החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אמנות העצמת הזעם

מאת:
הוצאה: | 2015-01 | 161 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

סאטירה פילוסופית

אמנות העצמת הזעם היא אוסף של סיפורים קצרים, מחאתיים ומצחיקים על חירות ואנושיות בעולם היפר-קפיטליסטי. הסיפורים עושים שימוש בהגות פילוסופית, פסיכואנליזה, מיתולוגיות ותרבות פופ כדי לחקור ולתאר את המקורות הרגשיים והחושניים של גלי המחאות החברתיות שפרצו בשנים האחרונות בקרב דור צעיר אך מפוכח.

אודות ניר ברכה

ניר ברכה, בן 38, בעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, חוקר את מושג האותנטיות ורוח הקדושה החילונית בכתבי ניטשה, לאקאן, גדמר וז'יז'ק.

מקט: 001-2480-001
לאתר הספר הקליקו כאן
סאטירה פילוסופית אמנות העצמת הזעם היא אוסף של סיפורים קצרים, מחאתיים ומצחיקים על חירות ואנושיות בעולם היפר-קפיטליסטי. הסיפורים עושים שימוש […]

ברוך ההופך נייר לאוצר

(חקירה פסיכולוגית: למה אני מדמיין את הנגיד לבוש בחוטיני?)

רכילות ידועה שאינה לציטוט מספרת שכל יום לפני השינה אחד הנגידים הקודמים של בנק ישראל נהג לעמוד מול המראה ולשאול כאותה מלכה אגדית:

“מראה מראה שעל הקיר היש חליפה יפה יותר במדינה?”

אלה שחזו בעניין הזדעזעו וסיפרו שהמראה לא שמרה על הדממה לה ציפו, ובקול שנדמה כבוקע ממנה נשמעה תשובה:

“לא נגידי, חליפתך היא היפה בכל המדינה.”

הנגיד – עם חיוך קורן על פרצופו כנער שראה אשה עירומה בפעם הראשונה ועדיין לא הגיע לסיפוקו – המשיך ושאל:

“מראה מראה שעל הקיר, היש לי מתחרים?”

המראה שמרה על שתיקתה למשך מספר שניות, רק כדי לאפשר לנגיד להמשיך להתבונן בחליפה שבה הוא היה כה מאוהב וענתה: “עדיין לא.”

את שאר שאלותיו של הנגיד אין יודעים. האם שאל על מגמות בשערי החליפין, על החלשות המטבע בכלכלה המקומית, או אולי על חליפתו החדשה והמתוקתקת של ראש הממשלה, את כל זאת לא נדע לעולם. כך לפחות אני מקוה.

אבל האמת היא שהנגיד לא היה צריך את המראה. הוא היה יכול לשאול אותי:

“ניר ניר, תגיד, אתה מבין בחליפות?”

“ברור, איך לא?”

“ניר ניר, תגיד, החליפה שלי, היש עליה?”

הייתי עונה בחלקלקות שמובילה אותי לומר כל דבר פעמיים: “נגיד נגיד, בוא נגיד שהחליפה שלך היא היפה במדינה, עדיין.”

והייתי מוסיף כממתיק סוד שכל כולו מתענג על ההזדמנות הזו שהנגיד פונה אלי, אך עדיין חצי תאוותו בידו, שהחליפה של יו”ר קרן המטבע העולמית גם היא מן האיכותיות שידעו גברים בחייהם.

“ניר ניר, תגיד”, אני שומע עכשיו את הנגיד שוב, “היש בכל העולם חליפה השווה יותר משלי?”

“נגידי, בוא נגיד שיש, אבל חוכמתך כה רבה היא, מעשיך כה אדירים הם, מילותיך כה קדושות הן, עד שחליפתך נשכחת מעיני כשאני חושב על כל זאת.”

ובעוד המשפט האחרון מהדהד, אני מדמיין את הנגיד לבוש בחוטיני, מתבונן במראה ושואל:

“מראה מראה שעל הקיר היש שפתיים כה נחשקות בעיר?”

“נגיד נגיד, אני חייבת להגיד שלא, אין מתק שפתיים המייצר יותר הון בכל מדינתנו, אבל.. מה זה החוטיני המזעזע הזה?!”

“מראה מראה שעל הקיר, ג’יי אדגר הובר לבש קומבניזון מתחת לחליפתו, האם הוא לא היה האיש החזק במדינה?”

“נגיד נגיד, אבל הובר החזיק מתחת מסמכים מרשיעים על כל אחד ואחת בממשלה.”

“מראה מראה, ומה בדיוק את חושבת שהחוטיני מסתיר?”

“נגיד נגיד, אני לא רוצה לדעת, אני לא רוצה לראות! טוב לי עם המסתור שמספקת החליפה.”

