החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

על הברכיים

מאת:
מאנגלית: יעל טלמן | הוצאה: | 2018-08 | 320 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

כאשר קמרון הציע למאיה נישואים, זו הייתה הפתעה גמורה בשבילה, ולא במובן הטוב של המילה. הם אמנם היו מחוברים זה לזה בכל נימי נפשם וגופם, אבל הוא בדיוק סיים טירונות בטקסס והיא הייתה בעיצומם של הלימודים בקולג’ וכרעה תחת נטל הדאגה למשפחתה. בלית ברירה היא נתנה לקמרון את התשובה היחידה שהייתה מסוגלת לתת.

חמש שנים לאחר מכן מאיה חיה חיים אינטנסיביים בניו–יורק, וסובלת מכל רגע. היא עובדת כאנליסטית בחברת השקעות, משרה יוקרתית ומתגמלת שגובה ממנה מחיר כבד. כדי להשתחרר מהלחץ היא מקפידה לבלות את סופי–השבוע
במסיבות שכרות סוערות.

כשקמרון נכנס שוב במפתיע לחייה, עולמה של מאיה מיטלטל עד היסוד. בשנים שחלפו מאז פגישתם האחרונה היא אטמה את ליבה בכוונה, מחשש שיישבר שוב לרסיסים. קמרון, שעם תום שירותו הצבאי בונה מחדש את חייו בניו–יורק, לא מתכוון לתת להזדמנות שנקרתה בפניהם לחמוק מידיו. הוא מציע למאיה ידידות ותמיכה, והיא מנסה לשמור על הגבולות שקבעה לעצמה. אך המפגש בין מי שהיו פעם למי שהם היום נושא בחובו אתגר שגם האהבה והתשוקה הישנות–חדשות מתקשות להתמודד עימו.

על הברכיים, מאת מחברת רבי-המכר מרדית ויילד, הוא רומן סוחף המסופר בשני קולות חזקים ואותנטיים. זהו סיפור על התבגרות וניתוק מכבלי העבר, על מאבק בין כוחות פנימיים עוצמתיים ומנוגדים, ועל כוחה המרפא של נחישות הלב.

ספריה הקודמים של המחברת, ‘נופלת ברשת’, ‘רשת שקרים’, ‘רשת ביטחון’ ו’עולה ברשת’, יצאו בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 001-3000-081
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרולוג

ההישרדות שלי הייתה תלויה באהבה שלו באופן שלא הערכתי כראוי עד שהוא עזב. בלעדיו הימים היו רק ימים. כמו לרצות עונש מאסר. הם היו נסבלים רק כי ידעתי שכל יום שחולף מקרב אותנו לרגע שבו נהיה שוב יחד.

הצצתי בשעון, החפץ המעניין היחיד בחדר חסר החיים שחלקתי עם שותפה שנעדרה ממנו כרגע. אור אחר הצהריים נכנס מבעד לחלונות המפרץ. הם היו המאפיין המיוחד של החדר, אבל הקמפוס הישן היה מלא בתים כמו שלי וחדרים כמו זה, שאכלסו את מיטב צעירי העילית של ניו אינגלנד לאורך עשורים שלמים – מאות, למעשה.

היה מוזר להיות כמעט היחידה שנמצאת פה בימים האחרונים. רוגע יוצא דופן שרר במקומות שביום רגיל היו הומים וסואנים, מלאים סטודנטים וחברי סגל. השקט הנדיר, בשילוב עם היעדר השיעורים והמטלות, הפכו את הגעגועים לקמרון לכמעט בלתי נסבלים. מכל הימים שבהם התגעגעתי אליו היה היום – בלי מטרות מוגדרות ובלי הסחות דעת – הגרוע מכולם.

הרצון שהוא ישוב אליי היה כמו רעב שכרסם בי, וספרתי חרש לאחור את הדקות עד שיהיה איתי. פחד עיקש, שניזון מחוסר הביטחון שלי ומההפסקה בתקשורת בינינו לאחרונה, חזר וקטע את הפנטזיה שבה אחזתי בו שוב בזרועותיי. האם הרגשות שלו כלפיי ישתנו אחרי כל הזמן שעבר? לפי הסיפורים ששמעתי, מעטים האנשים שסיימו טירונות ויצאו ממנה כמו שהיו בתחילתה. נתליתי רק בחופן מכתבים ובכמה שיחות טלפון מקוטעות כדי להרגיע את עצמי שהוא אכן יחזור אליי כאותו קמרון שזכרתי.

בשבועות האחרונים ביליתי פחות זמן בגעגועים אליו, ויותר זמן בדאגות. אבל בשורה התחתונה, אני הייתי האדם הראשון והיחיד שהוא רצה לראות כשקיבל חופשה מהצבא. ומאז, בכל פעם שהשתלט עליי החשש שכל מה שהיה בינינו ילך לאיבוד, נאחזתי חזק בזיכרונותינו המשותפים. התפללתי בליבי שיישאר בינינו מספיק רגש, שיהיה לנו מספיק זמן יחד, כדי שנצליח להישאר איתנים ולצלוח את המחויבויות שיפרידו בינינו לעוד שבועות ארוכים.

נקישה פתאומית הקפיצה אותי. רק אדם אחד עשוי לעמוד מאחורי הדלת. הוא הקדים. לא ציפיתי לזה. קמתי מהמיטה והשלכתי את הספר הצידה. הלב שלי פעם בקצב מואץ. יישרתי את השמלה הקיצית הלבנה שלבשתי, השמלה היחידה ברשותי שנראתה טוב. שחררתי את הקוקו ונתתי לשיער להתפזר בחופשיות על הגב שלי. עמדתי שם, דואגת וחרדה, דקה נוספת, עד שהוא נקש שוב על הדלת. התרגשות ואנרגיה שָצְפו דרכי, ונשמתי נשימה עמוקה לפני שפתחתי את הדלת.

