי הדרקונים, חיה מטומטמת ואכזרית שכמוך!” ובכל פעם שצעק שזה בעבור מישהו או משהו אחר, הגרזן כמו הטיח את עצמו בגופו של הדרקון, פוגע וחודר את קשקשיו השחורים העבים בקלות בלתי-נתפשת, חורך את בשרו באש סגולה וצורבת.
הדרקון השחור והעצום, שמגופו הצרוב עלה ריח של בשר חרוך, נעלב עד עמקי נשמתו האפלה. הוא ניסה להסתיר את חרפתו ולהילחם בכאב החד שהלם בפצעיו, והשמיע קול צרחה אדיר שהרעיד את אוויר הבוקר הקר. אד חם הסתלסל ועלה מנחיריו. הוא התרומם בקושי רב מעל האדמה ונסק למעלה אך לא הצליח להגיע לגבהים שאליהם היה רגיל. גופו דאב, דם רב ניגר מפצעיו. הוא השפיל את ראשו הגדול, עיניו הצהובות ברקו בזעם לעבר הנער מולו.
“יבחוש שכמוך! תולעת קטנה ומסמורטטת! מי אתה חושב שאתה, מציל היקום? זרוק את המקל עם ראש הברזל ונראה אותך! אבלע אותך בשנייה לארוחת טרום-שחרית!”
הוא צלל לכיוון הנער במהירות וניסה להצליף בו בזנבו. הלה התכופף בשארית כוחותיו והצליח להתחמק ולהציל את ראשו מהמהלומה הקטלנית של הדרקון, כשהוא מתגלגל על האדמה והגרזן עדיין חבוק בידיו. אך נראה היה כי למרות התחמקותו המוצלחת מהדרקון, נפגעה כתפו מקצה זנבו הדוקרני, ודם זב מהשריטה העמוקה. הכאב היה חד ולרגע התערפלו חושיו. אך רק לרגע. כי עם זאת, התעורר זעמו ביתר-שאת והוא חש שגופו הקפוא מתמלא חום וכוח רב. תוך שניות ספורות זינק על רגליו אל מול הדרקון, תוך שהוא מחפש במהירות זווית נוחה להתקפה נוספת. מוחצת.
“פחדן עלוב שכמוך!” צעק הנער הצנום ונופף את הגרזן מול חרטומו הפעור של הדרקון, “אלחם אתך בשפה היחידה שאתה מבין! אש באש!” ובטרם הספיק היצור הדורסני השחור להוציא ולו להבונת קטנה מפיו, התרומם הגרזן, כאילו בעצמו, אחוז בידיו של הנער, מושך ונושא אותו מעט מעל האדמה, ושילח ברק אש סגול מכוון היטב ורב-עוצמה היישר לתוך עיניו של הדרקון, שצלל והתקרב במהירות לעברו של הלוחם האמיץ.
הדרקון השחור התעוות, הסתנוור והסתחרר, ובעת סחרורו פגע זנבו השסוע והקרוע פעם נוספת בנער הצנום שהפעם לא הצליח להתחמק, ונפל.
כעבור שעות, כאשר התעורר הנער מעלפונו, השמש כבר זהרה גבוה במרכז הרקיע. הוא התרומם בכבדות, נשען על מרפקיו, משפשף את עיניו התפוחות ואת זרועו הכואבת, הפצועה, שהדם כבר יבש עליה ודבק לחולצתו הקרועה, זכר לקרב האמיץ שניהל זמן-מה קודם לכן.
“קרב?…” הזיכרון היכה בו בעוצמה.
הוא קפץ בבהלה על רגליו, עדיין מתנדנד מחולשה. תמונות האימה חולפות ומתחלפות במהירות בראשו. הנער התבונן סביבו בחרדה, מחפש. לא הרחק ממנו, על האדמה שהחלה להתייבש מעט, היה מונח קצהו של זנב שחור ומדמם, בעל חוד דוקרני. במרחק-מה משם שכב הדרקון השחור הענק דומם, כשהגרזן מונח לידו.
הנער נטל את הגרזן, שהיה כבד למדי ונראה עתה כמו כל גרזן רגיל והכתיף אותו על כתפו הפצועה, נאנק ונושך שפתיים. בידו האחרת אחז בקצה הזנב וגרר אותו אחריו על האדמה, כשפניו לכיוון הגבעות שבקצה העיירה ההרוסה.
