החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עור היחמור

מאת:
מצרפתית: עדה פלדור | הוצאה: | 2015-03 | 295 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

16.50

רכשו ספר זה:

יצירת המופת של אונורה דה בלזאק, עור היחמור, מובאת לקוראים בתרגום חדש. הרומן מגולל את סיפורו של צעיר פריזאי מיואש, אשר רגע לפני בחירה בחידלון נופלת לידיו הזדמנות לכרות ברית עם קמע מסתורי; קמע זה עשוי להגשים את כל מאווייו.

עלילת הרומן מתרחשת בצרפת שלאחרי תקופת הרסטורציה (1815-1830) ואחרי מהפכת יולי (1830). הרומן מתאר את המצב הפוליטי הייחודי בתקופה שבה נכתב וגם מגיב אליו, ובה בעת מספר סיפור פנטסטי עלֿזמני. הוא שוזר מסתורין בראליה ומציאות בכישוף. משום כך אפשרויות הקריאה ברומן הן מגוונות ויש שהן חדות חידות לקורא.

פרופ' אלישבע רוזן מאוניברסיטת תל אביב כתבה באחרית הדבר לספר: "המעשייה הפנטסטית, הסימפוזיון, הסטירה, הווידויים, המלודרמה – אלה הם רק חלק מן הרכיבים הרבים ומן הסגנונות השונים הבאים לידי ביטוי בספרו זה, הנע בין הראלי לפִּלאי, בין המוקצן למינורי, בין הנשגב ליום-יומי, בין מחוזות השירה וההגות לחשבונות המכולת."

מקט: 4-249-50295
מסת"ב: 978-965-540-495-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א

הקָּמֵעַ

לקראת סוף אוקטובר האחרון, עם פתיחתם של בתי המשחק, בשעה שקבע החוק כדי להגן על תאווה שאוצָר המדינה נשכר ממנה, נכנס גבר צעיר לפָּלֶה-רוֹיאל. מבלי להסס יותר מדי עלה בגרם המדרגות של אולם המשחקים המסומן 36.

"אדוני, את הכובע שלך, בבקשה?" קרא לעברו בקול יבש ונוזפני קשיש חיוור פנים ונמוך קומה, שהשתופף באפלה, מוגן מאחורי מחיצה, ובהזדקפותו הפתאומית חשף פרצוף שניצוק בתבנית נתעבת.

כשאתה נכנס לבית משחק, החוק נוטל ממך תחילה את כובעך. היש בכך איזה מָשל ברוח כתבי הקודש או רמז של ההשגחה העליונה? אולי זו דרך לכרות אתך חוזה שטני דווקא, ולדרוש עירבון כזה או אחר? ושמא נועד הדבר לחייב אותך לשמור על התנהגות מכובדת מול אלה שעומדים להרוויח את כספך? האם זו המשטרה, המבוֹססת בכל הביבים החברתיים, שדורשת לדעת את שם הכובען שלך או את שמך, אם דאגת להטביע אותו בתוך בִּטנת הכובע? ואולי נועד הדבר להשיג את מידת הגולגולת שלך כדי לחבר סטטיסטיקה מאלפת על נתוני מוחותיהם של המהמרים? בשאלה זו שומרת ההנהלה על שתיקה מוחלטת. אך דע לך כי רק השלמת צעד אחד לעבר השולחן הירוק, וכבר אין אתה אדון לכובעך, לא יותר משאתה אדון לעצמך: מרגע זה ואילך אתה שייך למשחק – אתה, כספך, כובעך, מקלך ומעילך. בצאתך יוכיח לך המִשחק במחווה שנונה ואכזרית שהוא מותיר לך עוד דבר מה, שהרי הוא מחזיר לך את כבוּדתך. יחד עם זאת, אם יש לך כובע חדש, תלמד לדעת על חשבונך שעליך להכין לעצמך תלבושת מיוחדת של מהמרים.

הפליאה שהפגין הצעיר כשקיבל פתק ממוספר בתמורה לכובעו, ששוליו, למרבה המזל, היו מרופטים במקצת, העידה בעליל על נפש שעודה תמימה. הזקן קטן הקומה, שהתפלש מן הסתם כבר משחר נעוריו בתענוגות הסוערים של חיי המהמרים, שלח לעברו מבט דֵהה ונטול חום, שפילוסוף היה רואה בו את סִבלות בתי החולים, את נדודי האנשים שירדו מנכסיהם, את דוחות המשטרה על אין-ספור מתאבדים, את מאסרי העולם עם עבודות הפרך, את ההַגליות לגוּאזָקוֹאַלקוֹ.[1] האיש הזה, שפניו הלבנים והמוארכים העידו כי הוא כבר ניזון רק ממרקי-מקפא נוסח דַרסֶה,[2] הציג לעין כול את דמותה החיוורת של תאוות המשחק כפשוטה, ללא כחל ושרק. בקמטי פניו ניכרו עקבות של ייסורים ישנים. מן הסתם נהג להמר על משכורתו הדלה ולהפסיד אותה בעצם היום שקיבל אותה. כמו סוסות זקנות שצליפות השוט אינן משפיעות עליהן עוד, שום דבר לא זיעזע אותו. אנקותיהם העמומות של המהמרים שיצאו מרוששים, קללותיהם האילמות, מבטיהם הדהומים – כל אלה הותירו אותו אדיש. הוא היה התגלמותו של המשחק, המשחק במ"ם רבתי. לו התבונן האיש הצעיר בשומר הסף הנוגה הזה, היה אולי אומר לעצמו: "דבר לא נותר בלב הזה מלבד חפיסת קלפים!" אולם האלמוני לא הקשיב לאזהרה החיה הזאת, שסביר כי ההשגחה העליונה היא שהציבה אותה במקום הזה, כפי שהיא ממקמת תמיד את הגועל בפתחם של כל מקומות הניווּל. לא, הצעיר נכנס בהחלטיות לאולם, שם הִכּה רחש הזהב בסנוורי קסם את החושים שטופי החמדה. יש להניח שהמשפט ההגיוני ביותר מכל אֲמריו המהדהדים של ז'אן-ז'אק רוסו דחף את הצעיר קדימה; וזו, כך נדמה לי, המחשבה העגומה שמאחוריו: כן, מבין אני שאדם יפנה אל משחקי המזל, אך רק בשעה שבינו ובין המוות אין הוא רואה דבר לבד ממעותיו האחרונות.

בערב יש בבתי המשחק רק פיוטיוּת גסה והמונית, אך השפעתה מובטחת, כְּזו של הצגת תאטרון עקובה מדם. האולמות מלאים צופים ומהמרים, קשישים אביונים המשתרכים לשם כדי להתחמם, פרצופים נסערים, חִנגאות שראשיתן ביין ונגזר עליהן להסתיים במצולות הסֶן. הלהט אמנם שופע שם, אך מספרם הגדול מדי של השחקנים מונע ממך לראות פנים אל פנים את שטן המִשחק. הערב הוא קונצרט לתזמורת, שהלהקה כולה משמיעה בו את קולה הרם אך כל אחד מן הכלים מגוונן את פסוקו שלו. תוכלו לראות שם לא מעט אנשים נכבדים הבאים לחפש להם בידור ומשלמים תמורתו כפי שהיו משלמים על תענוג הצפייה במחזה או על עינוגי הגרגרנות, או כפי שהיו סרים לאיזו עליית גג לקנות לעצמם בזול ייסורי מצפון לשלושה חודשים. אך כלום מבינים אתם כמה טירוף ועָצמה עצורים בנשמתו של אדם הממתין בקוצר רוח לפתיחתו של מועדון משחקים? בין המהמר של הבוקר למהמר של הערב קיים הבדל דומה לזה שבין בעל נון-שלנטי לבין מאהב מתמוגג תחת חלונות ביתה של יפָתו. רק בבוקר מגיעים ההתאווּת והלהט המרטיט לשלב הזוועה שלוחת הרסן שלהם. בשעה הזאת תוכלו לראות בעיניכם מהמר אמתי שלא אכל, לא ישן, לא חי, לא חשב – מרוב צליפות אכזריות של השוט המדרבן אותו להכפיל את סכום ההימורים, מרוב הדחף לשחק סיבוב של אדום ושחור. בשעה המקוללת הזאת תפגשו עיניים ששלוותן מפחידה, תפגשו פנים שיהלכו עליכם קסם, תפגשו מבטים שמרימים את הקלפים ובולעים אותם.

שעל כן בתי המשחק נשגבים רק בשעת פתיחתם. לספרד יש מלחמות השוורים שלה, לרומא הלוּדָרים שלה, פריז מתגאה בפָּלֶה-רויאל שלה, שהרולטות המרגיזות שבו מאפשרות לאדם להתענג למראה הדם הניגר בשטף מבלי לחשוש שרגליו תחלֵקנה בו על אבני המרצפת. נסו לתת מבט חשאי בזירה הזאת. היכנסו… איזה רִיק ערטילאי! הקירות המכוסים נייר שמנוני בגובה קומת אדם אינם מציעים אף לא תמונה אחת שתוכל לשובב את הנפש. אין שם אפילו מסמר שיוכל להקל על התאבדות. רצפת העץ ממורטת, לא נקייה. שולחן מלבני ממלא את מרכז החדר. פשטותם של כיסאות הקש הדחוקים סביב השולחן, שמטבעות זהב שחקו את רפידתו, מעידה על אדישות מוזרה למותרות בקרב האנשים האלה, הבאים לגווע כאן על מזבח… הממון והמותרות.

הסתירה האנושית הזאת מתגלה בכל מקום שבו הנפש מגיבה בעָצמה על עַצמה. המאהב רוצה לעטוף את אהובתו במשי, להלביש אותה בבד מזרחי רך, אך רוב הזמן הוא מתייחד עמה על מיטה עלובה. השאפתן חולם שהוא בפסגת השלטון, אך מתבוסס בתוך כך ברפש ההתרפסות. הסוחר מתנוון בירכתי חנות טחובה וממאירה, אך בה בעת הוא מקים לעצמו בית מידות מפואר, שבנו, יורש בטרם עת, יגורש ממנו בצו פינוי שהוציא אח נושה. כללו של דבר, האם קיים דבר מאוס יותר מבית תענוגות? בעיה משונה! האדם, המצוי בעימות תמידי עם עצמו, מרמה את תקוותיו על ידי צרותיו העכשוויות, ואת צרותיו הוא מרמה על ידי עתיד שאינו שייך לו. כך הוא מטביע בכל מעשיו את חותם הרפיון וחוסר ההיגיון. כאן עלי אדמות שום דבר אינו שלם זולת האסון.

כשנכנס הצעיר לאולם כבר היו בו כמה מהמרים. שלושה זקנים קירחים ישבו ברישול סביב השולחן המרופד ירוק. פרצופי הגבס שלהם, אדישים כשל דיפלומטים, הסגירו נפשות שקצו בכול, לבבות ששכחו מזמן איך לרטוט, אפילו כשהם מסכנים את נכסי צאן הברזל של נשותיהם. איטלקי צעיר שחור שׂער, שעורו כעין הזית, נשען בשקט על מרפקיו בקצה השולחן, ונדמה שהוא מקשיב לנבואות הלב הסודיות האלה, הפונות אל המהמר בקריאות הרות גורל: "כן!" "לא!" הראש הדרומי הזה היה אפוף בלהט הזהב והאש. שבעה או שמונה צופים, עומדים על רגליהם, ערוכים כמין שורת יציע, המתינו למחזות שיזמנו להם הטלות הפּוּר, פרצופי השחקנים, תנועת הכסף והֶינֵפֵי המגרפות הקטנות. הבטלנים האלה ניצבו שם, דמומים, חסרי תנועה, דרוכים כמו ההמון בכיכר גְרֶב כשהתליין עורף ראש.

איש גבוה, יובשני, בגדו בלוי, החזיק בידו האחת מחברת ובשנייה חֶרֶט, לסמן בו את הסכומים המוּנָחים על האדום או השחור. הוא היה אחד מאותם נסיכי מוות מודרניים החיים בשולי כל השמחות של תקופתם, אחד מאותם קמצנים נטולי ממון המהמרים במשחק דמיוני, מין משוגע בעל היגיון, המתנחם על סבלותיו באמצעות הזיות ופועל מתוך היִצריות והסיכון שפרחי כמוּרה נוהגים בלחם הקודש תוך שהם מתַרגלים את מילות המיסה. מול הקופה היו גבר או שניים, ספסרים ערמומיים, מומחים לסיכויי ההימור בַּמשחק ודומים לעובדי כפייה משוחררים ששוב אינם פוחדים ממטלות פֶּרך. הם באו לכאן כדי להסתכן בשלושה סיבובים ולגרוף לאלתר את הרווח המשוער שלהם, זה שממנו הם חיים. שני מלצרים זקנים טיילו אנה ואנה באדישות, זרועותיהם שלובות, ומפעם לפעם היו מסתכלים מבעד לחלונות אל הגן, כאילו הם מבקשים להציג לעוברים ושבים את פרצופיהם האטומים, כמין שלט של הבית.

רגע אחרי שהמחלק והקופאי זרקו אל המְשַחקים את המבט החיוור המצמית שלהם ואמרו בקול קפוא: "נא לשחק!", פתח הצעיר את הדלת ונכנס לאולם. השקט נעשה עמוק יותר, אפשר לומר, והראשים נפנו בסקרנות לעבר החדש שמקרוב בא. דבר נורא! הזקנים הקהים, העובדים המאובנים, הצופים ואפילו האיטלקי הלהוט – כולם הרגישו בעָתה סתומה בראותם את הזר. כלום אין אדם צריך להיות אומלל מאוד כדי לזכות ברחמים, חלש מאוד כדי לעורר אהדה או בעל מראה קודר מאוד כדי להרעיד את הנפשות באולם הזה, שבו הייסורים צריכים להיות אילמים, העֱנות רווּייה עליצות והייאוש מנומס ומהוגן? ואכן, משהו מכל אלה היה בהרגשה החדשה שטלטלה את הלבבות הקפואים כשהצעיר נכנס. וכי לא קרה שגם התליינים בכו על הבתולות שראשיהן הבלונדיניים עמדו להיערף בפקודת המהפכה?

כבר במבט ראשון קראו המהמרים בפניו של הטירון איזו תעלומה נוראה. חן עגמומי היה נסוך על תווי פניו הצעירים, ומבטו העיד על מאמצים שכשלו, על אלף תקוות שנכזבו! האדישות הקודרת של מעשה ההתאבדות שיוותה למצח הזה חיוורון עמום וחולני, חיוך מר שִׂרטט קמטוטים בזוויות הפה וסבר הפנים הביע השלמה גמורה, שהכאיבה לעין המתבונן.

איזו גאונות טמירה ריצדה בקרקעית העיניים האלה, המצועפות אולי מחמת עייפות התענוגות. האומנם הייתה זו ההוללות שהטביעה את חותמה המזוהם בדיוקן הנאצל הזה, שהיה פעם טהור ומשולהב ועכשיו הוא מושפל ופגום? הרופאים היו מייחסים, מן הסתם, את העיגול הצהוב שהקיף את העפעפיים ואת האודם שפרח בלחיים לנגעי הלב או הריאות, ואילו המשוררים היו מבקשים לזהות בסימנים האלה את נזקי היֶדע, את עקבותיהם של לילות שהצעיר בילה בעיוּן שקדני לאורה של עששית. ואולם יֵצר אחר – להט קטלני יותר מן המחלה, מַדווה אכזרי יותר מן הלימוד והגאונות – הוא ששינה את הראש הצעיר הזה, כיווץ את השרירים האיתנים האלה, עיקם את הלב הזה, שהאורגיות, הלימודים והמחלה כמעט לא נגעו בו. כשם שאסירים מקבלים בכבוד את פניו של פושע מפורסם כשהוא מגיע לבית הסוהר, כך קידמו כל שֵדי-האדם האלה, המומחים לייסורים, את פניו של סֵבל נורא, של פצע עמוק שמבטם בחן, ועל פי הדרת הלגלוג האילם של הצעיר והדלות האלגנטית של בגדיו זיהו בו את אחד מנסיכיהם.

היה לו אמנם מעיל פראק עשוי בטעם טוב, אך החיבור בין חזייתו לעניבה היה מוקפד מכדי שמישהו יחשוב שהוא לובש כותונת מתחת להן. בידיו, הנאות כידי אישה, ניכר ניקיון מפוקפק: זה יומיים שהצעיר שוב אינו לובש כפפות! אם מחלק הקלפים והמלצרים עצמם נרעדו, הרי זה מפני ששרידי קסם של תום פרחו עדיין בתווי פניו הדקים והעדינים ובשׂערו הזהוב והדליל, המתולתל מטבעו. הקלסתר הזה היה עדיין בן עשרים וחמש, ונדמה שההשחתה שבו אינה אלא תאונה. החיים הרעננים של העלומים התגוששו בו עדיין עם נזקי התאוותנות חסרת האונים. האור והחושך, הרִיק והקיום נאבקו בו וחוללו חן וזוועה בעת ובעונה אחת. הצעיר התייצב כאן כמלאך נטול קרני אורה, מלאך שאיבד את דרכו. שעל כן היו כל המומחים האלה, פרופסורים בדימוס לניוול וקלון, כמו זקֵנה חסרת שיניים שנתקפת רחמים למראה נערה יפה המציעה עצמה לפריצות, קרובים לזעוק אל הטירון: "צא מכאן!" אולם הצעיר הֵיישיר צעד אל השולחן, התייצב לצדו, הטיל בלי חשבון על רפידתו מטבע זהב שהחזיק בידו, וזה התגלגל על השחור. אחר כך, כמו בעלי האופי החזק הסולדים מהיסוסים פלפלניים, שלח אל המחַלק מבט שהיה גם סוער וגם שלֵו.

העניין שעורר הסיבוב הזה היה רב כל כך, שהקשישים נמנעו מלהמר בעצמם. אבל האיטלקי, בלהט תאוותו, נאחז ברעיון שחייך אליו זה עתה והעמיד את ערמת הזהב שלנו כנגד מעותיו של הזר. הקופאי שכח לומר את המשפטים שמרוב שנים כבר הפכו לצעקה ניחרת ובלתי מובנת:

"נא לשחק!"

"המשחק סגור!"

"לא יותר!"

המחלק פרשׂ את הקלפים, ונדמה כי הוא מאחל הצלחה לזה שמקרוב בא, אף-על-פי שבדרך כלל היה אדיש להפסדים או רווחים של המשתתפים בתענוגות האפלים האלה. כל אחד מן הצופים רצה לראות בגורלו של מטבע הזהב הזה דרמה, לראות בו את המערכה האחרונה במסכת חיים נאצלים. עיניהם, שנחו על הקלפים הגורליים, רשפו. אך למרות הדריכות שבה הסתכלו חליפות בצעיר ובקלפים, הם לא יכלו להבחין בשום סימן של התרגשות על פניו הקרים והנואשים.

"אדום זוּג לוקח," הכריז המחלק ברשמיות. מין נחרה עמומה בקעה מחזהו של האיטלקי כשראה את השטרות המקופלים שהשליך לעברו הקופאי צונחים על השולחן בזה אחר זה. אשר לאיש הצעיר, הוא קלט את אסונו רק ברגע שבו הושטה המגרפה הקטנה לאסוף את הנפוליון האחרון שלו. השנהב שלה הפיק חריקה יבשה מן המטבע, שבמהירות של חץ מקשת התגלגל והצטרף אל ערמת הזהב שהתגבהה מול הקופה. הזר עצם קלות את עיניו ושפתיו הלבינו, אך כעבור זמן מה התרוממו שוב עפעפיו, פיו האדים שוב כאלמוג, פניו לבשו ארשת מזויפת של אנגלי שהחיים אינם צופנים לו עוד שום חידה, והוא נעלם – מבלי לבקש לו ניחומים באמצעות מבט קורע לב, מהמבטים שהמהמרים הנואשים זורקים לעתים קרובות בצופים. מה רבים המאורעות הנדחסים למרווח שנייה אחת, מה רבים הדברים הצנוּפים בזריקת קובייה אחת!

"יש להניח שזה היה הכדור האחרון שלו," אמר המחלק בחיוך אחרי רגע של שתיקה, שבמהלכו החזיק את נפוליון הזהב הזה בין אגודלו לאצבע המורה כדי להראות אותו לנוכחים.

"זה חמום מוח שישליך את עצמו לנהר," ענה אחד הקבועים והסתכל סביב במְשַׂחקים, שהכירו כולם זה את זה.

"מילא!" קרא המלצר וצבט לעצמו קמצוץ טבק.

"לו רק חיקינו כולנו את האדון הזה!" אמר אחד הקשישים לעמיתיו והצביע על האיטלקי.

כולם התבוננו בשחקן המאושר, שידיו רעדו בעת שספר את השטרות.

"שמעתי," אמר האיטלקי, "קול שצעק לי באוזן: המִשחק ינצח את הייאוש של הצעיר הזה."

"הוא לא שחקן," המשיך הקופאי, "אחרת היה מחלק את הכסף שלו לשלוש מנות כדי לתת לעצמו יותר סיכויים."

הצעיר יצא בלי לדרוש את כובעו, אבל כלב השמירה הזקן, שראה את מצבו הגרוע של הסמרטוט המרופט, החזיר לו אותו מבלי לומר מילה. המשַׂחֵק החזיר את הפתק בתנועה מוכנית וירד במדרגות כשהוא שורק את di tanti palpitiי[3] ברפיון כזה, שהוא עצמו כמעט לא שמע את הצלילים הענוגים.

בתוך זמן קצר מצא עצמו תחת הסטיו של הפָּלֶה-רויאל. הלך עד רחוב סנט-אונורה, המשיך דרך הטוּילֶרי וחצה את הגן בפסיעות מהוססות. הוא צעד כמו באמצע מדבר, נתקל באנשים שלא ראה כלל ומבעד לסאון ההמון שמע רק קול אחד: קולו של המוות. הוא היה אבוד בשרעפים מקהים את הדעת, דומים לאלה שהיו אופפים בעבר את הפושעים כשהובילו אותם בעגלה מהיכל הצדק אל כיכר גְרֶב, אל הגרדום ההוא שהאדים מכל הדם שנשפך מאז 1793.[4]

בהתאבדות יש משהו – איני יודע מה בדיוק – נשגב ומזרה אימה. רבים נופלים בלי להסתכן, כמו ילדים הנופלים מגובה נמוך מכדי להיפצע. אבל כשאדם גְבַהּ קומה מתרסק, סביר שהגיע מגובה רם למדי, שהתרומם עד השמים וראה שם איזה גן עדן נעול וחתום. כמה אכזריות צריכות להיות הסערות המכריחות בני אדם לבקש להם שלוות נפש מלוע אקדח. מה רבים הכישרונות הצעירים השרויים לבדם באיזו עליית גג, נמקים וגוועים מפני שבין מיליון יצורים, בתוך המון שְׂבַע זהב ומשועמם, אין להם ידיד, אין להם אישה מנחמת.

