החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אוריקה

מאת:
מצרפתית: מיכל שליו | הוצאה: | 2018 | 72 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

15.00

רכשו ספר זה:

אתם מחזיקים בידיכם אוצר ספרותי קטן ומהפכני שמעטים מכירים. זוהי נובלה שראתה אור לראשונה ב־1823 ,במהדורה פרטית ומצומצמת, נהפכה כעבור שנה לרב המכר של תקופתה, ואז נשכחה: נבלעה על ידי ההיסטוריה העורכת את עצמה בדרכים לא מובנות. אוריקה היא הגיבורה שחורת העור הראשונה בספרות הצרפתית. אנו נמצאים בתקופה פוליטית סוערת שבה הכול מדברים על חירות, זמן קצר לפני המהפכה. אוריקה מגיעה לצרפת לאחר שהיא ניצלת מספינת העבדים שהועלתה עליה בסנגל, וגדלה – לכאורה כשווה – בקרב משפחה צרפתית אריסטוקרטית. היא עדינה ומשכילה, פיקחית ורגישה. אלא שהמציאות והדעות הקדומות הפריזאיות רחוקות מלשקף את השאיפות לשוויון, ואוריקה נאלצת לחיות כמו כלואה בתוך גופה, ללא אפשרות להשתלב בחברה, או למצוא בן זוג כלבבה. זוהי נובלה שכולה עדינות וחוכמה מודרנית. היצירה היתה נערצת בקרב אישים כגון גתה, סטנדל וויקטור הוגו, ומוגשת כעת לראשונה בשפה העברית, אקטואלית מתמיד, ומשתוקקת לפגוש אותך בזמן הווה שלעתים לא נראה שונה כל כך מהמאה התשע־עשרה.

אחרית דבר מאת: רעות בן יעקב

קלייר דה דוראס נולדה ב-1777 בברסט שבצפון מערב צרפת. היתה דוכסית וסופרת נערצת בקרב בני תקופתה. התכתבותה הפורה עם שאטובריאן, בן טיפוחיה, נשמרה עד ימינו. בימי הרסטוראציה, תקופה גועשת של שינוים פוליטיים מהירים, נחשב הסלון הספרותי שלה ברחוב דה וארן לאחד התוססים של זמנה ונפגשו בו מיטב האינטלקטואלים והאמנים של התקופה. בשנותיה האחרונות עסקה דה בפעילות יצירתית אינטנסיבית, וחיברה את שלוש היצירות הגדולות שלה "אוריקה", "אדוארד ואוליבייה" ו"הסוד", יצירות מופת גדולות ולא מוכרות כיום. היא הלכה לעולמה בניס בשנת 1828.

מקט: 4-1298-2002
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אתם מחזיקים בידיכם אוצר ספרותי קטן ומהפכני שמעטים מכירים. זוהי נובלה שראתה אור לראשונה ב־1823 ,במהדורה פרטית ומצומצמת, נהפכה כעבור […]

כשעסקתי במקצוע הרפואה בפריז, חודשים מעטים לאחר עזיבתי את מוֹנפֶּלְיֶיה, הזעיקו אותי בוקר אחד לבדוק נזירה צעירה חולה במנזר בפוֹבּוּר סן־ז’ק. הקיסר נפוליאון התיר לאחדים מהמנזרים האלה לחזור לפעול זמן קצר קודם לכן. זה שנקראתי אליו עסק בחינוך נערות, והשתייך ל’אחוות אוֹרסוּלה הקדושה’. חלק מהמבנה נהרס בזמן המהפכה; לאחר הריסתה של הכנסייה העתיקה, שלא נותרו ממנה אלא קמרונים אחדים, נשאר הקלוֹיסטֶר חשוף בצדו האחד. נזירה הכניסה אותי פנימה, ובדרכנו פסענו על אבנים שטוחות וארוכות ששימשו מרצפות באולמות האלה. אלה היו קברים; הבנתי זאת מהכתובות שעליהם, שאת רובן מחק הזמן. כמה מהם נשברו בזמן המהפכה. הנזירה הפנתה את תשומת לבי לכך ואמרה שטרם היה סיפק בידן לתקנם. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי מנזר מבפנים: המראות האלה היו חדשים לי לחלוטין. מהקלויסטר עברנו לגינה; לשם, אמרה לי הנזירה, הביאו את הנזירה החולה. ואכן ראיתיה, בקצה שביל ארוך מחופה בצמרות עצים; היא ישבה, ורעלתה השחורה הארוכה עטפה כמעט את כל־כולה. ‘הנה הרופא,’ אמרה הנזירה, והתרחקה מיד. התקרבתי אליה בחשש, כי מראה הקברים האלה העכיר את רוחי. שיערתי שיתגלה לפני עוד קורבן של המנזרים: הדעות הקדומות של נעורי שבו והתעוררו בי, וסוג האומללוּת שציפיתי למצוא ליבה את סקרנותי בהתאם. היא הסתובבה לעברי, ולמרבה ההפתעה ראיתי לפני כושית! ברכתה המנומסת ואופן דיבורה הרבו עוד יותר את פליאתי. ‘באת לבקר אדם חולה מאוד!’ אמרה לי. ‘היום אני משתוקקת להבריא, אך לא תמיד רציתי בזאת, וייתכן שזו סיבת חוליי.’ חקרתי אותה על אודות מחלתה. ‘אני חשה בחזי מועקה מתמדת,’ אמרה לי, ‘שנתי נודדת, והחום לא מרפה ממני.’

