החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עוצמתה של דמעה

מאת:
הוצאה: | 2015-05 | 202 עמ'
קטגוריות: ביכורים, עידן חדש
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:


אטל-אלנבוגן

סיפורה של מבריאה ומסע החלמה באמצעות דמיון מודרך, כתיבה ואימון מחבק. ביום הולדתה החמישים ותשעה קיבלה אטל את הבשורה על מחלת הסרטן.

אטל בחרה לראות במחלה מתנה, מתנה לחיים.

פתאום באמצע החיים, ממש בשיא ההצלחה והגשמת החזון האישי, נכנסה לעולם החולים המבריאים.

המחלה העמידה אותה בפני דילמות לגבי משמעות החיים ולגבי מציאת הדרך המתאימה ביותר להתמודדות עם המצב.

בחלקו הראשון של הספר תמצאו את סיפור חייה בשילוב סיפור ההחלמה וטעימות מן המתנות שאספה בדרך.

בחלק השני של הספר תמצאו שמונה שיעורים שבהם אטל מפרטת כיצד עזרה לעצמה להחלים. כסופרת, מאמנת ומטפלת בדמיון מודרך היו לה כלים רבים להתמודדות והיא מתארת את הכלים בהם בחרה להשתמש במהלך מסע הריפוי שלה.

בחלק השלישי משתפת אטל את הקוראים בסדנת העצמה שבנתה לבריאים ומבריאים,

הסדנה מאפשרת, להתמודד, לשנות, לתת, לדרוש ,לחפש, להתחבר וליצור אנרגיה מבריאה ומעצימה, מתנה לחיים!

אטל אלנבוגן סופרת ומנחה מעצימה, נולדה בבאר שבע וכיום תושבת להבים .בת זוג למיכאל אימא לשלושה וסבתא לארבעה נכדים.

בעברה אשת חינוך ומנחה לפיתוח חשיבה, לפני עשור בחרה להתמחות באימון אישי במכללת Cochme ובעקבות תהליך אימון שעברה , הוציאה לאור ספר על אביה "מיכאל טראוב" ששרד את השואה וארבעה ספרי ילדים. "נבט הארנבת" , "קלאסיק מזל של כלב" ו"ויני מיני פם פם פיני "ספרים שילדים מאד אוהבים ומיועדים לגיל הגן ולחטיבה הצעירה בבתי הספר.

"לא חשבתי שזה יקרה" הוא אוסף סיפורים מחיי הכיתה המבוססים על ניסיונה כמורה ותלמידה.

הספר מיועד לתלמידי בית הספר היסודי.

בהמשך ייסדה את "תיאטרון הספר" בשיתוף עם מיטל ילינק שחקנית ובמאית. בתיאטרון שתי הצגות המבוססות על ספריה "נבט הארנבת" ו "לא חשבתי שזה יקרה" והן מוצגות בהצלחה מרובה במוסדות חינוך, פסטיבלים, ספריות ושבוע הספר.

לאחרונה יצא לאור ספרה "עצמתה של דמעה" המתאר את מסע הריפוי שלה ממחלת הסרטן והיא נמצאת בעיצומו של תהליך כתיבת רומן חדש לקוראים מבוגרים.

בימים אלה נפתחות סדנאות "לכתיבה מעצימה" בהנחיית אטל המאפשרות להתמלא באנרגיה מרפאה ומעצימה.

כתיבת סיפור מ"שלי" על העוצמה שבי …חוויה מדהימה !

מקט: 001-1120-562
מסת"ב: 978-965-7629-69-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1: יומן מחלה

פברואר 2013.

לאחר שלוש שנים שלא עשינו את בדיקת הממוגרפיה השגרתית, קבעה גיסתי שושי מועד לבדיקה – ואני בזכותה, הצטרפתי.

העיתוי היה קריטי מבחינתי, כיוון שזיהוי הגידול היה על סף הגילוי. חודש קודם אולי לא היו רואים אותו, וחצי שנה אחרי היה יכול להיות כבר "מאוחר מדי".