זמן לא רב אחר-כך הגיעו לאזור שני דרקונים מוזרים למראה וצבעוניים למדי. הם נשאו בפיהם שתי ביצים ענקיות מנוקדות. הם חיפשו, תוך כדי מעוף נמוך ואטי, אחר מקום מתאים להניח בו את הביצים ולשמרן. בשקט מתוח הם התעופפו ממקום למקום, בוחנים בעיניהם הנבונות את ההרס והחורבן ואת מה שנותר מעיירה, שהייתה עד לא מזמן מקום שוקק חיים ופעיל. נראה היה, כי למרות האזור ההרוס, הם מתעקשים למצוא מקום מסתור דווקא בעיירה הזו מתוך כל העיירות האחרות הפורחות שהיו בסביבה. מתוך כמה בתים בודדים ונטושים, שנותרו לפליטה והחזיקו מעמד באסון הנורא, הם בחרו לבסוף, מרוצים עד מאוד, באחד מיוחד, שנמצא ללא כל פגע, כמקום משכנם, ובעליית הגג שבו הניחו בזהירות רבה את הביצים.
שני עשורים תמימים ומלאים חלפו, בהם נותרה אדמת גונדין יתומה וחרבה. איש לא רצה להתקרב אליה, ויד אדם לא נגעה בה במשך כל אותן שנים ארוכות.
“אדמה מקוללת,” אמרו הזקנים מהגבעות וירקו הצדה כל אימת שמישהו הזכיר את המקום ההוא. אחדים מהם היו מבין הניצולים ששרדו את גונדין טרם נבלעה במצולות, והספיקו לברוח לגבעות. הם השתקעו בכפרים ובעיירות רחוק ככל שאפשר מעיירתם החרבה ומזיכרון האימה, ובנו לעצמם חיים חדשים. לא עלה על דעתם לחזור, לשקם את העיירה ההרוסה ולהתחיל מחדש. הניצולים המעטים, ששרדו את עיני הדרקון השטני וירדו מגגות הבתים לתוך הבתים לאחר נסיגת המים, נטשו אף הם, רדופי זיכרונות כואבים ומרים ושיקמו את חייהם במקומות אחרים.
כל אותו הזמן, אזור העיירה וסביבתה נשארו בדיוק כפי שהיו לאחר האסון, שברי עץ ואדמה שוממה.
בחלוף כל כמה שנים ניסתה ממשלה, זו או אחרת, לפתות מתיישבים חדשים להגיע לאזור, על מנת לבנות את בתיהם. הממשלות שהתחלפו הציעו פרסים שונים והטבות מפליגות (כל אחת יותר מקודמתה) לנועזים הראשונים שיגיעו ויקימו עיירה חדשה באזור.
טיפין-טיפין החלו אנשים להתפתות ולהגיע למקום. היו כאלה שרצו להתנסות בהתחלות חדשות וחשו עצמם כמו חלוצים הרפתקנים, אחרים היו זקוקים נואשות לכל ההטבות הכספיות והאחרות שנתנה הממשלה. היו גם כאלה שהגיעו למקום מבלי לדעת כלל את ההיסטוריה האומללה שלו ורק התפעלו מהנוף הפראי שמסביב.
הראשונים, בעלי המזל, תפסו את הבתים הבודדים ששרדו ושיפצו אותם לתפארת. אחרים בנו בתיהם מחדש, כל אחד על-פי יכולתו, מבתי עץ צנועים ועד לבתי אבן מפוארים. הם גם נתנו שם חדש לעיירתם, אינדיגן, שפירושו בחרצ’ופלית עתיקה — “התחלה חדשה — תקווה חדשה”.
שני בתים עתיקים, מאלה שנותרו לפליטה מהעיירה שחרבה, נותרו נטושים. שמועות שונות נפוצו על הבתים הללו ואיש לא רצה להתגורר בהם. באחד מהם, כך סיפרה השמועה, התגורר בגפו, במשך כמה שנים, איש מוזר, מבין הניצולים הבודדים של גונדין, שאיבד את כל משפחתו בסערה האיומה שפקדה את העיירה. כעבור שנים אחדות נטש גם הוא את המקום. איש לא ידע לאן פנה.
כך חלפו להן עשרות רבות של שנים רגילות למדי באינדיגן, שנים של עשייה חדשה, של הקמת עיר קטנה, של דורות מתחדשים וחיים חדשים תוססים, לעתים קצת יותר ולעתים קצת פחות, בדיוק כיאה ואופייני לכל עיירה ממוצעת.