לנוכח המחשבה הזאת לובש מעשה ההתאבדות ממדי ענק. בין מוות מרצון ובין התקווה הפורה, שקולה הוא שקרא לצעיר לבוא לפריז, רק אלוהים יודע אילו סערות התחוללו: התגוששויות בין תפיסות כאלה ואחרות, פסוקי שירה שנזנחו, התקפי ייאוש וזעקות חנוקות, ניסיונות שווא ויצירות מופת שלא זכו לבוא לעולם. כל התאבדות היא שיר נשגב של תוגה. היכן באוקיינוס הספרויות תוכלו למצוא ספר שמסוגל לצוף מעל הגלים ולהתחרות בגאוניותו בכרוניקה העיתונאית הזאת:

אתמול, בשעה ארבע, השליכה אישה צעירה את עצמה מגשר האמנויות אל מימי הסֶן.

מול הלקוניוּת הפריזאית הזאת מחוויר הכול – מחזות התאטרון, הרומנים, אפילו שער הספר העתיק: קינות מלך קָאֶרנָוָן הנאדר שילדיו הטילוהו לבור הכלא, שריד אחרון מסֵפר שאבד ועצם הקריאה בו הזילה דמעות מעיניו של סְטֶרן, זה סטרן שבעצמו נטש את אשתו וילדיו.[5]

הזר נתקף אלף מחשבות דומות, שחלפו פיסות-פיסות בנשמתו, כמו דגלים קרועים המרפרפים במרכזו של שדה קרב. אם פרק מעליו לרגע את עול תבונתו וזיכרונותיו כדי להיעצר מול פרחים, שראשיהם התנועעו מעדנות ברוח הקלה במשטחי הירק רחבי הידיים, נתקף מיד רטט של חיים שהתקוממו עדיין תחת רעיון ההתאבדות המעיק, הרי כשנשא עיניו למרום ראה שם עננים אפורים, משבי רוח טעוני עצב, אווירה כבדה – וכל אלה יעצו לו למות בכל זאת. הוא שם פניו לגשר רויאל והרהר בפנטזיות האחרונות של קודמיו. הוא חייך כשנזכר שהלורד קָסלריי[6] מילא את הנחוּת מבין הצרכים האנושיים בטרם שיסף את גרונו ושאיש האקדמיה אוֹזֶ'ה הלך להביא את קופסת הטבק שלו, להריח קמצוץ בעודו צועד אל מותו. עוד הוא מנתח את המוזרויות האלה ותוהה עליהן בינו לבינו, נדחק הצעיר אל מעקה הגשר כדי לאפשר לסַבָּל מהשוּק לעבור. מחמת החיכוך הלבין שרוולו קלות, והצעיר הפתיע את עצמו כשניער בקפידה את האבק. משהגיע לנקודת הראשה של קמרון הגשר, הסתכל במים והבעת קדרות על פניו.

"מזג אוויר גרוע לטביעה," אמרה לו בצחוק אישה זקנה אחת, לבושה בלואים. "היא מלוכלכת וקרה, הסֶן!"

הוא השיב לה בחיוך מלא תום, שהעיד על אומץ הלב ההזוי שלו. אך לפתע נרעד כי ראה במרחק, על רציף הטוּילֶרי, את הצריף שכתובת נישאת מעליו, ומילים רשומות עליה באותיות שגובהן רגל אחת: עזרה לטבועים. בעיני רוחו ראה עכשיו את מר דָשוֹ חמוש בָּעזרה לזולת שלו,[7] מניף בכל עוז את משוטיו הצדקניים, המנפצים את גולגולותיהם של הטבועים שלרוע מזלם צפו ועלו אל פני המים. הוא דימה לראות את מר דשו מקבץ סביבו את הסקרנים, מחפש רופא, מכין את החיטוא שלאחר המוות. הוא קרא את הספדי העיתונאים שנכתבו בין עינוגי נשף לבין חיוכה של רקדנית ושמע את צלצול המטבעות שמושל מחוז הסֶן עתיד לשלם לשייטים שיִמשו את ראשו. כשהוא מת הוא שווה חמישים פרנק, אך בעודו בחיים הוא אינו אלא איש מוכשר שאין לו פטרון, אין לו חברים, אין לו מזרן להניח עליו את ראשו, אין לו תופים שיהדהדו את שבחו – אפס חברתי מושלם, חסר תועלת למדינה, שלא נדאגה בגינו כלל ועיקר. מוות לאור היום נראה לו נתעב, והוא החליט למות בלילה כדי שיוכל לספק גופה לא מפוענחת לחברה הזאת, שלא ידעה להכיר בגדולת חייו. הוא המשיך אפוא בדרכו ושם פניו לרציף ווֹלטֵר, צועד בהילוך הנינוח של מובטל שרוצה להרוג זמן.

כשירד במדרגות שבסוף מדרכת הגשר, בפינת הרציף, נדרך למראה הספרים שהיו מוצגים על המעקה. לא היה חסר הרבה שיתמקח על כמה מהם. הוא התחיל לחייך, החזיר במין השלמה את ידיו לכיסי מכנסיו וכבר עמד ללבוש שוב את חזותו נטולת הדאגה, שנימת בוז קר נמסכה בה, כשהופתע פתאום לשמוע כמה מטבעות מצלצלים, דנדון מדהים בעליל, בקרקעית הכיס שלו. חיוך של תקווה האיר את פניו, גלש משפתיו אל קווי פניו, אל מצחו, הצהיל משמחה את עיניו ואת לחייו הקודרות. זיק האושר הזה דמה לשלהבות המלחכות את שרידיו של נייר שהאש כבר איכלה. אך גורל הקלסתר היה כגורלו של הרמץ השחור: הוא הקדיר שוב ברגע שהזר חילץ במהירות את ידו מן הכיס והבחין בשלושה מטבעות נחושת.

"הה, אדוני הטוב, la carita! La carita! Catarina!י[8] סוּ קטן אחד לקנות לחם!"

מנקה ארובות צעיר שפרצופו התָפוּח שחור, גופו חום מִפּיח ובגדיו קרועים הושיט את ידו אל האיש הזה, לקרוע ממנו את מעותיו האחרונות.

במרחק שני צעדים מן האיש קטן הקומה הזה, בן חבל סָבוּאָה, עמד קשיש אחד – אביון מחפיר, ידוע חולי ומיוסר, בבגד נתעב של אריג מחורר – שפנה גם הוא אל הזר ואמר לו בקול עבה ועמום:

"אדוני, תן לי מה שרק תרצה, אתפלל לאלוהים עליך…" אך כשהצעיר הסתכל בקשיש, השתתק האחרון ולא ביקש עוד דבר, אולי מפני שזיהה בדיוקן הנכאים הניבט אליו אותות מצוקה קשה אפילו משלו.

"La carita! La carita!"

הצעיר זרק את מטבעותיו הקטנים אל הילד ואל הזקן העני ומיד עזב את המדרכה וצעד לעבר הבתים. הוא לא יכול לסבול יותר את מראהָ הנוקב של הסֶן.

"נתפלל לאלוהים שתזכה לאריכות ימים," אמרו לו שני הקבצנים.

כשהגיע אל חלון הראווה של סוחר תחריטים עתיקים, נתקל האיש, הקרוב למות, באישה צעירה שירדה ממרכבה הדורה. הוא התבונן בעונג בברייה הקסומה הזאת, שבד הסָטֶן של כובעה האלגנטי עָטַר מסגרת הרמונית לפניה הצחורים. גזרתה התמירה ותנועותיה הנאות שבו את לבו. שמלתה, שמִדרַך המרכבה הפשיל קלות, חשפה לעיניו רגל שחמוקיה העדינים הסתמנו מבעד לגרב לבן, מהודק היטב. האישה הצעירה נכנסה לחנות, קנתה שם אלבומים אחדים וכמה אוספי ליתוגרפיות. היא שילמה תמורתם במטבעות זהב אחדים, שהתנוצצו והצטלצלו על הדלפק.

הצעיר, שהשתהה על מפתן החנות והֵשׂים עצמו מתבונן בתחריטים המוצגים בחלון, שלח ביפהפייה האלמונית את המבט החודר ביותר שגבר יכול לשלוח, ובתמורה קיבל מבט אדיש של הרף עין, מן המבטים שמטילים באקראי בעוברים ושבים. מבחינתו הייתה כאן פרֵדה מן האהבה, פרֵדה מן האישה! אבל השאלה הזאת שלו, תהִייה אחרונה ורבת-עָצמה, לא הובנה כלל, לא הרטיטה את לבה של האישה קלת הדעת, לא גרמה לה להסמיק ואף לא להשפיל את עיניה. מה הייתה בשבילה השאלה הזאת? עוד אות הערצה, עוד תשוקה שעוררה ואשר תגרום לה לומר עם ערב את המשפט המתוק "נראיתי טוב היום".

הצעיר עבר במהירות לחלון ראווה אחר, ואפילו לא הסתובב כשהאלמונית עלתה שוב אל מרכבתה. הסוסים יצאו לדרך, והתמונה האחרונה הזאת, תמונת השפע וההדר, הלכה והתעממה כפי שעומדים חייו להתעמם. בצעד עצֵב פסע לאורך החנויות ובחן בחוסר עניין את דִגמֵי הסחורות. כשנגמרו החנויות סקר במבטיו את מוזאון הלובר, את בניין האקדמיה, את צריחי כנסיית נוטר-דם, את המגדלים של היכל הצדק, את גשר האמנויות. נדמה לו שמבני הפאר האלה עוטים על עצמם קלסתר עצוב ומשָקפים את גוני האפור של הרקיע, שהתבהרויותיו הנדירות שיוו חזות מאיימת לפריז, הנתונה – כמו אישה יפה – לגחמות שרירותיות של כיעור ויופי. הנה כי כן, הטבע עצמו חבַר למזימה של שיקוע הצעיר הזה, הנוטה למות, באקסטזה של כאב. הוא היה לכוד בציפורניה של העָצמה הממארת הזאת, שמלאכת ההרס שלה נישאת על גבי הנוזל הזורם בעצבינו, והרגיש איך גופו הופך בבלי דעת למשהו נוזלי, חסר ממשות. חיבוטי התוגה האלה עברו אותו כגלים, וגרמו לו לראות את הבניינים והאנשים מבעד לערפל שהכול מתנחשל בו. הוא רצה לפטור את עצמו מן הריטוטים שהתגובות הגופניות הטבעיות חוללו בנפשו ושם פעמיו אל חנות לממכר עתיקות, בכוונה לספק כך מזון לחושיו או להמתין שם ללילה תוך משא ומתן על קניית חפצי אמנות. זה היה, אפשר לומר, מין חיפוש אחר אומץ לב ובקשה למחווה חמימה, מן המחוות שמבקשים הפושעים המפקפקים בכוחם להגיע עד הגרדום. אבל המודעות למותו הקָרֵב החזירה לצעיר לזמן מה תעוזה כשל דוכסית ששני מאהבים לה, והוא נכנס לחנותו של סוחר השכיות, ארשת נינוחה על פניו ועל שפתיו חיוך קפוא, כשל שיכור. וכי אינו שיכור מן החיים, או אולי מן המוות? אך בחלוף רגע צנח בחזרה אל הסחרחורות שלו, ושוב ראה את הדברים כשהם צבועים בגוונים מוזרים או זעים בתנועה קלה, שעיקרה מן הסתם אי-הסדירות של מחזור הדם שלו, שרֶגע רתח וביעבע כמפל ורֶגע שקט ותָפַל כמים פושרים. הוא רצה לבקר ברחבי החנות רק כדי לבדוק אם אין בה אי-אלו חפצים נדירים הנושאים חן בעיניו. נער צעיר שפניו רעננים ותפוחים, שׂערו אדמוני ולראשו כובע מצחייה מפרוות לוטרה הפקיד את השמירה על החנות בידי איכרה זקנה, מין קַלִּיבָּן נשי, שהייתה עסוקה בניקוי כּוֹפָח מלאכת מחשבת מבית היוצר של בּרנר דה פָּליסי.[9] אחר כך, בארשת של אדישות גמורה, אמר הנער לזר:

"תראה, אדוני, יש לנו למטה רק דברים רגילים למדי. אבל אם תרצה לטרוח לעלות לקומה הראשונה, אוכל להראות לך מומיות יפהפיות מקהיר, קדֵרות חרס משובצות, פסלי הובנה, פריטי רנסנס אמתיים שהגיעו לא מזמן והם יפהפיים."

במצב הנורא שהאלמוני היה נתון בו, נדמו לו הלהג הזה של מורה הדרך והמשפטים האלה, המסחריים באופן מטופש, כקִנטורים עלובים שאנשים צרי אופק רוצחים באמצעותם גאון. אולם האלמוני, שנשא את צלב ייסוריו עד הסוף, נראה כמי שמקשיב למדריך שלו וענה לו בתנועות או במילים חד-הברתיות. אך לאט-לאט, כמבלי משים, הצליח לכבוש לעצמו את זכות השתיקה, וכך יכול היה להתמסר בלי חשש להרהוריו האחרונים, שהיו נוראים. הוא היה משורר, ונשמתו מצאה לה כאן באקראי כַּר עצום ורחב ידיים: הוא עמד לראות את עצמותיהם היבשות של עשרים עולמות.

במבט ראשון הציגו לו חדרי החנות תמונה מבולבלת, שבה התנגשו כל היצירות האנושיות והאלוהיות אלה באלה. תנינים, קופים, פוחלצים של נחשי בואה מחייכים אל חלונות צבעונין של כנסייה – כל אלה נראו כאילו הם רוצים לנשוך פרוטומות, לרדוף אחרי שכיות לַכָּה או לטפס על נברשות. אגרטל סֶוְר, שמדאם ז'קוטו[10] ציירה עליו את נפוליון, ניצב סמוך לספינקס שהוקדש לפרעה-סּנוּסֶרתּ.[11] ראשית העולם ומאורעות האתמול התערבבו כאן בחביבות מגוחכת. שַפּוּד צלייה היה מונח על מגש שנועד ללחם הקודש, חרב רפובליקנית על רובה אַרקֶבּוּז מימי הביניים. מדאם די בּארי, בציור פסטל של לה-טוּר,[12] כוכב על ראשה, עירומה ואפופת ענן, נראתה כאילו היא מתבוננת בתשוקה בנרגילה אינדיאנית, מנסה לנחש מה תועלת יש בספירלות שהסתלסו לעברה כנחשים.

כלי מוות – פגיונות, אקדחים משונים, כלי נשק סודיים – היו מוטלים בערבוביה בחברת כלי חיים – קעריות מרק מפורצלן, צלחות מסקסוניה, ספלים מזוגגים מסין, ממלחות עתיקות, קופסאות ממתקים פאודליות. ספינת שנהב הפליגה במפרשים תְפוחים על גבו של צב דומם. משאבת אוויר ניקרה את עינו של הקיסר אוגוסטוס, ששמר על קור רוח מלכותי. כמה וכמה דיוקנאות של פרנסי קהילה צרפתים, ראשי ערים הולנדים, חסרי התחשבות כאן כמו שהיו בימי חייהם, התנשאו מעל לתוהו ובוהו הזה של העתיקות, ושיגרו אליו מבט חיוור וקר.

נדמה שכל אחת מארצות תבל הביאה לכאן פיסות אלה או אחרות של מדעיה, דוגמית זו או אחרת של אמנויותיה. זאת הייתה מין מזבלה פילוסופית ששום דבר לא חסר בה: לא מקטרת השלום של האינדיאני, לא האנפילאה הירוקה-זהובה של ההרמון, לא היָטָגָן של המוּרי, לא האליל של הטטרי. היו שם אפילו חריט טבק של חייל, גביע קודש של כומר, נוצות שפיארו פעם כֵּס מלוכה. שלל השתקפויות מוזרות, שמקורן בבלבול בין גוונים ובניגוד חריף בין זהרורים למחשכים, אף השליטו אלף תעתועים של אור על המראות המפלצתיים האלה. האוזן דימתה לשמוע צעקות שנקטעו, הראש דימה לקלוט מחזות תאטרון בלתי גמורים והעין דימתה להבחין בנגוהות שלא עומעמו היטב. ולבסוף, אבק עיקש הטיל את צעיפו הדק על כל החפצים, שזוויותיהם הנכפלות ופיתוליהם הרבים יצרו רשמים ציוריים ביותר.

האלמוני השווה תחילה את שלושת החדרים האלה – עמוסי התרבות, הפולחנים, האלוהויות, יצירות המופת, המלכויות, ההוללויות, ההיגיון והשיגעון – לראי מרובה פֵּאות שכל אחת מהן מייצגת עולם. אחרי הרושם המעורפל הזה רצה הצעיר לבחור את עינוגיו, אך מרוב הסתכלות, מחשבה וחלום, הוא נתקף קדחת עזה, שנבעה אולי מן הרעב ששאג בקרביו. מראיהן של הוויות רבות כל כך, לאומיות או פרטיות, שבני האנוש ששרדו מהן היו עדות להן, המם לבסוף את חושיו של הצעיר. התשוקה שדחפה אותו לתוך החנות מוצתה: הוא יצא מחיי המציאות, עלה בהדרגה לעבר עולם אידאלי, הגיע אל הארמונות המכושפים של האקסטזה, ושם נראה לו היקום פיסות-פיסות, אפוף לשונות אש, כמו חזיונות העתיד האחוזים בלהבות שחלפו בימי קדם מול עיניו של יוחנן הקדוש באי פתמוס.

המון דמויות מיוסרות, חינניות ואיומות, מעורפלות וצלולות, חשוכות ומוארות, רחוקות וקרובות, קמו מול עיניו – ריבואות-ריבואות, סיעות-סיעות, דורות-דורות. מצרים, נוקשה ומסתורית, התרוממה מֵחולותיה, מגולמת בידי מומיה שרצועות שחורות מלפפות אותה. אחר כך היו אלה הפרעונים, שקברו עמים שלמים כדי לבנות לעצמם קבר. ומשה ובני ישראל, והמדבר: הצעיר ראה מול עיניו את כל העולם העתיק עוטה הוד. דמות מפוסלת בשיש, רעננה ומשובבת, ישובה על עמוד מעשה מקלעת, בוהקת בלובנה, דיברה אתו על מיתוסים של תאווה וחמדה של יוון ושל אִיוֹניה. אהה! מי לא היה מחייך כמוהו למראה הנערה השחומה המחוֹללת על רקע אדום בתוך החרסית המעודנת של ארגטל אטרוסקי, מול האל פריאפוס שלפניו היא קדה, צוהלת ושמחה? למראה מלכה לטינית מלטפת באהבה את בת דמותה האגדית? גחמות רומא הקיסרית נשמו כאן במלוא עצמתן והציגו לעין כול את המרחץ, המשכב, התמרוקים של איזו יוליה שאננה, מהורהרת, מחכה לטריבולוס שלה. ראשו של קיקרו, חמוש בכוחם של קמֵעות ערביים, העלה את זיכרונות רומא החופשית ופרשׂ לפני הצעיר את מגילותיו של טיטוּס ליוויוּס. הצעיר התבונן ב-Senatus populsque romanus:י[13] הקונסול, שומרי הראש, הטוגות ששוליהן ארגמן, קרבות הפורום, העם המלא חֵמה – כל אלה צעדו לאטם מול עיניו כמו דמויות ערפליות בחלום.

לבסוף השתלטה רומא הנוצרית על התמונות האלה. ציור אחד פתח את השמים, והצעיר ראה שם את הבתולה מריה שקועה בתוך ענן זהב, מוקפת מלאכים, מאפילה על זיו החמה, מקשיבה לתלונות האומללים שחַווה זו, שנולדה מחדש, מחייכת אליהם בארשת רוך. כשנגע בפסיפס שהוכן מלַבּות שונות של הווזוּב והאֶטנה, התעופפה נפשו אל תוך איטליה החמה והפראית: הוא נכח כביכול באורגיות של בית בּוֹרג'ה, שוטט בהרי האַבּרוּצי, נכסף לאהבות האיטלקיות, השתוקק אל הפרצופים הלבנים ואל העיניים השחורות המוארכות.

כשראה פגיון מימי הביניים, שקַתו חרותה בתבנית תחרה והחלודה שעלתה בלהבו דומה לכתמי דם, נרעד למחשבה על הרפתקאות ליליות שנקטעו בחרבו הקרה של בעל. הודו והדתות שלה קמו לחיים באליל חבוש כובע מחודד, מחופה מעוינים בולטים. הוא היה מעוטר בפעמונים קטנים, לבוש זהב ומשי. ליד הפסלון הדחלילי הייתה מוטלת מחצלת, יפה כמו הרקדנית שהתגלגלה עליה פעם, והיא הדיפה עדיין את ניחוחות עץ האלמוג. מפלצת סינית שעיניה נותרו עקומות, פיה מעוקל ואיבריה מעוותים, הסעירה את הנפש בהמצאות של עם שעָיַיף מן היופי החד-גוני והוא מוצא לו תענוגות בל ישוערו בשִפעה של צורות כעורות.

מִמלחה שיצאה מסדנאותיו של בֶּנוֶונוטו צ'ליני[14] החזירה את הצעיר אל חיק הרנסנס, לעידן שבו פרחו האמנויות והמתירנות, שליטים התענגו על עינויים, וחשמנים שכבו בזרועותיהן של נשות חצר וגזרו פרישות על הכמרים הפשוטים. הוא ראה את כיבושי אלכסנדר הגדול על גבי תגליף, את מעשי הטבח של פיסארו[15] על רובה פתיל עתיק, את מלחמות הדת הפרועות, הרותחות, האכזריות – בעומקה של קסדה. תמונות שׂוחֲקות של האבירוּת בצבצו אז מתוך שריון ממילאנו, משובץ להפליא וממורק למשעי, שעיני אביר נודד נוצצו עדיין מתחת למִצחה שלו.