כאשר צלצל הטלפון לאחר הממוגרפיה הראשונה לא האמנתי שהוא נועד לבשר לי את הבשורה המרה. יומיים אחרי הבדיקה הראשונה קיבלתי טלפון מבית החולים. אמרו שמדברים מהמכון לבריאות השד.

אמרתי:

"זו טעות. כבר עשיתי את הבדיקה"

וטרקתי את הטלפון.

לא עלה בדעתי שהתקשרו כי כנראה יש בעיה. לרגע לא חשבתי שזה יכול לקרות לי. מבלי לדעת, זו הייתה תחילתה של הטראומה הקשה בחיי…

מאותו הרגע רדפו אחריי מפגשים מפחידים עם רופאים, בדיקות שבהן הרגשתי כמו בעינויים והתמודדות לא קלה עם התובנה הגרועה מכולן – פחד מוות!

בדיקת האולטרסאונד הדחופה הובילה להודעה הקשה שיש ממצא מחשיד. הרופאה היתה אמפטית אבל החלטית: "ביופסיה מידית!"

פחד מוות אפף אותי. לא מהמוות אלא מהסבל. תמונות מהשואה, מהניסויים של דוקטור מנגלה באושוויץ, התחילו להופיע אצלי בסיוטים ובמחשבות.

הבנתי שאם זו האווירה שתלווה אותי לאורך תקופת הטיפולים – אני בצרה גדולה.

חיפשתי דרכים להתגבר על המחשבות האלה.

את הביופסיה עושים בהרדמה מקומית, מחדירים מחט ארוכה ושואבים חלקיק מהגידול.

אני שוכבת על המיטה, האחות והרופאה עומדות משני צדיי.

אני מבקשת שיסבירו לי בדיוק מה התהליך ויגידו לי מה עושים לפני כל שלב.

הפחד מהלא נודע מטריף אותי ואם זה לא מספיק, יש לי פוביה מזריקות.

איך התגברתי על הפוביה מזריקות?

בתחילה היה עליי להתגבר על הפוביה מפני הזריקות.

חזרתי לילדות.

ניסיתי לשחזר זיכרון ראשון בקשר למזרקים.

אמי אחות… אני בת ארבע… אמי בעלת ידי פלא בזריקות, מומחית בלקיחת דמים.

לעתים קרובות אני שומעת על חולים המבקשים את עזרתה. בית חולים "סורוקה" מפנה אליה חולים מבית החולים שהרופאים לא הצליחו לקחת מהם דמים.

אבל, לי ולאחי, ילדיה, לא הייתה אמי מסוגלת להזריק.

מעולם לא זכינו לקבל ממנה חיסון או זריקה. היא טענה שאיננה מסוגלת להכאיב לנו. ועל כן, איפשהו נזרעה אצלי טראומה ממזרקים מכאיבים, כאבי החיסונים השתרשו אצלי כטראומה.

הטראומה התעצמה, כאשר באחד הימים שמעתי את הוריי מדברים על רחל האחות שתבוא בערב להזריק לי ולאחי זריקות ויטמינים כי אנחנו רזים מדי. "הזריקה כואבת," אמרה אמי לאבי, "אני לא מסוגלת להזריק להם."

חיכיתי לבואה של רחל בפחד גדול.

עם הדפיקה על הדלת ברחתי לשירותים ונעלתי את עצמי שם.

כל התחנונים לא עזרו. נשארתי שם עוד שעות אחרי שרחל הלכה.

עכשיו, כשיגיעו הטיפולים, ידעתי שאצטרך לחוות עוד זריקות רבות, ולכן חזרתי בדמיוני לרגע הזריקה – בילדותי…

דמיינתי איך אמי מלטפת אותי בידה האחת ומזריקה לי את הזריקה בידה השנייה. דמיינתי שהמזרק הופך למכחול צבעוני רך ונעים. חשתי בדקירה קטנה לא נוראה בכלל… והרגשתי ילדה קטנה וגיבורה.