עד שיום אחד, כמאה שנים מאוחר יותר, בשעת ערב מוקדמת, כשהשמים היו מכוסים בענני גשם שהתחילו זה עתה להתפתח, אך עדיין לא היו בשלים וכבדים דיים להמטיר ממטרים, צל שחור, גדול ומאיים ריחף גבוה מעל גגותיה האדומים והארובות העשנות של אינדיגן.
בכל מקום שאליו הגיע הצל, התפתחו ענני הגשם במהירות מסחררת והשמים האפורים הפכו כהים עוד יותר עד שהשחירו לחלוטין ומייד לאחר מכן החל לרדת גשם שוטף וכבד ושלוליות עמוקות ניקוו ברחובות תוך זמן קצר.
אורם החיוור של פנסי הרחוב לא הספיק אפילו כדי לראות דבר-מה במרחק הושטת זרוע קדימה. האנשים הבודדים שעוד הילכו ברחוב ממהרים לבתיהם החמימים והיבשים, אחרי יום עבודה מתיש ועמוס, החישו צעדיהם, ועם גבור הגשם אף החלו לרוץ כמטורפים, מקללים את מזג-האוויר ההפכפך והבוגדני. אחדים פתחו מטריות, שלא החזיקו מעמד, אף לא לרגע קצר אחד, ברוח העזה שהתלוותה לגשם השוטף. אחרים פרשו עיתוני-ערב מעל ראשיהם או שהגביהו את צווארוני מעיליהם מעל לראשם, מחפשים מסתור עד יעבור זעם, תחת כל גגון קטן הצמוד לבית, או תחת נופו של עץ, כשהם מסתכנים בחייהם מפגיעת הברקים בעצים.
איש לא טרח, ואף לא היה יכול לו גם רצה, להרים עיניו לשמים, כדי לבדוק מה גרם לשינוי הפתאומי והקיצוני במזג-האוויר.
הצל, שלא היה אלא יצור קדמוני שחור ומאיים, שייט באוויר כמו צלופח במים, מתקרב לחלונות הבתים המוארים והחשוכים, כאילו מחפש דבר-מה.
בחלון אחד מואר הצביע תינוק שחור-תלתלים וסמוק-לחיים, ביד מושטת ומתוחה, ובאצבע המורה, לכיוון הגוף השחור והמאיים שהתקרב אליו.
הוא קיפץ בכיסא התינוק שלו, כשהוא כאילו מתאמץ לדבר, ומילמל בשפתו התינוקית והבלתי-ברורה, “דהדה… דהדה… ניניני… גו ג ו גו…” ועד שקרב האב לראות מהו הדבר שהסעיר את רוחו של בנו הפעוט והנרגש, נעלם לו היצור, מחליק משם והלאה במהירות, כשהוא מותיר אחריו רק גשם סוחף שצלף בטיפות ענקיות בחלון.
“מה קרה, בן? מה הבהיל אותך כל-כך? זה הגשם הזה! איזה מזג-אוויר מחורבן!” אמר והחליק את תלתלי ראשו של ילדו. הוא לא הצליח לראות מאום מבעד לחלון הרטוב והקר, שכוסה באדי נשימותיהם הנרגשות של בנו ושלו, ופנה והזדרז להגביר את האש באח. לאחר מכן, הושיב את הפעוט בלול והניח לפניו צעצועים, בטרם חזר ושקע לתוך כורסתו בקריאת העיתון.
היצור השחור עבר ובחן כמעט את כל בתי העיירה והציץ בחלונותיה. בכל מקום שבו ביקר, הותיר אחריו גשמי זעף ורוחות עזות, שנמשכו כל עוד שהה במקום, ועוד דקות אחדות לאחר שהסתלק. הוא ניגח בזעם בראשו הגדול את צמרות העצים הגבוהים, שובר ענפים ומשיר עלים רבים טרם זמנם, לאדמה. לפתע גילה משהו שהיה נסתר היטב מעיני בני-האדם אך לא חמק מעיניו החדות. הוא נסק בחדות ועלה גבוה מעל העננים הכבדים והשחורים, ולאחר מכן צלל באחת למטה. כשחזר ועלה, בתוך שניות, מצלילתו המדויקת והמהירה, היה טרפו מונח בפיו. הייתה זאת ביצת דרקון ענקית ומנוקדת. במשך שניות מספר אחז בביצה בשיניו החדות והגדולות, ולאחר שבלע אותה בשלמותה, על קליפתה ועל היצור החי שבתוכה, הנמיך ממעופו והחליק באטיות לכיוון גן-החיות של העיירה.
הוסיפו תגובה
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
חסוי – :
ספר מדליק ורשום יפה