האוקיינוס הזה של רהיטים, המצאות, אפנות, יצירות, חורבות, כמו חיבר לצעיר שיר, פיוט שאין לו סוף. צורות, צבעים, מחשבות – הכול שב כאן לחיים. אבל שום דבר שלם לא הוצע לנפש. המשורר היה צריך להשלים את הסקיצות של הצייר הגדול שיצר את פָּלֶטַת הצבעים העצומה הזאת, לוח שאין-ספור תקלות של החיים האנושיים נִזרו עליו בשפע, בבוז. אחרי שקנה לעצמו אחיזה בעולם, אחרי שראה ארצות, עידנים, משטרים, חזר האיש הצעיר למַסְכות חיים אישיות. הוא שב להיות בן אנוש ונאחז בפרטים תוך שהוא הודף מעליו את חיי האומות, מפני שיש בהם מעמסה כבדה מדי לאדם יחיד.

במרחק מה ישן ילד עשוי שעווה שניצל מסדנת העבודה של רוּיש,[16] והיצור המקסים הזה הזכיר לצעיר את השמחות שחווה בשנותיו הראשונות. למראהו ההדור של אבנט בתולי של איזו נערה מטהיטי שִׂרטט לו דמיונו הלוהט את החיים הפשוטים של הטבע, את העירום הטהור של הצניעות האמתית, את מנעמי העצלות הטבעית כל כך לאדם – מנת חיים שלמה ושלֵווה על גדת פלג רענן וחולמני, תחת שיח בננה שופע פרי מגדים, ללא עמל אדם. אך פתאום – בפרץ השראה נוכח צבעי הצֶדֶף של אלף קונכיות, בהתלהבות מול אי-אלו אלמוגים שהדיפו ריח סחופת, אצות וסופות אטלנטיות – נעשה שודד ים ועטה על עצמו את שירת האימים הטבועה בתפקידה של לארה.[17]

הלאה משם הביט בהערצה במיניאטורות העדינות, בערבסקות התכלת והזהב שעיטרו איזה ספר תפילות יקר, כתוב ביד – ובתוך כך שכח את טלטלות הים. מחשבת שַלווה עִרסלה אותו קלות והוא חזר אל הלימוד והחֵקר, עורג אל החיים המדושנים של הנזירים – חיים פטורים מביעותי הצער, פטורים מן התענוגות – והוא שכב לישון בירכתי תא קטן והביט מבעד לחלונות הקמורים על הכָּרים, היערות והכרמים של המנזר שלו. בעמדו מול כמה ציורים של טֶניֶרס[18] נדמה לו שהוא עומס על גבו את אפוד החיילים ואת ענוּת האוּמנים. הוא התאווה לחבוש את המצנפת המלוכלכת והמפויחת של הפלֶמים, להשתכר מבירה, לשחק אתם קלפים, והוא חייך אל איכרה שמנה שכרסתנותה מצודדת. הוא נרעד כשראה סופת שלג בציור של מייריס[19] ונאבק בראותו קרָב פרי מכחולו של סלבטור רוזָה.[20] הוא ליטף טומהוק מאילינוי, וחש בעליל את מגע האזמל של הצֶ'רוקי על קרקפתו. הוא התפעם למראה רוּבּאבֶּה בעל שלושה מיתרים והפקיד אותו בידיה של בעלת ארמון, הוא התענג על הרומנסה המלודית שלה והצהיר באוזניה על אהבתו, בערב, ליד אח גותית, באפלולית שמבט הסכָּמה שלה תעה ואבד בה. הוא נאחז בכל ההנאות, החזיק בכל היגונות, נטל לו את כל נוסחאות הקיום, ובתוך כך פיזר את חייו ורגשותיו על חזיונות התעתועים של הטבע הזה, הציורי והריק. והוא פיזר אותם ביד כה רחבה, שקול צעדיו הדהד בנשמתו כמו צליל רחוק מעולם אחר, כמו שהמולת פריז מגיעה אל צריחי הנוטר-דם.

כשעלה בגרם המדרגות הפנימי שהוביל אל אולמות הקומה הראשונה, ראה כמה שלטי גיבורים, שריוני אבירים, תיבות קודש מגולפות, דיוקנאות עץ תלויים על הקירות, מונחים על כל אחת מן המדרגות. צורות שונות ומשונות ובריות מופלאות, מצויות על גבול החיים והמוות, הלכו בעקבותיו, והוא צעד כבתוך קסמיו של חלום בהקיץ. לבסוף הגיע לכלל פקפוק בעצם קיומו, והפך להיות כאחד החפצים המשונים האלה, לא חי ממש ולא מת לגמרי. כשנכנס לאולמות החדשים של החנות פנה היום לערוב, אך נדמה כי ממילא אין באור שום תועלת לאוצרות נוצצי הכסף והזהב שהיו מוטלים שם בערמות.

גחמות יקרות ביותר של בזבזנים שמתו בעליות גג עלובות אחרי שאיבדו מליונים היו חלק מן השוּק רחב הידיים הזה, בָּזָר של שיגיונות אנושיים. מערכת כלי כתיבה שפעם שילמו תמורתה אלף פרנק ואחר כך מכרו אותה תמורת מאה סוּ הייתה מוטלת לצד מנעול סתרים שמחירו הספיק בשעתו לפדות מלך משביו. כאן נגלתה הגאונות האנושית בכל הדרת עֱנותה, בכל תפארת קטנוניותה הענקית. שולחן הובנה, מלאכת מחשבת אמנותית, מגולף על פי מתווים של ז'אן גוּז'וֹן,[21] שעלה פעם כמה שנות עמל, נרכש מן הסתם במחיר של עץ להסקה. תיבות יקרות ורהיטים שידי פיות עשאום היו מגובבים שם ככלים אין חפץ בם.

"יש לך כאן מליונים," נזדעק הצעיר כשהגיע לחדר האחרון בשרשרת אולמות מוזהבים ומקושטים בתגליפים מעשה ידי אמנים מן המאה שעברה.

"תגיד מיליארדים," ענה הבחור השמן, תפוח הלחיים. "אבל זה עוד כלום. עלה לקומה השלישית ושם תראה!"

האלמוני הלך בעקבות מורה הדרך שלו והגיע לאולם רביעי, שם, מול עיניו העייפות, חלפו זה אחר זה כמה ציורים של פּוּסן, פסל נפלא של מיכּלאַנגֶ'לוֹ, כמה תמונות נוף מרהיבות של קלוד לורן, ציור אחד של חריט דאו, שדמה לעמוד מסֵפר של סטרן, ציורים של רמברנדט, של מוּריליוֹ, של ולסקס – קודרים וצבעוניים כמו שיר של לורד בַּיירון. ואחר כך תבליטים עתיקים, גביעי בָּרֶקֶת, אבני שוהם יפהפיות!… קיצורו של דבר, היו שם די עבודות לעורר מיאוס מן העבודה, יצירות מופת בגודש שיכול להשניא את האמנויות ולהמית את ההתלהבות. הוא הגיע אל מול מדונה של רפאל, אך לבו כבר היה גס ברפאל. דמות אחת של קוֹרֶג'ו שביקשה את מבטו אפילו לא זכתה בו. הוא ראה אגרטל שַחם עתיק שערכו לא יסולא בפז: פיתוחיו המעוגלים ייצגו את הפריצות הפרועה ביותר, המופקרת עד גיחוך, בכל החנגאות הרומיות. האגרטל הזה, שהיה מן הסתם אחד מתענוגותיה של קורין זו או אחרת,[22] הצליח בקושי לסחוט ממנו חיוך. שרידיהן של חמש מאות שנים נעלמות החניקו אותו, כל המחשבות האנושיות האלה החליאו אותו, הפאר, ההדר והאמנויות קטלו אותו, ועומס הצורות האלה, הקמות לתחייה, דומות למפלצות שאיזה שֵד קנטרן הוליד תחת כפות רגליו, הכריע אותו. הוא עמד למבחן שאין לו סוף.

נפש האדם – הדומה בגחמותיה לכימיה המודרנית, המשחזרת את הבריאה באמצעות גז – כלום אין היא יוצרת בעצמה תרכובות רעל נוראות באמצעות ריכוז מהיר של תענוגותיה, כוחותיה או רעיונותיה? כלום אין אנשים רבים גוועים תחת מכת הברק של איזו חומצה מוסרית שנשפכה פתאום לתוך הווייתם הפנימית?

"מה יש בתיבה הזאת?" שאל הצעיר כשהגיע לחדר גדול, מצבור אחרון של הדר, של מאמצים אנושיים, של מקוריות, של אוצרות, וביניהם הצביע על תיבה רבועה גדולה, עשויה עץ הובנה, שהשתלשלה ממסמר, קשורה בשרשרת של כסף.

"אה! לאדון יש המפתח שלה," אמר הבחור השמן בארשת של מסתורין. "אם רצונך לראות את הדיוקן הזה, אני מוכן ברצון להסתכן ולהודיע לאדון."

"להסתכן?!" שאל הצעיר. "וכי אדונך נסיך?"

"אין לי מושג," ענה הבחור.

השניים הסתכלו זה בזה רגע, משתאים שניהם. אחרי שפירש את שתיקתו של האלמוני כבקשה, הניח לו השוליה ועזב את החדר.

האם צללתם אי-פעם אל המרחבים העצומים של החלל והזמן בעת שקראתם בספרי הגאולוגיה של קוּבְיֶה?[23] ובעודכם נסחפים בגאונותו, האם ריחפתם מעל התהום האין-סופית של העבר כאילו ידו של רב-מג תומכת בכם? כשמגלים, פרוסה אחר פרוסה, שכבה אחר שכבה, מתחת למחצבות האבן של מונמרטר או בסלעי הצפחה של אוּרל, את החיות ששרידיהן המאובנים שייכים לתרבויות של לפני המבול, הנפש מתבהלת כי היא רואה מבעד לאלה מיליארדי שנים, מיליוני עמים שהזיכרון האנושי החלש והמסורת האלוהית הבלתי נכחדת שכחו, ואפרם הנערם על פני כדור הארץ שלנו יוצר את שתי אמות האדמה שנותנות לנו לחם ופרחים. וכי קוביה אינו המשורר הגדול ביותר של זמננו? לורד ביירון אמנם חולל כמה סערות נפש באמצעות מילים, אבל חוקר הטבע האלמותי שלנו הֶחיה עולמות באמצעות עצמות שהלבינו, שִחזר, כמו קדמוס, ערים שלמות באמצעות שיניים,[24] אִכלס מחדש, באמצעות אי-אלו שברי פחם, אלף יערות בכל מסתרי הזואולוגיה, גילה מחדש אוכלוסיות של נפילים בטֶלף של ממותה. הדמויות האלה מזדקפות, גדֵלות וממלאות אזורים מתוך תואַם הרמוני עם קומת הענק שלהן. קוביה הוא משורר של סְפָרות, הוא נשגב כשהוא מציב אפס על יד שבע. הוא מעיר את הרִיק מבלי להגות מילים בעלות קסם מלאכותי, מחטט ברגב של גבס, מבחין שם בטביעת צורה כלשהי וצועק אליך: – ראה! ואז, בבת-אחת, השַיש ניעור לחיים, המוות עצמו קם לתחייה, והעולם נפרשׂ לרווחה! אחרי אין-ספור שושלות של יצורי ענק, אחרי גזעים של דגים ושבטים של רכיכות, מגיע סוף-סוף המין האנושי, תוצר מנוּוָן של טיפוס נאדר שהבורא אולי ניפץ לרסיסים. המבט האלוהי, מבט הצופה אל העבר, מחמם את בני האדם האלה, דלֵי השלד, שנולדו מן האתמול, ועכשיו הם יכולים לחצות את התוהו ובוהו, לפזם שיר הלל שאין לו סוף ולצייר לעצמם את עבָרו של היקום כמין אפוקליפסה קדמונית. אל מול התחייה המזוויעה הזאת שנולדה מקולו של יחיד – הפירור שמפֵּרותיו אנו אוכלים בתוך האין-סוף הזה שאין לו שם, המשותף לכל הספֵירות, זה שאנחנו מכנים הזמן – רגע החיים הזה מעורר בנו רחמים. אנחנו מחוצים תחת כובד משקלו של עולם גדול כל כך העומד בחורבנו ושואלים את עצמנו מה טעם בתהילות שלנו, בשנאות שלנו, באהבות שלנו, והאם כדאי לסבול את תלאות החיים כדי להפוך בסופו של דבר לאיזו נקודה בלתי מושגת בתוך העתיד? נעקרנו מן ההווה ואנחנו בחזקת מתים. מתים, עד שהמשרת האישי שלנו ייכנס ויאמר לנו: "הגברת הרוזנת השיבה שהיא מחכה לאדוני!"

הנפלאות שמראיתן פרשׂה זה עתה לעיני הצעיר שלנו את כל פלאי היצירה של העולם הנגלה הכניסו אל נשמתו את הדיכאון שההתבוננות המדעית במעשי היצירה של העולם הנסתר מחוללת אצל הפילוסוף. יותר מאי-פעם שאל את נפשו למות. הוא צנח על כֵּס שנהב של שופט רומאי והניח למבטיו לנדוד דרך חזיונות התעתועים של התצפית הגדולה הזאת על העבר. התמונות אוֹרוּ, ראשי המדונות חייכו אליו, והפסלים נצבעו בגוונים של חיים מדומים. בחסות הדמדומים החלה לפזז הסופה הקודחת שתססה במוחו המנופץ, ויצירות האמנות החלו להתנועע ולהסתחרר מול עיניו. כל דחליל ירה לעברו את ההעוויה המפלצתית שלו, ועפעפי האנשים המוצגים בציורים הושפלו על עיניהם כדי לרענן אותן. כל אחת מן הצורות האלה נרעדה, ניתרה, ניתקה ממקומה בכבדות, בקלילות, בחן או בפתאומיות, הכול על פי מנהגיה, אופייה והחומר שממנו נוצקה. זה היה מחול שדים מסתורי, ראוי לחזיונות שראה הדוקטור פאוסטוס על הר בּרוֹקן.[25] אבל התופעות האופטיות האלה, שנולדו מן העייפות, מן המתח של כוחות הראייה או מן הגחמות של שעת הדמדומים, לא יכלו להפחיד את האלמוני. לאֵימי החיים לא הייתה כל שליטה על נפש שכבר התוודעה לכל אימי המוות. מתוך איזו שותפות לגלגנית לדבר עבֵרה הוא אף נטה חסד למוזרויות השלהוב המוסרי הזה, שנפלאותיו התמזגו עם המחשבות האחרונות שעוד העניקו לצעיר תחושת קיום. דממה כה עמוקה שררה סביבו, עד שכעבור רגע קט הוא צלל לתוך הזיות מתוקות שהשפעותיהן, ההולכות ומחשיכות בהדרגה, עקבו – גוון אחר גוון וכמו מכוח כֶּשף – אחר ההתעמעמות האטית והמדורגת של היום.

הֶבזק אור שנפל משמים הצית איזה ריצוד אדום אחרון תוך כדי מאבק נגד הלילה היורד. הצעיר הרים את ראשו וראה שלד מואר בקושי, שהניד בהססנות את ראשו מימין לשמאל כאילו הוא מבקש לומר לו: המתים עדיין לא רוצים בך! כשהעביר את ידו על מצחו, לגרש משם את התנומה, הרגיש הצעיר בבירור משב רוח קריר שיצור שׂעיר כלשהו הפיח בעת שרִפרף במהירות על לחייו. הבחור נרעד. ומכיוון שהחלונות הדהדו אז במין נקישה עמומה, אמר בלבו שהליטוף הקר הזה, שמקומו יכירנו בין מסתרי הקבר, מקורו כנראה באיזה עטלף. עוד רגע קט אִפשרו לו הזהרורים המעורפלים של השקיעה להבחין במטושטש בצורות הרפאים שהקיפו אותו מכל עבר, ואחר כך צלל כל הטבע הדומם הזה לתוך צבע שחור.

הלילה, זמן המוות, ירד באחת. בעצם הרגע הזה התרחשה מין קפיצת זמן, שבמהלכה לא הייתה לצעיר שום קליטה ברורה של דברים ארציים, אם מפני ששקע בשרעפים עמוקים ואם מפני שנכנע לתרדמה שגרמו לו התקפי העייפות והמחשבות הרבות שקרעו את לבו. פתאום נדמה לו שקול נורא קורא בשמו, והוא נתקף צמרמורת כְּזו שאנו מרגישים כשבעיצומו של ביעות לילה קודח אנחנו מוטלים בבת אחת אל מעמקי תהום. הוא עצם את עיניו, וקרני אור עז הִכּו אותו בסנוורים. הוא ראה מעגל אדמדם בוער בעומק המחשכים, ובמרכזו ישיש קטן קומה עומד על רגליו ומכוון לעברו אלומת אור ממנורה. הצעיר לא שמע אותו קודם – לא בבואו, לא בדַבּרו ולא בנוּעו.

היה משהו מכושף במחזה האוב הזה. לו הופתע כך בשנתו, היה גם האדם האמיץ ביותר נתקף חיל ורעדה לנוכח הדמות הזאת, שנראתה כאילו יצאה מארון קבורה סמוך. הנעורים המשונים שהפיחו חיים בעיניה הקמות של רוח הרפאים מנעו מן הצעיר להאמין כי מדובר במשהו על-טבעי. יחד עם זאת, במרווח הזמן הקצר שהפריד בין חייו הסהרוריים לחייו המציאותיים, הוא נותר שקוע באותה ספקנות פילוסופית שעליה ממליץ דֶקארט, ובעל כורחו היה נתון לשליטתן של אותן הזיות חסרות פשר שגאוותנו מגנה את מסתריהן והמדע חסר האונים שלנו מנסה לשווא לנתחן.

תארו לעצמכם זקֵן קטן, יבש וכחוש, לבוש גלימת קטיפה שחורה מהודקת אל מותניו באבנט משי עבה. על ראשו הייתה כיפת קטיפה, שחורה גם היא, וקווצות ארוכות של שׂער לבן בצבצו משני עֲבָרֶיה, השתלשלו אל צדי הפנים ועיטרו את המצח כמין מסגרת מוקפדת. הגלימה עטפה את הגוף כתכריך רחב, ולא אִפשרה לראות שום קו מִתאר אנושי למעט הקלסתר הצר והחיוור. אלמלא הזרוע הצנומה, שנראתה כמו מקל מלופף בד והזקן הניפה באוויר כדי להטות את מלוא אורה של המנורה לעבר הצעיר, היה נדמה שהפרצוף הזה תלוי באוויר. זקָן אפור ומחודד הסתיר את סנטרו של היצור המוזר ושיווה לו מראה של אחד מאותם ראשים יהודיים המשמשים דגמים לאמנים בבואם לעצב את דמותו של משה.

שפתיו של האיש היו כה חסרות צבע וכה דקות, שנדרשה תשומת לב מיוחדת כדי לנחש את קו הפה בפנים הלבנות. מצחו הרחב וחרוש הקמטים, לחייו החיוורות והשקועות והחומרה הבלתי מתפשרת של עיניו הירוקות הקטנות, נטולות הריסים והגבות, היו יכולים ליצור בצעיר האלמוני את הרושם ש"שוקל הזהב" של חריט דאו חרג ויצא מן המסגרת שלו. פיתולי קמטיו והקפלים העגולים שהותוו על רקותיו הסגירו עָרמה של חוקר והעידו על ידע עמוק בהוויות החיים.

את האיש הזה, שנדמה כי יש לו הכישרון לנחש מחשבות בעמקי הלבבות החתומים ביותר, לא היה אפשר לרמות. מנהגי כל האומות ותבונתן היו אצורים בפניו הקרים, כשם שיצירות העולם כולו הצטברו באולמות המאובקים האלה שבבעלותו. היה אפשר לקרוא בהם את השלווה הצלולה של אלוהים הרואה הכול, או את העָצמה היהירה של איש שראה הכול. צייר היה עושה מן הקלסתר הזה, בשתי הבעות שונות ובשתי משיחות מכחול, תמונה יפה של אבינו שבשמים או מסֵכה לעגנית של מפיסטופלס, כי הייתה בַּפּנים האלה מזיגה של עָצמה אדירה במצח ולגלוג שטני סביב הפה. האיש הזה דיכא מן הסתם בכוח רצונו האדיר את כל ייסוריו האנושיים, וכך קטל גם את הנאותיו הארציות. הצעיר הנוטה למות נרעד כשחש שהאשף הזקן הזה דר בעולם זר לעולמנו, שהוא חי לבד, בלי שמחות מפני שאין לו עוד אשליות ובלי כאב מפני שאין לו עוד תענוגות. הישיש עמד איתן, בלי ניע, יציב ככוכב במרכזה של ערפילית אור. נדמה שעיניו הירוקות, המלאות איזו רשעות שקטה, מאירות את העולם הרוחני כמו שהמנורה שלו מאירה את החדר המסתורי הזה.

כזה היה המראה המשונה שהפתיע את הצעיר ברגע שפקח את עיניו, אחרי שמחשבות מוות ותמונות הזויות הפילו עליו תרדמה. אם דעתו נותרה פזורה, אם הניח לעצמו להמשיך להיות מושפע מאמונה המתאימה לילדים המקשיבים לסיפורי המעשיות של האומנוֹת שלהם, יש לייחס את המשגה הזה למסך שפרשׂוּ הרהוריו על חייו ועל בינתו, להתרופפות עצביו הרגוזים, לדרמה החריפה שנתחוללה בו, שמערכותיה זימנו לו עינוגים איומים, כְּאלה המוּכָלים בתוך פיסת אופיום. החיזיון הזה התרחש בפריז, על רציף וולטר, במאה התשע-עשרה, בזמן ובמקום שמעשי כשפים היו מן הסתם בלתי אפשריים. האלמוני – שכנו של הבית שבו גווע אלוהי האפיקורסות הצרפתית,[26] תלמיד מובהק של גי-ליסַק ואראגו[27] שבז למעשי הלהטים של בעלי שררה – ציית בכל זאת להיקסמויות הפיוטיות שלהן אנו מרבים להתמסר כדי לברוח כביכול מן האמִתות המייאשות, כדי לקרוא כביכול תיגר על כוחו של אלוהים. שעל כן הוא נתקף עכשיו חיל ורעדה למול האור הזה והישיש הזה, והסעירה אותו מין תחושה מקדימה לא מוסברת של איזה כוח מוזר. אך רִגשה זו לא הייתה שונה ממה שחווינו כולנו מול נפוליון או בנוכחותו של איזה גאון מבריק, עטור תהילה.

"האם אדוני רוצה לראות את דיוקנו של ישו שצייר רפאל?" אמר לו הישיש בנימוס ובקול שבהדהודו הברור והקצר היה משהו מתכתי. והוא הניח את המנורה על עמוד אבן שבור כך שכל האור יופנה אל התיבה החומה.

למשמע השמות הקדושים ישו ורפאל, חלף בפניו של הצעיר הבזק של סקרנות, וסוחר העתיקות ציפה לו מן הסתם, כי הוא שלח יד והפעיל קפיץ. בבת אחת החליק לוח ההובנה לתוך חריץ, צנח בלי קול, וחשף את הציור לעיניו המעריצות של האלמוני. למראה יצירת האלמוות הזאת שכח הצעיר את חזיונות התעתועים של בית המסחר הזה ואת השיגיונות שחווה בשנתו, נעשה שוב בן אנוש, זיהה בישיש יצור בשר ודם, חי ותוסס, רחוק מלהיות פרי דמיון – ומיד חזר לחיות בעולם המציאות. הבדידות העדינה והשַלווה המתוקה של הדיוקן האלוהי השפיעו עליו מיד. מין ניחוח שניגר משמים פוגג את עינויי התופת שצרבו את לשד עצמותיו. נדמָה שראשו של המושיע מגיח מן המחשכים שהוצגו בתמונה כרקע שחור. הילת קרניים זהרה בעוז סביב שׂער ראשו, וממנה ביקש האור הזה לבקוע: מתחת למצח, מתחת לעור, היה איזה שכנוע עז מבע ששפע מכל תו בפניו בקילוחים נוקבים. שפתי השָׁני השמיעו זה עתה את בשורת החיים, והצעיר הצופה חיפש את הדהודה הקדוש של הבשורה באוויר, ביקש את מבָּעֶיה המצודדים בַּדממה, הקשיב לה בֶּעתיד ושב ומצא אותה בלקחי העבר. האוונגליון בא לידי ביטוי בפשטות השקטה של העיניים הנפלאות, שנשמות טרודות מצאו בהן מקלט. את כל הדת הקתולית היה אפשר לקרוא בחיוך העדנים הנהדר שנראה כאילו הוא מבטא את הצו שהוא תמצית הדת: "ואהבת לרעך כמוך!" הציור הזה עורר השראה להתפלל, עודד לסלוח, החניק את האנוכיות, העיר את כל המעלות הרדומות. היצירה של רפאל, שניחנה בסגולות הכֶּשף של המוזיקה, השליטה על המתבונן את קסמם התקיף של הזיכרונות, וניצחונה היה מלא: הצייר עצמו נשתכח. לוויית החן של האור השפיעה עוד על הפלא הזה: לרגעים נדמה שהראש מתנועע במרחק, בתוך איזה ענן.

"כיסיתי את הציור הזה במטבעות זהב," אמר הסוחר בקור.

"צריך למות אפוא," זעק הצעיר שנחלץ מחלום שרעפים, חלום שהמחשבה האחרונה בו הובילה אותו למסקנות משוללות היגיון והחזירה אותו מהתקווה האחרונה שטווה אל גזֵרת גורלו.

"אם כך צדקתי כשחשדתי בך," ענה הישיש ומיד אחז בשתי ידיו של הצעיר והידק את פרקיהן כבמלחציים.

לנוכח הטעות הזאת חייך הצעיר האלמוני בעצב, ובשפל קול אמר:

"אדוני, אל תחשוש מכלום. מדובר בחיי, לא בחייך. ולמה שלא אתוודה באוזניך על מעשה רמייה תמים?" המשיך אחרי שנתן מבט בישיש הדאוג. "בעודי ממתין ללילה, שאוכל להטביע את עצמי בלי לחולל מהומה, באתי הנה לראות את אוצרותיך. מי לא היה מוחל לאיש המדע והשירה על התענוג האחרון הזה?"

הסוחר החשדן בחן בעין נוקבת את פרצופו הקודר של לקוחו המדומה, והמשיך להקשיב לדבריו. כעבור רגע נרגע, אם מפאת צליל קולו המיוסר של הצעיר ואם מפני שקרא בתווי פניו החיוורים את המאורעות הקשים שזיעזעו זה לא כבר את השחקנים בבית ההימורים. כך או כך הוא הרפה מידיו של הצעיר, אבל מתוך שריד חשדנות שהעיד על ניסיון של בן מאה לפחות הושיט באדישות מעושה את זרועו לעבר שידה, כאילו הוא מבקש להישען, נטל משם פגיון ואמר:

"האם אתה משמש זה שלוש שנים פקיד זוטר במשרד האוצר אך אינך מקבל שום שכר?"

הצעיר לא יכול לכבוש חיוך, והניע ראשו לשלילה.

"אולי קָבַל אביך בתקיפוּת יתר על שהביא אותך לעולם, ואולי המטת אתה קלון על עצמך?"

"לו הסכמתי להמיט קלון על עצמי הייתי חי."

"האם ספגת שריקות בוז בתאטרון הפוּנַמבּוּל[28] או נאלצת לחבר שירים קלוקלים כדי לממן את דמי קבורתה של פילגשך? ואולי אתה חולה במחלת הזהב? האם מבקש אתה להביס את השיעמום? קיצורו של דבר: איזה משגה שעשית מחייב אותך למות?"

"אל תחפש את עילת מותי בגורמים הנפוצים לרוב מעשי ההתאבדות. כדי לחסוך מעצמי את הצורך לחשוף בפניך ייסורים נוראים שקשה לתארם בלשון בני אדם, אומר לך רק שאני שרוי במצוקה העמוקה, המשפילה והנוקבת מכולן. זאת ועוד," אמר הצעיר בנימת קול שהגאווה הפראית בה עמדה בסתירה למילותיו הקודמות, "איני רוצה לקבץ לא עזרה ולא ניחומים."

"אה, אה!"

שתי ההברות האלה שהשמיע הישיש תחילה כתשובה לדברי הצעיר דמו לקרקוש של רעשן. אבל אז המשיך ואמר:

"מבלי להכריח אותך להתחנן אליי, מבלי לגרום לך להסמיק ומבלי לתת לך סַנטים צרפתי אחד, פּארָה מזרחי אחד, טָרֵן סיציליאני אחד, הֶלר גרמני אחד, קוֹפֵּיקה רוסית אחת, פַרת'ינג סקוטי אחד, אוֹבּוֹלוּס אחד או סֶסטֶרטיוס אחד מהעולם העתיק ואף לא פּיאסטר מהחדש, מבלי להציע לך שום דבר עשוי זהב, כסף, נחושת, נייר או שטר, רצוני להפוך אותך לאיש עשיר יותר, חזק יותר ונחשב יותר מכפי שיכול להיות כל מלך חוקתי."

הצעיר חשב שהזקן מלהג כילד ונשאר יושב המום, מבלי שיעז לענות.

"תסתובב," אמר הסוחר ונטל במהירות את המנורה כדי לכוון את אורה אל הקיר שמול הדיוקן. "תסתובב ותסתכל בעור היחמור הזה," הוסיף.

הצעיר קם ממקומו בתנועה מהירה והופתע קלות משהבחין בחתיכת עור יחמור תלויה על הקיר, מעל לכיסא שעליו ישב עד עכשיו. מידותיה לא היו גדולות ממידותיה של פרוות שועל, אולם הייתה לה סגולה שקשה היה להסבירה במבט ראשון: היא הטילה לתוך העלטה הגדולה ששררה בחנות קרניים מאירות כל כך, שנדמה כי אינה אלא כוכב שביט קטן. הצעיר התקרב כלא מאמין אל הקמע-כביכול, זה שהיה אמור להציל אותו מכל רע, ולִגלג עליו בלבו. ואף-על-פי-כן, סקרנות מובנת למדי הניעה אותו, והוא התכופף לבחון את פיסת העור מכל עבריה. לא עבר זמן רב עד שגילה סיבה טבעית לנוהַר המשונה הזה. החברבורות השחורות של היחמור מורקו בקפידה כזאת והושחמו באופן כה מוצלח, והפסים האקראיים שלו היו עכשיו נקיים וברורים כל כך, ששקערוריות העור הזה שהובא מן המזרח, כמו פֵּאות של אבן נופך, הפכו למין מוקדים שאור המנורה השתקף בהם במלוא עוזו. הוא הציג לזקן הוכחה מתמטית לסיבת התופעה הזאת, והישיש השיב רק בחיוך מרושע. החיוך המתנשא הזה גרם למדען הצעיר לחשוב שנפל קרבן לשרלטנות כזו או אחרת. ומכיוון שלא רצה לשאת עוד חידה אל בור קברו, הפך בזריזות את פיסת העור, כמו ילד הלהוט לגלות את סודות הצעצוע החדש שלו.

"אהה! אהה!" קרא בקול. "הנה סימני החותָם שהמזרחים מכנים חותם סולימאן!"[29]

"אתה מכיר אותו, אם כן?" שאל הסוחר, ונחיריו פלטו שתיים או שלוש נשיפות, שהביעו יותר משהמילים הנמלצות ביותר היו יכולות להביע.

"וכי יש בעולם איש פשוט דיו להאמין במקסם השווא הזה?" קרא הצעיר, שנעלב בשמעו את הצחוק החרישי, הנוטף לעג מר. "וכי אינך יודע," הוסיף ואמר, "שהאמונות הטפלות של המזרח קידשו את צורתו המיסטית ואת תוויו השקריים של הסמל הזה, המסמל עָצמה אגדית? נדמה לי שבמקרה זה לא היו מאשימים אותי באמירת שטויות יותר משהיו מאשימים אותי לו דיברתי על ספינקס או על גריפונים, שקיומם פחות או יותר מקובל מבחינה מיתולוגית."

"מכיוון שאתה מזרחן," המשיך הישיש, "אולי תואיל לקרוא את המשפט הזה?"

וכאן קירב את המנורה אל הקמע שהצעיר החזיק במהופך והראה לו את האותיות החרותות ברקמת התאים של עור הפלאים הזה, כאילו החיה שהעור היה פעם חלק ממנה היא שהצמיחה אותן.

"אני מודה," קרא האלמוני, "שאיני מסוגל לנחש באיזו שיטה השתמשו כדי לחרות אותיות עמוקות כל כך בעורה של בהמה."

ומיד נפנה לעבר השולחנות עמוסי העתיקות, ועיניו נראו כאילו הן מחפשות שם משהו.

"מה אתה רוצה?" שאל הישיש.

"מכשיר לחתוך בו את היחמור כדי לראות אם האותיות הוטבעו על העור או נחרתו בו."

הזקן הגיש את פגיונו לאלמוני, שנטל אותו וניסה לפצל בו את העור במקום שבו היו המילים רשומות. אך משהסיר שכבת עור אחת, צצו האותיות מחדש, כה ברורות וכה תואמות את אלה שהופיעו על פני השטח העליונים, שלרגע נדמה לו כי לא הסיר דבר.

"למלאכת המחשבת של הלֵוָונט יש סודות שמיוחדים רק לה," אמר הצעיר ובחן את המִכתם המזרחי במין דאגה.

"כן, ענה הישיש, ומוטב לייחס זאת לבני האדם ולא לאלוהים!"

המילים המסתוריות היו ערוכות במתכונת זו:

וזה פירושן:

אם זכית בי, תזכה בכול.

אולם חייך יהיו שייכים לי. זה רצון האלוהים.

משאלותיך תתגשמנה. אך כלכל את מאווייך על פי חייך.

חייך כאן הם. עם כל רצון שלך, אתמעט אני – כמו ימֶיך.

התרצה בי? אם כן, קחֵני.

אלוהים ייעתר לך.

אמן כן יהי רצון!

"אה! אתה קורא סנסקריט בשטף,"[30] אמר הישיש. "אולי נסעת לפרס או בנגל?"

"לא אדוני," השיב הצעיר ומישש בסקרנות את העור הסמלי, שניחן בגמישות מועטה כל כך עד כי דמה לעלה מתכת.

הישיש שב והעמיד את המנורה על גבי העמוד שמעליו לקח אותה קודם, ובתוך כך שלח אל הצעיר מבט רווי לגלוג צונן שעיקרו: הנה, הוא כבר לא חושב למות.

"זו הלצה? זו תעלומה?" שאל הצעיר האלמוני.

הישיש הניד את ראשו בקדרות ואמר:

"איני יודע לענות לך. הצעתי את הכוח הנורא שמעניק הקמע הזה לאנשים שניחנו ביותר מרץ מכפי שניכר בך, אך כולם לגלגו על ההשפעה המפוקפקת שעלולה להיות לו על גורלותיהם בעתיד ואף אחד לא רצה להסתכן ולחתום על החוזה הזה, שכוח כלשהו, איני יודע מיהו או מהו, מציע באופן כה הרה גורל. ואני, דעתי הייתה כדעתם: היססתי, נמנעתי, ו…"

"ואפילו לא ניסית?" קטע הצעיר את דבריו.

"לנסות?" אמר הקשיש. "לו עמדת על העמוד שבכיכר ונדוֹם, כלום היית מנסה להפריח את עצמך באוויר? וכי אפשר לעצור את מהלך החיים? וכי הצליח אדם לחלק אי-פעם את המוות לפְלָחים? לפני שנכנסת לכאן החלטת להתאבד. אבל עכשיו פתאום מעסיק אותך סוד ומסיח את דעתך מן המיתה. ילד! הרי כל אחד מימי חייך יציג בפניך חידה מעניינת מזו, הלא כן? הקשב לי. ראיתי בעיניי את הפריצוּת בחצרו של העוצֵר.[31] כמוך הייתי אז עני מרוד. קיבצתי נדבות כדי לאכול. ואף-על-פי-כן הגעתי לגיל מאה ושתיים והפכתי להיות מיליונר: האסון העניק לי עושר, הבורות אילפה אותי בינה. הנה, אגלה לך במילים מועטות תעלומה גדולה של החיים האנושיים. האדם מכלה את עצמו בשתי פעולות המבוצעות באופן אינסטינקטיבי ומדלדלות עד כלות את מעיינות קיומו. שני שמות עצם מבטאים את כל הצורות שלובשות סיבות המוות האלה: רצון ויכולת. בין שני המונחים האלה המתארים את הפעילות האנושית יש עוד נוסחה שנוקטים החכמים, ואני חב לה את אושרי ואת אריכות ימיי. הרצון שורף אותנו, היכולת הורסת אותנו, אבל הידע מותיר את הווייתנו החלשה במצב מתמיד של שלווה. כך קרה שהתשוקה או הרצון מתו אצלי, המחשבה הרגה אותם, ושאלות התנועה או היכולת באו על פתרונן על ידי המשחק הטבעי של איברי גופי. בשתי מילים, הצבתי את חיי לא בַּלב, שנוטה להישבר, לא בַּחושים, שנוטים לקהות, אלא בַּמוח, שאינו מתבלה, ששורד יותר מכל דבר אחר. שום הפרזה לא פגעה בנשמתי או בגופי. ויחד עם זאת, ראיתי עולם ומלואו: רגליי דרכו על ההרים הנישאים ביותר של אסיה ואמריקה, למדתי את כל השפות האנושיות וחייתי תחת כל המשטרים. הלוויתי את כספי לסיני ולקחתי כמשכון את גופת אביו, ישנתי באוהלו של ערבי כי סמכתי על דברתו, חתמתי חוזים בכל בירות אירופה והשארתי בלי חשש את הזהב שלי בתוך וִיגוָם של אינדיאנים. כללו של דבר, השגתי הכול מפני שידעתי לבוז לכול. שאיפתי היחידה הייתה לראות. לראות. וכי ראייה אינה ידיעה?… אה, כן! וכי ידיעה, אישי הצעיר, אינה הנאה אינטואיטיבית? וכי ידיעה אינה גילוי של מהות הדברים ומיזוגה עם מהותנו? מה נותר מקניין חומרי? רעיון. חשוֹב אפוא כמה יפים צריכים להיות חייו של אדם המסוגל להטביע את כל המציאויות במחשבתו, ולכן הוא מעביר לתוך נשמתו את מקורות האושר ומפיק מהם אלף תענוגות אידאליים, נקיים מכתמי הארציוּת. המחשבה היא המפתח לכל האוצרות, היא מעניקה לנו את שמחותיו של הקמצן מבלי להמיט עלינו את טרדותיו. לכן שוטטתי לי ברחבי תבל, ותענוגותיי שם היו תמיד הנאות שכליות. חטאיי המופלגים היו ההתבוננות באוקיינוסים, בעמים, ביערות, בהרים! ראיתי הכול, אך בשוּבה וָנחת, בלי להתעייף. מעולם לא חשקתי בכלום, ציפיתי לַכול. טיילתי לי ביקום כאילו הוא גינת-ביתן ששייכת לי. מה שהבריות מכנים ייסורים, אהבות, שאיפות, מפָּלות, תוגות – הם בשבילי רעיונות, ואני הופך אותם להרהורים. במקום להרגיש אותם אני מבטא אותם, אני מתרגם אותם. במקום להניח להם לזלול את חיי, אני יוצר מהם דרמות, אני מפתח אותם. הם משעשעים אותי כמו רומנים שהייתי קורא בכוח איזו ראייה פנימית. מכיוון שמעולם לא ייגעתי את איברי גופי, אני עדיין נהנה מבריאות איתנה. מכיוון שנִשמתי ירשה את כל הכוח שלא זלזלתי בו ולא פגעתי בו, הראש הזה עודו גדוש יותר מאולמות הממכר שלי. כאן," אמר וחבט במצחו, "כאן נמצאים המליונים האמִתיים. עוברים עליי ימים מענגים כשאני מעיף מבט תבוּני אל העבר. אני מעלה מנבכי הדמיון ארצות שלמות, אתרים, נופי אוקיינוס, דמויות שיש להן יופי היסטורי! יש לי הרמון דמיוני, שבו כל הנשים שלא היו לי הן שלי. לעתים קרובות אני רואה שוב את המלחמות שלכם, את המהפכות שלכם – ואני שופט אותן. אה! איך אפשר להעדיף את הלהיטות הקדחתנית, את ההערצה קלת הערך לבשרים יפֵי גוון פחות או יותר, לצורות עגולות פחות או יותר? איך אפשר להעדיף את כל האסונות של רצונותיכם המרוּמים על היכולת הנשגבת להעלות עולם שלם בתוכך, על התענוג האדיר לנוע בלי להיות כבול בכבלי הזמן ובאזיקי המרחב, על התענוג לחבק הכול, לראות הכול, לרכון מעל קצווי העולם כדי לחקור את הספֵירות האחרות, כדי להקשיב לאלוהים? זה," אמר בקול רועם והצביע על עור היחמור, "זה השילוב של היכולת והרצון. כאן גלומים הרעיונות החברתיים שלכם, התשוקות המופרזות שלכם, פרצי המזג שלכם, הנאותיכם הקטלניות, כאביכם הגורמים חיים ארוכים מדי. כי אפשר שהכאב אינו יותר מתענוג עז. מי יכול להגדיר את הנקודה שבה התענוג הופך לכאב, או את הנקודה שבה הכאב הוא עדיין תענוג? הרי האורות העזים ביותר בעולם האידאלי רק מלטפים את העיניים, ואילו המחשכים הרכים ביותר בעולם החומר פוצעים אותן תמיד. כלום אין המילה 'תבונה' נגזרת מ'התבוננות'? ומהו הטירוף אם לא הפרזה של רצון או של יכולת?"

"טוב ויפה. אם כך, אני רוצה לחיות בהפרזה," אמר האלמוני ואחז בעור היחמור.

"אדוני הצעיר, היזהר," קרא הישיש בתקיפות שקשה לתארה.

"כיליתי את חיי בלימוד ומחשבה, אבל הם אפילו לא הזינו אותי די צורכי," ענה האלמוני. "איני רוצה ללכת שולל אחרי דרשה בנוסח סוודנבורג,[32] לא אחרי הקמע המזרחי שלך וגם לא אחרי המאמצים הנדיבים שאתה עושה, אדוני, כדי להשאיר אותי בעולם שבו חיי אינם אפשריים עוד. בוא נראה!" הוסיף, ובתוך כך הידק את הקמע בכף ידו אחוזת העווית ותלה את מבטו בישיש. "אני רוצה סעודה מלכותית נפלאה, איזו בכחנליה ראויה לתקופה שבה, כך אומרים, השתכלל הכול עד שלמות! שאורחיי יהיו צעירים, שנונים, נטולי דעות קדומות, עליזים עד שיגעון! שהיינות יוגשו זה אחר זה ושיהיו כל הזמן חריפים יותר, תוססים יותר, חזקים דיים לשכר אותנו במשך שלושה ימים תמימים! שנשים לוהטות תקשטנה את הלילה הזה! אני רוצה שההוללות ההזויה והשואגת תישא אותנו במרכבתה הרתומה לארבעה סוסים אל מעבר לקצווי תבל, ואז תטיל אותנו אל חופים לא מוכרים: שהנשמות תעלינה לשמים או תשקענה בבוץ, איני יודע אם בשעה כזאת הן נישאות מעלה או צונחות מטה, וגם לא אכפת לי! לפיכך אני מצווה על הכוח השטני הזה להתיך לי את כל השמחות לשמחה אחת. כן, אני זקוק לחבק את תענוגות השמים והארץ בלפיתה אחת אחרונה, כדי למות ממנה. אני גם מבקש אחרי השתייה חנגאות בנוסח העת העתיקה, שירים שיש בהם כדי להעיר מתים, נשיקות כפולות ומשולשות, נשיקות אין קץ שקולן יהדהד ברחבי פריז כמו פצפוצי שרֵפה, יעיר את הבעלים משנתם וינסוך בהם תעצומות לוהטות שיצעירו את כולם, אפילו את בני השבעים!"

פרץ צחוק שבקע מפיו של הישיש קטן הקומה הדהד כמהומת גיהינום באוזני הצעיר המשוגע, והמם אותו בעריצות כזאת, שהוא נאלם דום.

