המשא הכבד השעון על גב האדם בעידן הטכנולוגי-אינטרנטי מוליד מסע שירה המנסה לגבש זהות בהמולת המידע המציף אותנו מכל עבר. מן הביקורת:"צאלה כץ היא דמות בדיונית שנולדה ומתה ברשת, והבי מטא הוא ספר שירים שכולם נסובים סביב רשת האינטרנט, המימד הוירטואלי של חיינו ותרבות הרשת שנכנסה לחיינו.
נקודת המוצא של הספר מאתגרת את עולם השירה המסורתי, השואף ליצירת קול ייחודי, כזה שהמילים הכתובות משרתות רק אותו, תוך שהן מתנתקות מן המילים הממשיות. והנה, כבר בהיות הספר יציר-כפיה של דמות שאינה קיימת במציאות, המטרה מושגת בנקל, שכן קיומה של צאלה כץ הוא רק בשיריה… צאלה כץ היא ביטוי של המהפיכה הדיגיטלית שיצרה מרחב שבו זהות האדם היא אינסופית, בלתי מוגבלת. מלאכת השירה האינטרנטית מרחיבה את מעשה האמנות לא רק לשירים שנכתבים, אלא למכלול הלינקים, הפריטקסטים, ההיפר טקסטים, הכתבות, הצ'אטים, הכתבות והטוקבקים, ומייצרת דמוקרטיזציה… זהות בדויה של משורר או סופר היא זהות גופנית של אדם שכל כולו, מקצות בהונותיו עד קודקודו מוקדש לשיריו, אלא שהרשת מוסיפה לכך מרחב אינסופי שמעכל מיטונימיות, וכל שירה נטענת בו בכוח שווה ובלתי מוגבל…. הצגה זו של מטרת השירה כנקודת מוצא היא פתח לשני שבילים: האחד הוא זה השואל האם יש טעם בכלל בשירה מרגע שהמטרה הקלאסית שלה אינה קיימת עוד, והשני הוא זה השואל לאן השירה הולכת מכאן, מהו הפיוט? התשובה שמציעה צאלה כץ לשתי השאלות היא: "הפיוט הוא הרפלקיסיביות"; הבחירה בספר היא לנתח את הוירטואליה עצמה, את סביבת הרשת, כדי לנסות להתבונן על הממשות מבחוץ ולהגיע לתובנות הן על החיים האמיתיים, והן על התהליך שהם עוברים עם התחברותם לרשת… באחד מן הראיונות הוירטואליים שנערכו עמה, אמרה כץ: "כשם שמשוררת פמיניסטית תעסוק בשיריה בנשיות, וכשם שמשורר דתי יעסוק בשיריו באמונה, הזהות של משורר שחי ברשת או סביבה חייבת להיות מושפעת מן הרשת ולפיכך גם הפואטיקה צריכה לשקף זאת. יתרה מזאת, לא כולם פמיניסטים ולא כולם דתיים, אבל כולנו מחוברים לרשת"… שירה חלוצית שנוגעת בזהות האנושית על רקע הטכנולוגיה…"
(קרן כץ, מגזין בליסטראות, יולי 2009)
נקודת המוצא של הספר מאתגרת את עולם השירה המסורתי, השואף ליצירת קול ייחודי, כזה שהמילים הכתובות משרתות רק אותו, תוך שהן מתנתקות מן המילים הממשיות. והנה, כבר בהיות הספר יציר-כפיה של דמות שאינה קיימת במציאות, המטרה מושגת בנקל, שכן קיומה של צאלה כץ הוא רק בשיריה… צאלה כץ היא ביטוי של המהפיכה הדיגיטלית שיצרה מרחב שבו זהות האדם היא אינסופית, בלתי מוגבלת. מלאכת השירה האינטרנטית מרחיבה את מעשה האמנות לא רק לשירים שנכתבים, אלא למכלול הלינקים, הפריטקסטים, ההיפר טקסטים, הכתבות, הצ'אטים, הכתבות והטוקבקים, ומייצרת דמוקרטיזציה… זהות בדויה של משורר או סופר היא זהות גופנית של אדם שכל כולו, מקצות בהונותיו עד קודקודו מוקדש לשיריו, אלא שהרשת מוסיפה לכך מרחב אינסופי שמעכל מיטונימיות, וכל שירה נטענת בו בכוח שווה ובלתי מוגבל…. הצגה זו של מטרת השירה כנקודת מוצא היא פתח לשני שבילים: האחד הוא זה השואל האם יש טעם בכלל בשירה מרגע שהמטרה הקלאסית שלה אינה קיימת עוד, והשני הוא זה השואל לאן השירה הולכת מכאן, מהו הפיוט? התשובה שמציעה צאלה כץ לשתי השאלות היא: "הפיוט הוא הרפלקיסיביות"; הבחירה בספר היא לנתח את הוירטואליה עצמה, את סביבת הרשת, כדי לנסות להתבונן על הממשות מבחוץ ולהגיע לתובנות הן על החיים האמיתיים, והן על התהליך שהם עוברים עם התחברותם לרשת… באחד מן הראיונות הוירטואליים שנערכו עמה, אמרה כץ: "כשם שמשוררת פמיניסטית תעסוק בשיריה בנשיות, וכשם שמשורר דתי יעסוק בשיריו באמונה, הזהות של משורר שחי ברשת או סביבה חייבת להיות מושפעת מן הרשת ולפיכך גם הפואטיקה צריכה לשקף זאת. יתרה מזאת, לא כולם פמיניסטים ולא כולם דתיים, אבל כולנו מחוברים לרשת"… שירה חלוצית שנוגעת בזהות האנושית על רקע הטכנולוגיה…"
(קרן כץ, מגזין בליסטראות, יולי 2009)
אין עדיין תגובות