פאול צלאן (1970-1920), מחשובי המשוררים במאה העשרים, אכן מוכר לנו לפי שירתו: הקינות ושירת הטבועים, "פוגת המוות", שירי האבנים, השקד […]
הקדמה
טלי קונס
בספר זה מקובצים טקסטים מאת פאול צלאן, שאינם נמנים עם סוגת השירה. מדובר ברשימות פרוזה, מקצתם פורסמו בימי חייו, רובם פורסמו רק לאחר מותו – מן העיזבון. במגוון הטקסטים המופיעים בקובץ זה כלולים אפוא קטעים מסוגות (ספרותיות ולא ספרותיות) שונות, שהמשותף להם הוא שאינם מוגדרים כשירים: מסות, אפוריזמים, קטעי סיפורים, נאומים, רשימות ופיסות מחשבה, חלקם שלמים יותר, חלקם שלמים פחות, אולם כולם כאחד עונים על הגדרה רחבה יותר של “שירתיוּת” – שכן כל אחד ואחד מהם צופן בחובו ניצוץ של דבר מה המבקש “להגיע אל השפה”, כלשון צלאן, לבקוע מתוך חשכת התודעה ולהתגבש לכדי אמירה אמיתית, חד־פעמית, בעולם. וכל אחד ואחד מהם נושא את חותמו המובהק של צלאן המשורר בגרסתו הלא מלוטשת – או הלא מלוטשת דיה בעיניו שלו.
מקבץ מקיף ראשון של קטעים אלה יצא לאור בשנת 2005 במהדורה מוערת תחת הכותרת “אלה הם מיקרוליתים, אבנים קטנות”. פרוזה מן העיזבון, על ידי חוקרי צלאן ברברה וידמן וברטרן בדיו. אחריו, בשנת 2017, יצא לאור הכרך השישה עשר בסדרת כל כתביו של צלאן, המקבץ את קטעי הפרוזה מן העיזבון במהדורה מחקרית. התרגום לעברית מבוסס ברובו על שני הספרים הללו, המביאים סקירה מקיפה וארכיונית של הקטעים שנמצאו בעיזבון, הכוללת את המחיקות והטעויות שבהם, את נסיבות היווצרותם של הקטעים, את מקומם בעיזבון ואת תיאורם הפיזי. בתרגום העברי מובא מבחר מתוך הקטעים האלה, שמטרתו להציג את פניו האחרות של המשורר פאול צלאן מבלי להכביד על הקורא/ת בדקדוקי דקדוקים ובהערות פילולוגיות. בשל כך הושמטו בתרגום קטעים כפולים, גרסאות מרובות ומשפטים מקוטעים, תלושים, שנמצאו בעיזבונו של צלאן והועתקו אל המהדורה המחקרית כלשונם. עם זאת, המבחר בתרגום העברי נאמן למבנה החלקי, המקוטע, של פרוזת העיזבון של צלאן, ולכן, במקומות שבהם הקריאה בקטעי העיזבון של צלאן יוצאת נשׂכרת מכך, הוספנו הבהרות הנוגעות להקשר ההיסטורי שבו נכתבו, וכן הפניות ליצירות אחרות הנרמזות בהם ולחייו האישיים של צלאן.
הקטעים המתורגמים בספר נכתבו בין השנים 1948 ועד 1970, שנת מותו של צלאן. בתקופה זו כתב ופרסם צלאן את רוב שיריו. בשנים אלה גם היה ממשורר צעיר ולא מוּכּר לאחד מעמודי התווך של השירה בגרמנית: מבן העיר צ’רנוביץ, שגויס בשנות מלחמת העולם לגדוד עבודה יהודי ברומניה מולדתו ואיבד את הוריו במחנות עבודה גרמניים, לתושב הערים הגדולות וינה ופריז, דמות נערצת אך גם חשופה לביקורת ורדופת עבר. שתי פרשיות ציבוריות שבהן היה צלאן מעורב העיקו עליו בייחוד וטבעו את חותמן גם בכתביו הגנוזים: הראשונה, ביקורת שנכתבה על ספר שיריו וייחסה את זרות שיריו למוצאו הזר, שאותה פירש כמתקפה אנטישמית; והשנייה, כאובה לא פחות, האשמתו בגניבת שיריו של המשורר הצרפתי איוון גול על ידי אלמנתו של גול. שתי הפרשיות הללו ליוו אותו בעשר שנות חייו האחרונות והעכירו אותן מאוד. עקבותיהן, כאמור, ניכרות גם ברשימות שנמצאו בעיזבונו.
במהלך עשרים ושתיים השנים האלה נכתב גם קטע הפרוזה הסיפורית היחיד של צלאן שפורסם בימי חייו: “שיחה בהרים” (1959). עם פרסומיו הנוספים בסוגה ספרותית שאינה שירה לירית אפשר למנות רק שבעה־עשר אפוריזמים שפורסמו בעיתון השוויצרי “די טאט” (1949). כל קטעי הפרוזה האחרים שפורסמו בימי חייו של צלאן היו מן הסוגה הפואטולוגית, העיונית, וכמעט כולם נכתבו בתגובה לבקשה או לאילוץ חיצוניים: נאומים, תשובות למוציאים לאור של שאלונים ואסופות ספרותיות, וטקסט מלווה לקטלוג ציוריו של האמן הסוריאליסטי אדגר ז’נה. אולם גם הטקסטים האלה נכתבו מתוך מחשבה מרובה ועכבות לא מבוטלות: על כך יעידו הטיוטות והגרסאות המרובות המצויות בעיזבון, וכן מכתבי הביטול ששלח צלאן ליוזמיהם לאחר שהחל בכתיבתם אך חזר בו.
בחלק הראשון של ספר זה מופיעים אפוא קטעי פרוזה שפורסמו בימי חייו. ביניהם אותם שבעה־עשר אפוריזמים שפורסמו בעיתון השוויצרי “די טאט” (“אור נגד”, 1949), המסה “אדגר ז’נה והחלום על החלום” (1948), מכתבי תשובה לשאלונים ספרותיים (1951, 1958, 1968) והנאום שנשא צלאן בפני אגודת הסופרים העברים בביקורו בתל אביב (1969). שלושת האחרונים תורגמו לעברית על ידי מירי קרסין, גבריאל צורן וש. שלום ופורסמו בגיליון 3 של המעורר – כתב עת לספרות ואמנות (1998) ומובאים כאן בתרגום חדש מטעמים של יצירת מקשה אחת. חלק זה אינו כולל שלושה קטעי פרוזה שפורסמו בימי חייו של צלאן: “נאום לרגל קבלת פרס העיר בְּרֶמֶן לספרות” (1958), “שיחה בהרים” (1959) ו”המרידיאן, נאום לרגל קבלת פרס גיאורג ביכנר” (1960). קטעים אלה תורגמו לעברית בידי שמעון זנדבנק ופורסמו בקובץ “סורג שפה” (הקיבוץ המאוחד, 1994).
אין עדיין תגובות