והוא עמד שם, מהמם כל כך שהתקשיתי להאמין שהוא אמיתי. היד שלי הרפתה מהידית ומצאה את היד השנייה, ופכרתי אצבעות בציפייה נרעדת. הוא נראה שונה. עיניו הכחולות המוכרות קדחו בי, אבל השמש של טקסס הכהתה את גון הזית של עורו. נראה שאיבד לפחות עשרה קילוגרמים ממשקלו. הקווים המודגשים של הלסת ושל עצמות הלחיים היו חדים יותר. השילוב של כל אלו עם שערו השחור שקוצץ בתספורת צבאית גרמו לו להיראות מבוגר יותר. הייתי אמורה לצפות לשינויים במראה החיצוני שלו, אבל חרדה לא הגיונית חסמה את שטף הרגשות שהציפו אותי למראהו.

האם הוא עדיין מרגיש אותו דבר כלפיי? יכול להיות שהוא השתנה כל כך גם מבפנים?

פתחתי את הפה לדבר ונאבקתי למצוא את המילים הנכונות. שפתיו התעקלו בחיוך קטן, שהצית חיוך מלא הקלה על שפתיי שלי. הוא צעד קדימה, אחז את ידיי חסרות המנוחה בידיו וליטף באגודלו את פרקי אצבעותיי המלבינים עד שנרגעתי. החום בעיניו המס את כל הספקות שעוד התמהמהו בתוכי. פלטתי נשיפה רועדת.

‘בוא לכאן,’ לחשתי. עדיין חששתי להפר את השתיקה ולא הייתי מסוגלת לבטא במילים את התחושה המהממת שהציפה אותי מעצם השהייה בנוכחותו שוב.

צעדתי אחורה ומשכתי אותו בעקבותיי. הוא בא אחריי, וברגע שנכנס פנימה כרך את זרועו סביב המותניים שלי והידק את האחיזה עד שחזי נצמד ביציבות לחזהו. גופי התאים את עצמו לקווים הנוקשים של גופו. הנשימה שלי הייתה מהירה, כל הגוף שלי הגיב לקרבתו. המבט שלו ננעל עליי. הוא התחקה בכרית אגודלו על תווי שפתיי, וחיוכו נמוג.

‘התגעגעתי אלייך כל כך, מאיה. בכל יום…’

מתוך הרגל עיקלתי את היד סביב עורפו. התאבלתי על תלתלי הפרא שכבר לא הסתבכו באצבעותיי, אבל כלום לא הזיז לי עכשיו. שונה או זהה, הוא היה כאן. ליבו, חום גופו הנלחץ אליי. זה כל מה שרציתי. אהובי פה איתי, בשר ודם. הרגשתי כאילו אני בחלום. אולי ייחלתי לבואו חזק כל כך, ולמשך כל כך הרבה זמן, שהוא התממש איכשהו. הניתוק זה מזה היה כמעט בלתי נסבל. אני לא יכולה – לא מוכנה – לשקול איך נתמודד איתו שוב.

‘אני לא מאמינה שאתה באמת כאן,’ אמרתי בקול רוטט.

אצבעותיו רפרפו על לחיי, קלות כנוצה, והרגיעו אותי. שחררתי נשימה מהוססת. ניגשתי לנשק אותו, אבל לפני שהספקתי לפגוש בשפתיו, הוא עצר אותי וחפן את הלחי שלי בעדינות.

‘אני אוהב אותך,’ הוא לחש, ונשימתו הרכה פיזזה על שפתיי.

הלב שלי נסחט, כאב מר־מתוק התפשט בחזי עם כל פעימה. הוא כתב את זה, אמר את זה כל כך הרבה פעמים, שחק את זה. העומק התהומי שהיה במילים האלה עכשיו כמעט הפיל אותי מהרגליים. כל ישותי התמלאה חום מהפנים אל החוץ. הייתי מלאת התלהבות להוכיח לו עד כמה אני מרגישה כמוהו, אז התרוממתי על קצות האצבעות ונישקתי אותו. שפתינו נפגשו ואחריהן הלשונות שלנו, מסתבכות זו בזו, מתגרות, טועמות.

‘מאיה,’ הוא התנשם, ומילותיו קטעו את המגע.

‘מה?’ הלכתי לאיבוד בעיניו, ולא רציתי שדבר מכל זה יסתיים לעולם. ליבי עלה גדותיו מעוצמת הרגשות שלי כלפי הגבר הזה.

הוא היסס, ונראה שהוא מחפש את המילים הנכונות, כמו שאני חיפשתי קודם. לפני שהספקתי ללחוץ עליו לדבר הוא משך אותי לנשיקה פראית נוספת, עמוקה ומלאת תשוקה. גנחתי, ואיבדתי את היכולת לחשוב בצלילות כשגופינו התחככו זה בזה. היד שלו החליקה במורד ירכיי, עלתה חזרה, וחפנה את הישבן שלי מעל בד הכותנה הדק של התחתונים. הוא השתעשע בתפרים לפני שהחליק אותם במורד ירכיי. הם צנחו לברכיים והעפתי אותם ממני בבעיטה קלה.

הוא הוריד את הכתפיות הדקיקות מהכתפיים שלי, והשמלה צנחה לרצפה. מבטו הלוהט שוטט על מערומיי. עד עכשיו, העיניים שלו לא הרפו מעיניי. עורי בער תחת מגעו כשהוא ליטף את זרועי, את הבליטה באגן, ומשם ירד לתחת ושוב הצמיד אותי אליו בתקיפות.

הידיים שלי חקרו את המשטחים הנוקשים של בטנו. השתוקקתי לראות ולהרגיש את כולו, אז משכתי את החולצה שלו והסרתי אותה. אלוהים, הוא היה מהמם, כל שריר ושריר בגופו בולט ומתוח, ללא טיפת שומן מיותרת. העברתי את האצבעות על הקימורים של שרירי הבטן שלו, על שרירי החזה ומשם במורד השרירים שהשתרגו על זרועו. נשכתי את השפה ולא הצלחתי להסוות חיוך.

‘את מאשרת?’

‘זה כאילו שאתה אדם שונה.’ הוא היה גבר חדש, לפחות מבחינה גופנית. הוא היה מהמם עוד קודם, אבל זאת הייתה הקצפת שעל העוגה… ודובדבן התנוסס בראשה.

‘אני לא שונה לגמרי,’ הוא רטן במלמול.

‘אני מקווה שלא.’ כל שרציתי היה לגלות את זה בעצמי. רציתי את כולו, עכשיו, מייד, ובמשך זמן רב ככל האפשר. נישקתי את החזה שלו והעברתי את הלשון על השרירים הקשים שהתהדקו במאמץ תחת העור המתוח. ירדתי לאט על הברכיים. נשאתי אליו מבט ושאבתי אומץ מהתאווה הלוהטת בעיניו. פתחתי את כפתורי מכנסיו, ומשכתי אותם מטה כדי לקבל גישה לזקפה הקשה והארוכה שהייתה מרוסנת למחצה בתחתוני הבוקסר שלו.

הוא נע תחת בד הכותנה. נשפתי אוויר חם דרך הבד ועקבתי עם הלשון אחרי קו המתאר של הכיפה. נעצתי את האצבעות ברצועת התחתונים, והייתי מוכנה לשחרר לחופשי כל סנטימטר טעים ממנו.

‘חכי.’ הקול שלו נשמע מתוח.

‘אני רוצה אותך.’

הוא תפס בשיער שלי. ‘עבר יותר מדי זמן. אני לא אחזיק מעמד כשהפה שלך עליי. בואי לפה.’

הוא כרע לצידי, ואז התיישב על הרצפה, השעין את גבו על המיטה, והנחה אותי לתנוחת רכיבה. ביישנות חולפת העלתה בי חמימות כשעליתי עליו בפישוק רחב והצגתי לראווה את מערומיי.

השפתיים שלו נפשקו. מבטו טייל על קימורי גופי וידיו עברו באותו מסלול. ‘אלוהים, מאיה. את כל כך יפה.’

סומק חם עלה בלחיי. ‘אתה סתם אומר את זה כי היית מורעב ומעונה במשך חודשים.’

‘לא, אני אומר את זה כי את היצור הכי יפה שראיתי בחיים שלי.’ הוא רכן לנשק אותי ועטף אותי חזק בזרועותיו.

‘מממ, התגעגעתי לשפתיים המתוקות האלה.’

השפתיים שלו ליחכו את הצלעות שלי ואת שדיי. הוא הצמיד אותם זה לזה והתגרה בקצותיהם הרגישים. ‘ואליהם.’

עיניו האפילו. ואז הרגשתי את המגע שלו חורך נתיב בין ירכיי. הוא הקניט אותי בנגיעות קטנות והעביר את האצבעות בין התלתלים כדי להשתעשע בקפלים הלחים מגירוי.

‘התגעגעתי גם לזה,’ הוא לחש, וליקק את שפתו התחתונה.

השתנקתי והתמסרתי בהתלהבות למגעו, כמהה לעוד. הצמדתי את חזי לחזהו, השתוקקתי להרגיש את מגע עורו על עורי. כרכתי את הידיים סביבו ונישקתי אותו בטירוף.

‘אני רוצה אותך בתוכי.’ נענעתי את ירכיי כנגד מגע ידיו בתחינה חרישית לעוד. גל חום שטף אותי ושפתיי עקצצו מרוב הדחיפות הבהולה של הנשיקה.

האצבעות שלו נענו וצללו לתוכי. התכווצתי סביבו, גנחתי מעונג החדירה וטלטלתי את עצמי לתוך ידו.

‘עוד.’ רציתי עוד הרבה יותר.

הוא החליק עוד אצבע לתוכי, התחיל לעסות את הבשר הרגיש וזיין אותי בעדינות עד שנעשיתי חלקלקה סביבו. הוא שפשף את טיפות הלחות על הדגדגן וחזר פנימה. להבות של תשוקה ליקקו את עורי. הירכיים שלי זזו בקצב כנגד התנועות האיטיות במתכוון שלו.

‘קאם, בבקשה. אני משתגעת.’

‘אני רוצה שתהיי מוכנה לקראתי.’

‘אני מוכנה כבר שבועות.’

הוא הרים אותי קלות, פשט במשיכה את המכנסיים ואת תחתוני הבוקסר וחשף את הזין העבה והגברי שפנטזתי עליו פעמים רבות מכדי שאוכל לזכור. אם הסקס עם קמרון היה סם, הייתי מוכנה לגמרי לקחת מנת יתר. אף פעם לא רציתי כל כך משהו, לעזאזל.

רעדתי בציפייה, הקפתי בכפות ידיי את בשרו החם וחלבתי אותו. טיפת לחות מושלמת הבהיקה בקצה. הפה שלי התמלא ריר. רציתי לטעום אותו. עוד יהיה זמן גם לזה. אבל כרגע אני זקוקה לו בתוכי, לפני שאצא מדעתי.

הוא שאב אוויר בחדות. הבנתי את המסר והייתי מרוצה לגלות שהוא נלהב באותה מידה. ריחפתי מעליו, מיקמתי בפתח את הקצה המעוגל שלו, והנחיתי אותו לתוכי.

הוא תפס את המותניים שלי והקפיא את התנועה. המבט שלו היה רציני, עיניו הכחולות הצלולות התרחבו. ‘תתקדמי לאט. אני לא רוצה להכאיב לך.’

נעניתי לו, ועמדתי בדחף לצנוח למטה ולקבל את כולו לתוכי בבת אחת. הוא מילא אותי, סנטימטר אחרי סנטימטר, מבטו נעוץ בעיניי לאורך כל הדרך. נעתי בין תשוקה להקלה לכאב, וחזרה אל צורך אחוז טירוף. רגשותיי המתחלפים הוצגו לפניו לראווה בזמן שהוא צפה בי מחדירה אותו לתוכי.

הוא נישק את שפתיי בעדינות ונשם לקרבו את האנחות והגניחות הקטנטנות שהפקתי. הכנסתי את כולו עד השורש, וגופי נמתח להכיל אותו. נדרכתי כנגד האורך שדקר עמוק בתוכי, וחשתי דחף לרכוב עליו כדי להפיג את הכאב, לדהור עליו מהר וחזק, עד שלא אצליח לזכור אפילו את השם שלי.

הידיים שלו נדדו במעלה צלעותיי, ירדו למקום שבו הירכיים פגשו את התחת שלי וסחטו אותו בעדינות.

‘מושלם,’ הוא מלמל. ‘אין לך מושג כמה זה מדהים להרגיש את הגוף שלך.’

‘אנחנו מתאימים,’ לחשתי, והלשון שלי ליחכה את עיקול אוזנו. נישקתי את הצוואר שלו ומצצתי את המלח מעורו. מילאתי את נחיריי בניחוח שלו והשתכרתי מהריח, בושם של מושק ושל גבר.

הוא הרים אותי שוב ואז הנמיך לאט, פוטר אותי מהמאמץ להחליט איך ומתי לזוז. ייבבתי, המומה מעוצמת התחושה. לא הייתי מסוגלת לחמוק מהעונג הצורב שהרגשתי כשהוא מילא אותי אחרי היעדרות ארוכה כל כך, ונאלצתי להיתלות עליו. אחזתי בכתפיו, וקיוויתי שהן יוכלו לשמש לי כעוגן בסערה הממשמשת ובאה.

גופינו נעו בתיאום בקצב קבוע. התשוקה שהחלה לפרפר בשיפולי בטני התעצמה עם כל מהלומה. המרחק בינינו הפך אותי ליצור מורעב שנישק אותו בבוטות ובתובענות.

הוא הזיז את ירכיו כדי שאוכל להכניס אותו עמוק יותר. השלכתי את הראש אחורה וזעקתי כשהעונג השתלט עליי. השדיים שלי נעשו כבדים ורגישים כשהוא שאב את הפטמות עד שהן התקשו והזדקרו, רגישות לכל מגע קל. נאנקתי והתכווצתי סביב הזקפה החודרת, ועם כל נעיצה הגברתי את החיכוך.

הוא תמרן אותי על הזין שלו עד שהתחלתי לאבד אחיזה במציאות. רציתי להחזיק מעמד בשביל שנינו, אבל הוא שיגר אותי אל קצה גבול היכולת. טיפות זיעה נקוו על עורי.

גנחתי. הייתי זקוקה לאורגזמה כמו שנזקקתי לאוויר לנשימה. התאמתי את עצמי למהלומות האגן שלו, וניצלתי את המשקל שלי כדי למנף אותן ולהעמיק את החדירה. גופי היה חלקלק סביבו. הוא נע בתוכי במהירות ובקלות. מהר יותר, חזק יותר. המוח שלי היה אבוד במערבולת של רצונות ודרישות. כל דבר שיקרב בינינו.

‘מאיה, תסתכלי עליי.’ הוא העביר את אצבעותיו בשערי והסב חזרה את תשומת ליבי.

המבטים שלנו ננעלו זה בזה, ונשימותינו היו מחוספסות ולא סדירות. הוא ננעץ בתוכי, ומשהו בעיניו העצומות למחצה ובלסתו החשוקה בתקיפות הצליח לפרוץ דרך הצורך הנחוש שלי לגמור. הנעיצה הפראית הבאה גזלה את האוויר מריאותיי. הלסת שלי נשמטה בזעקה אילמת. חשבתי שהלב שלי עומד להתפוצץ אם הוא ימשיך להחזיק אותי ככה, אבל לא יכולתי לברוח… לא רציתי.

‘קאם.’ התחינה השקטה שלי הייתה אות לכניעה ודאית. נתתי לו הכול עכשיו. את גופי, את ליבי, את אמוני.

‘אני אדאג לך.’ הוא הבטיח בקול מחוספס ששלח עקצוצים בעורי.

הוא לא רק זיין אותי. הוא אהב אותי בכל נגיעה. הוא ערסל את שפתיי בשפתיו, אחז ביציבות במותניים שלי והנחה את תנועותיי. הוא התפתל בתוכי בלחץ פראי שהביא אותי לסף אקסטזה, ומילא כל צורך בסיסי שלי, פנימי וחיצוני.

הוא ליקק את כרית האגודל שלו ושפשף אותה במעגלים מיומנים סביב הדגדגן שלי. נעתי מעליו, חובטת ונאחזת בו כשהמתח גבר והצטבר בתוכי.

