החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אור לב

אור לב היא מומחית לתת-מודע בשיטת ׳חמשת הגופים׳ ועוסקת בפיתוח וביצירת כתיבה אותנטית בעמוד הפייסבוק שנקרא ׳אור לב.׳ עיסוק זה נולד כתוצאה מתהליך כואב וארוך של למידה ושינוי שעברה אור בעצמה. בעקבותיו היא רכשה תובנות וכלים טיפוליים המובאים כאן לפניכם. ... עוד >>

אור של תקווה

מאת:
הוצאה: | 2018-03 | 158 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

 

ספר חובה לכל מי שרוצה לשנות את מסלול חייו ולהיות מאושר!

האם היית רוצה ללמוד שיטה שתעזור לך לחיות את החיים שתמיד חלמת עליהם?

המחברת, אור לב, חושפת לראשונה את סיפורה האישי והכואב על הבית שבו גדלה ועל משבר משפחתי עמוק.

בכך היא נוטעת השראה בקוראיה, סוללת להם את הדרך ומראה להם שהשינוי אפשרי גם עבורם.

 

ספר זה נוגע בנושאים הבאים:

  • מהו הגורם העיקרי ל׳תקיעות׳ וכיצד ניתן להימנע ממנו?
  • איך לצאת ממשבר ולקום מחוזקים?
  • איך ללמוד לסלוח לעצמנו ולסובבים אותנו?
  • כיצד ניתן לקבל את עצמנו ולחיות בשלום עם מי שאנחנו
  • ועוד!

בספר זה תגלה כיצד להשתחרר מתחושת הסבל ולחיות בחופש פנימי.

ספר זה יאפשר לך להיות מי שאתה, לחוות חופש בחירה, ליצור איזון בחייך, להרגיש ולהיוולד מחדש.

אם רק תבחר ליישם את הכלים המוצגים בספר – חייך ישתנו

מקט: 001-3000-065

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

‘אבא לאן אתה הולך?’ עדיין מנומנמת, הבטתי בו לבושה בפיג’מת הדובים שלי, אורז מזוודה באמצע הלילה.

‘אני מצטער מתוקה, אני עוזב, אני לא חוזר אף פעם.״ הוא הביט בי במבט קצר שאמר ״אני אוהב אותך,״ הסתובב וטרק אחריו את הדלת.

הבטתי בדלת הסגורה במבט מבולבל ופרצתי בבכי.

חמישה גופים מרכיבים את תת-המודע

תת-המודע שלנו הוא מחסן של מידע רב שמכיל את כל העבר שלנו – ההתנסויות, הזיכרונות, הלמידה, השיעורים, החוויות וכל הרגשות שאי פעם חווינו מאז שהיינו ילדים.

‘קדימה, רוצי לספר לאימא על הרכב החדש שקנינו לה,’ דחף אותי אבא מעט קדימה בהתלהבות. כמו כל ילדה בת שבע לא הייתי צריכה לחכות להזמנה שנייה והתפרצתי הביתה בצעקות שמחה, ‘אימא, איפה את?״

אני עומדת בכניסה למטבח, מביטה באימא שלי ששוכבת על הרצפה, חסרת הכרה. על השיש מעל ראשה מונחים כוס מים ומכתב התאבדות. אני נטועה במקומי, לא זזה ולא מגיבה. אבא שנכנס אחריי פועל במהירות, אני ממשיכה לעמוד שם ולהסתכל.

הבטתי במנחה שדיברה והסבירה מה המשמעות של תת-המודע בחיינו. התחלתי לחבר ולהבין חלקים מעברי, הרגשתי כאילו שמישהו ניקה לי לפתע את העדשות במשקפיים.

המנחה ליאת דיברה על רגשות שאנו מדחיקים כדי להימנע מלחוות כאב, זה יכול להיות כל רגש שעולה באותו רגע: פחד, עצב, כעס.

לעיתים, כמעט באופן לא מודע, אנו מדחיקים את הרגשות במקום לתת להם מענה ולהכיל אותם. לאחר מכן, מה שקורה הוא שהרגשות המודחקים נעלמים כמו שרצינו, אך באופן זמני בלבד.

הרגש יחזור ויציף אותנו בשנית, בעוצמה גדולה הרבה יותר, עצב שלא טופל יהפוך לדיכאון שלא ייתן לנו מנוח, פחד שלא טופל יהפוך לחרדות שידירו שינה מעינינו.