"אתה חושב," אמר הסוחר, "שהרצפה שלי עומדת להיפתח פתאום כדי לאפשר מעבר של שולחנות ערוכים בהידור ואורחים מעולם אחר? לא ולא, פוחז צעיר שכמותך. חתמת על החוזה, הכול סגור. רצונותיך יסופקו עכשיו בקפדנות, אך זה יהיה על חשבון ימֶיך. מעגל חייך, שעור היחמור הזה מַתווה, יתכווץ על פי עצמת משאלותיך ומספרן, מן הקלה ועד המופלגת ביותר. הברהמין שלו אני חב את הקמע הזה הסביר לי פעם שהתאמה מסתורית תתקיים בין גורלותיו ובין משאלותיו של הבעלים. תשוקתך הראשונה פשוטה והמונית, אני יכול לממש אותה, אך אני מותיר את הטיפול בה למאורעות חייך החדשים. ככלות הכול רצית למות, נכון? ובכן, ההתאבדות שלך רק נדחית לזמן מה."

האלמוני היה מופתע וכמעט מוטרד מן העובדה שהוא מושא הלצותיו של הקשיש המשונה הזה, שדברי הלגלוג האחרונים שלו רק הוכיחו את כוונתו הפילנתרופית-למחצה. הוא הזדעק ואמר:

"נחיה ונראה, אדוני, אם ישתנה מזלי בזמן שיידרש לי כדי לחצות את הרציף לרוחבו. אבל אם אינך חומד לך לצון על חשבון אומלל שכמוני, הייתי מבקש מן הקמע שתתאהב ברקדנית! זו תהיה הנקמה שלי על השירות הקטלני כל כך שאתה גומל לי! אם משאלתי תתממש, תבין את האושר שבהוללות ואולי תתחיל לנהוג פזרנות בכל הנכסים האלה שהצלחת לצבור באופן כה מושכל."

הוא יצא מבלי לשמוע אנחה גדולה שהשמיע הקשיש, חצה את האולמות וירד במדרגות הבית. הנער השמן, תְפוּח הלחיים, הלך בעקבותיו וניסה לשווא להאיר לו את דרכו. הוא רץ בבהילות של גנב שנתפס בקלקלתו. מחמת איזו התלהבות הזויה לא הבחין אפילו בגמישות הפתאומית של עור היחמור, שנעשה רך ככפפה, הצטנף תחת אצבעותיו התזזיתיות, והצליח להיכנס לכיס בגדו, שם הניח אותו הצעיר בתנועה כמעט מוכנית. כשהגיח מדלת החנות אל מדרכת הרחוב, נתקל בשלושה צעירים שעמדו שם שלובי זרוע.

"פרא אדם!"

"אידיוט!"

אלה היו הקריאות החינניות שהחליפו זה עם זה.

"הֵיי, זה רפאל!"

"אה! נפלא! חיפשנו אותך."

"מה, זה אתם?"

שלושת המשפטים הידידותיים האלה תפסו את מקום העלבונות ברגע שאור פנס שהתנודד ברוח הצליף בפניהם של בני החבורה המופתעת.

"ידידי היקר," אמר הצעיר לרפאל אחרי שזה כמעט הפילו ארצה. "אתה בא אתנו."

"במה העניין?"

"קודם כול בוא. אספר לך תוך כדי הליכה."

אם בכוח ואם מרצון, רפאל הוקף בידידיו, ובשילוב זרועות הם קשרו גם אותו לחבורתם העליצה ומשכו אותו לעבר גשר האמנויות.

"ידידי היקר," המשיך הנואם, "כבר שבוע בערך אנחנו רודפים אחריך. בפונדק המכובד שלך, סן-קֶנטן – שאגב, השלט הקבוע בחזיתו מציג עדיין אותיות שחורות ואדומות לסירוגין, כמו בימי ז'אן-ז'אק רוסו – אמרה לנו הלאונרדית[33] שנסעת לכפר. ולמה? הרי לא נראינו כמו אנשי כספים, שלוחי בית דין, נושים, פקחי מסחר או כיוצא באלה. לא חשוב! רסטיניאק הבחין בך ערב קודם בתאטרון הבּוּפוֹן,[34] התעשתנו והימרנו על כבודנו העצמי שנמצא אותך גם אם התמקמת לך על עצי השאנז-אליזה, גם אם הלכת ללון תמורת שני סוּ בבתי המחסה שהקבצנים ישנים בהם כשהם שעוּנים על מיתרים מתוחים, וגם אם – אפשרות שמחה יותר – נטית את אוהלך באיזה קיטון נשי. אבל לא פגשנו אותך בשום מקום, גם לא ברשומות של בית הסוהר סנט-פֶּלאז'י ולא באלה של בית הכלא לָה פוֹרס! חיפשנו בדקדקנות בלשכות השרים, באופרה, בבתי המנזר, בבתי הקפה, בסִפריות, בתחנות המשטרה, במערכות העיתונים, במסעדות, באכסדרות התאטראות – בקיצור, בכל המקומות שיש בפריז, אם טובים ואם רעים, דאבנו על אבדנו של אדם שניחן במספיק כישרון כדי שיחפשו אותו הן בחצר המלך והן בבתי הסוהר. דיברנו בינינו שצריך להכריז עליך קדוש, גיבור של מהפכת יולי! וחי נפשי, הצטערנו עליך."

ברגע זה עבר רפאל עם ידידיו על גשר האמנויות, וממנו, בלי להקשיב להם, התבונן בַּסֶן, שמימיה הגועשים שיקפו את אורות פריז. מעל לנהר, שלתוכו רצה פעם להשליך את עצמו, התגשמו נבואותיו של הזקן: שעת מותו של רפאל אכן נדחתה בצו הגורל.

"הצטערנו עליך באמת!" אמר ידידו והמשיך בשלו. "מדובר בתכנית שבה כללנו אותך בזכות היותך אדם נעלה, כלומר אדם שיודע להתעלות על הכול. הסכנה שמא המלך יעשה בלהטוטיו את החוקה פלסתר רצינית היום מתמיד, ידידי. המונרכיה המשוקצת, זו שהגבורה העממית מיגרה, הייתה אישה מופקרת שאפשר לצחוק ולהתהולל אִתה. אך המולדת היא רעיה רגזנית ובעלת מידות תרומיות, ועלינו לקבל, ברצון או שלא ברצון, את ליטופיה המדוּדים. אלא שכידוע לך, השלטון הֶעתיק את משכנו מן הטוּילֶרי אל העיתונאים כשם שהאוצר שינה מקום ועבר מרובע סן-ז'רמן אל השוסֶה-ד'אנטֵן. אבל הנה משהו שאולי אינך יודע: הממשלה, כלומר אצולת הבנקאים והפרקליטים שעושים היום למולדת את מה שעוללו פעם הכמרים למונרכיה, הרגישה צורך להוליך את עַמהּ הטוב של צרפת שולל במילים חדשות וברעיונות ישנים, כמו הפילוסופים בני כל האסכולות והאנשים החזקים בני כל הזמנים. מבקשים אפוא לטעת בנו דעה מלוכנית לאומית בכך שמוכיחים לנו שתשלום אלף ומאתיים מיליון ושלושים ושלושה סַנטים למולדת שנציגיה הם האדונים כך וכך הוא אושר כפול ומכופל לעומת תשלום של אלף ומאה מיליון ותשעה סנטים למלך שאמר אני במקום לומר אנחנו. קיצורו של דבר, עיתון המצויד במאתיים-שלוש מאות אלף פרנקים נוסד זה עתה כדי ליצור אופוזיציה שתרַצה את הבלתי מרוצים מבלי להזיק לממשלה הלאומית של המלך האזרח.[35] אך מכיוון שאנחנו מלגלגים על החופש באותה מידה שאנחנו לועגים לעריצות ומלגלגים על הדת באותה מידה שאנחנו לועגים לכפירה, ומכיוון שבעינינו המולדת היא מטרופולין שבה רעיונות מוחלפים או נמכרים במחיר כך וכך לשורה, מטרופולין שבה כל יום מביא עמו סעודה דשנה ומחזות תאטרון רבים, מטרופולין שבה שורצות יצאניות מופקרות, סעודות ערבית מסתיימות רק למחרת היום והאהבות מהירות כמו כרכרות, ומכיוון שפריז תהיה תמיד האהובה והנערצת מכל מחוזות המולדת – מולדת השמחה, מולדת החירות, השנינות, הנשים היפות, האזרחים המושחתים, היין הטוב, המקום שבו שבט השלטון לעולם לא יורגש יותר מדי, מפני שאנחנו קרובים לאלה שמחזיקים בו… בגלל כל אלה קיבלנו על עצמנו, אנחנו, חסידיו הנאמנים של האל מפיסטופלס, לטוּח את עיני הציבור, להלביש מחדש את השחקנים, למסמר קורות חדשות אל הסוכה הממשלתית הנופלת, לסמם את הליברלים, להלהיב מחדש את הרפובליקנים הוותיקים, לעודד את הבונפרטיסטים ולהחיות את המרכז, אם רק יורשה לנו לצחוק בלב פנימה על המלכים והעמים, לשנות את דעתנו בין בוקר לערב, לבלות חיי שמחה והנאה בנוסח פַּנוּרְז'[36] או להשתרע על כריות רכות בנוסח המזרח. את רסן השלטון באימפריה ההיתולית והבורלסקית הזאת ייעדנו לך, והרינו מובילים אותך לאלתר לסעודת ערב אצל מייסד העיתון הנזכר, בנקאי בגמלאות, שמכיוון שאינו יודע מה לעשות בזהב שלו, הוא מבקש להפוך אותו לשאר רוח. תתקבל שם כאח, אנו נכריז עליך מלך הרוחות הנרגנות שאינן נרתעות משום דבר ושעינן החדה מגלה את כוונותיהן של אוסטריה, אנגליה ורוסיה עוד לפני שלרוסיה, אנגליה או אוסטריה יש בכלל כוונות! כן כן, אנחנו נכתיר אותך ריבון הכוחות התבוניים שהנחילו לעולם אנשים כמו מירַבּו, טַלֶרַן, פיט, מטרניך, בקיצור – כל אותם ליצנים מחוצפים המשחקים ביניהם על גורלה של ממלכה כמו שפשוטי עם משחקים דומינו על כוסית הקירש שלהם. תיארנו אותך כמתגושש האמיץ ביותר שלָפַת אי-פעם גוף אל גוף את הפריצוּת, זו המפלצת הנערצת שכל עזי הרוח רוצים להיאבק בה. אמרנו אפילו שהמפלצת הזאת טרם הכריעה אותך. אני מקווה שלא תָזֵם את השבחים שהרעפנו עליך. טַייפֶר, המארח שלנו, הבטיח לנו להתעלות על ההילולות העלובות של הלוקולוסים[37] המודרנים הקטנים שלנו. הוא עשיר מספיק כדי לשוות חן לשפלויות והדר לתאוות. אתה שומע, רפאל?" שאל אותו הדובר וקטע את דברי עצמו.

"כן," ענה הצעיר, שנדהם מהתגשמות משאלותיו פחות משהופתע מן האופן הטבעי שבו השתלשלו הדברים.

רפאל לא היה מסוגל להאמין בהשפעה מאגית, אך הוא לא יכול שלא להתפעל מן האופן שבו התגלגל הגורל האנושי.

"אבל אתה אומר לנו 'כן' כאילו אתה חושב על מות סבך," ענה לו אחד החברים.

"כן!" המשיך רפאל בנימת תום שהצחיקה את רעיו המושכים בעט, תקוות צרפת הצעירה. "אמרתי בלבי, ידידיי, שהנה אנחנו עומדים להפוך לנוכלים גדולים ממש! עד עכשיו ניאצנו בין כוסית לכוסית, שקלנו את החיים בעודנו שיכורים, אמדנו את בני האדם ואת הדברים תוך כדי עיכול. היינו דלים במעשים והרהבנו עוז במילים. אבל עכשיו הוטבעה בבשרנו מִכוות הברזל החם של הפוליטיקה, ואנחנו עומדים להיכנס לתוך בית הסוהר הגדול ולאבד בו את אשליותינו. כשלא מאמינים עוד בשום דבר חוץ מהשטן, מותר להצטער על גן העדן של הנעורים, על עידן התום שבו הושטנו באדיקות לשון לכומר כדי שיטעים אותנו מגופו הקדוש של אדוננו ישו. כן, ידידיי הטובים, אם הפקנו תענוג רב כל כך מחטאינו הראשונים, הרי זה מפני שמצפוננו נקף אותנו שנייפה אותם וניתן בהם חריפות וטעם. אבל עכשיו…"

"עכשיו," אמר הדובר הראשון, "עכשיו נשאר לנו…"

"נשאר לנו מה?" אמר אחר.

"הפשע."

"הרי לנו מילה שיש בה מלוא הגובה של עץ תלייה ומלוא העומק של הסֶן," השיב רפאל.

"אתה לא מבין אותי. אני מדבר על פשעים פוליטיים. מאז הבוקר אני מתקנא רק בסוג חיים אחד, זה של המורדים. אני לא יודע אם הלוך הרוח הזה שלי יימשך עד מחר, אבל הערב החיים החיוורים של תרבותנו, החד-גונית כמו פסים של מסילת ברזל, גורמים ללבי להירתע בסלידה! התרגשות סוחפת אותי לנוכח פורענויות הנסיגה ממוסקווה, ההרפתקאות של שודד הים האדום[38] וחייהם של מבריחי הגבולות. מכיוון שאין עוד בצרפת מנזרים קרטוזיים[39] הייתי רוצה לפחות בּוֹטני-בֵּיי אחד,[40] מין מרפאה שנועדה ללורד-בַּיירונים קטנים שסמִרטטו את חייהם כמו מפית אחרי הסעודה ועכשיו אין להם עוד מה לעשות חוץ מלהצית את ארצם, לנעוץ לעצמם כדור במוח, לקשור קשר למען הרפובליקה או לדרוש מלחמה…"

"אמיל," אמר בלהט שכנו של רפאל אל בן שיחו, "אני נשבע לך, לולא מהפכת יולי, הייתי נעשה כומר והולך לנהל חיים בהמיים בפאתי איזה כפר נידח, והייתי…"

"היית קורא כל יום בסידור התפילות?"

"כן."

"אתה אידיוט."

"וכי איננו קוראים עיתונים כל יום?!"

"לא רע, יחסית לעיתונאי. אבל שתוק, הרי אנחנו צועדים בתוך קהל גדול של מנויים. העיתונות, אתה מבין, היא הדת של החברות המודרניות, ויש בזה קִדמה."

"למה אתה מתכוון?"

"הכמרים של הדת הזאת לא אמורים להאמין, וגם המוני העם לא…"

וכך, בעודם מלהגים כמו אנשים מהוגנים שמכירים את De Viris illustribusי[41] זה שנים ארוכות, הגיעה החבורה לאחד ממעונות הפאר ברחוב ז'וּבֶּר.

אמיל היה עיתונאי. הבטלה קנתה לו יותר תהילה משהצלחות קונות לאחרים. הוא היה מבקר נועז, מלא להט ושנינה, והיו לו כל המעלות שאִפשרו את חסרונותיו. גלוי לב היה וצחקן, והיה מסוגל להשמיע אלף משפטים עוקצניים בעמדו פנים אל פנים מול חבר, אך להגן על החבר באומץ ובנאמנות בהיעדרו. הוא לעג לכול, אפילו לעתידו. הפרוטה מעולם לא הייתה מצויה בכיסו, וכמו כל מי שיש לו כישרון כלשהו, הוא היה שקוע בעצלות שלא תתואר ונהג להטיח ספר שלם, כמוס בפסוק אחד, בפניהם של אנשים שלא היו מסוגלים לתת פסוק אחד של טעם בספריהם. הוא היה פזרן בהבטחות שמעולם לא קיים; את עושרו ותהילתו סמִרטט כדי כרית שעליה יניח את ראשו בשנתו, וכך הסתכן באפשרות שיתעורר יום אחד זקן בבית מחסה. ואגב, הוא היה ידיד עד הסוף המר, ליצן ציני ותמים כילד, ולא עבד אלא מתוך גחמה או כורח.

"אם לנקוט ניסוח של מורנו ורבנו אַלקוֹפריבּס,[42] אנחנו הולכים לחגיגה פרועה," אמר לרפאל והצביע על אדניות פרחים שהוריקו את גרם המדרגות ובישׂמוהו.

"אני אוהב אכסדרות מוּסקות היטב ומקושטות מרבדים עשירים," השיב רפאל. "הדר שמתחיל כבר בסטיו נדיר בצרפת. כאן אני מרגיש כאילו אני נולד מחדש."

"ושם למעלה נשתה ונצחק שוב, רפאל יקירי. כן, ועוד איך! אני גם מקווה שנהיה המנצחים ושנדרוך על כל הראשים."

ואחר כך, בתנועה מלגלגת, הצביע על האורחים בעת שנכנסו לסלון שנצץ במִזהביו ובאורותיו, ושם קידמו את פניהם מיד הצעירים המצוינים ביותר של פריז. אחד מהם נתגלה זמן קצר קודם לכן כצייר ברוך כישרון, וכבר בציור הראשון שלו התחרה ביצירות המהוללות של התקופה הקיסרית. אחֵר הרהיב ופרסם ביום הקודם ספר מלא עזוז, טבוע במין חותם של בוז ספרותי. הספר גילה דרכים חדשות באסכולה המודרנית. במרחק מה משם עמד פסָל שפניו המלאים גסוּת העידו על איזו גאונות רבת-אנפין, וגִלגל שיחה עם אחד מאותם מלעיגים קרים, שלפעמים מתכחשים לגדוּלה בכל מקום ולפעמים מזהים אותה בכל מקום. בפינה אחת ניצב המאייר השנון ביותר שלנו, שעיניו מרושעות ופיו ארסי, וארב לדברי שנינה כדי לתרגמם מיד באמצעות שרטוטי עפרונו. בפינה אחרת עמד הסופר הצעיר והנועז, שידע יותר מכל אחר לזקק את תמציתן של מחשבות פוליטיות או לסכם, כמשתעשע, את שאר רוחו של סופר פורה. הוא שוחח עם המשורר שכתביו היו רומסים את כל היצירות העכשוויות לו הייתה עצמת כישרונו מגעת כדי עצמת שנאתו. השניים החליפו ביניהם דברי חנופה מתוקים והשתדלו שלא לומר אמת וגם לא לשקר. מוזיקאי נודע ניחם בסי במול ובקול רווי לעג עסקן פוליטי צעיר שנפל לאחרונה מדוכן נואמים מבלי להינזק כלל. סופרים צעירים נטולי סגנון הסתופפו לצד סופרים צעירים נטולי רעיונות, ופרוזואיקונים מלאי פיוט התגודדו לצד פייטנים פרוזאים בעליל. סן-סימוניסט[43] מסכן אחד, תמים דיו להאמין בדוקטרינה שלו, הצטרף בחמלה אל היצורים הפגומים האלה, ככל הנראה מתוך רצון להפוך אותם לחברים במסדר שלו.

והיו שם שניים או שלושה מאותם חכמי מדע שהגורל הועיד אותם להטיל חנקן לתוך כל שיחה, וגם כמה מחברי קומדיות זולות, מוכנים ומזומנים להטיל אל השיחות את הזהרורים בני החלוף שלהם, שכמו נצנוצי יהלום אינם מפיקים לא חום ולא אור. כמה חובבי פרדוקס, הלועגים בסתר למי ששותפים להערצה או לבוז שהם עצמם רוחשים לאנשים ולדברים, כבר היו עסוקים באותם טכסיסי פיפיות שבעזרתם הם חותרים נגד כל המערכות מבלי לצדד באף אחת. המבקר שאינו מופתע מכלום, שנוהג לקנח את אפו באמצע קטע בתאטרון, שצועק בראבוֹ לפני כולם וסותר את אלה שאומרים מה שהוא ביקש לומר, היה שם גם הוא והתאמץ לנכס לעצמו אמרות כנף של אנשי רוח.

לחמישה מן האורחים היה עתיד, לתריסר הייתה צפויה תהילה חולפת כזאת או אחרת, וכל האחרים – כמו כל הבינוניים – יכלו רק להגיד לעצמם את השקר המפורסם שאמר לואי השמונה-עשר בשעתו: אחדות ושִכחה.[44] על פניו של בעל הבית הייתה נסוכה העליצות הדאוגה של אדם שמבזבז אלפיים אֶקוּ על משתה. מפעם לפעם היו עיניו נפנות בקוצר רוח אל דלת הטרקלין, בהמתנה לאורח שבושש להגיע. כעבור זמן מה הופיע גבר כרסתן ונמוך, שנתקבל בהמולה חנפנית: זה היה הנוטריון שהשלים ממש באותו בוקר את ייסודו של העיתון. משרת לבוש שחורים פתח את דלתותיו של חדר אוכל רחב ידיים, וכולם נכנסו אליו בלי טקסיות, לתפוס את מקומם סביב שולחן ענק. רפאל סקר את הטרקלין במבט אחרון לפני צאתו. אין ספק: משאלת לבו התגשמה במלואה. קירות החדרים היו רפודים משי וזהב. נברשות עשירות, נושאות אין-ספור נרות, האירו באור יקרות את הפרטים הקטנים ביותר בכרכובים המוזהבים, את תגליפי הנחושת העדינים ביותר ואת הצבעים המפוארים של הרהיטים. הפרחים הנדירים, שיד אמן שזרה באדָניות מקני חִזרן, הפיצו ניחוחות עדנים. הכול, עד הווילאות, הדיף הדר נטול יומרות. על הכול היה משוך חוט של חן פיוטי, שהיה בקסמו כדי להשפיע על דמיונו של איש חסר ממון.

"מאה אלף ליבּרות קִצבה שנתית הן פירוש נחמד מאוד לשיעורי הדת, והן עוזרות לנו באופן מופלא להפוך מוּסר למעשים!" אמר רפאל באנחה. "כן, כן! המוסריות שלי לא הולכת ברגל. מבחינתי, שחיתות היא עליית גג, בגד בלוי, כובע אפור בחורף וחובות לשוער הבניין. כן! אני רוצה לחיות בחיק המותרוֹת שנה, שישה חודשים, מה שלא יהיה! ואחר כך למות. עד אז אספיק לפחות למַצות, לדעת, לזלול אלף הוויות חיים."

"אני מבין," אמר לו אמיל, שהקשיב לו. "כרכרה של סוכן בורסה היא בעיניך אושר. שטויות! עוד מעט תתחיל להשתעמם מן העושר, מפני שתראה שהוא גוזל ממך את הסיכוי להיות אדם נעלה. האם האמן התלבט אי-פעם בין העוני שבעושר ובין העושר שבעוני? כלום איננו זקוקים תמיד למאבקים? לכן הכן את הקיבה שלך, ותִראה," כך אמר, ובתנועה הֵרואית ומלכותית הצביע על המחזה המרגיע והקדוש-קדוש-קדוש של חדר האוכל של איל ההון הטוב והמיטיב.

"האיש הזה," המשיך ואמר, "עמַל כל כך על איסוף כספו רק למעננו. כלום אין הוא מין ספוג שחוקרי הטבע שכחו לסווג אותו במשפחת האלמוגים, ספוג שצריך לסחוט אותו בעדינות לפני שמניחים אותו ליורשים שימצצו את לשדו? כלום אין אתה מעריך את סגנון התבליטים המקשטים את הקירות? והנברשות, והתמונות – איזה פאר מובהק! אם להאמין לקנאים ולאלה שמתעקשים לפשפש בנפתולי חייו, הרי שהאדם הזה הרג בזמן המלחמה גרמני ועוד כמה אנשים ובהם, כך אומרים, חברו הטוב ביותר ואמו של החבר הזה. וכי יכול אתה למקם פשעים מתחת לשערו המאפיר של טייפר הנכבד הזה? הוא נראה אדם טוב מאוד. הבט וראה איך כלי הכסף בוהקים. וכי אפשר לומר שכל אחת מן הקרניים הזוהרות האלה היא לו כמדקרת פגיון? … שטויות! באותה מידה אפשר להאמין במוחמד. אם הציבור צודק, יש לנו כאן שלושים גברים בעלי לב וכישרון שמתכוננים לאכול את קרביה של משפחה אחת ולשתות את דמה. ואנחנו שנֵינו, צעירים מלאים תמימות והתלהבות, נהיה שותפים לדבר עבֵרה! מתחשק לי לשאול את בעל ההון שלנו אם הוא איש ישר."

"לא, לא עכשיו!" נצטעק רפאל, "רק כשיהיה שיכור כלוט. ועד אז נסעד אנחנו את לבנו."

שני הידידים צחקו והתיישבו. תחילה, ובמבט מהיר יותר מדיבור, שילם כל אחד מן האורחים את ליטרת הערצתו לַמראה החגיגי של השולחן הארוך, הצחור כשכבת שלג שירד זה עתה, שולחן שממנו הזדקרו בתבנית סימטרית מערכות הסכו"ם המעוטרות לחמניות זהובות חיוורות. כלי הבדולח שיקפו את צבעי הקשת בהבזקיהם המכוּכָּבים, שלהבות הנרות הצטלבו זו בזו עד אין סוף, והתבשילים שחופו בכיפות כסף השחיזו את התיאבון ואת הסקרנות. הדיבורים היו נדירים למדי. המסובים הביטו זה בזה. יין מדֵירה עבר מיד ליד. ואז הגיעה המנה הראשונה במלוא הדרה – הדוכס קַמְבָּסֶרֶס המנוח היה בוודאי מתכבד בה ובְרִיָה-סָבָרָן היה גומר עליה את ההלל.[45] יינות בורדו ובורגון, לבנים ואדומים, הוגשו כיד המלך. החלק הראשון הזה של המשתה היה דומה, מכל בחינה, לפרק הפתיחה של טרגדיה קלסית.

המערכה השנייה נעשתה להגנית משהו. כל אורח שתה כמות סבירה והחליף יינות ככל העולה על רוחו, וכך, כשהורידו מן השולחן את שאריות המנה המפוארת, התעוררו ויכוחים סוערים. אי-אלו מצָחים חיוורים האדימו, כמה וכמה אַפּים לבשו ארגמן, פרצופים השתלהבו, עיניים רשפו. הדיבורים טרם חרגו מגבולות הנימוס בשלב זה שבו הפציע השיכרון, אך דברי חידוד ומילים קולעות נתמלטו קמעה-קמעה מכל הפִּיות. אחר כך, לאט-לאט, זקפה הרכילות את ראש הנחש הקטן שלה ודיברה בקול רך וענוג. פה ושם היו כמה צבועים שעשו אוזנם כאפרכסת בתקווה לשמור על צלילותם. המנה השנייה מצאה אפוא את הרוחות משולהבות כדבעי. כל אחד אכל תוך כדי דיבור ודיבר תוך כדי אכילה אך מבלי לשים לב לשפע המשקאות, כדי כך היו היינות מענגים ובשׂוּמים, כדי כך היו הדוגמאות שמסביב מידבקות. טייפר השתדל להלהיב את אורחיו, וציווה להעלות על השולחן את היינות האיומים של חבל הרוֹן, את הטוקַאי החם, את היין הישן והמשכר של מחוז רוּסִיוֹן. האנשים האלה – שוצפים כסוסים של מרכבת דואר אחרי מנוחה, משולהבים מצליפות הגִצים של יין השמפניה שציפו לו בקוצר רוח כזה, שנמזג בשפע כזה – התירו אפוא למוחותיהם לדהור בתוך החלל הריק של טיעוני סרק שאיש לא הקשיב להם, התחילו לספר זה לזה סיפורים שלא היה להם שומע, חזרו שוב ושוב על שאלות שנותרו בלי מענה. רק החִנגה השמיעה את קולה הרם, קול המורכב ממאה קריאות מבולבלות שתפחו כמו קרשנדו של רוסיני. אחר כך הגיע תורן של ברכות "לחיים" צבועות, התרברבויות וקריאות תיגר. הכול ויתרו על התהדרות ביכולותיהם האינטלקטואליות והתנאו ביכולותיהם בתחום החביות, הקנקנים וגתות היין. נדמה שלכל אחד יש שני קולות. הגיע רגע שבו כל האדונים דיברו בבת אחת, וכל המשרתים חייכו. אבל בְּלִיל המילים הזה – שפרדוקסים שזוהרם מפוקפק ואמִתות בתחפושות נלעגות התנגשו בו על רקע צעקות רמות, הֲלָכות פסקניות, צווים ריבוניים ושטויות גמורות, כשם שכדורים, פגזים וצרורות מתערבבים בעיצומו של קרב – היה מן הסתם מעניין איזה פילוסוף בגלל ייחודיות המחשבות שפרחו בו או מפתיע איזה פוליטיקאי בגלל מוזרות השיטות שנזכרו בו. זה היה ספר כתוב ותמונה מצוירת בעת ובעונה אחת.

פילוסופיות, דתות ותורות מוסר, המשתנות כל כך ממקום למקום, ממשלות, ובקיצור – כל ההישגים הגדולים של החכמה האנושית כרעו תחת להב חרמש ארוך כחרמש הזמן; וייתכן שגם אתם הייתם מתקשים להכריע אם התבונה השיכורה היא שהניעה את החרמש הזה או שמא הייתה זו השכרות שנעשתה נבונה ומיטיבת ראות. כך או כך, נדמה שהמוחות האלה, כמו ים הנחבט אל צוקים, רצו לקעקע את כל החוקים שביניהם צפות התרבויות, ובכך לספק בבלי דעת את רצונו של אלוהים, המניח את הטוב ואת הרע בתוך הטבע ומשאיר לעצמו, ורק לעצמו, את סוד מאבקם הנצחי. הפולמוס, מלא זעם וגיחוך, היה מעין הילולת עוועים של המוחות הנבונים. בין הבדיחות העצובות שסיפרו ילדי המהפכה עם לידתו של עיתון ובין הדברים שאמרו שתיינים עליזים עם לידתו של גרגנטואה הייתה פעורה כל התהום המפרידה בין המאה התשע-עשרה למאה השש-עשרה. אז הניחו את יסודות החורבן בצחוק מתגלגל, ואילו במאה שלנו צוחקים בין עיי החורבות.

"איך קוראים לבחור ההוא שאני רואה שם?" שאל הנוטריון והצביע על רפאל. נדמה לי שמישהו קרא לו וַלֶנטן.

"מה אתה מדבר? ולנטן – בלי שום תוספת!" הצטעק אמיל וצחק. "רפאל דה ולנטן, אם לא אכפת לך! שלט היוחסין שלנו הוא נשר זהב עטור כסף על רקע שחור, בעל ציפורניים אדומות ומקור, ומעליו סיסמה יפה: NON CECIDIT ANIMUSי!.[46] אנחנו איננו ילד אסופי אלא צאצאים של הקיסר וַלֶנס מגזע הוַלנטינים, מייסד הערים ולנסיה בספרד וּוַלאנס בצרפת, יורש חוקי של קיסרות המזרח. אם אנחנו מניחים למוחמד למשול בקונסטנטינופול, הרי זה מתוך רצון טוב בלבד, וגם מחמת מחסור בכסף וחיילים."

אמיל שרטט באוויר, במזלגו, כתר מלוכה מעל ראשו של רפאל. הנוטריון הרהר רגע וחזר לשתות. בידו התווה תנועה אופיינית, ונדמה שהוא מודה באמצעותה כי נבצר ממנו לצרף אל קהל לקוחותיו את הערים ולנסיה, וַלאנס או קונסטנטינופול, וגם לא את מוחמד, את קיסר ולנסיה או את משפחת הוַלנטינים.

"תִלי הנמָלים הקרויים בבל, צור, קרתגו או ונציה, שנמחצו תמיד תחת רגליו של ענק חולף – כלום אין חורבנם משום אזהרה לבני האדם מטעם איזה כוח איתנים לעגני?" אמר קלוד ויניוֹן, מין עבד שנקנה כדי להפיק שורות בנוסח בּוֹסיאֶה[47] במחיר עשרה סוּ האחת.

"משה, סוּלָה, לואי האחד-עשר, רישלייה, רובספייר ונפוליון הם אולי גלגול של אותו אדם, ששב ומופיע בתרבויות שונות כמין כוכב שביט בשמים!" ענה פלוני, מתלמידיו של בָּלאנש.[48]

"למה להעמיק חקר ברזי ההשגחה העליונה?" אמר קָנָליס, יצרן הבלדות.

"נו באמת," קטע המבקר את דבריו. "ההשגחה העליונה היא הדבר הגמיש ביותר שאני מכיר בעולם."

"אבל אדוני, בחפירת אמות המים במיינטנון גרם לואי הארבעה-עשר למותם של יותר אנשים משגרמה אספת העם בבואה להחיל מיסוי שווה על כולם, להאחיד את החוק, להלאים את צרפת ולהבטיח חלוקה שוויונית של הירושות," אמר מָסוֹל, צעיר שנעשה רפובליקני בגלל חסרון הברה אחת לפני שם המשפחה שלו.[49]

"אדוני," השיב לו מוֹרוֹ, בעל אחוזה אמיד מחבל אוּאָז, "אתה שמתייחס אל דם כאל יין, אולי תשאיר הפעם לכל אחד את הראש על הכתפיים?"

"בשביל מה, אדוני? האין עקרונות הסדר החברתי ראויים לאי-אלו קרבנות?"

"בּיקסיוּ! מה אתך?! מר רפובליקה כאן טוען שראשו של בעל האחוזה הזה הוא שיהיה לקרבן," אמר צעיר אחד לשכנו.

"האנשים והמאורעות פשוט חסרי חשיבות," אמר הרפובליקני והמשיך להרצות את משנתו על רקע הגיהוקים. "בפוליטיקה ובפילוסופיה אין אנשים ואין מאורעות, יש רק עקרונות ורעיונות."

"נורא ואיום! זאת אומרת שלא יהיו לך שום ייסורי מצפון להרוג את ידידיך בשביל אִם קל שבקלים…"

"באמת, אדוני! איש שיש לו ייסורי מצפון הוא הנוכל האמתי, כי יש לו מושג כלשהו על ערכים נעלים. פטר הגדול ודוכס אלבה, לעומת זאת, היו התגלמות של שיטות, ושודד הים מוֹנבּאר היה מוסד."

"אבל החברה יכולה להסתדר בלי השיטות והארגונים שאתה מדבר עליהם, לא כך?" שאל קנליס.

"בהחלט כן!" קרא הרפובליקני.

"הרפובליקה הטיפשית שלך עושה לי בחילה! אנחנו לא יכולים לחתוך בשקט תרנגול מפוטם בלי למצוא בתוכו את החוק החקלאי."

"העקרונות שלך מצוינים, ברוטוס קטן ומצופה כמהין שלי, אבל אתה דומה למשרת האישי שלי: שיגעון הניקיון שולט בו באכזריות כזאת, שלו הייתי מניח לו להבריש את בגדי כרצונו הייתי מתהלך עירום לגמרי."

"כולכם בהמות! אתם רוצים לנקות אומה במחצצת שיניים," ענה שוחר הרפובליקה. "לפי התפיסה שלכם מערכת הצדק מסוכנת יותר מן הגנבים."

"פלאי פלאים!" גיחך הפרקליט דֵרוֹש.

"כמה הם משעממים בפוליטיקה שלהם!" אמר קַרדוֹ הנוטריון. "סִגרו את הדלת. אין שום מדע ושום ערך ששווים טיפת דם. לו דרשנו מן האמת לפרוע את חובותיה, ייתכן שכבר היינו מוצאים אותה במצב של פשיטת רגל."

"מן הסתם היה לנו זול יותר להשתעשע בָּרע מאשר להתווכח על הטוב. לכן הייתי מוכן לתת את כל הנאומים שנשמעו מן הדוכן בארבעים השנים האחרונות תמורת אלתית אחת, תמורת סיפור אחד של פֶּרוֹ או סקיצה אחת של שארלֶה."[50]

"אתה צודק! תעביר לי בבקשה את האספרגוס. כי אחרי הכול, החירות מולידה אנרכיה, האנרכיה מובילה לעריצות והעריצות מחזירה את החירות. מיליוני אנשים מתו מבלי שהצליחו להביא אף אחת מן השיטות האלה לכלל ניצחון. וכי אין זה מעגל הקסמים שבו יחוג עולם המוסר עד אין קץ? אדם סבור שהביא דברים עד שלמות, והנה – הוא רק הזיז אותם ממקום למקום."

"אהה!" הזדעק קוּרסי, אמן מופעי הווֹדֵוויל. "אם כך, רבותיי, הריני מרים כוסית לחיי שארל העשירי, אבי החירות!"

"למה לא?" אמר אמיל. "כשהעריצות היא חלק מן החוק, החירות נמצאת במנהגים, ולהפך."

"אם כן, נשתה לטיפשותו של השלטון המקנה לנו כזו שליטה על הטיפשים!" אמר הבנקאי.

"חבר יקר! נפוליון השאיר לנו לפחות תהילה!" צעק קצין ימייה אחד שלא יצא מעולם מנמל בְּרֶסט.

"התהילה! איזו סחורה עלובה! משלמים עליה ביוקר, אבל היא מתקלקלת במהירות. כלום אין התהילה אנוכיות של אנשים דגולים כשם שהאושר הוא אנוכיות של שוטים?"

"אדוני, אתה אדם מאושר מאוד."

"הראשון שהמציא את שוחות המגן היה ככל הנראה איש חלש, כי החברה מועילה רק לרפֵי הכוח. הוגה הדעות והפרא נמצאים בשני הקצוות של עולם המוסר, אך שניהם סולדים באותה מידה מנכסים."

"טוב ויפה!" קרא קרדו. "אבל בלי נכסים, איך היינו עושים חוזים?"

"האפונה הזאת נהדרת וטעימה."

"והכומר נמצא מת במיטתו למחרת היום…"

"מי מדבר על מוות? אל תעשו צחוק! יש לי דוֹד."

"אני משוכנע שתדע להשלים עם מותו."

"אין בכלל שאלה."

"הקשיבו לי רבותיי! הרי לכם דרך להרוג דוֹד: ששש… (קולות מהסים: הקשיבו! הקשיבו!) קודם כול תדאגו שיהיה לכם דוֹד שמן ומגושם, בן שבעים לפחות: אלה הדודים הכי טובים. (שערורייה בקהל). בתירוץ כזה או אחר תאכילו אותו כבד אווז…"

"אבל דוד שלי הוא איש גבוה ורזה, יבשושי, קמצן ופיכח."

"דודים כאלה הם מפלצות שמועֲלות בחיים."

"בזמן שהוא מעכל את כבד האווז," המשיך המומחה לדודים, "תודיעו לו שהבנקאי שלו פשט רגל."

"ואם יעמוד בזה ולא יקרה לו כלום?"

"אז שַלח לעברו נערה נאה!"

"ואם הוא…" אמר והניד את ראשו לשלילה.

"אז הוא לא דוד. דוד הוא מטבעו טיפוס עליז ומפולפל."

"קולה של מליברָן איבד שני צלילים."[51]

"לא אדוני."

"כן אדוני."

"לא לא, כן ולא! וכי לא זה הסיפור של כל המחקרים הדתיים, הפוליטיים והספרותיים? האדם הוא ליצן שרוקד מעל תהומות!"

"אם הבנתי אותך היטב, אני אידיוט."

"להפך: מכיוון שלא הבנת אותי היטב, אתה אידיוט."

"ההשכלה אינה אלא טיפשות גמורה! אדון היינֶפֶטֶרמָך[52] מעריך את מספר הספרים שנדפסו ביותר ממיליארד, אבל חיי אדם אינם מאפשרים לו לקרוא אפילו מאה וחמישים אלף. אז תסבירו לי מה פירוש המילה השכלה? אצל אחדים היא מתבטאת בידיעת שמות – של הסוס שאלכסנדר מוקדון רכב עליו, של הכלב בֶּרסִיוֹ, של אדון התצלילים[53] – ובאי-ידיעת שמות האנשים שלימדו אותנו, למשל, להשיט עצים ברפסודות או לייצר חרסינה. אצל אחרים, להיות משכיל פירושו לדעת לשרוף צוואה לא רצויה ולחיות כאדם מהוגן, אהוב, מוערך, במקום להיות גנב שעונים מוּעד, שנסיבות מיוחדות מחמירות עוד את פשעו, ולמות על הגרדום בכיכר גרֶב, שנוא ועוטה קלון."

"היצירה של נתן – תישאר?"

"כן! שותפיו לעבודה הם בעלי כישרון."

"וקנליס?"

"הוא איש גדול, אין מה לומר."

"כולכם שיכורים!"

"ההשלכה המיידית של חוקה היא רידוד היכולות השכליות. האמנויות, המדעים, האנדרטאות – רגש נורא של אנוכיות, שהיא הצרעת של זמננו, טורף ומחסל את הכול. שלוש מאות הבורגנים החובשים את ספסלי בית הנבחרים חושבים אך ורק על נטיעת עצי צפצפה. העריצות יוצרת שלא כחוק דברים גדולים, ואילו החירות אפילו אינה טורחת לעשות כחוק דברים קטנים מאוד."

"ההשכלה העממית שלכם מייצרת מטבעות של מאה סוּ בשר ודם," קטע ואמר אחד משוחרי המלוכה האבסולוטית. "בעם שכל בניו קיבלו השכלה אחידה, האישיות הפרטית נעלמת."

"ואף-על-פי-כן, מטרת החברה היא להעניק רווחה לכל אחד, לא כן?" שאל החסיד הסן-סימוניסט.

"לו הייתה לך קִצבה של חמישים אלף ליברות לשנה, לא היית חושב בכלל על העַם. מפעמת בך אהבה גדולה כלפי האנושות? סע למדגסקר: שם תמצא עם קטן ונחמד, מוכן ומזומן להפוך לסן-סימוניסט, עם שאפשר למיין, לקטלג, להכניס למבחנות. אבל כאן אצלנו, כל אחד נכנס באופן טבעי לגמרי לתוך הכוך שלו, כמו יתד לגומה. השוערים הם שוערים והשוטים הם שוטים, בלי להזדקק לאיזו מועצת גדולי הכמורה שתסמיך אותם. חה חה חה!"

"אתה קרליסט!"[54]

"ולמה לא? אני אוהב את שלטון העריצות, הוא מבשר על בוז מסוים כלפי הגזע האנושי. איני שונא את המלכים. הם משעשעים כל כך! לשבת על כס מלוכה בתוך חדר, מרחק שלושים מיליון פרסאות מן השמש – זה כלום בעיניכם?"

"הבה נחזור אל מבט-העל הזה על התרבות," אמר המלומד שכדי לאלף בינה את הפַּסָל פזור הדעת, פתח בדיון על ראשית החֲבָרות האנושיות ועל העמים הילידיים. "במוצא האומות היה כוח השלטון חומרני, אחיד וגס. אחר כך, כשהחלו להיווצר גושים והתלכדויות חברתיות, החלו הממשלות לפורר, בפחות או יותר הצלחה, את הממשל הפרימיטיבי. בעת העתיקה, למשל, היה הכוח נתון בידי התאוקרטיה: הכומר החזיק גם בסַיִף וגם במחתת הקטורת. מאוחר יותר כבר היו שתי כהונות: הכוהן הגדול והמלך. החברה שלנו, שהיא הצורה האחרונה של הציוויליזציה, חילקה כיום את השלטון על פי מספר הצירופים, ואנחנו הגענו לכוחות המכונים תעשייה, מחשבה, כסף ואמנות הדיבור. השלטון, שאיבד את אחידותו, צועד ללא הפסקה לעבר התפרקות חברתית, ששוב אין בפניה שום מחסום זולת האינטרס. לפיכך אל לנו להישען לא על הדת ולא על הכוח החומרי, אלא על התבונה. האם יוכל הספר למלא את מקומו של הסיף? האם יוכל הדיון למלא את מקומו של המעשה? הנה, זאת השאלה."

"התבונה הרגה הכול," זעק הקרליסט. "עִזבו, החירות המוחלטת מובילה את האומות אל ההתאבדות. ניצחונן מטיל עליהן שיעמום, כמו אצל מיליונר אנגלי."

"מה יש לך לחדש לנו? היום שמת ללעג את כל כוחות השלטון, וזאת אמירה גסה כמו שלילת קיומו של אלוהים! אפסה כל אמונה, אם כך, והתקופה דומה לסולטן זקן שאבד בתהומות הזימה! ראו למשל את לורד ביירון שלכם: כשנואש כליל מן השירה, החל לקשור כתרים לתאוות הפשע."

"הידעת," ענה לו ביאנשון, שיכור כלוט, "שקמצוץ זרחן יותר או פחות הוא שקובע אם פלוני יהיה גאון או נבל, איש רוח או אידיוט, צדיק או רשע?"