עכשיו, כשאצטרך לחוות הזרקות רבות, חשבתי לעצמי, אני מקווה להצליח.

בחזרה לביופסיה

האחות החזיקה את ידי והבטיחה שיהיה בסדר.

" אנחנו אתך. נסביר לך כל שלב. אנחנו אתך."

"תחילה, נעשה בדיקת אולטרסאונד כדי לסמן את הגידול. זה לא כואב כפי שאת כבר יודעת." הוסיפה הרופאה.

"אחר כך אעשה לך הרדמה מקומית ואם עדיין יכאב לך אני יכולה להוסיף חומר הרדמה. בשלב הבא אחדיר מחט מיוחדת לשאיבת הגידול ואת תרגישי קצת לחץ, אבל זה קצר ומהיר. על הפעולה הזו נחזור שלוש עד ארבע פעמים כדי להוציא מספר דגימות."

הלב שלי קפץ מפחד.

הרגשתי ושמעתי את הפעימות.

"אפשר הרדמה כללית?" שאלתי

"לא כדאי – ראי, אנחנו מיד מסיימים."

"כמה זמן?" הקשתי

"כחצי שעה ועברו כבר עשר דקות," ענתה לי הרופאה.

השתתקתי מפחד.

לא יכולתי להוציא הגה נוסף.

בזווית העין ראיתי את הרופאה מכינה את מזרק ההרדמה.

דמייני, דמייני משהו טוב, הוריתי לעצמי… אבל התמונות לא הגיעו.

דמייני, דמייני, אני מכריחה את עצמי וסוף סוף מגיעה התמונה…

אני רואה את עצמי בחוף מכמורת, שם בילינו את חופשת הקיץ המשפחתית.

אני מתנדנדת על הערסל מצד לצד, מרגישה את רוח הים הנעימה מלטפת את פניי ונרגעת. שלווה אופפת אותי.

דקירה של זריקת ההרדמה המקומית מחזירה אותי למציאות,

"עברנו את החלק הקשה" אומרת האחות.

אני עדיין חוששת אבל למדתי שאני יכולה לברוח בדמיוני למקומות אחרים, להגיע לשלווה.

אני יודעת שארגיש את הכאב אבל בעצמה פחותה, כי הפחד והמחשבות הנוראיות על מה שעומד לקרות מעצימים את הכאב.

אני מנסה לעשות הרפיה בזמן שהרופאה מכינה את מחט המשאבה והאחות מארגנת את החיטוי המקומי.

אני מרגישה את קרירות האלכוהול ומדמיינת מכחול מהול בצבעים ובגוונים חומים חמימים. המכחול מרגיע ומחמם את המקום.

הרופאה מדברת אליי

אבל אני כבר בכלל במקום אחר.

אני מרחפת מלמעלה, מפעילה את המכחול, מציירת בו על גופי, מעגלים מרגיעים.

אני מרגישה לחץ חזק של השאיבה אבל אני לא חרדה.

"עוד פעמיים שלוש וזה נגמר," אומרת הרופאה,

"לא נעים אבל לא נורא."

אני שורדת.

האורות נדלקים, אני פוקחת את עיניי.

"היית גיבורה," אמרה הרופאה

"ממש גיבורה" הוסיפה האחות,

"כל כך פחדת ובכל זאת עשית את זה כמו גדולה."

שמעתי "כמו גדולה" ופרצתי בבכי.

אני יודעת שעשיתי את זה כמו קטנה, כמו הקטנה שהייתי.

זהו. זה נגמר.

אני יוצאת אל מיכאל שמחכה לי בחוץ.

"איך היה?" שאל מיכאל.

"היה נורא," עניתי.

"אני מקווה שלא אצטרך לחזור לשם אף פעם."

מזל שלמדתי "דמיון מודרך" חשבתי בלבי. מזל שיש לי את היכולת להזמין חלומות מעצימים… מזל…

"מזל שאני מסוגלת בכלל לדמיין," אמרתי למיכאל.

אתם מבינים?

היכולת לדמיין היא מתנה גדולה שקיבלנו.