הדחקת רגשות לא פותרת את הבעיה, היא מעצימה אותה.

אזכור הנושא הזה זרק אותי אחורה בזמן לגיל שבע, כשהבטתי באימא שלי ולא יכולתי לזוז. לא צעקתי ולא בכיתי. פשוט עמדתי שם והסתכלתי עליה.

במבט לאחור, אני מניחה שקפאתי. פחדתי לאבד את אימא. הפחד חלחל לאט לאט בעקבות הידיעה שאבא לא כשיר לחלוטין לגדל אותי ואת אחיי, ואם אימא תלך, אף אחד אחר לא יהיה איתי, איוותר בודדה בעולם.

תוך כדי שהמנחה דיברה, פתאום הבנתי שלא בכיתי אז, לא זוכרת שהיה בי רגש כלשהו. איש לא דיבר על מה שקרה, כולם המשיכו בשגרה ושידרו שהכול בסדר.

אימא דאגה כל הזמן להזכיר את העובדה שהכול נהדר ושאנחנו משפחה מאושרת. ‘לא צריך לבכות, אנחנו לא צריכים עזרה, אנחנו לא אנשים חלשים, אנחנו יכולים להסתדר יפה מאוד לבד, אל תספרו דבר לאיש, אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. תחייכי, את יפה, החיים שלך יפים, אני אוהבת אותך לכן אין לך על מה להיות עצובה.’

פתאום החלו האסימונים ליפול בקצב מסחרר, הכול היה כל כך מובן, האם הדחקתי כל הזמן את הרגשות שלי? האם הייתה לי אמונה שבקשת עזרה מעידה על חולשה, ולכן אני חייבת לחייך תמיד ולהראות כמה שאני חזקה, אפילו שאני ממש לא?

האם בגלל מקרי נטישה רבים מספור פיתחתי חרדת נטישה? האם הבלון שהיה בתוכי התמלא ברגשות שלא היה להם מקום ושאף אחד לא הכיל אותם, עד שהוא פשוט התפוצץ? וזה מה שגרם לכאב להגיע לקצה גבול היכולת שלי, עד כדי כך שפגעתי בעצמי פיזית?

מה זה אומר בעצם? איך מכילים רגשות? איך משחררים את הכאב שיושב בתוך הלב כל כך הרבה זמן?

נכנסנו לתהליך של דמיון מודרך, האורות התעמעמו ואני ישבתי נינוחה על הכיסא, עצמתי עיניים ונשמתי כמה נשימות עמוקות. לאורך התהליך הכרתי את חמשת הגופים שלי.

לכל אחד מאיתנו יש חמישה גופים שהם בעצם חמישה תתי-מודע:

הגוף הפיזי – כאבים פנימיים וחיצוניים, מחלות ותחושות.

גוף המנטל – המחשבות, המסקנות, הרציונל.

גוף הרגש – אחראי על הרגשות שלנו.

גוף המין – היצר ההישרדותי, מוציא דברים לפועל.

גוף הנשמה – חיבור לעצמנו ולאלוהות.

כאשר כל חמשת הגופים שלנו נמצאים באיזון, אנחנו מתמודדים בצורה הרבה יותר נכונה עם מצבים בחיים. אנחנו לומדים להכיל את כל קשת הרגשות.

כאשר הוזכר הגוף הפיזי, נזכרתי בכל המחלות למיניהן שיש לי, בכל כאבי הבטן, הרגישויות, המחלות התורשתיות.

למדנו על הקשר בין גוף לנפש. כאשר אנו חווים טלטלה רגשית, הגוף שלנו מגיב בהתאם להרגשה שלנו, וכך מגיעות גם 80% מהמחלות.

כשגוף המנטל הוזכר (המחשבות, המסקנות, הרציונל), נזכרתי בכל אותן פעמים של היעדר אהבה עצמית, שבהן צעקתי והשפלתי את עצמי במקום לחבק ולאהוב.

בתוך הראש הייתי החברה הגרועה ביותר של עצמי. תמיד חיפשתי אהבה בחוץ ומעולם לא הבנתי למה החור בלב רק הולך ומעמיק. לא אהבתי את עצמי מספיק, מעולם לא הייתי סלחנית כלפי עצמי, תמיד היו לי ביקורות רעות וטענות, תמיד מצאתי מה עשיתי לא בסדר, תמיד הסתכלתי במראה, אך מעולם לא הצלחתי לראות שום דבר יפה.

איך רציתי שאחרים יאהבו אותי אם את עצמי אפילו לא אהבתי?

אנחנו תמיד מקבלים מהסביבה שלנו את מה שאנחנו מרגישים, הכול הוא שיקוף, הכול מראות של הבפנים שלנו.

כאשר הוזכר גוף הרגש הבטתי בדלת, והלב החל מייד לפעום בקצב מהיר יותר, העצב עלה בדרגה אחת למעלה וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. זכרתי גם שלא צריך, ושזה בסדר גם לבכות. מפני שרק אם ניתן לכל קשת הרגשות לעלות, וניתן לעצמנו לחוות את העצב ביחד עם השמחה, נצליח לחוות באמת אושר.

תמיד לימדו אותנו שעצב זה דבר רע, אבל הוא בסך הכול חלק מהרגשות האותנטיים שלנו – רגש שרוצה שיתנו לו מקום.

רגש שתמיד הדחקתי – הלב שמוצף בזיכרונות כואבים.

אני משחררת אתכם, לחשתי לזיכרונות.

נשמתי עמוק ונתתי להם לעלות ולצוף.

הרגשתי מייד כיווץ של כאב בבטן ובלב יחד עם הדמעות, הכול ביחד, פשוט הרגשתי. אף פעם לא באמת הרגשתי משהו. ועכשיו ממש עצרתי כדי להרגיש.

איך זה באמת מרגיש כשכואב, כשעצוב, כשבוכים, בלי ניסיון לפרש את הכאב, לנתח אותו או לנסות להבין.

כאשר נכנס גוף המין שאמור בין היתר להיות זה שמבצע ומוציא דברים לפועל, מגן עלינו ביצר ההישרדותי שלו, נזכרתי בכל אותן פעמים כשניסיתי לפגוע בעצמי, כשבאיזה שהוא שלב, הכאב הפך להנאה או להתמכרות.

נזכרתי בכל אותן שנים של עצב עמוק, של נשמה שרק חיפשה מנוחה, רגע של שקט ושלווה. רצו לי תמונות בראש, הרגשתי את הילדה הקטנה שהייתי פעם, את הכאב הטהור שזעק מתוכה, הרגשתי שאני חווה את זה בשנית, כמעט הדפתי מעליי את הזיכרון כדי להגן על עצמי מפני הכאב.

אבל הזכרתי לעצמי לא להדחיק רגש שרוצה לעלות – פשוט נשמתי לתוך הכאב ונתתי לכל רגש שרצה לעלות, פשוט להגיע. לא עצרתי שום דבר. הייתי כל כך פגיעה וזה היה חדש עבורי.

הגוף האחרון שנכנס לחדר היה הגוף הנשמתי. צורתו כשל מלאך והוא הסתובב לו ברחבי החדר, לבסוף נעמד מולי וחיבק אותי. הוא היה כולו לבן עם מסגרת זהובה מנצנצת. הרגשתי את הגוף הנשמתי שלי שצעק ‘חופש,’ את החיות שהייתה באותו הרגע, את השחרור וההקלה.

פקחנו עיניים לאט לאט, הריסים נדבקו לי מעט מהדמעות, הלב הלם מהתרגשות, רגע ההבנה כל כך מדהים.

אתם מכירים את ההרגשה הזו שאתם יודעים שאתם בדרך הנכונה? שעליתם על דרך המלך? את הרגע הזה שאתם מרגישים שיש מישהו ששומר עליכם? כשהחלטתי שאני עושה שינוי – ההבנה שאני ראויה לכל הטוב שקיים רק התחזקה.

היקום שולח לנו סימנים. ברגע שזו הופכת להיות האמת שלנו, כל דבר שמגיע לחיינו הוא מתנה והזדמנות לצמיחה, היקום תמיד לטובתנו, תמיד רוצה בשבילנו את הטוב ביותר.

הרשו לעצמכם להתמסר לאי ודאות. הכול מדויק עבורכם.

״כל מה שקרה לי בחיי זה הנוסחה המדויקת להצלחה שלי״

(ליאת דויטשר).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אור של תקווה”