"איך אפשר להתייחס כך למוסריות?!" הזדעק קורסי. "מוסריות היא הנושא של כל מחזות התאטרון, הפתרון של כל הדרמות, הבסיס של כל בתי הדין…"

"שתוק, חיה רעה. המוסריות שלך היא אכילס בלי עקב!" אמר ביקסיו.

"לשתות!"

"רוצה להתערב שאני שותה בקבוק שמפניה במכה אחת?"

"איזה מכה של שנינות!" קרא ביקסיו.

"הם שיכורים כמו עגלונים," אמר צעיר אחד, שהשקה במלוא הרצינות את חזייתו.

"כן, אדוני, השלטון האמתי הוא היכולת להשתלט על דעת הקהל."

"דעת הקהל? הרי זו הארסית מכל הזונות! אם להקשיב לכם, אנשי מוסר ופוליטיקה, הרי צריך כל הזמן להעדיף את החוקים שלכם על הטבע ואת דעת הקהל על המצפון. הבלים, הכול נכון והכול לא נכון. החברה אמנם נתנה לנו את המוך לכריות, אך אין ספק שהיא פיצתה על החסד הזה באמצעות הפגע של מחלת הצינית, כשם שייסדה את סדר הדין כדי להחליש את הצדק והביאה עלינו את ההצטננויות בעקבות סוּדָרֵי הקשמיר."

"מפלצת!" אמר אמיל וקטע את שונא האדם הזה. "איך אתה יכול לנאץ את התרבות כשאתה מוקף יינות ומאכלי תאווה, שקוע עד סנטרך בשולחן? נעץ שיניך באייל הזה, שטלפיו וקרניו הזהיבו באש, אך אל תנשוך את אמך הורתך."

"כלום אשמתי היא שהקתוליות הצליחה להכניס אלף אֵלים לתוך שק קמח, שהרפובליקה מסתיימת תמיד באיזה נפוליון, שהמלוכה נמצאת בין רציחתו של אנרי הרביעי לגזר דינו של לואי השישה-עשר, שהליברליות הולכת ולובשת צורה של לָפָייֶט?"[55]

"חיבקת אותו במהפכת יולי?"

"לא."

"אם כך שתוק, ספקן שכמוך."

"הספקנים הם האנשים המצפוניים ביותר."

"לא, אין להם מצפון."

"מה אתה מדבר? יש להם לפחות שני מצפונים."

"לספסֵר ביראת שמים, אדוני? הרי לנו רעיון מסחרי בעליל. הדתות העתיקות לא היו אלא פיתוח מוצלח של התענוג הגופני. אבל אנחנו, אנחנו פיתחנו את הנפש והתקווה: התקדמנו."

"הֵיי, ידידיי ורעיי! מה אתם יכולים לצפות ממאה שׂבֵעת פוליטיקה?" אמר נתן. "זוכרים מה עלה בגורלם של מלך בוהמיה ושבע טירותיו? מעשייה מקסימה ביותר…"

"מה?…" צרח המבקר מקצה השולחן ועד קצהו. "אלה משפטים שנשלפו באקראי מתוך כובע. יצירה שנכתבה בשביל חולי הרוח בבית המחסה של שָׁרֶנְטוֹן."

"אתה טיפש!"

"אתה מטומטם!"

"הו, הו!"

"הֵיי, היי!"

"הם עוד יֵלכו מכות."

"לא."

"נתראה מחר, אדוני."

"לא מחר, בזה הרגע!" ענה נתן.

"נו באמת, נו באמת! שניכם בחורים אמיצים."

"וגם אתה אמיץ!" אמר זה שהתחיל בקטטה.

"הבעיה היחידה היא שהם לא מסוגלים לעמוד על הרגליים."

"מה? אני לא עומד ישר?" המשיך נתן מחולל המדנים והזדקף כמו עפיפון הססן.

הוא נתן בשולחן מבט קהה, ואחר כך, כאילו המאמץ הכריע אותו, צנח חזרה אל כיסאו, הרכין ראשו ונאלם דום.

"זה היה יכול להיות נחמד," אמר המבקר לשכנו, "ללכת מכות על יצירה שבחיים לא ראיתי או קראתי, אתה לא חושב?"

"אמיל, תיזהר על הבגד שלך. השכן שלך מחוויר," הזהיר ביקסיו.

"קאנט, אדוני, הוא עוד בלון שהופרח כדי לשעשע את המטומטמים. החומרנות והרוחניות הן שני מחבטים ששרלטנים עוטי גלימה מעיפים באמצעותם כדורים הֵנה והנה. אם אלוהים נמצא בכול, כמו שאמר שפינוזה, או שהכול בא מאלוהים, כמו שאמר פאולוס הקדוש… כולם דבילים! פתיחה או סגירה של דלת – זאת לא אותה תנועה בדיוק? מה בא ממה – הביצה או התרנגולת? (תעבירו לי קצת ברווז, בבקשה!) הנה. זאת כל התורה כולה."

"אוויל," קרא לעברו המלומד. "השאלה שאתה שואל הוכרעה על ידי עובדה."

"איזו עובדה?"

"קתדראות הפרופסורים לא נועדו לפילוסופיה, אלא הפילוסופיה היא שנועדה לקתדראות. שים משקפיים על האף ותקרא את התקציב."

"גנבים!"

"אידיוטים!"

"נוכלים!"

"מטומטמים!"

"איפה מחוץ לפריז תוכלו למצוא חילופי מחשבות ערים ומהירים שכאלה?" קרא ביקסיו ועיבה את קולו.

"קדימה, ביקסיו! תן לנו איזו בדיחה קלסית! בחייך, תן איזה קריקטורה!"

"רוצים שאעשה לכם חיקוי של המאה התשע-עשרה?"

"תקשיבו!"

"שקט שיהיה!"

"סתמו כבר את הפיות שלכם!"

"אולי תשתוק, פרצוף סיני שכמוך?"

"תנו לו יין ושישתוק כבר, התינוק הזה!"

"הבמה שלך, ביקסיו!"

האמן כִּפתר את מקטורנו השחור עד צווארו, לבש את כפפותיו הצהובות, קמטט את פניו, הפזיל את עיניו והחל לעשות חוכא ואטלולא מביטאון שני העולמות.[56] אבל הרעש כיסה את קולו, ולא היה אפשר לקלוט אף מילה מדברי הלעג שלו. כך שגם אם לא הצליח להציג נאמנה את המאה התשע-עשרה, הצליח לפחות לייצג היטב את כתב העת: גם הוא, כמו העיתון, לא הבין מה הוא שׂח.

הקינוח הוגש כמו מכוח כֶּשֶף. על השולחן הונח כלי רחב מידות עשוי ארד מוזהב, שמוצאו בסדנאות תומיר.[57] דמויות תמירות שאמן נודע פיסלן בקווים שנחשבו אז באירופה לתבנית היופי האידאלי תמכו ונשאו סבך של תותי שדה, אננס, תמרים טריים, ענבים צהובים, אפרסקים בהירים, תפוזים שהובאו בספינה מנמל סֵטוּבָּל, רימונים, פֵּרות מסין, בקיצור – כל ההפתעות שמזמנים המותרות, כל הפלאות של מיני המאפה, כל המִגדנים המגרים, כל הפרפראות המפתות ביותר. בוהק החרסינה, נצנוץ קווי המתאר של הזהב וחיטובי האגרטלים העצימו עוד את גוניהן של התמונות הגסטרונומיות האלה. אגודות אזוב ירוקות וקלילות, חינניות כמו גדילי אדווה על פני האוקיינוס, נישאו ככתרים על הנופים של פּוּסן שהועתקו בבית היוצר של סֶוְר. בכל רכושו של נסיך גרמני לא היה די לשלם את העושר המחוצף הזה.

הכסף, הצדף, הזהב והבדולח שָבוּ והופיעו בשפעת צורות חדשות, אבל עיניהם המעורפלות של האורחים וקדחת השכרות הלהגנית שלהם כמעט לא אִפשרו להם לחוש ולו במעומעם את היופי הערטילאי הזה, הראוי לאגדה מזרחית. יינות הקינוח, שהביאו עמם את ניחוחותיהם ושלהבותיהם, פעלו כמין שיקויים רבי-עָצמה, אדים רוויי קסם: הם חוללו חזיון תעתועים במוח, כבלו בשלשלאות את הרגליים ונסכו כובד בידיים. פירמידות הפֵּרות נבזזו, הקולות גברו, המהומה גדלה. מילים ברורות לא נשמעו עוד, כוסות התעופפו והתנפצו וקולות צחוק אֲיוּמים נורו כפגזים מן הפִּיות. קוּרסי נטל קרן יער והתחיל לתקוע בה מנגינה רועשת. הצלילים פעלו כאות שנתן השטן. החבורה ההוזה נתנה קולה בשאגות, בשריקות, בשירים, בצעקות, בנהמות ובגניחות. מן הסתם הייתם מחייכים למראה אנשים עליצים מטבעם הנעשים קודרים כמו סצינת סיום במחזה של קְרֶבִּיוֹן[58] או חולמניים כמו מלחים הנוסעים בכרכרה. אנשים מעודנים סיפרו את סודותיהם לסקרנים שלא הקשיבו להם. בעלי המרה השחורה חייכו כמו רקדניות המסיימות את הפירוּאטים שלהן. קלוד וִיניוֹן התנודד כה וכה כמו דוב בכלוב. חברים קרובים החליפו מהלומות. התווים החייתיים הטבועים בפרצופיהם של בני האדם, תווים שהפיזיולוגיסטים הוכיחו באופן כה מפתיע, מצאו להם ביטוי מעורפל בתנועות הגוף של הנוכחים ובהתנהגותם. אילו היה שם בּישָה[59] זה או אחר, פיזיולוג שהיה שומר על קור רוח ופיכחון, הוא היה מוצא כאן ספר שלם, ערוך ומוכן. בעל הבית, שהרגיש שיכור, לא העז לקום ממקומו, אבל תמך בפנים קפואים במשוגות הראוותניות של אורחיו והתאמץ לשמֵר סבר פנים נאה של מהוגנוּת והכנסת אורחים. פרצופו הרחב, שנעשה אדום וכחול, סגול כמעט, היה נורא למראה והשתלב בתנועה הכללית במאמץ שהזכיר תנודות וטלטלות של ספינה דו-תורנית.

"רצחת אותם?" שאל אותו אמיל.

"אומרים שעונש המוות עומד להתבטל בזכות מהפכת יולי," ענה טייפר וזקר את גבותיו בתנועה שהיו בה מן החריפות ומן הטיפשות גם יחד.

"וכי אינך רואה אותם לפעמים בחלומותיך?" המשיך רפאל.

"חלה על זה התיישנות!" אמר הרוצח שכיסיו גדושים זהב.

"ועל קברו," קרא אמיל בצחוק מלגלג, "יחקוק סתת המצבות: העוברים בדרך, הקדישו דמעה לזכרו! אהה!" המשיך ואמר, "ברצון הייתי נותן מאה סוּ למתמטיקאי שיוכיח לי באמצעות משוואה אלגברית את קיומו של הגיהינום."

הוא הטיל מטבע באוויר וקרא: "אם יוצא עץ, יש אלוהים!"

"אל תסתכל," אמר רפאל ושם את ידו על המטבע. "מה אנחנו יודעים? המקריות נעימה כל כך."

"אבוי!" המשיך אמיל בארשת של ליצן נעצב, "איני יודע היכן למקם את עצמי בין הגאומטריה של הכופֵר ובין ה-Pater noster של האפיפיור. שטויות! הבה נשתה! 'Trinc' – נדמה לי שכך מצווה הכוהנת הגדולה 'בקבוק האלוהית', וזו גם מסקנתו הסופית של פנטגרואל."[60]

"ל-Pater noster אנחנו חבים את האמנויות שלנו, את האנדרטאות, אולי גם את המדעים, וגם מתת גדולה עוד יותר – הממשלות המודרניות שלנו, שבהן חֶברה רחבה ופורה מיוצגת להפליא בידי חמש מאות מוחות חכמים, שבהן כוחות מנוגדים מנטרלים אלה את אלה ומשאירים את כל כוח השלטון לתרבות, המלכה הענקית הדוחקת את רגליו של המלך, שהוא דמות עתיקה ואיומה, מעין השגחה כוזבת שהאדם יצר בין השמים לבינו. על רקע יצירות מוגמרות רבות כל כך, הכפירה נראית כשלד עקר. מה אתה אומר על זה?"

"אני מהרהר בנהרות הדם שגאו בגלל הקתוליות," אמר אמיל בקור. "היא הקיזה דם מעורקינו ומלבותינו כדי ליצור חיקוי של המבול. אבל זה חסר חשיבות! כל אדם חושב חייב לצעוד תחת דגלו של ישו הנוצרי. רק הוא קידש את ניצחון הרוח על החומר, רק הוא גילה לנו, באופן פיוטי, את עולם הביניים המפריד בינינו לבין אלוהים."

"כך אתה מאמין?" הוסיף רפאל ושלח לעברו חיוך מעורפל של שכרות. "טוב, אז בשביל שלא נחטא, הבה נרים את כוס הברכה הנודעת Diis ignotis!"י[61]

והם רוקנו את גביעיהם המלאים יֶדע, גז פחמן, ניחוחות, שירה וכפירה.

"אם יואילו האדונים לעבור לסלון, הקפה ממתין להם שם," אמר רב-המלצרים.

כמעט כל הקרואים היו שרויים באותו רגע בעולם-התווך הענוג שבו כבים אורות התבונה, והגוף, משוחרר מעריצותה, מתמסר לתענוגות ההזויים של החירות. אלה שהגיעו לשיא השיכרון נותרו קודרים, מתאמצים עד כאב לקלוט איזו מחשבה שתוכיח להם את עצם קיומם. האחרים, שקועים בדכדוך הקהה הנוצר בגלל עיכול מכביד, שללו את האפשרות לזוז. נואמים עשויים לבלי חת עוד אמרו מילים מעורפלות שפשרן חמק מהם עצמם. כמה שירים הדהדו כמו רעש של מכונה שנגזר עליה לסיים את חייה היצרניים ונטולי הנשמה. השקט וההמולה התמזגו באופן מוזר.

עם זאת, כשנשמע קולו המהדהד של המשרת, שבהיעדר אדון הודיע להם על הנאות חדשות, קמו האורחים ממקומותיהם – נגררים, נתמכים או נישאים אלה בידי אלה. החבורה כולה השתהתה רגע על מפתן החדר, קפואה במקומה ואחוזה בחבלי קסם. ההנאות המופלגות של המשתה החווירו לעומת המחזה המגרה שבעל האכסניה הכין לתאוותניים שבחושיהם. לאור נרותיה הנוצצים של נברשת עשויה זהב, סביב שולחן עמוס זהב וכסף מעשה תשבץ, הופיעה לפתע קבוצת נשים לפני האורחים הנדהמים, ועיניהם ניצתו כאילו היו יהלומים. עשירים היו התלבושות והעדיים שלהן, אך עשיר מכול היה יופיין המסנוור, שנִכחו נעלמו כל פלאות הארמון הזה. עיניהן הלהוטות של הנערות, ההדורות כפֵיות, הפיקו חיוּת רבה אף יותר מאשדות הנוֹגה שהתנוצצו במשי של בדי הטפטים, בלובן הצחור של פריטי השיש ובחיטובים העדינים של כלי הארד. הלב ניצת למראה הניגודים בין הנשים – תסרוקותיהן הסוערות, הליכותיהן השונות – הכול לפי שונוּת תכונותיהן וקווי האופי שלהן. הן נראו כגדר חיה שפרחיה משולבים באבני אודם, ספיר ואלמוג: חגורה של רבידים שחורים סביב צווארי השלג, רדידים קלילים מרחפים כשלהבות של מגדלור, טורבנים שחצניים וטוניקות מגרות בצניעותן.

ההרמון הזה הציע פיתויים לכל עין, עינוגים לכל גחמה. רקדנית אחת, שהוצבה שם כדי לעורר התפעלות, נראתה כאילו אין צעיף מתחת לאדוות הקפלים של הקשמיר שעליה. כאן מלמלה שקופה ושם משי מתנוצץ הסתירו או גילו צורות מושלמות ומסתוריות. כפות רגליים קטנות וצרות דיברו על אהבה, פִּיות רעננים ואדומים שתקו. נערות שבריריות ומהוגנות – בתולות מתחסדות ששִפעת שערן הנאה הדיפה תום דתי – הציגו עצמן בפני רואיהן כאילו היו דמויות ערטילאיות שנשיפה יכולה לפוגג. והיו יפהפיות אציליות גאות מבט אך עצלות, דקיקות ועדינות, רזות וחינניות, והן הרכינו את ראשיהן כמי שמציעות למכירה עוד הגנות מלכותיות. אנגלייה אחת, לבנה, חסודה ואוורירית, שירדה כביכול מענני שירתו של אוסיאן,[62] דמתה למלאך של מרה שחורה, לדמות שמצפונה מייסרהּ והיא נמלטת מן הפשע. לא נפקד בחבורה המסוכנת הזאת גם מקומה של פריזאית שכל יופייה היה אצור במעטפת של חן בל יתואר. היא הייתה יהירה בלבושה ובשנינותה, חמושה בחולשתה הכול-יכולה, גמישה וקשה – היא הייתה סירנה חסרת לב וחסרת תשוקה, אך היא ידעה ליצור באופן מלאכותי את אוצרות התשוקה ולזייף את אמרי הלב. בלטו בטרקלין גם איטלקיות שקטות למראה ומסורות לאושרן, נורמנדיות עשירות וחטובות להפליא, נשים דרומיות ששערן שחור ועיניהן שקדיות. אפשר היה לחשוב שאלה יפהפיות שכינס לֶבֶּל[63] בוורסאי; שם הן כּוֹננו למן הבוקר את מלכודות קסמיהן ועכשיו הן מגיעות כמו סיעה של שפחות מזרחיות שקולו של סוחר הנשים העיר אותן עם שחר ודחק בהן לצאת לדרך.

הן נותרו מרוחקות, מבוישות, והצטופפו סביב השולחן כמו דבורים מזמזמות בתוך כוורת. המבוכה החיישנית הזאת, תערובת של טענות וגנדרנות, הייתה אחת משתיים: פיתוי מחושב או צניעות לא רצונית. ייתכן שרגש מסוים, שהאישה לעולם אינה משילה מעליה לגמרי, הוא שהורה לנשים האלה להתעטף באִצטלה של צדקנות כדי לחזק עוד את קסמיה ופיתוייה של הפריצות השופעת. לכן נדמה שהמזימה שרקח טייפר הזקן נידונה לכישלון. הגברים חסרי המעצורים נכנעו כבר מן ההתחלה לעָצמה הנאדרת שניחנה בה האישה. רחש של הערצה הדהד בחלל כמו מוזיקה ענוגה ביותר. האהבה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם השכרות: האורחים, שהופתעו ברגע של חולשה, התמסרו עכשיו לתענוגות של התפעמות מעודנת, לא לסערה של תאוות. לקולה של השירה, השולט בהם תמיד, בחנו האמנים באושר את בני הגוון העדינים המבדילים בין היפהפיות המובחרות האלה.

פילוסוף אחד, שהתפכח מכוח מחשבה שנולדה אולי עקב פליטה של חומצת פחמן מיין השמפניה, נרעד כשהרהר בצרות שהביאו לכאן הנשים האלה, שפעם היו אולי ראויות למחוות הערצה נעלות ביותר. לכל אחת מהן הייתה, מן הסתם, דרמה עקובה מדם לספר. כמעט כולן הביאו עמן לכאן ייסורי תופת וגררו בעקבותיהן גברים חסרי אמונה, הבטחות שהופרו, שמחות שעשקה המצוקה.

האורחים קרבו אליהן בנימוס, ונקשרו שיחות שונות זו מזו ומגוונות כמו הדוברים. נוצרו קבוצות. היה אפשר לחשוב שזהו טרקלין של החברה הגבוהה שנערות ונשים מסתובבות בו אחרי הסעודה ומציעות קפה, ליקרים ומיני מתיקה – לסייע לזללנים שתהליך עיכול עצל מכביד עליהם. אבל בתוך זמן לא רב החלו להישמע פרצי צחוק, הרחש התגבר, הקולות התחזקו. האורגיה, שנבלמה לזמן מה, איימה מפעם לפעם להתעורר מחדש. היה איזה דמיון מעורפל בין חילופי השקט והרעש האלה לבין סימפוניה של בטהובן.

שני הידידים, שהיו ישובים על ספה רכה, ראו תחילה בחורה תמירה וחטובה מתקרבת אליהם. הייתה לה יציבה נהדרת, היה איזה אי-תואם בתווי פניה, אבל היה בהם משהו נוקב וסוער והם לכדו את הנשמה בניגודים העזים שביניהם. שׂערה היה שחור, שופע תלתלים, ונדמה שידי אוהבים כבר פרעו אותו. הוא צנח בפתותים קלילים על כתפיה הרחבות, הנאות מאוד למראה. גלילים חומים ארוכים עטפו לחצאין את צווארה המלכותי, שעליו החליק מפעם לפעם ריצוד של אור והדגיש את עדינותם של קווי מִתאר נאים ביותר. עורה הלבן הקהוי הבליט את הגוונים החמים והסוערים של צבעיה העזים. העין, העטורה ריסים ארוכים, רשפה להבות אמיצות, גחלים של אהבה! הפה – אדום, לח, פתוח למחצה – הזמין נשיקה. מבנה גופה של הנערה היה מוצק, אך הייתה בו גמישות חשקנית. חזה וזרועותיה היו מלאים למדי, כמו אלה של הדמויות הנאות שצייר קראצ'י,[64] ואף-על-פי-כן היא נראתה קלת תנועה, גמישה, וחוסנה רמז על זריזות של פנתרה, כשם שההידור רב-העָצמה של תוויה הבטיח תענוגות טורפניים.