חזותה אכן אישרה את התיאור העגום של מצבה: היא היתה כחושה; את פניה האירו רק עיניים מבריקות וגדולות מאוד והלובן המבהיק של שיניה. הנפש עוד חיה, אבל הגוף היה הרוס וניכרו בו סימניו של סבל ארוך ואכזר. היא נגעה ללבי באורח שמעבר למילים, והחלטתי לעשות הכול כדי להצילה. התחלתי לשוחח עמה על הצורך להשקיט את מחשבותיה, להסיח את דעתה, להרחיק רגשות קשים.

‘אני מאושרת,’ אמרה לי, ‘מעולם לא חשתי שלווה ואושר כה גדולים.’ נימת קולה היתה כנה. הקול החביב הזה לא היה יכול לרמות, אבל תדהמתי גדלה מרגע לרגע. ‘לא תמיד חשבת כך,’ אמרתי לה, ‘וניכרים בך עקבותיהם של ייסורים ארוכים.’ ‘נכון הדבר,’ השיבה, ‘מצאתי מנוחה ללבי רק מאוחר מאוד; אבל היום אני מאושרת.’ ‘ובכן, אם כך הדבר,’ עניתי, ‘הרי יש לרפא את העבר; נקווה שהדבר יעלה בידנו. אבל איני יכול לרפא את העבר הזה בלי להכירו.’ ‘אבוי!’ ענתה היא, ‘אלה הבלים!’ כשהגתה את המילים האלה הרטיבה דמעה את שולי עפעפה. ‘ואת אומרת שאת מאושרת?’ מחיתי. ‘כן, אני מאושרת,’ חזרה היא בנחישות, ‘ולא אחליף את אושרי בגורל שהיה פעם משאת נפשי. אין לי סודות: האומללות שלי מספרת את סיפור חיי. כה רב היה סבלי עד ליום שנכנסתי לבית הזה, שבריאותי התדרדרה לאטה. ואני שמחתי בחולשתי, כי לא ראיתי כל תקווה בעתיד. המחשבה הזו היתה חטא! ואני נענשתי, הרי אתה רואה; סוף־סוף אני רוצה לחיות, ואולי זה מאוחר!’

ניחמתי אותה והענקתי לה תקווה להחלמה קרובה; אבל כשביטאתי את מילות הניחומים האלה, כשהבטחתי לה חיים, התריעה בפני תחושה פנימית עגומה שמאוחר מדי, ושהמוות כבר בחר את קורבנו.

חזרתי לבקר את הנזירה הצעירה הזו עוד פעמים רבות; נראה שהעניין שגיליתי בה נגע ללבה. יום אחד חזרה היא עצמה אל הנושא שביקשתי להביאה אליו. ‘החשש שייסורי ייראו מוזרים מנע ממני לחלוק את סודי,’ אמרה, ‘איש לא יכול לשפוט את כאבו של הזולת, ואנשי סודנו תולים בנו אשמה כמעט תמיד.’ ‘אל לך לחשוש לזאת מפני,’ אמרתי לה; ‘השַמות שחולל בך הצער מוכיחות לי שהוא אמיתי.’ ‘הוא עלול להיראות לך אמיתי,’ אמרה, ‘אבל מופרז.’ ‘וגם אם כך,’ עניתי, ‘האם זה שולל את האהדה?’ ‘כמעט תמיד,’ ענתה; ‘אבל אם כדי לרפא אותי עליך להכיר את הייסורים שהשחיתו את בריאותי, אספר לך עליהם כשנכיר מעט יותר.’

הגברתי בהדרגה את תכיפות ביקורי במנזר, ונדמָה שהטיפול שהוריתי עליו מניב תוצאות. לבסוף, יום אחד בקיץ האחרון, כשמצאתי אותה לבדה בצל העצים על אותו ספסל ששם ראיתי אותה בפעם הראשונה, המשכנו באותה שיחה, והיא סיפרה לי את הדברים האלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוריקה”