החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עונת פרא

מאת:
הוצאה: | 2014 | 330 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

"אני צועד ולצדי בת לווייתי הנאמנה משכבר, תאוות הנדידה. היא ניעורה בי מחדש. אני מתקדם במשעול שבין עצי האשכוליות לבין הנהר, נפרד מהפירות הצהובים, וממשיך. יכולתי ליילל בקול שירעיד את העצים, להפיל את עצמי לנהר ולהיסחף לגורלי כפיסת עץ בזרם, אך איני עושה זאת. רגליי נועדו להליכה, ואני הולך. מרוב צער אני חש פתאום בחילה, וטעם מר מציף את פי. אני מתכופף וחובט באגרופיי באדמה, אולי אעורר את רחמיה והיא תגרום לי להישאר, אבל היא לא עושה זאת. למה, ובשם מה אני הולך? הרי איש לא גירש אותי. חום השמש מתחיל להכות. קוצים ננעצים ברגליי היחפות, וענן ברחשים מקיף ומבלבל אותי. אני מביט בפעם האחרונה במראות שאהבתי, מסב את פניי והולך לעבר האופק הרחוק".

עונת פרא הוא רומן מסע אחר. ראשיתו בכפר מבודד השוכן על צלע הר, מופקע מן הזמן וחשוף לחסדיו ולכוחותיו ההרסניים של העולם. בזו אחר זו נעקרות הדמויות ממסלולן, ומתוודעות אל כאב האבדן והבדידות. אט־אט מתעוררים בהן יסודות קמאיים שמוליכים אותן לקבל את החסר, ולחפש אחר קרבה. עונת פרא בא אל סלע המיתוס, כדי לגלף בו פני אדם.

ד"ר דיויד קאהן הוא פסיכולוג קליני. ספרו ניגודים ואחדות: עיון בין־תחומי בניגודי הקיום האנושי ובאחדותו, ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 1998.

מקט: 4-249-50214
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ראשית דבר

קוקייה

אני קוקייה קטנה בתוך בֵּיצה. אימא שלי, כמו כל קוקייה, עומדת לזנוח אותי בקן זר. עוד לא הוטלתי וכבר אני יתומה. אך אינני עצובה, האדמה שיצוקה בעצמותיי ומשק הכנפיים שמהדהד בי מלמדים אותי הרבה, ואני אחיה, על אפם ועל חמתם של החיים! אהיה אחות ליתומי העולם, ואקרע מהם את קרום ציפיות השווא שמעכיר את ימיהם.

צפוף פה בתוך הביצה ואני רטובה ודביקה. אימא עפה, ואני מרגישה איך היא עולה ויורדת באוויר. מספיק! שתמצא קן להטיל אותי, נמאס לי לחכות. אולי זה קורה עכשיו? כן, אימא כנראה מצאה קן כלשהו, דואה לקראתו בלי לנפנף בכנפיים ונוחתת. היא מתנדנדת מצד לצד ואז השרירים בתעלה שלה מתכווצים ודוחפים אותי החוצה. אימא נשארת, כנראה, מעט לצדי, אני חשה בצל שגופה מטיל על הביצה. לצאת? השרירים בעורפי נמתחים להכות בקליפה, עיניי עצומות ואני אוספת כוח. תכף הכול יתחיל. אני רוצה שאימא תהיה לצדי כשאבקע מהביצה, אבל אור צהוב מזעזע אותי, וצלה נעלם. אני נדחקת בבהלה לדופן הביצה ומרוב מהומה בולעת נוזל סמיך ומשתעלת. אני מרוגזת מאוד, ורוצה להספיק לנקר את אימא לפני שתפרח מהקן, איך היא מעזה לזנוח אותי לפני שראיתי אותה? האם אחרי שאצלח את תלאות ינקותי אזהה אותה כשתחלוף מולי במעופה?

אני מתאמצת ומכה במקורי הקטן על הקליפה. בסדק שנפתח חודרת שמש ואני מסתנוורת נורא. זה כואב, אבל אני לא נרתעת ומזנקת בכל התנופה שיש לי. הקליפה נשברת, אני הודפת ברגליי הקטנות, מושכת בעזרת כנפיי הקטנות, עוד מאמץ אחרון והנה אני שרועה המומה על ענפיו ועליו הרכים של הקן. שרירי רגליי עוד רועדים ממאמץ ומנסים לנוח, וחמימות חורפית פורמת את עייפותי. למרות הכול, אני יודעת שבאתי לעולם מתוך אהבה. לא זו של אמי ואבי – הם הרי לא מכירים אותי – אלא מאהבת החיים את עצמם, ואהבה זו מסתורית ורוחשת סערה, ריחות אדמה, פריחוֹת ולילות מוכי ירח. אני מתבוננת מטה בגבעול עשב שמתנועע וזוהר בשמש מול השמים הכחולים. מבטי עולה לאורכו עד צמרות העצים ומשם לעננים. העולם הגדול נפער אליי, ואני לבד.

טיפות אחרונות של נוזלי ביצתי נוטפים על מקורי ומתקשים. אימא הייתה אולי מנקה אותי, אבל עכשיו דבר לא חשוב, מלבד שתי הביצים המכוערות המונחות לצדי בתוך הקן. הן יותר קטנות משלי, והגוזלים המעוכים שבתוכן משקשקים במאמץ להיטיב את תנוחתם וממלמלים לעצמם. דעתי צלולה לחלוטין. אין בי ספקות, וקרני השמש החמימות לא יפתו אותי. אני שואפת לתוכי את רעננות הבוקר, וכוחי מתחזק. אני מקרטעת לעבר הביצים, רגלי השמאלית לא זזה טוב. נראה שאני צולעת, אך זה לא יעצור אותי עכשיו, כי אני משתוקקת לנפץ את הקליפות העלובות ולסלק את הגוזלים האלה מפה!

אני מתקרבת בגבי אל אחת הביצים, פושקת את כנפיי הדביקות והמכוערות, ומחבקת אותה בין שכמותיי. מהלך זה, שמעולם לא עשיתיו, מוכר לי היטב. כל ניע של גופי מתואם להפליא. אני צועדת במאמץ לאחור, מצמידה את הביצה לדופן הקן והודפת אותה. היא בקושי זזה, ומרוב נשימות מהירות עיניי נחשכות. "ביצה מטונפת", אני לוחשת במקור חתום, "תפלי כבר!" אני מיטיבה את אחיזת רגליי בזרדים היבשים, דוחפת, ובשבריר פעימת לב אחת הכול משתנה, והיא מחליקה מעל גבי וצונחת ארצה. אני מרוקנת בנשיפה אחת את כל האוויר שהחזקתי ורועדת בהקלה. רגליי מתקפלות תחתיי, אבל אני נעמדת מחדש ואומרת בקול: "ביצה סתומה, את כבר לא תפריעי לי". נרגשת ממה שעשיתי אני אוספת כוח ושרה, וקולי צרוד.

אני ניגשת לביצה השנייה. אני חייבת לסיים את העניין הזה, ודוחפת אותה כמו את המגעילה הקודמת. גם היא צונחת, ואני קורסת תשושה על מצע העלים ומביטה בנפילתה. נחש מזנק מהאדמה ובולע אותה בשלמותה. מצדי שיהיה לו בתיאבון. עכשיו הקן שלי. גופי הרופס מחשב את שיקומו, ואני יודעת שכנפיי יצמחו ויהיו נהדרות. עננים נמוכים שסיימו להמטיר את גשמיהם בעמק מתרווחים ברוח ומפנים מקום לשמש. אני מתחממת מעט, עוצמת עיניים ומתעטפת במנוחת העולם. בחשכה האדומה מבזיקה תמונת שמים, וסלילי אור כמעט שקופים מתנועעים ברוח.
~ ~ ~

יצאתי מהביצה מזמן, ובטני מקרקרת מרעב. אני גורפת למקורי את הנוזלים שנקרשו על שברי הביצה שלי, זה לא עוזר. אין לי כוח לצייץ, איפה יש מישהו שידאג לי? חם לי מהשמש, ומרוב רעב יש לי טעם של תולעים על הלשון. כל יצור שיביא לי דבר מאכל ויצל עליי מהשמש יוכל להיות אימא שלי.

משק כנפיים נשמע מעל הקן. מישהו מגיע, ולא אכפת לי מי. ממילא כל אחד דומה יותר לזבוב מאשר להוריו. הקן זע, הם נוחתים ומביטים סביב בפיזור דעת. הנה כך נוצרת משפחה. הגורל מפגיש נזקקוּת בנזקקוּת, ונפשות תועות ממציאות לעצמן סיפורים יפים על דאגה כדי להתענג על תחושה קלושה של שייכות. גם לי יש דאגה, לכן רצחתי את שני הגוזלים. מעתה זוג היונים יטפל בי. זהו סדר הדברים. אנו הדים רחוקים של מפץ סתמי שהחדיר חיים בחומר, ותו לא.

בשארית כוחי אני מרימה את ראשי. הם מצייצים אליי במקור ריק ואני שומטת פניי בייאוש. הסתומים לא הביאו לי אוכל. אני נושמת עמוק, מתאפקת לא לצרוח, והם מתעופפים בחיפזון. אמי המאמצת חוזרת מתנשפת, ומפיה משתלשלת תולעת אדומה. היא מתכופפת ומושיטה לי אותה. אני נושכת, בולעת, ולא אכפת לי שהיא עדיין חיה. אני לא שבעה, מה היא חושבת הטיפשה הזאת? שתביא לי עוד. אני מצייצת בקול דק וצרוד וזה מספיק למוח ציפור הזאת. אין כאן שום דבר מיוחד, אני לא אוהבת אותה, ולה כבר נמאס לחפש לי אוכל. אך בשובה אחוז במקורה חגב קטן, וריחו עולה באפי. הוא ממש טעים, עכשיו בטני מלאה, ואני מצייצת בהנאה.

מעל דופן הקן אני רואה ענק שהולך למטה בצעדים מהירים וגסים, כמו אינו מרגיש בדבר. מה הוא חושב לעצמו, בראשו המורם? בסך הכול עוד יצור שמשוטט אבוד על פני האדמה. לו יכולתי לעוף הייתי מנקרת את עיניו מבעד לחורים בשריונו.

ענק

אני טיפש קהה רגשות, ובכל זאת אני מבין כמה דברים. אני רואה אותם מבעד לערפל, כמו השתקפות רועדת על פני מי בִּיצה עכורים. החושים שלי מצוינים, בדרך כלל, רק יש משהו שמונע מתחושותיי מלהיכנס למקום שבו הן צריכות לגעת. זה רע, כמו צעד שלא מרגיש את האדמה, ואני הרי הולך כל הזמן.

בעמק אחד שבו עובר מסלולי ראיתי בקתות שביניהן שוטטו בנחת אנשים כמוני, אך קטנים יותר. הגברים לא היו חיילים. הם, והנקבות, לבשו בגדים שנראו נוחים, לא כמו השריון שעל גופי. בפעם האחרונה שעברתי שם רצה אליי ילדה בהירת שֵיער וניסתה ללכת לצדי. היא אחזה בידיה הקטנות סלסילת קש ובתוכה היו מונחים פירות של עצים, שאני מכיר מהדרכים שהלכתי בהן. היא דיברה אליי, והגישה לי את הסלסילה. קולה, שהיה רך ונעים, חדר דרך שריוני עד למקום שבו אני לא מרגיש דברים. כמעט שהרגשתי משהו, אך לא. כרגיל, זו הייתה רק חריקת מים שהופכים לקרח על נהרות הצפון. היא שאלה אותי לאן אני הולך. לא עניתי לה. אני לא מדבר. אין לי צורך להגיב לדבָר. היא שאלה למה אני לא מדבר, וכשלא עניתי לה הבינה שאין בכך טעם, והציעה לי שוב את הפירות. אני גם לא אוכל דבר. היא התחילה להתייפח ודיברה אליי, בלי לשאול יותר. אמרה שעצוב לה לראות ענק כזה, בודד ומוזר, שהולך סתם לשום מקום, וכמה חבל שאיני יכול לעצור קצת, להיות אִתה, כי היא לא יכולה ללכת במהירות שלי. היא סיפרה לי על ההורים שלה, על החברות שלה ועל הפרחים היפים שליד הנהר, שלא אראה, כי אני לא עוצר. ואז אמרה שאין לה יותר כוח לרוץ, התנשמה והוסיפה שכנראה לא תפגוש אותי יותר לעולם. היא החלה לפגר אחריי, קולה הלך ונחלש, עד שלבסוף לא שמעתי את דבריה. נדמה לי שהיא חזרה לבקתות שלהם בכפר. אינני בטוח, כי אני לא מסתכל לאחור. היה נדמה לי שהאדמה זזה מתחת לרגליי, רעדתי קצת, ושמעתי נהר שנופל בשקט מצוק גבוה, רגע לפני שהוא מתנפץ ברעם לאין-ספור טיפות מבריקות.

לפני שנעלמה מאחוריי אמרה הילדה משהו שדקר לי בצלעות. אמרה שאנשים מספרים לילדיהם על ענק בודד, שכל כמה שנים מופיע באותו מקום בעמק שלהם והולך בלי לעצור אפילו לרגע. באגדה הזאת יש ילדה אחת, שבבוא הזמן תציע לו סלסילה של פירות ותדבר אִתּוֹ במילים רכות. אז הוא יעצור, יסיר את השריון הכבד שעוטף אותו, ישליך את חרבו הכבדה ואת מגִנו, יטעם מן הפרי, יאחז בידיה וינשק אותן ברוך. הענק הבודד אולי יבכה, ואולי יצחק. הוא יגמגם משהו לא ברור, ואולי יישאר שם שמח וטוב לב, אי-אפשר לדעת.

אני ממשיך ללכת. ראשי הקשה נוגח את האוויר, נשימותיי סדורות וצעדיי הכבדים רומסים כל מה שנקרה בדרכי. צמחים, פרחים, חגבים, חיות שדה קטנות, קני נמלים, גללי בקר, גדרות מרעה ומעיינות מפכים. לא חם לי ולא קר לי, איני עושה צרכים ומעולם לא החזקתי בזין שלי כדי להשתין. לא הזעתי אף פעם, גם לא במדבריות, ולא התרחצתי מעולם. אני לא מלוכלך ולא נקי. כזה אני מאז ומעולם, נחוש אל מטרתי, שאחוזה במחשבותיי, ודבר לא מסיט אותי.

איני מבקש מלחמות, אך הרגתי כנופיית שודדים שתקפה אותי באחד העמקים. כדי לפלס את דרכי הלמתי בהם, ומצעקותיהם הבנתי שמאחוריי נותר שביל אנשים שסועים וגוססים. המשכתי ללכת, אסור לי להשתהות ולהתבונן. בכל מקרה, צווארי כה נוקשה עד שאין ביכולתי לסובב את ראשי לצדדים. אנשים ניסו לפעמים לעצור אותי. שפכו עליי זפת רותחת, גלגלו עליי סלעים, חפרו בורות במסלולי וגם ניסו ללכוד אותי ברשתות עבות, אבל לא הצליחו.

אינני משתנה ואני לא מזדקן. אין דבר שקשה לי ואין דבר שקל לי. במסעותיי, שאין להם סוף, ראיתי שדות זרועים, בתי חומר, בתי לבנים וסוסים שמושכים עגלות. אך כל אלה לא נוגעים בי. אני לא חכם בכלל, לא נועדתי להרהר בדברים, אינני שואל שאלות ואין לי תשובות. לפעמים זה מפריע לי, אך אני ממשיך להקיף את העולם.

היונים

"תראי יונתי, היא מוטלת על קרקעית הקן שלנו. נעדרנו רק כמה שעות, והיא כבר מרוקנת מכל כוחותיה. אפשר לחשוב שהיא חיה שנים רבות, ועייפה כמונו. בכל מקרה, טוב שחזרנו בזמן".

"נכון יקירי, מעט חמלה לא תזיק לה. מתוקה קטנה, אני באה אלייך. הבאתי לך מזון בשפע ואגיש אותו למקורך הקטן, הנה את פוערת אותו לקראתי. אתה רואה, היא חמודה כל-כך ואוכלת את כל מה שהבאתי לה. איזו הרגשה טובה. יופי, הכול בסדר, אנחנו משפחה קטנה, שמסתפקת במה שיש לה".

"אבל רגע יקירתי, נדמה לי שמשהו חסר בקן. סימנים של היעדרות מרצדים בשיפולי זיכרוני. האם לא היו לנו שתי ביצים? אולי לא, לא חשוב".

"מתוקה שלי, שבעת? לאט-לאט, לא צריך להסתער. את מצייצת אליי ומתכרבלת להגנה בין כנפיי, איזו הרגשה נפלאה. אתה רואה, מתוק? היא מצטמררת מתחתיי כמו בת אוהבת, וציוצה מתוק מכל הקולות ששמעתי מעודי. אני אוהבת אותה עד קצה כנפיי".

"את, יונתי, מתמסרת מיד לאימהותך המבורכת, ואני אטי ממך, ומהורהר יותר. אני שם לב לעונות בחילופיהן ולריח השדות, ויודע מתי בוקעות ביצי היתושים בשלוליות, והיכן מצויים גרגירים מזינים. הבוקר יצאתי כהרגלי למעוף שחרית לנהר, להרוות את צימאון הלילה. הנמכתי טוס לעמק. כאן נולדנו, וכאן נולדו הורינו, הורי הוריהם, והרהוריהם. שתיתי מי נהר קרירים, ואחרי שהתמוגגתי מטעמם המוכר חזרתי אליכן, לקן. באפי עלה אד עדין וחמקמק. תהיתי, האם זרות נודפת מן הגוזלית הזעירה שאסופה בין כנפייך יונתי? וחשבתי, זרות היא האֶתֶר שמקיף ומציף את העולם. התכופפתי אל הגוזלית והוכיתי בתדהמה. מראיה, ריחה, רטט החשמל בגופה החלש ששכב ליד שברי הביצה, ושביב המבט בעיניה שרק נפקחו, הדפו את נשימתי מתוכי. רעדתי במבוכה ותהיתי, האם זה מה שקורה כשפוגשים את העולל שיהפוך לשלנו, ובכל זאת הוא זר? גם את הרגשת בזה?"

קוקייה

גופי גדל ואני רוצה כבר לעוף מכאן. הבוקר ראיתי שעיניהם מפלבלות בדוֹק לבנבן, הם לא בטוחים שאני בתם. גם אני לא אוהבת אותם. התחלתי להבין מה הם אומרים, שאולי אני רוצחת קטנה ומוגבלת שנולדה מרושעת, אבל אני בזה להם. אין לי צורך במקסמי שווא ובמנגנונים נוגדי שעמום ובהלה. לפני שבועות אחדים דחפתי שני גוזלים רכים אל מותם, אז מה? עולם כמנהגו נוהג. הנה, האימא המאמצת הזאת כבר מוכנה למות למעני. יכולתי כמעט להתפעם מחום רגשותיה כלפיי. אך לא, זה מגוחך, המרמה דוחסת את האוויר, וכבר קשה לי לנשום, ואין לי שום כוונה לכווץ את כנפיי במשקל עודף של רגשות מתייפייפים שלא מוליכים לשום מקום. בסוף ממילא הסיפורים נאלמים דום, ונותרת רק הרגשה חלולה של חיים. ושם אני עפה כמו ציפור באוויר, בשעה שהם מפרפרים כמו צלופחים בבוץ.

אימא חוזרת עכשיו לקן ומביאה לי תולעת. אני כבר גדולה יותר ממנה, ועליי להתכופף אל מקורה המורם כדי לקחתה. התולעת מתפתלת מצד לצד, אדומה ומלוכלכת. לא טוב לי בבטן, היא מתהפכת וכואבת, מאיפה לעזאזל אימא מביאה את האוכל שלה? היא מנסה לדחוף את התולעת למקורי ויש לי בחילה. רוצה שאימא תסתלק מפה, אני חולה ממנה. הריח שלה נורא, מניין דבק בה הגועל? אני מנסה לא לנשום, לוקחת את התולעת המגעילה ומחליקה אותה מתחת לחזי בלי שתבחין. כשהאימא המסריחה הזאת מתפתלת ונוגעת בי אני כמעט מקיאה, וכשהיא לא מסתכלת אני זורקת את התולעת למטה.

אתמול היה לילה של ירח מלא, ואבא סיפר לי לפני השינה על משפחה של נשרים. לאימא-נשר היו שלושה גוזלים בקן תלוי על זיז סלע, ברום מצוק תלול. לילה אחד התחילה רוח חזקה לנשב וטלטלה את הקן, שהיה בנוי מאוסף של זרדים יבשים. ככל שהתגברה הרוח הבינה האם שעליה לעשות מעשה, בטרם תפיל הסופה את גוזליה לתהום. בעודה מהרהרת איך לחלץ את גוזליה, שעדיין לא למדו לעוף, התעצמה הסערה, והתחוור לה שתוכל לשאת בטופרי רגליה רק גוזל אחד. "במי תבחר?" שאלתי, ואבא המשיך לספר.

האם שאלה את הגוזל הראשון: "אם אציל אותך, חמוד, מה תעשה למעני?" החמוד השיב ללא היסוס: "אימא שלי האחת והיחידה, אני אגמול לך, אדאג לך ותמיד אהיה חייב לך". היא שאלה את השני: "מתוק שלי, מה תעשה אתה למעני?" צפצף והשיב לה המתוק: "אימא, אני אוהב אותך לעולמים, ארצה רק בטובתך, ואפילו אביא לך טרף בזקנתך". שאלה האם את השלישית: "נשמה שלי, מה תעשי את בשבילי?" הנשמה ענתה מיד: "אימא, מה אעשה בשבילך? שום דבר, את שומעת? שום דבר לא אעשה בשבילך. אחיה את חיי במלואם!"

בינתיים רעדו הזרדים, ונדמה היה שהקן מאבד את אחיזתו. האם הרימה ברגליה החזקות את השלישית ועפה אִתה למקום מבטחים.

~ ~ ~

חייה של אמי, שמלעיטה אותי בסבל, תלויים כאגל טל בקצהו של ענף, ואני רוצה להקדים את רוח הבוקר, לטלטל אותה ולהצניחה זוהרת וקרה לאדמה. לא רוצה יותר את האוכל שלה ולא אותה, אני הרי יתומה! איני פוחדת מרעב ולא מקושי, הם רק מאיצים בי לגדול ולעשות את מעשיי, ולקרוע נפשות תמימות מגולם חלומותיהן.

הנוצות הקטנות והדביקות שהיו לי התחלפו בנוצות יפות וחזקות, ושריריי התחזקו. נמאס לי מהקן הצפוד הזה, אני מגרדת את חזי על ענף יבש וזה לא עוזר. אני רותחת ומוכרחה לצאת מפה, חייבת לזוז, להשתולל, ולא משנה מה יקרה. אני מתכופפת לנקר את רגליה של אימא ושורטת אותן עד זוב דם. טעם דמה מגעיל אותי, ואני יורקת. "תעזבי אותי כבר!" אני צועקת, ומפעילה את כוח גופי ורוחי ביחד. אימא קרובה לקצה הקן, ואני ממהרת להצמיד אליה את גבי, ממלאת את חזי באוויר, יונקת ממנו חמצן והודפת אותה במאמץ. היא מופתעת, עיניה האיומות מפלבלות ומבטן מנסה לקרוע צוהר אל תוכי, אבל לא מעניין אותי בכלל מה עובר עליה. "תסתלקי!", אני לוחשת בזעם, "תפלי כבר!"

אני מתקרבת נרגשת לשפת הקן, ומנפנפת בכוח בכנפיים מתוחות. אני מוכנה. נשימתי נמלאת באוויר המתוק שנושב מן העמק. ריחות המים, העשב והאדמה המתחממת בשמש קוראים לי, ואני משתוקקת אליהם. חולף בי הרהור מתמיה על מה שעברתי, האם אתגעגע? אך אז באה בהירות מוצקה ומסלקת הכול, כוח סמיך זוחל בחזי ואני מזנקת לאוויר! כנפיי מכות באוויר, ואני מתרוממת, נפלאה שכמוני, כן, אני מרחפת בין שמים וארץ, נשענת על האוויר שתומך בי, איזה חופש! אני עפה ומגששת אחר תנוחת הכנפיים הנכונה במטרה להתקדם, ולמרות מעופי העקום צוברת מהירות ומצליחה לשמור על המסלול שבחרתי. אני שרה בקולי הצרוד ומחייכת באושר.

שלום עולם, אני באה אליך.

ענק

כבר מזמן שמתי לב שאנשים שונים ממני. הם גרים בקבוצות ועושים דברים שמעולם לא עשיתי. אוכלים, ישנים, מתחבקים, בוכים, צוחקים ומתבטלים. ואילו אני עטוף בשריוני, לבדי, צועד כמנהגי בנופי הטבע, בתיאום מלא עם קצבו הבלתי מופרע של העולם. לפעמים אני מנסה להרגיש מה יש מחוץ לאטימותי, אבל מחשבותיי נתקעות זו בזו ומתעקמות.

נחש פיתון שחור נח מפותל על כתפי הימנית. הוא צנח עליי מענף כשהיה קטן, ולרוב הוא ישן על כתפי, צמוד לצווארי. כשהרעב מציק לו הוא זוחל בין קשקשי שריוני ואוכל ציפורים, לטאות ועכברי שדה שמחפשים פירות שנפלו מעצים שרמסתי. לפעמים הוא מזנק בזריזות ותופס ביצים שנשמטות מקני ציפורים, ולפני שהוא שוקע בתרדמת עיכול הוא מביט לתוך עיניי, ונדמה לי שהוא מחייך. אני לא, כי בינתיים הוא נעשה גדול.

הבוקר אני הולך כהרגלי וזרועותיי מונפות בקצב כדי להמריץ את צעדיי. אני גאה בהתמדה שלי, זוהי ההרגשה היחידה שאני מצויד בה. אצבעותיי שאוחזות בחרבי ובמגִני מאובנות, איני יודע אם אוכל אי-פעם לאחוז בכף ידי משהו אחר. אני חוצה אחו ירוק בין רכסים מיוערים, והערפל שמכסה את האזור צפוף במיוחד. עלי העצים אדומים, צהובים וכתומים. כבר ראיתי אותם פעמים רבות, אבל עכשיו אני מתחיל פתאום לשים לב. רגלי פוגעת בסלע, ואני נופל! מעולם לא נפלתי! לאדמה יש מגע לח ומוזר. סנאי קטן נבהל ממני ומטפס על עץ, ואני ממשיך לשכב. הפיתון לא התעורר, הוא שקוע בשינה עמוקה ומלחשש ליד אוזני בנשיפות שקטות.

אולי עכשיו הוא צד בחלומו חיה, כי גופו מתהדק סביב צווארי וחונק אותי. האוויר אוזל מריאותיי, אני רועד, ראייתי מיטשטשת, וגרוני מתייבש. אני רוצה לפצוע אותו בחרבי, אפילו להסיר את ראשו מעליו, אך חלומו חזק ממני. אני רואה הבזק דרכים שצעדתי בהן, מחשבותיי פוסקות, אך ידיי ממשיכות לזוז, עד שאני רואה רק חושך.

למזלי חלום הפיתון מסתיים. הוא מרפה מגרוני ואני מחרחר קצת ומשתעל, עד שנשימתי חוזרת לסדרה. כשנפלתי נשמטה משריוני לוחית אחת, ואני מסתכל עליה בלי לדעת מה לחשוב. הפיתון שוכב לצדי, ראשו סמוך אל פניי ומבטו הסתום מתבהר. אני מתיישב בפעם הראשונה, מופתע מכובד משקלי על אחוריי. אני אוסף כמה אגוזים שנפלו מעץ סמוך ומפצח אותם זה כנגד זה, מכניס לפה, לועס ובולע. הכול חדש לי, ומתעורר בי חשש לא מוכר. אולי כדי להירגע אני מרים את הפיתון ומשיבו אל כתפי.

~ ~ ~

אני לא יודע מה לעשות. לפתע אני חש צימאון, והולך בעקבות ריח המים לנהר קטן שזורם באפיק ירוק. קרני שמש חולפות בין ענפי העצים, והֶבְהֵקֵי האור מפלחים את פני המים ומגיעים עד לקרקעית החומה-צהבהבה. הפיתון ואני עומדים על משטח סלע ומקשיבים לרחש המים. אנו מביטים בדגיגים שחורים קטנטנים. הפיתון מתנועע ומעיר את תשומת לבי לכך שאנו רואים את צלליות הדגים על פני הקרקעית, ולא אותם. למרות הכאב בגב מהנפילה אני מתכופף, ואכן הדגיגים חומים כצבע הקרקעית. "אתה מבין בצללים", אני אומר לו, והוא מהנהן. פתאום אני מבין שיש יותר ממראה עיניים, ורואה גם יצורים עכבישיים קטנים מתרוצצים ברגליים דקיקות על פני המים, ואפילו עומדים עליהם בלי לשקוע. ואיני יודע איך לחשוב על זה במחשבותיי הכבדות.

אני חולץ את מגפיי ויורד לנהר. הגדה מכוסה באזוב שקטנותו מצחיקה אותי פתאום. אני מתיישב ונשען על גזע של עץ ונצנוצי השמש במים גורמים לי הרגשה לא מוכרת של עצבות. אני מנסה להיטיב את תנוחתי בין שורשיו החשופים של העץ, שלא יכאב לי בישבן. כפות רגליי משכשכות במים, אף פעם לא ראיתי אותן. הן גדולות ורחבות, ואצבעותיהן מקושתות מעלה. הבוהן הענקית מרוחקת מן השאר ומותירה רווח מספיק לאצבע נוספת. אני מביט במי הנהר ומנסה לחשוב לאן הם זורמים? כשאני מביט לכיוון אחד הם באים אליי, ואם לכיוון האחר – הם הולכים ממני. אבל אני צמא, ולאן הנהר זורם לא באמת משנה לי דבר.

אני מצמיד את כפות ידיי ומכניס אותן למים. אף פעם לא שתיתי. למים טעם–לא טעם שנעים לי, ואני שותה עוד. טיפות זולגות על סנטרי ומצחיקות אותי. לפתע אני שומע רחש עלים נרמסים, ורואה איילה קטנה מתקרבת למים. היא צועדת לאט ועוצרת מולי. אוזניה החומות זקופות, עיניה נוצצות, ושיערה מבריק. אני חש שהיא בוטחת בי ואיני בטוח שכדאי לה. אך אמונה בי גובר והיא רוצה לשתות. אני חופן בשבילה מים והיא לוגמת מתוך כפות ידיי. לשונה מדגדגת אותי.

אחרי שהאיילה שתתה והלכה אני נשען לאחור, מניח את ראשי על האזוב הרך, נושם לרווחה ועוצם את עיניי. משתררת בתוכי חשכה ונדמה לי שהפיתון לוחש לי "לשחור יש טעם אדום". המילים המוזרות מהדהדות בתוכי חסרות פשר, וכשאני פוקח את עיניי אני רואה לצדי שיח פטל וקוטף מפירותיו השחורים. אני מכניס אותם לפי, מגלגל עליהם את לשוני, מהדק את שיניי על הכדוריות ומפצח את בשרן. לעסיס השחור ששוטף את לשוני יש טעם אדום.

בינתיים הפיתון מחליק מכתפי ונעלם, אולי הוא טיפס על העץ. לרגע אני חושב שאולי דבריו על הטעמים הם דברי פרדה, ומסובב את פניי לחפשו. צווארי נמתח ומכאיב לי. אני נועל את מגפיי, מרים מהקרקע ענף ומשליך אותו לנהר. פתאום אני רוצה שהוא ייסחף בשבילי חופשי בזרם ויגלה לי מה עליי לעשות, אך הוא רק צף לאטו ונתקע בין שני סלעים. אובד עצות אני רוקע ברגליי ברוגז, מרים גזע כבד וזורק אותו רחוק למרכז הנהר. הוא נסחף חיש-קל במערבולות ומתגלגל מצד לצד כמו נחש מים. אני מתמלא בחדווה למראה התרחקותו בזרם, אלא שבמהרה לבי נחמץ. הוא נהדף לגדה ונתקע בין שורשי עץ גדול. אני רץ אליו במורד הנהר מלא זעם, מרים סלע גדול ומטיל אותו לעברו. זה לא עוזר, הגזע נשאר תקוע במקומו, הסלע פוגע במים בחבטה רועשת ואחרי שהוא נעלם נשמע הד עמום, כמו של מחשבות כבדות שצונחות לאדמה.
{ }

שמעתי את כולם מדברים בהתרגשות על ענק שמתקרב במסלולו הקבוע לכפר. ראו אותו מרחוק, יורד מההרים לעמק, וידעתי שהיום זה היום שלי. יצאתי בחטף מהבית עם סלסילת פירות בידי. מרחוק ראיתי שהוא הולך ישר ובצעדים קבועים. הוא היה ממש ענק, אבל בכלל לא פחדתי.

רצתי לעברו יחפה בחול הרך והקריר של הבוקר. חישבתי שאם אכוון לגבעה קטנה, הרבה לפני מסלולו, אגיע אליה ביחד אתו. אך ככל שהתקדמתי הבנתי שטעיתי. לא שיערתי כמה מהר הוא הולך, ונאלצתי תוך כדי הריצה המעייפת לסטות יותר רחוק. הסלסילה נחבטה כל הזמן בירכי, וכמעט השלכתי אותה כדי לרוץ יותר מהר, אבל התחרטתי, כי רציתי לתת לו משהו לאכול. בלבי ידעתי שארוץ וארוץ כמה שצריך.

אני אוהבת לשוטט בסביבת הכפר ולהתפעל מיפי הטבע. פעם מצאתי גוזל עיט-ינשופי פצוע, הכנסתי אותו הביתה, והוא היה שלי. אני נהנית לטפל בחיות, ודאגתי לו היטב. הוא למד לקחת מאצבעותיי פיסות בשר קטנות ולשתות מים מקליפת אגוז קטנה. במקל בוער בידי הברחתי בשבילו עכברונים ממחילותיהם. הוא גדל עד שהתחיל לנופף בכנפיו בעמידה על האדמה, התרומם קצת מהארץ ואפילו עף לרגע קצר במקום. הגוזל היה שלי, אהבתי אותו כמו את אימא ואת אבא.

בוקר אחד רציתי לשחררו. יצאנו מהבית אחרי שאכל היטב, והוא נאחז בכתפי. זה כאב מאוד כי ציפורניו נתקעו בי. אבל לא בכיתי. שמחתי שהנה הוא יעוף לשמים ולהרים שהוא בטח מתגעגע אליהם. הגוזל המגודל שלי התרומם לעבר השמש ונעלם באור, וחשבתי שאולי משום שנולד עם עיניים צהובות כמו שמש, הוא עף אליה. מאז לא ראיתי אותו.

חיפשתי אותו בשמים עד ששרפו לי העיניים, לפעמים רציתי שיצהיבו, כמו שלו, אבל אימא אמרה לי להפסיק להסתכל למעלה כי אני עלולה להתעוור. לא הפסקתי. אבא נישק את עיניי ואמר לי שאהבות לא נעלמות, ושלא אדאג. דבריו קצת הרגיעו אותי למרות שלא הבנתי. הוא אמר משהו גם על געגועים, שהם טובים מן האדישות, שאותה רוב האנשים מעדיפים. אחרי הרבה זמן אמרתי לעצמי שהעיט-הינשופי ממשיך להיות שלי גם אם הוא רחוק, ושאפילו אם הגיע לשמש עיניו הטובות רואות אותי גם משם.

המשכתי לרוץ ובסוף הגעתי אל הענק. הלכתי משמאלו והבטתי בו. הוא לא החזיר לי מבט, עיניו היו נעוצות מבעד לקסדתו בנקודה רחוקה שלא הצלחתי לראות. שריונו הכבד, חרבו ומגִנו העגול נראו כחלק מגופו. אף פעם לא ראיתי הליכה כמו שלו, מלאת כוח, ולא שייכת לכלום. הוא לא סטה מדרכו, ודרך על סלעים ושיחים. אפילו רמס את עץ התאנה שממנו אהבתי לקטוף פירות. ראיתי את עינו מהצד, כי הוא לא פנה אליי, ותהיתי מה צבעה. הצעתי לו את הסלסילה עם הפירות. לא דיברתי אתו, ממילא הוא שתק. הוא לא לקח פרי, גם לא מהתאנים שקטפתי יום קודם מהעץ שהפיל. לידו הרגשתי שאני כמו עומדת על סלע עגול בתוך הנהר, ואז המים מתפצלים משני צדינו וממשיכים הלאה. כזה הוא היה.

המשכנו יחד בשתיקה. הוא הלך, ואני רצתי. רציתי שיאט קצת כדי שיהיה אתי, וירגיש כמה עונג יש באטיות. אני נהנית לזרוק חלוקי נחל לאגם שקט, לצפות במעגלי המים שמתפשטים לאטם ממקום פגיעת האבן, מזדחלים, גדלים, ואינם תלויים בדבר. אני גם אוהבת להביט בטיפות גשם שנאספות זו אל זו ומשתהות על עלה לפני שהן מחליקות לאדמה. הענק ניסה ללמוד ממני, לעתים הלך מאחוריי והאט, אך די מהר הוא שב לרמוס בכבדות את האדמה. רק פעם אחת הצליח ללכת לצדי בקצב אטי. הרגשתי באותו זמן כמו נערה מבוישת, וגם כאישה צעירה. הבטתי אליו, והתפלאתי. צעדיו נעשו קטנים יותר והוא נהיה קטן.

הלכנו יחד, וכמו שאני יודעת לחוש את מצב רוחן של החיות שלי, חשתי אותו דרך השריונים המבריקים שלו. פעם הוא צעק כילד, פעם שאג כלוחם בהסתערות, ושתק הרבה. שיחקנו כמו ילדים בבוץ. קטפנו פרחים ורצנו בין השיחים. הושטנו ידיים מבוישות ונרגשות לגשש את הדרך זה אל זו. פעם גם נצמדנו בחיבוק גדול ובתשוקה שזרמה בבטן ומתחתיה, ושפתינו שרפו ברוך. פעם אחרת הוא היה הילד שלי שאיבד את דרכו, ופעם הוא ניחם אותי, ליטף את הכאבים שלי, והראה לי את העיט-הינשופי שלי עף חופשי בשמים. ליד השמש. הייתי מאושרת.

הענק החזיק פִרחונים קטנים וכדוריות פרי של שיח לנטנה בכף ידו, ותוך כדי הליכה הפיל אותם אחד לאחד לאדמה. עצרתי, אני לא יודעת למה. הוא המשיך בלי להסתכל עליי. היה נדמה לי שהוא החסיר צעד, ואולי זו אני שהחסרתי נשימה. הוא התרחק. קרסתי לאדמה ליד כדורית פרי ששמט מידו, כיסיתי אותה בעפר, והידקתי מעט כדי שתנבוט. שכבתי על הגב, וחיפשתי בשמים את העיט-הינשופי שלי, עד שעיניי צרבו.

ענק

אני מתרחק מהנהר, מתקרב לאבני בזלת שבוקעות מהדשא כמו איים מתוך ים, ומתיישב ליד סנאי שעומד על רגליו האחוריות ובוהה. גם אני בוהה, זה נעים כשעיניי חדלות מדריכותן. אני רואה עלי דשא ירוקים, טיפות טל זורחות, ופרחים נוצצים. איזו מתיקות יש במנוחה! עקצוץ נעים מתפשט בגופי, ואני שומע קריאות ציפורים שמחות. משהו קורה לי, אני מתפורר כמו ברזל חלוד ורואה קשת צבעונית, אבל היא לא בשמים. יש לי זמן בלי סוף והוא דואה חופשי בתוכי. אולי אני כבר לא מי שהייתי?

לפתע האדמה מדברת אליי במתק שפתיים: "בוא אליי בן אהוב, נווד עקשן, ענק קטן שלי. אני קוראת לך ברחש ריחופו של יתוש, בניחוח אד הבוקר שעולה מרגביי ובענף שנסחף בנהר. בלעת די אבק מדבריות וחצית מספיק ביצות טובעניות, די – עזוב הכול ותתרווח". נדהם למשמע דבריה אני עונה לה ברטינה: "אָת אדמה מוליכת שולל. בדד הלכתי על פני מדבריותייך, אילם ואטום. שבעתי מהיובש ומהמוות שאורבים בימות החול הטובעני שלך, ואת מנסה לפתותני בניחומים? הרי כמה שהלכתי, צעדיי לא הרחיקו את מגעך האדיש מתחת לכפות רגליי". בזעמי אני נועץ את חרבי באדמה עד הניצב ומתחיל לבעוט ברגביה, רוצה שסופי יגיע באלימות שהולמת אותי. סנטרי רטוב, אני ממשש את הנוזל החמים שנוטף מפי וצועק, "זה הדם שלי או שלך, אדמה מקוללת?"

מעולם לא הייתי כה חלש, ויש לי בחילה מאיזה געגוע שרוחש בי, אבל, אל מה? אני לא יודע, אך הנה מצטרפים אליו גם זיכרונות שאין להם מה לזכור. אני רוצה לברוח מן ההרגשות האלה ומתחיל לרוץ, אבל גם זה לא עוזר. בסוף אני כורע על ברכיי ומקיש בחרבי על שריוני. לשמע הצליל המוכר אני מתעשת, אך הצליל עמום וזר. "מאיפה התגנבת לתוכי אדמה בוגדנית?" מחליק גמגום לא מובן על שפתיי ואני קורס כעץ לחיק האדמה. זה מבלבל, כי באותו הזמן אני רוצה גם לקום, אך שריריי נרפים. עייפות של עידנים, שלא חשתי בה כל עוד הלכתי, נופלת עליי. אני נזכר במפולת עפר שגלשה במדרון אל עץ גדול, כפפה את גזעו בחריקות אימתניות, והותירה אותו מכוּוָץ כך מתחת לאדמה. אני שרוע נוקשה על האדמה, מחשבותיי זזות לאט, גורפות מן העץ את החול ומגלות את שורשיו. להפתעתי השורשים מחבקים סלע שחור. המראה נוגע ללבי ואני רוצה לחכות לעץ עד שייזכר בגמישותו ויצמח למעלה. ומה אתי?

קוקייה

הענק המטומטם הזה מרגיז אותי! הוא מקיף בתמימותו את העולם במצעד סתמי, מחובר לאדישות מקצב העולם. ועכשיו הוא עוד שוכב על האדמה, שקוע בהרהורים נוגים. אני יורקת על הפיגור שלו! ובכלל, מי מדבר עם אדמה? היא לא שונה ממנו במאום, שניהם לא משתוקקים למאום, ויודעים רק דבר אחד – להמשיך ולהמשיך.

אני צוללת לעברו, הלוואי שיכולתי לקרוע ממנו את שריונו, ויותר מכך, לקרוע אותו משרעפיו. הוא מרגיש אחד עם הטבע, אלה שטויות – זה רק נדמה לו, בפועל הוא רק נדחף ונגרר. מספיק עם זה, אני רוצה להפוך אותו ליתום כמוני. לא מאב או מאם, אלא – ליתום-עולם, לקרוע אותו מהעולם, שיקבל את החבטה הנוראה ביותר שאפשר וירגיש שמרגע זה והלאה הוא במקום אחד, והעולם במקום אחר! וביניהם מפרידה תהום שאין לה מידה ואי-אפשר לחצותה בחזרה. שיבכה, שיצרח, לא אכפת לי גם אם יקלל אותי, אלמד אותו פרק בהלכות יתמות וחסר.

אני עומדת על קסדת שריונו וצורחת בקולי הצרוד, מדדה מעל חור מול עיניו, ומחרבנת, שייזל פנימה.

ענק

משהו מרטיב את עיניי. אלה דמעותיי? מדוע הן סמיכות ומדיפות ריח רע? לא יודע, מעולם לא בכיתי. מה קורה לי? מעולם לא ישנתי, אבל עכשיו לעייפותי אין גבול. היא כמו מפלצת עצומה שטורפת אותי בבליעה אחת, ואני מחליק במורד גרונה, כפירור. לא קר לי באפלתה ולא חם, אפילו נעים. המפלצת מגיבה אליי. כשאני מגביר את קצב הליכתי רוח חודרת לתוכה, ונדמה שהיא מתרחבת. כבר ניסיתי לצאת, אך בחשכה לא ידעתי אם פניי אל פניה או אל אחוריה וצחקתי בקול על טיפשותי. אני מאט את צעדיי לרגע. היא מקטינה את מרחביה. אני עוצר ונשכב על קרקעית בטנה. היא מבעבעת מעט, מפסיקה לזוז וקטֵנה עד שהיא נצמדת לגופי. אני נרתע ממגעה וקם ברעד, והיא שוב גדלה ונפתחת. כך חוזר הדבר בינינו פעם, פעמיים ושלוש, עד שעפעפיי נעשים כבדים ומחליקים על עיניי. עכשיו השינה מתוקה לי מכל מסעותיי ופתוחה מכל העמקים והמישורים שפסעתי בהם. אני מתרווח על גבי ומתמתח.

מפלצת תרדמתי מתעופפת, ובתוכה אפלה מלאה וריקה ואי-אפשר להבדיל ביניהן. חוטים צבעוניים מקיפים אותי כמו הייתי גולם, וכל אחד בגונו צובט ברגשותיי באופן שאני לא מכיר. אני נופל על הפנים ונבהל, האם מה שהתחיל כחלום הוא כבר לא כזה? תולעי דכדוך זוחלות בחזי, ועטלפי-דם נתלים הפוכים על קשקשי שריוני ומחדירים את ראש העכבר שלהם בין הרווחים לינוק מדמי.

אם אני לא הולך, מי אני?

כאב חד חותך בבשר שכמי הימנית, אולי אחד מקשקשי שריוני נשבר וחודו ננעץ בבשרי? אני מושיט את ידי לאחור עד כמה שאפשר ואצבעותיי, שנדחפות בין לוחיות השריון, נשרטות. אף פעם לא פניתי לאחור ומתחילות בראשי כל מיני מחשבות, אולי המפלצת עפה לאחור? ואולי עף לאחור גם החושך שבתוכה? ואז אני חש בקצות אצבעותיי תזוזה גולמנית, וקופא במקומי.

גוזל קטן בכף ידי. אני מניח את מבטי על גופו הקטן, כמו שמיכה. הוא חסר נוצות ומקורו מאונקל כשל ציפור טרף. טיפת דם בקצה מקורו מגלה לי שאכל בשר לא מזמן. אני נדרך פתאום ומבין שהוא נוגס כבר כמה ימים בבשר שכמי. מיד אני רוצה להטיח אותו באדמה ולדרוך עליו, אך משהו עוצר אותי. אני מניח אותו על הארץ ומחזיר את זרועי לגב, חש שיש שם עוד משהו. ציפור גדולה נרתעת מאצבעותיי, שדוחקות אותה למבוי סתום. היא נועצת את מקורה באצבעי ותולשת פיסה. פעולותיי מואצות, ובעודי מושך במהירות את ידי עולה בדעתי לקחת ענף, לדחוף אותו לסדק בין לוחות השריון ולגרש את הציפור. אבל בינתיים אצבעי נוטפת דם. אני כמעט מכניס אותה לפה למצוץ את הדם, אבל ברגע האחרון מחליט שלא. אני מקרב את מקורו של הגוזל לפצע, והוא מתעורר לחיים ולוגם בתאוותנות את דמי. הקטן הזה מתחיל למצוא חן בעיניי. רגש לא מוכר של חמלה מטפטף בי ומבלבל אותי. אני מוצץ את הדם מאצבעי ונותן לגוזל לגמוע מבין שפתיי. צמרמורת מרעידה את כתפיי, אולי הוא גוזל נפשי? אני מחזיר אותו בעדינות לסדק בשריוני, וחש בתנועות אמו, שאוספת אותו אליה.

~ ~ ~

כשהלכתי שתקתי. עכשיו אני מדבר עם עצמי, אך למילותיי קשה להמריא. אני מנסה לאסוף אותן, אך הן רוצות להתאדות. זה קשה, כי יש גם מילים שבכלל לא רציתי להגיד. אני מתגעגע לילדהנערהאישה מהכפר! מאז שהלכה לידי עשיתי לי מנהג לקטוף פרחים של לנטנה צהובה. הם התפוררו בידי לעשרות פרחונים זעירים שאותם הפלתי אחד-אחד, לאורך מסלולי, בתקווה לראותה, נשמתי את ריחם המריר, הנעתי אותם על שפתיי, ומה שהתחיל כדגדוג הפך לגירוי בלתי נסבל, עד שהתאוויתי להצמיד את שפתיי בכוח אל שפתי הילדהנערהאישה. האם תצליח להרגיעו?

כשצעדתי לצדה בחול כפות רגליה היחפות נראו לי כיצורי פלא חופשיים. הן היו יפות, אצבעותיהן המעוגלות נחו על האדמה ברוך, וכשהיא פסעה הן התעגלו לאחור בגמישות ושבו לנוח על החול. זיכרון התרוממותן מהאדמה מעלה בי דמעות. אני מנסה להניע את אצבעות רגליי הגרומות אך הן תקועות במגפיי כמו ענפים יבשים.

ראיתי פעם פעמון נחושת גדול שנוצק באדמה וזה עתה נחפר ממנה. היוצקים הלכו סביבו בחשש, לבחון אם תפילותיהם נענו. הפעמון הורם על חצובה חזקה ונתלה. נער אחד טיפס על סולם לתוך הפעמון וקשר בחבל את הענבל. הוא ליטף לאט את קימורי הפעמון, השתהה ככל יכולתו ואז משך בחבל. הענבל הלם בדפנות הכבדות והשמיע את צליל הולדתו. קולו גלש במורד הגבעות, הדהד באוויר העמק וחדר ללבבות, וכל מי ששמע הרים את פניו לשמים. רעדתי, כי גם השריון שלי עשוי נחושת, ורציתי להשמיע צליל כזה. הכיתי בחרב על חזי, אבל הקול שנשמע היה עמום ולא התגלגל לשום מקום.

עכשיו הילדה מהדהדת בדמיוני ואני גונח. ידיי מבקשות אותה, והאיבר שהיה תלוי בין רגליי כל הימים כסרח עודף קם לתחייה ועונג מוזר זורם לאורכו.

קוקייה

זהו, עכשיו אני כבר רותחת מזעם על הענק האטום הזה. הוא לא קולט שזמנו בבטן המפלצת תם, ואני חייבת להעיר אותו מן האשליה שהפכה לו כבר לשליה. אני רוצה לנקב את מימי אחדותו המדומה עם אימא-עולם. אני מוצאת ענף חד וקשה ודוחפת אותו בין שברי שריונו, דוקרת אותו בצלעות בכל כוחי, שוב ושוב, וגם בתוך אוזניו ובשפתיו, שירגיש כבר שהוא לבד!

אני עפה סביבו בלי הפסקה, ליתומים לא מגיעה מנוחה. גוזלו מרחף קרוב אליו והוא מכנה אותו גוזל נפש, זו לפחות התחלה. לי מעולם לא היה משהו או מישהו שיכולתי לומר עליו שהוא שלי. טוב, אלה סתם שטויות, מה זה חשוב? הנה, עיניו רעבות לרכסים הגבוהים, לעמקים הירוקים ולאופק שמילאו את חייו הקודמים. אז מה? שנינו נוודים חסרי בית ולא נועדנו לחמימות. הוא אבוד כזה, מסור להליכתו הישרה שלא מוליכה לשום מקום, ואני קוקייה. הדכדוך בפניו מכאיב לי, אך אני מסלקת את קמצוץ הספק שדבק בי. אני צריכה לזעזע אותו שוב. מקורי רוטט בעצבנות ואני משתוקקת לנקר אותו! לא שאכפת לי ממנו או מכל אחד אחר, אבל אני מתרתחת מיצורים רכי לב ששוקעים בכמיהות חסרות מענה. עוד אגרום לו לאמץ את היתמות, שחולפת כרוח-תמיד על פני האדמה, וסוף-סוף לזוז, גם כן יצור!

ענק

הגוזל שלי גדל. לעתים הוא מגיח מבין קשקשי שריוני, עומד על כתפי, מדגדג את אוזני בחיבה ומביט בי בעיניו הצהובות. הוא בשר מבשרי, אני מהרהר בסיפוק. הוא כבר טרף משכמי את מרבית עקשנותי, ולפעמים אני חש אבוד בלעדיה. מבטו החודר ועמידתו הגאה מגלים לי שהוא בן של ינשופית-עיטית בת חשכה, ושל עיט-ינשופי בן שמים ושמש. אני לא רוצה לחשוב על היום שיעזוב אותי, אבל בינתיים הקטן הזה מנסה את כנפיו ועף בתוך המפלצת. היא נעשתה כה ממשית עד שאני כבר פוחד לחשוב שאולי היא אמתית. היום הגוזל הגיע עד פיה, הביט החוצה וחזר אליי כשנוצותיו אפופות ריח ים. הוא סיפר לי שפני המים נוצצים ומשהו בתוכם קם לצעוק. סיפר גם שאד נשימת הים מתכהה, ושהרוחות הקטנטנות ששיחקו בין קמטוטי המים ברחו מרוב פחד.

מים שחורים, בוץ וגפרית חודרים אל קרבי המפלצת, שרועדת ברוחות הזעף. עכשיו אני כבר בטוח שהמפלצת אמתית ואני מבוהל מאוד. הינשופית-העיטית צווחת בבעתה, וגוזל נפשי מנסה להסתתר בין לוחיות שריוני האחרונות. איני יודע אם לנסות לצאת או להסתתר. כבר ניסיתי לחתוך בחרבי את בטנה הקשה ולא הצלחתי, וכעת, כשאני חלש, אין לי סיכוי. "עופי, הצילי את עצמך", אני צועק לינשופית-העיטית בגרון ניחר. היא עפה מולי ועיניה הצהובות מביטות בי באחווה של מי שהולכים יחד אל סופם. "לא!" אני צועק בתחינה ומנסה לייצב את עמידתי, "עופי החוצה!" אבל היא לא נוטשת את גוזלה. שאגות הים והרוח מתגברות ואני מכסה בידיי על אוזניי.

המפלצת מונפת למעלה ומוטלת בכוח על צוק משונן. אבריה נקרעים לגזרים ומהלומת מותה מלוּוָה בהד בשר נמעך. אינני יודע מה מכה בי חזק יותר, צחנת הרקבובית שלא פגשה אוויר צח מעודה? או שמא נחיל יצורים מתועבים שמתעופף מורעב באוויר הדלוח? אני רואה קרעי בשר, ולדות חסרי איברים וכיח סמיך. מילים מרוסקות נערמות כמו אניות טרופות על חוף סלע בוגדני. להקות עטלפי-דם אדומי מבט. תולעים צואות מתפתלות בעצמות רקובות וענני זבובים, יתושים ותיקנים מכוערים נפלטים בזרנוקים מקרבי המפלצת שמתהפכים. מתעורר בי גועל נורא ואני רוצה להימלט, אך שיתוק אוחז ברגליי.

בהתרסקות אני נחבל, שריוני מתנפץ וקשקשי הנחושת מתפזרים על האדמה. אני מקרטע על הצוק, וברכיי מרקדות במחול מבועת. סוף-סוף נשימותיי נמלאות באוויר צח. הינשופית-העיטית מוטלת חסרת תנועה וגוזלה חבוק בין כנפיה המרוסקות. אני נושא אותה בזרועותיי ומביט בדוק המוות החיוור שנמתח על עיניה הצלולות. עוד כמה שבועות של צמיחה היו מועילים לגוזל, אני חושב, אך מי מוטל לגורלו כשהוא מוכן?

~ ~ ~

אני רועד מזועזע על הצוק, והגוזל יורד מוכה בדידות אל כתפי, ומקפל כנפיו. מאיפה באות כל הזוועות האלה, ולמה אליי? אני חושב וחושב אבל הכול נשאר סתום. ציפור מוזרה שעפה מעליי עושה לי צמרמורת בגב, ושיער זרועותיי סומר. האוויר סביבי נמתח ודוקר אותי. מה הצרצור הצרוד שאני שומע? מעודי לא שמעתי ציפור מצייצת כך. הנה היא, משהו לא בסדר אִתה, היא מתפתלת באוויר ומתעקמת בכוח מוזר. פחד חודר ללבי, מה עומד לקרות?

גם הגוזל שלי מבחין בה. הוא קטן ממנה ולא מנסה לסלקה. נראה שהוא יודע משהו עליה, שאני לא. בועות זפת מתבקעות מכל עברינו בנפיחות מרושעות שמרעידות את עצמותיי. נאקות חסרות מובן מתערבלות סביבי ואני שוקע לאדמה. "חרבי הכבדה, ומגני העגול, היכן אתם?" אני קורא לתוך הרעש. אך הוא מפרק את תחינתי לניצוצות מעופפים, חררר בייי הכ הכ הכ הכ ב ב ב ב דהדהדהדה. אני מצטנף ומכסה את אוזניי לבל אשמע עוד. האופל מאיים לפזר את דעתי לכל עבר, האם זהו סופי? ואיפה הפיתון שלי? אולי הוא נפל מכתפי באחת הטלטלות. פתאום מתעורר בי געגוע לחושך בקרבי המפלצת, איך אפשר להתגעגע למשהו כה מבחיל?

אנחנו כמו פרי שגרעיניו השחורים מתרסקים בפי האבדון. הגוזל עף לתוך הענן הדחוס. אני מקרטע בעקבותיו, ונוצה שנטלתי מכנף אמו הינשופית-העיטית אחוזה בידי. היא נשמטת, אך אני פוחד להסיר את ידיי מאוזניי, להרימה. אני מסתכן, מרים אותה ואוטם שוב את אוזניי, אך ללא הועיל, הקולות כבר נכנסו. בייאושי אני מרים את הנוצה ומביט מבעד לריסיה. עננת השחור שחודרת ביניהם מתבהרת כצל פלאי וחזי מתרומם באנחת רווחה. "מעופפת פלא מתוקה שכמוך", אני ממלמל, "לכדת בנוצותייך את סוד הבהרת הצללים".

אני קם על רגליי ומביט עוד מבעד לנוצה. הזפת שהתפקעה בזעקות רצח נעלמה, יללות הכאב פוסקות ואור שמש מפציע בחושך המצחין. ילדים קטנים, בנות ונערים מופיעים מולי. בכיים דועך, עוויתות הזעם בלסתותיהם מתפוגגות ואגרופיהם נפתחים. קולות רכים ממלמלים מילים מהוססות – "אימא… אבא… כל-כך לבד… בואי… בוא… חיבוק… בית… נשיקות… שמיכה חמה… אני רוצה… להיות… תמיד…"

אני רועד מבכי ולבי יוצא לילדים. מעולם לא חשתי בודד כמו עכשיו, וצער מתהדק על לבי כמו בוץ קרוש. אני רועד חסר ישע ולא מצליח להבין דבר.

קוקייה

נולדתי בלא אונקיה של שומן רך, כולי עצמות ושרירים שיודעים רק לדחוף. אני כבר מנוסה ומסוגלת להוציא כל הרמוניה סתמית משלוותה. שרירי כנפיי כבר רועדים, ונמאס לי לחוג מעל ראשו הקשה של הענק הזה. ממקורי נוטף רוק מריר, די, עשיתי למענו מספיק, שיתעורר כבר! הוא כבר התנודד סהרורי בתופת הסבל ולא הבין דבר, אולי אינו יכול לעמוד בכאב התלישה מרחם העולם, ולהיבדל.

דחפתי מהקן ביצים שהיו עשויות להיות אחיותיי. כמעט שכחתי, ממילא זיכרונות הם רק משקולות על הכנפיים. גם את הענק אשכח, הוא לא חשוב, חשובה רק היתמות וכוחה להפיח חיים. שמעתי אנשים בכפר מדברים שטויות על חמלה ודאגה לזולת. אמרו עליי, "הקוקייה הזאת מסכנה, בסך הכול מחפשת בית. יתומה נטושה שנאלצה להילחם על חייה ונעשתה קשה וחסרת לב. אנחנו מרחמים עליה". שמעתי גם שאני חושבת רק על עצמי. נכון, אני אגואיסטית טהורה. אבל אנשים נוהגים כך במסווה גם כשהם עושים למען מישהו אחר. הטיפשים לא יודעים שזה רק עוזר להם להרגיש טוב עם עצמם, אני מנפנפת עליהם.

אני לא פועלת מתוך רוע לשמו, או בשל רגשות קטנים כמו קנאה או נקמנות. זהו פשוט צו קיומי. אני עפה-מקרטעת שוב מעל ראשו של הענק, ומחפשת מה עוד לעשות לו. מכאן ראשו נראה כמו גיגית, חבל רק שהיא ריקה. כן, יופי! הוא רץ לפסגת רכס כעז הרים קלת רגליים, מתנשף, מטה גופו אל סלע והודף אותו בכל כוחו. הוא באמת מאמין שזעם מסלק כאב? הסלע מתגלגל, פוגע בסלעים אחרים ומנתר לגובה, מעיר מרבצם לטאות, עקרבים צהובים וחיפושיות, ומעלה עננת אבק גדולה שלא שוקעת. יופי, שייחנק וישתעל, עד שיתפוס לאט-לאט את גודל אסונו.

ככה זה עם יתמות-העולם, רק מי שחש את כאבי הקריעה, אחד לאחד, יוכל להחליף את החסר בממשות ולהיות שוב, אבל אחרת, חלק מהשלם. כל ימיהם יחפשו המשולחים דרכים לגשר על הקרע. הם יחזרו בתשוקה אחרי מה שאבד, ידובבו עצמם למצוא מילים מקרבות ורמזים לאיחוד הנכסף, שתמיד יישאר רחוק-קרוב, בקצה משפט, בחיוך חם ובחמוקי גוף אהוב.

יחשוב מי שירצה שאני מרושעת, אך רק כך מעירים את הרך הרדום לחיים של ממש. הנה, עכשיו הענק מקשיב להתנפצויות הסלע, זה כבר משהו! קול הריסוק מפליג מעבר לאופק, מקיף את העולם וחוזר אליו מועצם. "אני זה אני", הוא שואג לפתע בגרון ניחר, ומילותיו זרות לאוזניו. "אני זה אני", הוא לוחש בשפתיים יבשות, ומבטו המעורפל מתבהר מעט.

ענק

איך הוא עף! הגוזל שלי פרץ במשק כנפיים יציבות לתוך עדת העטלפים. הלכתי אחריו ונופפתי בידיי להדוף את מעופפי השחור המורעבים שנחבטו בי, אך ללא הועיל. זבוב מטריד באוזן אפשר לגרש, אך כשעשרות צמאי דם נוחתים על הפנים, אין טעם. נשאר לי רק להמתין עד שישבעו ויסתלקו, מותירים אותי חלש ומתגרד. מתוך האפלה נשמעות מילות זימה וזעקות תחינה שבורות. גרוני נחנק ובייאושי הנפתי שוב את נוצת הינשופית מול עיניי, אך לשווא, הצחנה ונטיפי העוועים כיסו אותי. השמים החלו להמטיר קילוחי גשם מתועב, ונוזליו דמו למיצי קרביה של ברייה שוטמת שקמה מריקבונה רוחש הרע. רעמים זעזעו את האוויר, התהום משכה אותי אליה בעבותות לא נראים, והייתי מוצא שם את סופי אלמלא גוזל נפשי האהוב, שחזר.

איך הוא עף! כשהכה בכנפיו כלפי מטה, נטו קצותיהן פנימה כקשת ומשכו את עדת מעופפי החֶסֶר מן החלל. פיסות החיים הדחויות ביקשו להחליק לאורך גופו. צווחות הזעם התמתנו והוא פילס ביניהם קו אור שהמיס את העלטה.

הבטתי בגוזל נפשי וראיתי לחלקיק קטן של עפעוף, לראשונה, את עיניו, שסרו מיד הצדה. אך די היה באותו שבריר להניע בתוכי סופה. כזה היה כוח מבטו, וטוב שלא התארך אפילו בנימה אחת, שכן הייתי מתרוקן מתוך עצמי. קמתי בחיפזון לשוב למקום התרסקות המפלצת על שיני הסלע. מצאתי את שברי שריוני, הרמתי שני חלקים קעורים והתחלתי לנופף בהם באוויר, כמו הגוזל. קרעי הבשר ופיסות הרקב המעופפים חלפו קרוב אליי, הפכו את דבריהם, הזדככו והתחברו זה לזה.

קוקייה

השמים קודרים הבוקר וזה טוב, כי סבלנותי כבר פקעה. הענק ממשיך כאוויל לחשוב שהוא והעולם משתכשכים באותה קערה. כבר הוצאתי אותו מתוך שנתו האטומה, כעת עליי להוציא את שרידיה מתוכו. שאננותו התינוקית מוציאה אותי מדעתי, ואני נחושה להתנקש בו. אלימותי מקרקרת כה חזק עד שרוק נוזל לי מהמקור, אבל אני צריכה עוד משהו, ומחפשת בין העצים צפרדע ירוקה. הנה, שם, אחת מסתתרת מתחת לעלים שמכסים את האדמה. אני עפה-מקרטעת לעברה, ליקוק אחד מהריר המבחיל והרעיל שעל גבה לא יזיק לי. היא מנסה לברוח ממני? "מטומטמת", אני מקללת בשקט, נועצת את מקורי עמוק לתוך גבה ומוצצת את רעלה. היא מפרפרת משופדת על מקורי, אני רוטטת בעווית, ומראה עיניי מאפיר כעין השמים. הצפרדע עשתה את שלה, אין מה לעשות, מי שחי גם מת, ואני עפה לעבר הענק. יש לי הזיות? כוחי עצום עכשיו, אני נושכת את שפתו וכשהוא נאנח ופותח את פיו אני יורקת פנימה רעל ממית-מעורר. לנשיקה כזאת לא פילל ולעולם לא יזכה בה שוב. הוא נושם והרעל צורב את מוחו. לעזאזל! עושה רושם שגם זה לא מספיק, אז עכשיו אסתער עליו בתשוקה עצומה ואזיין לו את הצורה עד הסוף! אני נדחפת אל אחוריו הצחים שמעולם לא פלטו צואה, ויורקת מרעל הצפרדע עמוק פנימה. הוא צורח כמו תינוק שנולד, איזו הקלה! מעיו מתחילים לפעול והריח שמתקרב אליי מגעיל. אני מוכרחה להסתלק מפה, אבל קשה יותר לצאת מאשר להיכנס, וכאשר אני מנסה להסתובב כנפיי נתקעות בתעלה שלו. לבסוף אני בחוץ, אך מעופי מקרטע ואלכסוני יותר מהרגיל, נקעתי כנף.

הכאב לא מעכב אותי. אני בוחנת את נוצותיי, ולא, צואה דבקה בשוליהן, לעזאזל! והענק? הוא המום, מחזיק את ראשו ביד אחת, ובשנייה ממשש את אחוריו הכואבים, מקרב אותה אל אפו להריחה, ומעקם את פניו בסלידה. "ברוך הבא יתום", אני צווחת אליו, "העולם כבר לא אימא שלך!"

הענק מבולבל ואובד עצות, ועל פניו מופיע כאב כפול של ביתוק בתולים ופרדה. הוא קם על רגליו ומנסה ללכת בצעדיו האטומים, כמו תמיד. אך כאב חד מאט אותו, ובדידות זעירה מנקרת במוחו. לא נורא, היא תגדל! כדי לוודא שעשיתי די לקרוע אותו מסתמיותו אני עפה גבוה, צוללת בכל המהירות לעבר רגלו השמאלית וקורעת במקורי את גיד עקבו הקשה. זהו זה, מלאכתי שלמה! הוא כבר לא יצעד שאנן על האדמה, מעתה יצטרף לתנועת הסבל עלי אדמות, וכל פסיעה תזכיר לו שהתייתם.

גוזל הנפש שלו משתעל מאדי הרעל, המסכן, וגם אני כבר חלשה. בשארית כוחי אני נצמדת אליו ועוטפת את הקטן בכנפיי. הוא נרתע תחילה, אך מיד נרגע, ומצייץ בקול מתוק. אני מלטפת את פניו, מנשקת את מקורו, ואז נושפת לתוך נשימתו ומעניקה לו מתנת פרדה כואבת, קמצוץ מהחסד הקשוח שלי.

הענק נופל אפיים ארצה בכאב, והעולם כולו מיטלטל כעלה נידף ברוח. רטט עצום כמו מתפקע משלייתו, ונע באדוות עגולות שהולכות וגדלות, עד הגיען לקצווי העולם. הן חודרות לימים ומרימות הרים, עוקרות כל שלווה ממנוחתה, שולפות עוברים מבטן אמותיהן ונחמות מכל לב. סוף-סוף יצורי העולם נחלצים מאדישותם, ויללתם מתערבלת לרוח סערה שמשוטטת פרועה בשמים. הידד, כעת כולם יתומים!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עונת פרא”