הנערה הזאת ידעה מן הסתם לצחוק ולהשתובב, אבל בעיניה ובחיוכה היה משהו אימתני. כמו אותן נביאות כפויות שֵד, היא עוררה השתאות יותר משנשאה חן. כל ההבעות חלפו בהמוניהן, מבזיקות כברקים, על פניה התוססים. אולי הייתה יכולה להקסים אנשים שכבר עייפו, אבל איש צעיר היה חושש מפניה. היא הייתה מין פסל ענק שנפל ממרומי מקדש יווני כלשהו, מרהיבה מרחוק אך גסה במבט מקרוב. ובכל זאת, יופייה המהמם העיר מן הסתם את אלה שתש כוחם, קולה הקסים את החירשים ומבטיה עוררו לחיים את העצמות היבשות. לכן היא הזכירה במשהו לאמיל טרגדיה של שייקספיר, מין ערבסקה נערצת שבה העונג מצווח ובאהבה יש משהו פראי, שבה פרצי זעם עזים מפנים את מקומם לקסמי חן ולשלהבות של אושר. מפלצת שיודעת לנשוך וללטף, לצחוק כשד משחת, לבכות כמו מלאכים, ללכד בהינף יד אחד את כל פיתויי האישה למעט אנחות הדכדוך וההצטנעויות המקסימות של בתולה. ואז, בתוך רגע, לשאוג, לקרוע את בשרה, לנפץ את תשוקתה, להחריב את מאהבה, קיצורו של דבר – להרוס את עצמה במו ידיה, כמו עם שמָרַד.

היא לבשה שמלת קטיפה אדומה. ברגל אדישה דרסה כמה פרחים שכבר נשרו מראשיהן של חברותיה, וביד מתנשאת הושיטה לשני הידידים מגש של כסף. גֵאָה ביופיה, גאה אולי בפריצותה, חשפה זרוע מלבינה שבלטה מאוד על רקע הקטיפה. היא נראתה כמו מלכת העונג, כמו התגלמות השמחה האנושית, אותה שמחה המפוגגת אוצרות ששלושה דורות צברו בדי עמל, אותה שמחה שצוחקת למראה גוויות, לועגת לאבות קדמונים, מפרקת פנינים וכיסאות מלוכה, הופכת צעירים לזקנים ולא פעם גם זקנים לצעירים. זו השמחה המותרת רק לענקים שמאסו בכוח השלטון, אלה שהמחשבה היא להם עינוי או אלה שהמלחמה הפכה להיות כלי משחק בידיהם.

"איך קוראים לך?" שאל אותה רפאל.

"אקילינה."

"אה! אז את באה מוונציה נשמרה,"[65] קרא אמיל.

"כן," ענתה. "בדיוק כמו שהאפיפיורים מכנים עצמם בשמות חדשים כשמרוממים אותם מעל בני האדם, גם אני לקחתי לי שם אחר כשרוממתי את עצמי מעל כל הנשים."

"אז יש לך, כמו לפטרונית שאת שמה אימצת, מורֵד אציל ואיום שאוהב אותך ויֵדע למות למענך?" שאל בהתרגשות אמיל, שהמצג הפיוטי הזה עורר אותו.

"היה לי," ענתה. "אבל הגיליוטינה הייתה יריבתי… לכן אני מצרפת תמיד איזה סמרטוט אדום לתלבושת שלי, ששמחתי לא תרחיק לכת מדי."

"אה! אם תניחו לה לספר את סיפורם של ארבעת הצעירים מלה-רושל,[66] היא לא תפסיק לעולם. שתקי, אקילינה! כלום אין לכל הנשים מאהב זה או אחר לבכות עליו? אבל לא לכולן שיחק המזל כמו לך: את איבדת אותו על הגרדום. אה! כמה הייתי מעדיפה לדעת ששלי שוכב בבור קבר בקְלָמָר ולא במיטתה של מִתחרה."

המשפטים האלה, שנהגו בקול מתוק וערב, בקעו מפיה של ברייה קטנה, היא הייתה נאה ונעימה יותר מכל יצור שפֵיה הצליחה להוציא אי-פעם במטה קסמים מתוך ביצת פלאים. היא הגיעה בצעדים חרישיים למקום שבו עמדה החבורה, והציגה לעין כול פנים עדינים, קומה שברירית, עיניים כחולות מרהיבות בענוותנותן, רקות רעננות וטהורות. נימפה תמה שעלתה מן המעיין שלה אינה מבוישת יותר, צחורה יותר או תמימה יותר מן הנערה הזאת, שנראתה כבת שש-עשרה שאינה יודעת רע מהו, שאינה יודעת אהבה מהי, שאינה מכירה את סערות החיים וכאילו שבה זה עתה מכנסייה שבה התפללה אל המלאכים, שישתדלו למענה כדי שתיקרא בטרם עת לישיבה של מעלה. רק בפריז נתקלים בבריות האלה, זַכּוֹת הפנים, המסתירות את הקיפוח העמוק ביותר ואת התאוות המזוקקות ביותר תחת מצח מתוק ורך כפרח המרגנית.

אמיל ורפאל טעו בתחילה בהבטחות השמיימיות החקוקות בתוויה המענגים של הנערה הזאת, הם קיבלו מידה את הקפה שמזגה להם לתוך הספלים שהביאה אקילינה, ופתחו עמה בשיחה. אלא שזמן מה אחר כך הפכה בעיניהם של שני המשוררים למין אלגוריה קודרת, מעין דיוקן של החיים האנושיים, כי למול ההבעה הבוטה והלהוטה של חברתה הכובשת היא הציגה קלסתר של שחיתות קרה, אכזרית ותאֵבה, מבולבלת דיה לבצע פשע וחזקה דיה ללעוג לו. מין שֵדה ערלת לב, הכופה על נשמות עשירות ורכות לחוש את הרגשות שלה אין, המוצאת תמיד איזו העוויית אהבה שאפשר למכור, המזילה דמעות בלוויה של מת ושמחה לקרוא באותו ערב את צוואתו. משורר היה מעריץ את אקילינה היפהפייה, אבל כל אחד היה בורח מן הסתם מפניה של אופרזיה הגאיונה המרטיטה: הראשונה הייתה נשמתו של החטא, השנייה הייתה חטא שאין לו נשמה.

"הייתי רוצה מאוד לדעת," אמר אמיל לברייה הנאה הזאת, "אם את חושבת לפעמים על העתיד."

"העתיד?!" ענתה בצחוק. "לְמה אתה קורא העתיד? ולָמה שאחשוב על מה שלא קיים עדיין? אני לעולם איני מביטה לא לאחור ולא לפנים. וכי התעסקות ביממה אחת, רק אחת בכל פעם, אינה די והותר? ואגב, אנחנו מכירים אותו, את העתיד. העתיד הוא בית החולים."

"איך את יכולה לראות בעתיד בית חולים ולא להימנע מלהגיע אליו?" קרא רפאל.

"מה כל כך מפחיד בבית חולים?" שאלה אקילינה האיומה. "כשאנחנו לא אמהות ולא רעיות, כשהזִקנה מלבישה לנו גרביים שחורים על הרגליים וחורצת לנו קמטים במצח, מצמיתה את כל מה שנשי בנו ומייבשת את השמחה במבטיהם של ידידינו – לְמה אנחנו יכולות להזדקק? בשלב הזה אתם רואים בנו רק יצור מרופש, נחשל, שצועד על שתי רגליים, יצור קר, יבש, מרקיב, שצעדיו משמיעים רחש של עלים מתים – זה מה שנשאר מכל הנוי והיופי שלנו. הבגדים הנאים ביותר הופכים אז להיות לנו בלואים, הענבר שבישם פעם את הקיטון הנשי שלנו מתחיל להדיף צחנה של מוות וריחו כריח שלד. ואם מוצאים לב בתוך הבוץ הזה, כולכם מעליבים אותו, אינכם מרשים לנו אפילו זיכרונות. כך שבין שאנחנו נמצאות בתקופת החיים הזאת שלנו בארמון עשיר, מטפלות בכלבים, ובין שאנחנו נמצאות בבית חולים, ממיינות סמרטוטים, חיינו הם היינו הך, לא כן? להסתיר את שערותינו הלבנות תחת מטפחת משובצת באדום-כחול או תחת שביס של תחרה, לטאטא את הרחובות באגודה של זרדי לִבנה או את מדרגות הטוּילֶרי בבדי סָטֶן, לשבת מול אח מוזהבת או להתחמם מול גחלים בכד חומר, לצפות במופע בכיכר גְרֶב או ללכת לאופרה – האם יש באמת הבדל כזה?"

"אקילינה מִיה, אף פעם, בכל התקפי הייאוש שלך, לא אמרת דברים נכונים כל כך," אמרה אופרזיה. "כן, הקשמירים, תחרוֹת האלנסון, הבשמים, הזהב, המשי, המותרות, כל מה שנוצץ, כל מה שמוצא חן – מתאים רק לנעורים. רק הזמן יכול להעמיד אותנו על השיגיונות שלנו, אבל האושר מכפר עלינו. אתם צוחקים לדבריי," הזדעקה לפתע תוך שהיא משגרת חיוך ארסי אל שני הידידים. "וכי איני צודקת? אני מעדיפה למות מתענוג מאשר ממחלה. אין לי השיגעון הזה של חיי נצח וגם לא כבוד גדול למין האנושי, כשאני רואה מה אלוהים עשה ממנו! תנו לי מליונים ואני אוכַל אותם. לא הייתי רוצה לחסוך אפילו סַנטים אחד לשנה הבאה. לחיות כדי למצוא חן ולשלוט – זה הצו שמשמיעה כל פעימה של לבי. החברה מסכימה עם דרכי. וכי אין היא מכלכלת את הבזבזנות שלי? ולמה האל הטוב מחזיר לי מדי בוקר את מה שאני מבזבזת מדי ערב? מדוע אתם בונים לנו בתי חולים? אלוהים לא הציב אותנו בין הטוב לרע כדי שנוכל לבחור מה פוגע בנו ומה משעמם אותנו, לכן תהיה זו טיפשות גמורה מצדי שלא להשתעשע."

"והאחרים?" שאל אמיל.

"האחרים? שיסתדרו בעצמם! אני מעדיפה לצחוק על סבלותיהם מאשר לבכות על שלי. לא הייתי מציעה לשום גבר לגרום לי כאב, אפילו קל שבקלים."

"איזה סבל עבר עלייך, שאת חושבת כך?" שאל רפאל.

"ניטשתי למען ירושה!" ענתה והתייצבה בתנוחה שהבליטה את כל חמודותיה. "ואף-על-פי-כן, עבדתי לילות וימים כדי לפרנס את אהובי. אני לא מוכנה להיות עוד פעם פתיה. שום חיוך ושום הבטחה לא יוליכו אותי שולל, ואני שואפת להפוך את חיי להילולה אחת גדולה."

"אבל האושר מקורו בנפש, לא כן?"

"ובכן…" המשיכה אקילינה, "וכי זה דבר של מה בכך להיות מושא להערצה וחנופה, לגבור על כל הנשים, אפילו המוסריות ביותר, למחוץ אותן באמצעות היופי והעושר שלנו? ואגב, אנחנו חיות ביום אחד יותר ממה שבורגנית מהוגנת חיה בעשר שנים. זה כל הסיפור."

"אבל אישה נטולת מוסר היא אישה בזויה, לא?" אמר אמיל לרפאל.

אופרזיה שלחה לעברו מבט של צפע, וענתה בנימת לעג שקשה לחקותה: "מוסר? אותו אנחנו משאירות למכוערות ולגיבנות. מה יהיה אתן בלעדיו, מסכנות שכמותן?"

"נו באמת, תשתקי, קרא אמיל. אל תדברי על משהו שאת לא מכירה."

"מה? אני לא מכירה את המוסר?" קראה אופרזיה. "להתמסר כל החיים לאיזה יצור שנוא, לדעת לגדל ילדים שינטשו אותך, להגיד להם תודה כשהם מכים אותך בלב – הנה, אלה ערכי המוסר שאתם מצווים על האישה. ולא זו בלבד אלא שכדי לפצות אותה על מסירות הנפש שלה, אתם כופים עליה סבל ומבקשים לפתות אותה. אם היא מתנגדת, אתם מכתימים את שמה. איזה חיים נחמדים! מוטב להישאר בנות חורין, לאהוב את אלה שמוצאים חן בעינינו ולמות צעירות."

"את לא חוששת שיום יבוא ותצטרכי לשלם על כל זה?"

"אז מה?" ענתה, "במקום לערבב את תענוגותיי עם צרותיי, חיי יהיו מחולקים לשניים: נעורים שעליצותם ודאית ומנגד זִקנה נטולת ודאות, שבמהלכה אסבול לי בניחותא."

"היא לא אהבה מעולם," אמרה אקילינה בקול עמוק. "היא אף פעם לא הלכה מאה פרסאות כדי לזכות לטרוף בתענוג אדיר מבט אחד או סירוב. היא לא תלתה את חייה על חוט השערה וגם לא ניסתה לדקור גברים אחדים כדי להציל את ריבונה, את אדונה, את האלוהים שלה. מבחינתה האהבה הייתה קולונל יפה אחד."

"שוב היא עם הלה רושל שלה," ענתה אופרזיה. "האהבה היא כמו רוח, אנחנו לא יודעים מניין היא באה. ואגב, אילו אחד מאותן בהמות בצורת אדם היה מאוהב בך, היית סולדת מאנשי רוח. "

"החוק אוסר עלינו לאהוב בהמות," ענתה אקילינה הגבוהה בנימת לגלוג.

"חשבתי שאת סלחנית יותר כלפי אנשי צבא," קראה אופרזיה בשחוק.

"כמה הן מאושרות שהן יכולות לוותר כך על השכל שלהן!" הזדעק רפאל.

"מאושרות?!" אמרה אקילינה בחיוך שכולו רחמים ואימה, ושילחה בצמד הידידים מבט איום ונורא. "לא! אין לכם מושג מה פירוש להיות נידונה לחיי תענוגות כשבלבך מוטל מת."

מי שהיה צופה באותה שעה בטרקלינים היה זוכה למבט מקדים על הפַּנדֶמוניוּם של מילטון.[67] הלהבות הכחולות של הפונץ' צבעו בגוני תופת את פניהם של מי שעדיין היו מסוגלים לשתות. ריקודים מטורפים, שפוזזו במרץ פראי, עוררו פרצי צחוק וצווחות שנשמעו כמו פיצוצים של זיקוקין די-נור. הקיטון וטרקלין קטן סמוך לו היו זרועים מתים וגוססים ונראו כמו שדה קרב. האווירה הייתה חמה מיין, מתענוגות וממילים. השִכרות, האהבה, ההזיה ושִכחת העולם היו נעוצות בלבבות, נסוכות על הפרצופים, רשומות על גבי השטיחים, משתקפות באנדרלמוסיה שמסביב, והן פרשׂו על כל המבטים מין רדידים קלילים שציעפו את האוויר באדי שיכרון. אבק מתנוצץ הסתחרר באוויר כמו ברצועות אור שמתווה קרן שמש, ומבעד לו השתקפו הצורות המשונות ביותר וההתגוששויות הנלעגות מכול. פה ושם נדמה שקבוצות דמויות חבוקות מתמזגות עם פסלי השיש הלבנים, יצירות מופת נאצלות שפיארו את הטרקלינים.

שני הידידים אמנם שמרו עדיין על מידה מסוימת של צלילות מטעה ברעיונות שבראשם ובאיברי גופם, מין רטט אחרון, מצג שווא פגום של החיים, אבל גם הם לא היו מסוגלים לזהות מה ממשי בפנטזיות המוזרות ומה אפשרי בתמונות העל-טבעיות שחלפו בלי הרף מול עיניהם היגעות. השמים המעיקים המופיעים בחלומותינו, המתק הנוקב שהקלסתרים עוטים בחזיונותינו ובמיוחד אותה גמישות מפתיעה שמתגלה מתחת לשלשלאות – קיצורו של דבר, כל התופעות הנדירות ביותר של השינה תקפו אותם בעוז כזה, שהם טעו לראות במשחקי החִנגה הזאת שיגיונות של חלום רע שבו התנועות אינן מחוללות שום רעש והצעקות אובדות ואינן מגיעות לאוזניים. באותו רגע הצליח המשרת, לא בלי מאמץ, למשוך את אדונו לפרוזדור ולחש על אוזנו:

"אדוני, כל השכנים עומדים בחלונות ומתלוננים על הרעש."

"אם הם חוששים מן הרעש, למה שלא יניחו קש בפתח הדלתות שלהם?" צעק טייפר.

רפאל פרץ פתאום בצחוק, צחוק פתאומי ומפתיע כל כך, שידידו שאל אותו מה פשר השמחה הפרועה הזאת.

"תתקשה להבין אותי," ענה רפאל. "ראשית אני חייב להודות בפניך שעצרתם אותי ברציף וולטר כשעמדתי להשליך את עצמי למֵי הסן, ומן הסתם תרצה לדעת מה היו המניעים שדחפו אותי לכך. אבל אם אוסיף ואומר לך שבדרך של מקרה אגדי כמעט, השרידים הפיוטיים ביותר של העולם הגשמי הצטמצו אז בעיניי לכדי תרגום סמלי של התבונה האנושית, ואילו עכשיו כל האוצרות האינטלקטואליים שחיבלנו בהם ליד שולחן האוכל מסתכמים בסופו של דבר בשתי הנשים האלה, דמויות חיות ומקוריות של השיגעון… ואם אומר לך עוד שהאדישות העמוקה שלנו כלפי אנשים ודברים שימשה מעבר לתמונות עזות גוונים של שתי שיטות חיים שיש ביניהן ניגוד קוטבי… אם אומר לך את כל אלה, האם תדע יותר? לולא היית שיכור, היית רואה אולי במה שאמרתי חיבור פילוסופי."

"לולא היו שתי רגליך מונחות עכשיו על אקילינה המרהיבה, שנחרותיה דומות באופן כלשהו לשאגות סופה העומדת להתחולל," אמר אמיל – הוא עצמו השתעשע באותה עת בשערה של אופרזיה: גלל ופרם אותו חליפות, בלי שהיה מודע מדי לעיסוק התמים הזה – "היית מסמיק הן בגלל השִכרות והן בגלל הפטפטת שלך. שתי שיטות החיים שלך יכולות להיכנס לתוך משפט אחד, והן מסתכמות, למעשה, במחשבה אחת יחידה. החיים הפשוטים והמוכניים מובילים לאיזו חכמה אווילית מפני שהם חונקים את התבונה שלנו באמצעות העבודה. לעומתם, חיים שעוברים על האדם בתוך הרִיק של חשיבה מופשטת או בתוך התהומות של עולם המוסר מובילים לאיזו תבונה שיגעונית. בקיצור, להרוג את הרגשות כדי לחיות עד שיבה, או לקבל את ייסורי התשוקות ולמות בדמי ימינו – הנה, זה מה שנגזר עלינו. יתר על כן: הגזֵרה הזאת נאלצת להיאבק במזָגים השונים שהעניק לנו הלגלגן המר שעיצב את כל היצורים."

"אידיוט!" קרא רפאל וקטע את דבריו. "אם תמשיך לתמצת כך את דבריך, תמלא ספרים שלמים! לו התיימרתי לנסח היטב את שני הרעיונות האלה, הייתי אומר לך שההיגיון הוא שמשחית את האדם והבערות היא שמטהרת אותו. אלא שזוהי קריאת תיגר על כל החבָרות! אבל גם אם אנחנו חיים עם החכמים וגם אם אנחנו מתים עם המשוגעים, התוצאה – במוקדם או במאוחר – תהיה זהה, לא כן? זו הסיבה לכך שאלוף התִמצוּת הגדול מכולם ניסח את שתי השיטות האלה בשתי מילים: קרימרי, קרימרה."[68]

"אתה מעורר בי ספקות בכוחו של אלוהים, כי בך יש יותר טיפשות משיש בו כוח," השיב אמיל. "רבלה יקירנו כיווץ את הפילוסופיה הזאת למילה קצרה עוד יותר מקרימרי, קרימרה: המילה אולי, שממנה נטל מונטיין את ה'מה אני יודע?' שלו.[69] והמילים האלה של תורת המוסר, כלום שונות הן מקריאתו של פירון, שניצב בין הטוב לרע, או מחמורו של בורידן, שרבץ בין שתי אלומות של שיבולת שועל?[70] אבל בוא נעזוב את הדיון הנצחי הזה שמסתכם היום בכן ולא. מהו הניסוי שרצית, אם כך, לעשות בקפיצה שלך לסן? האם התקנאת במכונה ההידראולית של גשר נוטר-דם?"

"אה! לו רק הכרת את חיי…"

"אה!" קרא אמיל, "לא חשבתי שאתה המוני כל כך. המשפט הזה בלוי ונדוש. וכי אינך יודע שכולנו טוענים שאנחנו סובלים יותר מאחרים?"

"אה!" הזדעק רפאל.

"אתה ממש מצחיק, עם ה'אה' הזה שלך כל הזמן! בוא נראה: האם מחלת גוף או נפש מאלצת אותך להוביל מדי בוקר סוסים שעומדים לשסע אותך בערב, כפי שקרה לדַמיינס לפני עידן ועידנים? האם נאלצת לאכול את כלבך, נא לגמרי, בלי מלח, בעליית הגג שלך? האם ילדיך אמרו לך אי-פעם: אני רעב? האם מכרת את שׂער ראשה של פילגשך כדי ללכת למשחקי הימורים? האם הלכת אי-פעם לכתובת לא נכונה למסור שטר חוב מזויף משוך על דוד שאינו קיים, ובלבך קינן החשש שאיחרת את המועד? בוא נראה, אני מקשיב. אילו השלכת את עצמך למים בגלל אישה, בגלל נושה או מתוך שיעמום – אני מתכחש לך. התוודה על האמת, אל תשקר, איני מבקש ממך שום זיכרונות היסטוריים. חשוב מכול, קַצֵר בדבריך ככל ששכרותך תאפשר לך: אני תובעני כמו קורא, וקרוב לשינה כמו אישה המתפללת תפילת ערבית."

"טיפש מסכן שכמוך!" אמר רפאל. "ממתי אין הייסורים נובעים מן הרגישות? כשנגיע לרמת הידע שתאפשר לנו להבין את הביולוגיה של הלבבות, לקרוא להם שמות, למיין אותם לסוגים, לתַת-סוגים, למשפחות, לבעלי שריון, למאובנים, לדמויי זוחלים, למיקרוסקופיים, ל… מה אני יודע? או אז, ידידי הטוב, תהיה זו עובדה מוכחת שקיימים גם לבבות רכים, עדינים, דומים לפרחים, לבבות שגם מתנפצים כפרחים מכל קִמטוט קל, פגיעות שלבבות אבן מסוימים כלל אינם רגישים להן."

"אה! אני מתחנן, חסוך לי את ההקדמה שלך," אמר אמיל בארשת שחציה צחוק וחציה רחמים, ובתוך כך נטל את ידו של רפאל בידו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עור היחמור”