‘אוי, אלוהים,’ זעקתי.

‘זהו זה. תישארי איתי.’

הוא הידק את אחיזתו כדי שאשאר מרוכזת ואילץ אותי למקד את כל האנרגיה שלי במבט בעיניו, שהיה כעת אפל וטעון.

‘אני עומדת לגמור… הו, לעזאזל.’ עצמתי עיניים חזק, לא הייתי מסוגלת להתמקד בשום דבר. יכולתי רק להרגיש.

והרגשתי הכול.

גופינו נפגשו בהתנגשות וכל נקודת מגע התהדקה, כאילו משהו יקר ערך עלול להישמט אם לא ניאחז בו כל עוד רוחנו בנו. הזין שלו התארך, פועם ונוקשה, והאגן שלו קדח עמוק לתוך הרקמה הרגישה. נעצתי ציפורניים בעורו, וכשהפורקן מערפל החושים השתלט עליי חרצתי תלמים במורד חזהו.

‘לעזאזל,’ הוא נהם.

העפעפיים שלי נפקחו בבת אחת. צפיתי בו מאבד את שארית השליטה, והמראה הכריע אותי סופית. האורגזמה, משא הפרידה הכפויה, משקל אהבתנו, והצורך החריף שיזיינו אותי כמו שלא זיינו אותי מעולם – כל אלה התרסקו עליי כמו נחשול עצום. עונג והקלה ייסרו את גופי בשרשרת רעידות אלימות. צרחתי. נאחזתי חלושות במיטה שמאחוריו ואחזתי בבד באגרופיי בניסיון לקרקע את עצמי לארץ כשגופי נסק בהזיות של עונג.

‘אני אוהבת אותך. אוהבת אותך כל כך.’ הדחקתי יפחה כשהמילים יצאו לי מהפה. דמעות מעקצצות עלו בעיניי כשהתאוששתי וחזרתי לקרקע.

הירכיים שלו התרוממו מהרצפה בקשת, הוא האריך את הרגע בזמן שרדף אחרי פורקן לעצמו, והתנועה גרמה לי שוב להתפוצץ. הוא בלע את הזעקה האחרונה שלי בנשיקה נואשת, שחרר נהמה חייתית לתוך הפה שלי, ואז קפא לרגע וגמר. הזרם החם מילא אותי.

נשענתי לאחור בתשישות על ברכיו המורמות והרפיתי מכל המתח. זרועותיו עטפו את מותניי, והוא הניח את מצחו הלח בין שדיי, שעלו וירדו בהתנשמות כשנאבקתי להשיב אוויר לריאות.

הצמדתי אותו אליי והרגשתי כל כך אסירת תודה על הכול. על הרגע הזה, על קמרון ועל הנס, יהיה אשר יהיה, שהביא אותו אל החיים שלי. בלעתי רוק למרות הגוש המכאיב שעמד בגרוני. רציתי לבכות ולטהר את עצמי מכל הפחדים, הספקות והדאגות שסחבתי איתי עד היום. רציתי להיפטר מכל זה, עד שרק האהבה שלנו תישאר.

הוא הרים את הראש, וניכר מהבעתו שהוא הרוס רגשית לגמרי.

‘וואו, מאיה. זה היה…’

‘מדהים.’ השלמתי את המחשבה. ‘מדהים’ הייתה מילה חלשה מכדי לתאר את מה שהתרחש בינינו הרגע. מטלטל עולמות ואפי הם תיאורים מתאימים. טוב כל כך שחטפתי שפשופים מהשטיח, חשבתי לעצמי. הייתי מודעת במעורפל לברכיי הצורבות בנקודת המגע עם השטיח שחצץ בינינו לבין רצפת העץ. זה לא עניין אותי.

רפרפתי באצבעותיי על העור שלו. הייתי עדיין שיכורה מתשוקתנו, אבל כמו מכורה אמיתית, בכל זאת רציתי עוד. הוא הרים את הראש לנשק אותי. עד מהרה נעשו הנשיקות הרכות והעצלות בהולות, וליבו את האש בגחלים הלוחשות של תשוקתי. הוא התעבה בתוכי.

‘בואי נעשה את זה עוד פעם,’ הוא אמר בקול מחוספס.

***

עמד לרשותנו שבוע, שבו פשוט נהיה יחד, וזה היה כל מה שרצינו או שנזקקנו לו בעצם.

בזמן שהשכנים שלי במעונות יצאו לחופשת האביב ופיזזו חופשיים מדאגה על החופים בדרום, אנחנו בילינו את ימינו במיטה. בערב היינו הולכים למרכז העיר, אוכלים ארוחת ערב ומשתכרים קלות. ואז מיהרנו לחזור הביתה כדי לעשות אהבה או להזדיין בפראות בקולי קולות, כשצלילי הסקס חסרי העכבות שלנו מהדהדים במסדרונות הבניין שהיו, למרבה החסד, ריקים.

ספגנו לקרבנו כל דקה יקרה מפז ודיברנו בלי סוף על העתיד שרצינו לחלוק. חתונה ותינוקות וחיים באושר ובעושר לנצח. מאחר שבמציאות העתיד היה נסתר ברובו, הרשינו לעצמנו לחלום ולדמיין איך ייראו חיינו המשותפים. לא היה לי מושג מתי העתיד שלנו יקרום עור וגידים או איך הוא ייראה בסופו של דבר, אבל התפללתי שבבוא הזמן אוכל להעניק לקמרון את כל מה שירצה.