אבל למה אני בכלל מדמיין את הנגיד לבוש בחוטיני? ולמה לעזאזל אני מעלה את זה על הדף? אני נעמד מול המראה ששייכת לבעלת הדירה שלי ומנסה גם.

“מראה מראה,”

שתיקה.

טוב זו מראה ישנה ולוקח לה קצת זמן. אני מנסה שוב.

“מראה מראה, למה אני מדמיין את הנגיד לבוש בחוטיני? ואני כל כך הערכתי אותו עם החליפה..”

“ניר ניר, עצום את עינייך והתבונן במעמקי קיומך, חפש שם את התשובה.”

“מראה מראה, זה לא הוגן! לנגיד את כן מספקת תשובות.”

“ניר ניר, במתק שפתיו של הנגיד כל אחד חושק, ועכשיו לך וחקור.”

אז נסעתי אל לשכת הנגיד ושאלתי אותו:

“נגיד נגיד, האם אני יכול להתייעץ איתך?”

“מי אתה?”

“ניר”

“לא!”

בדרך חזרה מירושלים אני מתבונן מהחלון של האוטובוס בגרפיטי שאני כמעט לא מספיק לקרוא:

“ברוך המאמין בשקל, ברוך.

ברוך המאמין בשער החליפין שעשה אותך למטבע חזק, ברוך.

ברוך אתה ההופך נייר לאוצר ולחוב, ברוך.

ברוך אתה הכסף שבחרת בי מכל האנשים להיות לו לבעל, ברוך.”

אמן? אני שואל את עצמי, אבל עכשיו אני מרוכז בחקירה עצמית. המראה שלחה אותי לחקור את קיומי ואני חוקר. אבל האוטובוס כל כך חם, והחליפה ששאלתי כל כך מחניקה, ואני רק רוצה להגיע כבר לתל אביב ולהחליף לברמודה וכפכפים.

“אפשר לשבת פה?” היא שואלת.

בדרך חולף מולנו גרפיטי נוסף:

“ברוכים אתם המאמינים, ברוכים אתם המאפשרים.”

“טוב,” היא אומרת, “ירושלים היתה ונשארה עיר של מקדשים וכוהנים.”

“אני ניר, ואני מנסה להבין למה הנגיד תמיד לובש חליפות כל כך יקרות.”

“אני יעל,” היא ממשיכה בלי לעצור, “הגנדרנים האלה! תמיד מסופרים טיפ טופ, תמיד עם נעליים מבריקות, למי בכלל יש זמן לזה?”

גרפיטי נוסף: “ברוך אתה המאמין בתוכניות חיסכון, ברוך”. מה יש להם עם הברכות המטופשות האלו?

“הגרביים, והעניבה, והעט, והשעון, והחפתים וקוצץ הסיגרים. כל כך יקר, אבל למה?” אני שואל.

“זה בגלל האמת, אתה יודע, הם מסתירים אותה.”

“?” אני שואל.

“החליפה היא השריון, ובתוכה הם מרגישים מוגנים.”

“??” אני מתעקש להבין.

“הנגיד לובש את החליפה היקרה מכל החליפות, משום שהיא הופכת את האמירות שלו לאמיתיות מכל האמירות. אותה חליפה שאמרה שהכלכלה לא יכולה ליפול, מסבירה לנו למה הכלכלה נפלה; אותה חליפה שאמרה שהכלכלה היא חופשית והיד נעלמה, אומרת שיש להציל את הטיטאנים משקיעה בתהפוכות המשק; החליפה מראה ומסתירה את כל מה שהיא רוצה, והיא שומרת שאף אחד לא יראה את מה שאף אחד אינו מעז לראות.”

גרפיטי בתחנה: “זו חליפתי, זו תמורתי, זו כפרתי, זו הריבית תלך לבנקים, ואני אלך לחיים טובים, ארוכים ולשלום.”

“אז מה הם לובשים מתחת לחליפה?” אני שואל.

“עוד חליפה” היא עונה, “כדי שהנוקשות המעומלנת תחזיק את הגוף שקרס.”

“ומתחת למחוך הזה?”

“קעקוע מדוקדק של חליפה, מבהונות ועד צוואר” יעל עונה, “כדי שהמבט לא יוכל לראות לעולם את הגוף הכושל.”

“אז למה דמיינתי אותו בחוטיני?”

“כי בשמש כל המלכים עירומים תמיד”.

תחנה אחרונה: “ברוכות אתן השמש, התהום ואמנות העצמת הזעם על ששרפתן את הקרקע עליה עמדתי, ברוכות.

ברוכה את המוזה שחיברת בין קודש לחול, אמן.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אמנות העצמת הזעם”