אם נגזר עליי לעבור דברים קשים, לפחות לא אצטרך למות מפחד בכל פעם מחדש חשבתי, בלבי.

מקווה לתוצאות טובות!

כעבור מספר ימים הוזמנו לשמוע את התשובות. האחות חני, האחראית במרכז לבריאות השד האירה לנו פניה כמו תמיד.

את הרגע ההוא – לא אשכח לעולם.

"את יודעת משהו?" אני שואלת אותה, "הכול בסדר?"

"עוד מעט תיכנסו לרופאה והיא תסביר הכל" ענתה חני.

לעולם לא אשכח את הרגע שבו התחלתי לעכל שמשהו כנראה לא כל כך בסדר….

הרופאה הסבירה שהגידול הסרטני שלי הוא מסוג אלים במיוחד.

"צריך להוציא כמה שיותר מהר." היא ציירה ותיארה לי מה עושים בניתוח. בהמשך הרחיבה את ההסבר על הניתוח שיגיע גם לבלוטות הלימפה כדי לוודא שאין גרורות.

אחר כך ניסתה להרגיע אותי כשאמרה לי שאני במצב טוב, כיוון שיש מה לעשות – גם במקרה של גרורות וקבעה לי תאריך לניתוח בתחילת שבוע הבא.

אני בת שישים.

אבל ברגע ההוא התבגרתי בבת אחת בעוד כמה שנים טובות….

עד עכשיו הרגשתי שאני מן סוג של ילדה, מגודלת אמנם אך ילדה – בלבי ובנפשי.

עכשיו, אני עומדת בפני בחירות שרק אני האישה הבוגרת יכולה להחליט עליהן.

באופן תאורטי, חשבתי, שלאחר קריאת ספרים רבים וסדנאות מדהימות בתחום האימון והדמיון המודרך, באירוע כזה אבחר בדרך האלטרנטיבית כדרך טיפול מרכזית בריפוי שלי.

באותם רגעים עלו במוחי הערכים שהובילו אותי בחיים:

את חיי קיבלתי במתנה ולכן חשוב להשתדל וליהנות מכל רגע

למנוע סבל מעצמי ולתפוס מרחק מאנשים ומדברים שפוגעים בי.

בו זמנית נזכרתי, שגם לאמי בצעירותה היה גוש בשד והיא הייתה מועמדת לניתוח. אבל כיוון שהניתוח נדחה מספר פעמים בגלל סדר עדיפות של בית החולים, היא ויתרה על הניתוח ועל המשך הטיפול והגוש – לא תאמינו – נעלם.

החלמתה הנסית של אמי והאמונה ביכולת הגוף לרפא את עצמו הביאו אותי למסקנה שאני יכולה להתרפא באופן טבעי בלי ניתוח ובלי טיפולים כימותראפיים. חשבתי בלבי שאני בת מזל בעצם העובדה שהייתי עדה לסיפור הנסי הזה. זו מתנה שקיבלתי מאמי שאפשרה לי בעתיד להתנסות ברפואה אלטרנטיבית מתוך אמונה שיש סיכוי לריפוי ספונטני.

הסובבים אותי – בעלי, ילדיי ובני משפחתי הקרובים – נחרדו מהלך המחשבה הזה, והדבר השפיע עליי בהחלטותיי בהמשך לגבי הטיפולים. ידעתי שאלך לטיפול קונבנציונלי, אך גם ידעתי שאפנה לרפואה אלטרנטיבית.

הסתגרתי בחדר.

ואני הרי מאמנת אישית – קאוצ'רית…

לכן באמצעים אימוניים בדקתי: מהו החזון שלי לגבי התקופה של המחלה? ומה אני רוצה שיקרה אחרי המחלה – בשארית חיי?

זה היה קשה… עלו בראשי הרבה דברים בראש. בהתחלה בערבוביה… אחר כך נוצר הסדר… תמונות מתקופות שונות בחיי עלו לי בזו אחר זו… תמונות קשות, תמונות יפות…

או שתמותי, או שתבריאי ותתחילי לעשות חיים, שמעתי קול פנימי עמוק קורא בתוכי.