ככל שהימים חלפו, השתהינו על כל מגע. הנשיקות העמיקו והזיונים הפראיים פינו את מקומם להתעלסות מלאת רגש ונטולת חיפזון. שחררתי סוף־סוף את הדמעות, הוא מחה אותן בנשיקות ואף פעם לא שאל מדוע. הוא חיבק אותי, אהב אותי, ועזר לי לשכוח, גם אם לרגע קצר, שזמננו הולך ואוזל.

ניסינו בכל כוחנו, אבל זה בלתי אפשרי לעכב את מרוץ הזמן, גם אם אוהבים ממש־ממש לאט. צעדנו בשולי הקמפוס, וניסיתי שלא לחשוב על הימים ההולכים ואוזלים. הוא יטוס חזרה בקרוב, ואני אחזור לשגרה ולחיי הסטודנטית החדגוניים והעמוסים בעבודה. נשענתי על כתפו וחשבתי שהלוואי שיכולתי להקפיא את הזמן או פשוט לחטוף את קמרון. הרי ברור שלשותפה שלי לא יפריע אם נצרף שותף שלישי.

מי האגם נצנצו באור הירח בשפך הנהר. קמרון האט ופנה אליי. הוא לקח את ידיי בידיו. נשאתי אליו מבט, והייתי מהופנטת מהאופן שבו עיניו זהרו בחשכה החלקית. הוא היה יפהפה. מושלם. וכולו שלי, לפחות לעת עתה.

‘את בסדר?’

‘בסדר גמור,’ שיקרתי. לא רציתי לבזבז זמן בשיחות על משהו שיקרה בין כה וכה.

‘גם אני לא רוצה ללכת,’ הוא אמר, ומילותיו היו כהד למחשבותיי.

בהיתי לעבר הקרקע שנמתחה בינינו. ‘אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו.’

‘נעבור את זה. כשאסיים את פרק ההכשרה המעשית הכול יהיה קל יותר, אני מבטיח.’

הלב שלי התכווץ בכאב כשחשבתי על זה שאצטרך לשאת בסבל של עוד פרידה ארוכה. ‘הקיץ יגיע בקרוב,’ אמרתי. הצעתי לו שביב של תקווה, אבל נאלצתי לבלוע את הדמעות שאיימו לפרוץ. הייתי צריכה לחסוך את מה שנשאר מהן לרגע שבו הוא יעזוב. לא יכולתי להכתים את הימים האחרונים שלנו יחד ביגון על הבלתי נמנע.

‘לגבי זה…’

הרמתי את העיניים, ותהיתי לגבי הדריכות הפתאומית ביציבתו. הוא הידק את הלסת, השפיל מבט אל ידינו השלובות ונשם עמוק.

‘מה? מה קרה?’ הקיבה שלי התכווצה. האם הוא חיכה עד עכשיו כדי להפיל עליי עוד בשורות רעות?

‘אני יודע שאמרת שאת מתכוונת לנסות למצוא עבודה לקיץ פה באזור.’

הנהנתי. ‘יש לי הנחת סטודנט על המגורים, אז זה הדבר הכי הגיוני.’

‘אני יודע, אבל אולי במקום לקפוץ לביקור כשיציבו אותי איפשהו, תוכלי לבוא לגור איתי למשך הקיץ.’

קימטתי את המצח. ‘אבל אמרת שלא תוכל לגור מחוץ לבסיס. אני לא אוכל להרשות לעצמי, קמרון.’ שנאתי להודות שאני סובלת ממצוקה כלכלית. מבחינתו מעולם לא התקיימו מגבלות כאלה.

‘כרגע אני באמת לא יכול לגור מחוץ לבסיס, אבל אני אוכל…’

ניסיתי להמשיך בראש את חוט המחשבה שלו, אבל ההתנהלות הפנימית של הצבא הייתה מורכבת, ולא ידעתי עליה שום דבר. כבר עכשיו נראה שיש למוסד הזה אינספור חוקים שלעולם לא אצליח להבין לגמרי.

‘איך?’

‘אנחנו יכולים להתחתן.’

עיניי התרחבו ופי נפער קלות כששאפתי בנשימה חדה את אוויר הלילה הקריר. ‘להתחתן?’ חזרתי על המילה, ובקושי זיהיתי את הקול שלי. הצליל, מתוח וצייצני, הסגיר את הבהלה שהרגשתי. זה היה ניגוד מוחלט לאופן שבו דיברתי על חתונה לפני כמה שעות, כשעוד התייחסתי אליה כאל חלום רחוק ששנינו חולקים.

‘אם נתחתן, ירשו לי לגור מחוץ לבסיס. נוכל להיות יחד. אני ארוויח מספיק כסף, אז אוכל לתמוך בשנינו עד שתחזרי ללימודים. וגם אחרי זה, כמובן.’

עד לפני רגע היה האוויר בינינו טעון ורוחש, אבל בזמן שעיכלתי את המילים הוא קפא ונותר תלוי בחלל. נאבקתי לענות לו והשפתיים שלי זזו בלי להוציא מילה. הפאניקה לפתה את ריאותיי. לא הצלחתי לנשום.

בפנטזיות שלי זה לא קרה ככה. שם היינו מבוגרים יותר, החיים שלי נראו ממש יציבים לעומת מצבם הנוכחי, ואני חייכתי ובכיתי וקפצתי לנשק אותו, כשהתשובה כן נשפכת מבין שפתיי פעם אחר פעם. אבל עכשיו רק נלחמתי בגל הבחילה שגאה בי. ראייתי היטשטשה. המוח שלי הוצף בסבך של מחשבות שבורות שהצליחו לעמעם את הרחשים הקלים שעלו סביבנו.

‘אני לא מבינה מה אתה אומר,’ אמרתי לבסוף, כי למען האמת לא היה לי מושג מאיפה צצה הצעת הנישואים שלו.

הוא אחז חזק בידיי. הייתי מודעת במעורפל לכך שהן לחות, אבל מחשבותיי היו מפוזרות כל כך שלא היה לי אכפת.

‘מאיה, אני רוצה להתחתן איתך.’

הרכות שהייתה בקול שלו קודם פינתה את מקומה לנחישות. המבט שלו התמקד בי. הוא היה רציני, וזה הפחיד אותי למוות.

‘ברור שיש כל מיני עניינים לוגיסטיים שקשורים לצבא, אבל הם לא חשובים כמו הרצון שלי להיות נשוי לך. כל מה שהיה לנו השבוע… אני רוצה שזה יימשך לנצח, אני רוצה לדעת ששום כוח בעולם לא יוכל לגזול את זה מאיתנו.’

‘אבל–’ המילים התבלבלו בפי, וקיוויתי שלא רואים עליי כמה אני מפוחדת. ‘אתה אומר… אתה מתכוון, כאילו, עכשיו?’

הוא השתהה. ‘נוכל לעשות את זה בסוף השבוע הקרוב, לפני שאעזוב. רק את ואני. אנחנו לא צריכים אף אחד אחר.’

צעדתי צעד קטן אחורה והרחק מאחיזתו, בתקווה שזה יקל עליי לנשום. החזה שלי עלה וירד בנשימות מאומצות. המוח שלי הסתחרר עד שהקצתי מתרדמת האהבה שבה חיינו בימים האחרונים. עם כל האהבה שלי אליו, לא הייתה המומה ממני למשמע דבריו.

‘אין לי טבעת…’ כתפיו צנחו.

‘לא אכפת לי מטבעת, קמרון, אבל זה כל כך פתאומי. אתה מבין מה אתה שואל אותי?’

‘ברור לי בדיוק מה אני שואל אותך. תסמכי עליי, כבר שבועות שאני חושב בעיקר על זה. רציתי לשאול מהרגע שראיתי אותך.’

המבט שלי זינק מהקרקע לבניינים באופק. הייתי צריכה למצוא משהו שיעזור לי להתמקד, כי המחשבות שלי השתוללו.

נראה שלא באמת הבנתי עד כמה העתיד ששוחחנו עליו היה קרוב בעיניו. החלומות שחלקנו היו בהישג יד, אבל כל מה שהצלחתי להרגיש זה שאני מרוסקת רגשית. הימים האחרונים היו כמו שמיכה מחממת ועכשיו היא נתלשה מעליי, ונותר לי רק ההלם מהבקשה שלו.

‘למה עכשיו?’

‘למה לחכות?’

‘אני לא יכולה פשוט לברוח. יש לי עניינים לטפל בהם. עניינים כאן.’

המצח שלו התקמט בבלבול ובזעף. ‘מה למשל?’

‘לא יודעת. עבודה, כנראה.’ הצעתי לו חצי אמת קלושה, כי לא רציתי לפרט מהן הסיבות האמיתיות שמנעו ממני לעזוב במפתיע את העיר עם בעלי לעתיד כשיפציע חודש מאי.

‘איפה שלא נהיה, תוכלי למצוא עבודה. אבל זה לא צריך להטריד אותך, כי אני ארוויח יותר ואוכל לדאוג לך, לנו.’

כאילו הדברים יכולים באמת להיות פשוטים כל כך.

קפאתי במקום וניסיתי לחשוב איך אצליח לשכנע אותו שזאת החלטה חפוזה. שזה מוקדם מדי. ‘אני לא יודעת, קמרון,’ מלמלתי. ‘אני צריכה זמן לחשוב על זה, נראה לי.’

הבטתי בהיסוס לתוך עיניו. לסתותיו היו חשוקות בחוזקה, וכל הגוף שלו ניצב דרוך.

‘את רוצה להתחתן איתי או לא?’ הוא שאל בלחש.

ביקשתי שהוא ייתן לי עוד זמן לחשוב, אבל זה לא היה משא ומתן על תנאים. זה היה רגע משמעותי – רגע שדרש תשובה, ולא תירוץ.

טיפות זעירות נקוו על עורי כמו ערפילים דקים, ונלחמתי בגל בחילה מחודשת. לא יכולתי. זה היה יותר מדי. מהר מדי. עד כמה שהייתי מאוהבת מעל הראש, ששנינו היינו, לא יכולתי להמשיך לשלב הבא. ביום מן הימים, בוודאי. הוא רצה לדאוג לי, אבל הוא לעולם לא יבין באמת איזה עול אני נושאת.

‘אני כן רוצה להתחתן איתך, קמרון. רוצה באמת ובתמים, ביום מן הימים, אבל לא… היום. לא כדאי שנעשה את זה בפזיזות.’

‘פזיזות?! הייתי רחוק ממך במשך חודשיים וזה כבר הורג אותי. חשבתי שאת מרגישה אותו דבר.’

נלחמתי ברעד שאיים להשתלט על ידיי, ושילבתי חזק את האצבעות. הרגשתי שהוא הולך ומתרחק ממני עם כל מילה שנאמרה. הבטתי אל האגם שמאחוריו. הקמפוס החשיך תחת שמי הלילה הכהים. אלה היו החיים שלי, ומעולם לא חשבתי ברצינות איך הם ייראו מחוץ לעולם החלומות בהקיץ שבנינו. הוא הגיע לפדות את כל ההבטחות שהבטחתי, והנה אני חוזרת בי ומתנערת מהן.

אהבתי את קמרון, אבל להיות איתו היה כמו להיות בחלום, בפנטזיה שבה יכולתי להאמין שהכול אפשרי, שהכול עומד להיות בסדר. אבל הוא לא ידע הכול. הוא לעולם לא יבין את הכוחות שהכריעו אותי, את הקרבות שבהם לחמתי הרחק מעיניהם של החברים שהכרתי כאן. מאז ומתמיד היו חייו מלאים בזכויות יתר, וזה כל מה שהוא הכיר. חיים בטוחים, שגרה נורמלית, משפחה שעשויה להיחשב מושלמת על פי רוב אמות המידה. ובוודאי בהשוואה לשלי.

רמזתי לגבי המצב עם אימא שלי, אבל מעולם לא חלקתי את הפרטים המביכים על האופן שבו גדלתי, ולא סיפרתי שהחיים שלה שקעו בייאוש אומלל מאז שעזבתי ללימודים. איזה סיכוי יישאר לי איתו אם הוא יגלה מי אני באמת?

‘אני רוצה להיות איתך, קאם.’ התפללתי שזה יספיק.

‘אז תתחתני איתי. אף פעם לא תהיה מישהי אחרת בשבילי. זהו זה.’ המבט מלא האהבה בעיניו, מבט שראיתי פעמים רבות כל כך עד עכשיו, לא הותיר מקום לספק.

‘חתונה?’ טלטלתי את הראש והפצרתי בו לוותר על החלום שלא יכולתי להגשים בשבילו.

הוא נרתע. ‘את אומרת את המילה הזאת כאילו היא מעוררת בך בחילה, מאיה.’

‘היא באמת מעוררת בי בחילה.’ הפניתי אליו חצי גב וחיבקתי את עצמי כדי להרחיק את צינת הלילה. הוא לחץ עליי חזק כל כך. כל דבר שאמרתי אכזב אותו, פגע בו. שנאתי את זה. שנאתי כל מה שקשור בשיחה הזאת. רציתי ללכת הביתה, להירדם בזרועותיו ואז להתעורר יחד כאילו מעולם לא קיימנו אותה.

הכאב שראיתי בעיניו פילח אותי. ליבי צנח בקרבי.

‘אז את אומרת לי לא, בעצם.’

הנדתי בראשי, הלב שלי נשבר לרסיסים. לא הייתה לי ברירה אחרת ולעולם לא אהיה מסוגלת לגרום לו להבין את הסיבות שלי. ‘אני לא יכולה.’

‘אז מה היה השבוע הזה בכלל?’ הוא אמר בקול מתוח, מהול בתסכול ובכאב.

משכתי בכתפיי. ייחלתי שנוכל לשכוח מכל זה, לסובב לאחור את מחוגי השעון ולחזור לנקודה שבה שנינו היינו מאושרים פשוט להיות זה עם זה, בלי הציפייה המאיימת הזאת, שלעולם לא אוכל לממש.

‘הוא היה אנחנו, יחד, כמו שהיה תמיד.’

‘זה כל כך הרבה יותר משהיה לנו אי־פעם. את יודעת את זה. עד כמה אני באמת חשוב לך? איזו חשיבות יש לכל זה, אם כשמגיע רגע האמת את לא רוצה להיות איתי?’

‘אתה כל העולם בשבילי, קמרון.’

צחוקו הקשה קרע אותי לגזרים. ‘מתברר שלא.’

‘תפסיק עם זה.’ הקול שלי היה מימי. תחושת האשמה פינתה את מקומה לייאוש, והרגשתי חלשה וחסרת אונים מול האופן שבו השתלשלו העניינים.

‘נו, אז מה אני?’

‘אתה המאהב שלי, החבר הכי טוב שלי. אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לשרוד את השנה האחרונה בלעדיך.’ השהייה במחיצתו הפיחה בי תקווה, העניקה לי משהו לצפות לו בכל סוף שבוע עד שהוא עזב. אהבתנו המכלה אצרה בחובה הבטחה גדולה כל כך.

‘אז אני קביים? מישהו שאת יכולה להישען עליו רגשית אבל לא באמת רוצה להתחייב לו?’

נשפתי בחדות למשמע דבריו והדמעות שלא הזלתי צרבו את עיניי. ‘לא.’

‘אז מה העניין? תסבירי לי.’

‘זה טירוף. להציע לי ככה זאת התנהגות מטורפת. אנשים כבר לא עושים את זה.’

‘מעניין לי את התחת מה אנשים עושים.’ הוא שפשף את מצחו והתנשף בקול מבעד לשיניים חשוקות. ‘אז זהו זה?’

ליבי נחבט בעוצמה בחזה שלי. ‘מה זאת אומרת?’

‘זהו זה, מאיה. אני לא יכול…’ הוא טלטל את ראשו והתחמק ממבטי. ‘אין לך מושג איזה דברים עברתי. חשבתי רק עלייך ועל הרגע הזה. אבל אם ככה את מרגישה, כדאי שנפסיק לבזבז את הזמן שלנו.’

השתנקתי, מוצפת כולי בבהלה. ‘לא.’

שלחתי אליו יד, אבל הוא צעד אחורה והרים ידיים במחווה של כניעה.

‘בוא נדבר על זה.’ הוא הולך ומתרחק, נשמט מאחיזתי. אני לא יכולה לאבד אותו בגלל זה.

נכשלתי בניסיון למצוא את המילים שיגרמו לו להישאר, בדיוק כמו שנכשלתי בניסיון לעצור את הדמעות שזרמו בחופשיות במורד לחיי.

‘קמרון, חכה. בבקשה.’

החנקתי יפחה בזמן שהוא פנה ממני והתחיל להתרחק בלי להוסיף מילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על הברכיים”