המתנה הגדולה שהביאה לי המחלה – היה האתגר להירפא.

ולאחר כך וכך שעות ידעתי והיה לי ברור – מעל לכל ספק,

שאני רוצה להיות בריאה!

שאני רוצה להמשיך להיות סבתא כיפית…

שאני רוצה להמשיך לכתוב,

ראיתי את עצמי יושבת וכותבת… וכותבת… וכותבת…

מוציאה מתוכי את כל הכאב, מנקה את הפצע הפנימי…

כל האיברים בגופי אותתו לי שהם מוכנים לעשות הכול כדי להבריא, אני מוכנה לקבל כל מה שהרפואה מציעה לי, כל מה שהיקום מציע לי, אני מוכנה לקבל טיפולים קונבנציונליים ומוכנה לקבל טיפולים אלטרנטיביים.

ישנם עוד הרבה דברים שאני חייבת לעשות לפני שאפרד מהעולם הזה. ישנם בתוכי הרבה עוצמות והרבה כלים שבעזרתם אוכל להתגבר על הכאב והקושי. אני הולכת להילחם! החלטתי!

החולים שפגשתי בדרך:

הדרך הזאת, ארכה שנה. זו הייתה שנה עמוסה מאוד בה נחשפתי לעולמם של חולי הסרטן. ראיתי את הסובבים אותי במחלקה האונקולוגית מרזים, מצהיבים, מחווירים, מאפירים, נעצבים וכואבים.

בחדר הטיפולים אין הבדל בין גזע, דת ומין, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, ותיקים ועולים חדשים, יהודים ערבים, אזרחים ישראלים וחולים מעזה.

שמונים אנשים ביום מקבלים טיפול במקביל…

במיטה או בכורסה שלידי בכל פעם אני מכירה אנשים אחרים, בעלי הוותק מסבירים לחדשים שצריך הרבה סבלנות.

ישנם מי שבאים לבד ואחרים מלווים בבני משפחה. מזל שאני לא לבד.

בחורה צעירה יפהפייה, קירחת, עם קעקוע פרפר בעורפה מגיעה לבדה:

"אני לא צריכה אף אחד, אני מסתדרת לבד." היא אומרת וממשיכה לספר שאצלה הסרטן הוא כרוני ולכן כל שלושה שבועות, במשך כל חייה, עליה לקבל טיפול. החיים נעצרו. הטיול להודו התבטל ובכל זאת האופטימיות שלה מידבקת: תמיד חיוך, ספר קריאה ביד ומילה טובה לסובבים.

באחד הטיפולים שוכבת לידי אישה דתייה המגיעה מנתיבות מלווה באחותה, כי בעלה נשאר בבית עם חמשת הילדים הקטנים. "המצב קשה," היא מספרת, "יש עוד הרבה טיפולים וכשאני חוזרת הביתה למרות העייפות והבחילות אני צריכה לתפקד מול הילדים, אמנם יש לי עזרה מהמשפחה, אבל הילדים שלי רוצים רק את אימא…"

"אני מתפללת, את מתפללת?" היא שואלת אותי, לא מחכה לתשובה וממשיכה…

"התפילות עוזרות, יש במי להיאחז… צריך להאמין" היא פוסקת.

איני זוכרת את שמותיהם של השותפים להוויה החדשה של בית החרושת הכימי לוורידים. אבל לאט כולם כבר מכירים את כולם, הרי אנו נפגשים לעתים קרובות.

אני מקנאה באנשים שהאחיות מודיעות שזה הטיפול האחרון שלהם. אני חשה רחמים כלפי אלו שרק מתחילים. אני רואה את הבלבול והפחד בעיניהם… מהר מאוד הם יתרגלו ויהיו חלק מהנוף הטיפולי, אני חושבת ביני לבין עצמי. איזו מתנה עצומה קיבלתי, אני כבר יודעת כל כך הרבה דברים שהם עוד לא יודעים…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עוצמתה של דמעה”