רצון לעוצמה – ושום דבר זולתי זאת!

הכיוונים הרבים שבהם הלכו פרשניו וממשיכיו של ניטשה הם עדות לפוריותה של מחשבתו ולקסם כתיבתו, וכן ירבו. אך גם כיוונו שלו ראוי להיבחן בפני עצמו, ולעניות דעתי, הוא לא נבחן מעולם. ספר קצר זה אינו מעמיד למבחן הביקורת את הפילוסופיה הניטשיאנית, אלא רק מתיימר להיות זה החושפה ומבארה. לא היה עוד פילוסוף שהגותו סולפה כמו זו של ניטשה – האם לא הגיע הזמן לתקן את המעוות?

מקט: 001-3480-001

הכיוונים הרבים שבהם הלכו פרשניו וממשיכיו של ניטשה הם עדות לפוריותה של מחשבתו ולקסם כתיבתו, וכן ירבו. אך גם כיוונו […]

---

מבוא

לעיתים, ניטשה נדמה כחסר כל מובן. ‘ואולם אף אתם, אחי, אנא הגידו: מה דעת מחווה גופכם על נפשכם?’ שואל אותנו זרתוסטרא, אך גופנו נותר דומם ואינו ממהר לנדב דעות, ואילו נפשנו נותרת נבוכה. כיצד אנו אמורים להתייחס לשאלות כגון אלו? הייתכן כי גם היום, למעלה ממאה שנה מאז נכתבו, עדיין לא בשלנו להבין את ניטשה? האם עדיין לא לאוזנינו נועד פיו? או שמא הדין עם אלו המפקפקים בהיותו פילוסוף אמיתי, וטוענים כי אי אפשר למצוא רציונל מגובש בדבריו? או שאולי, בכדי להבין את ניטשה, כל שעלינו לעשות הוא ראשית לנקות את אוזני-רוחנו?

טענת ריבוי-המשמעות היא טענה בה נתקלתי כמעט בכל מקום שבו שמעתי או קראתי על ניטשה. ניתן כמעט לכנותה אקסיומה. יש הטוענים כי יש להתייחס אליו כהוגה ביקורתי בלבד, לא ככזה שניסה לייצר תורה פוזיטיבית. רבים אחרים טוענים כי הוא פילוסוף העוסק בריבוי התופעות שבקיום האנושי, ואינו מנסה למצוא מטאפיזיקה אחידה העומדת מאחורי ריבוי זה. עוד רבים טוענים כי הוא ניסה אך מעולם לא הצליח לגבש תורה עקיבה, וכי הוא סותר עצמו בלא הרף. יש הטוענים כי הוא פילוסוף אירציונאלי, שכל מטרתו היא הרס המבנים הרציונאליים הקיימים. ויש המרחיקים לכת אף יותר וטוענים כי הוא כלל אינו פילוסוף, ויש להתייחס אליו כאמן בלבד. אבל זו אינה הדרך שבה ניטשה עצמו דיבר אליי. ברגע שפתחתי את ספריו, הקול שבקע מהם היה תמיד קול אחד, קול שאמנם הלך והעמיק מספר לספר, אבל הסתלסל באופן הגיוני מתוך נעימותיו הקודמות. תחושתי הייתה כי אלו הטוענים כי הוא סותר את עצמו פשוט שבויים בתוך דיכוטומיות ישנות, ואינם ערים לכך כי מטרתו של ניטשה היא לפרוץ אל מעבר לדיכוטומיות הללו, ולהגיע לקרקע חדשה. עוד חשתי כי בכתביו המאוחרים הוא מצוי כבר על קרקע זו, ומדבר מתוך תמונת עולם איתנה, המארגנת את הקיום באופן שונה לחלוטין מן התורות שקדמו לו. מטון הדברים, היה ברור כי הוא עצמו אינו סבור כי יש סתירות פנימיות במחשבתו, אלא מאמין כי הצליח לבסס תורה אשר תביא ל’שינוי כל הערכים’. ומדוע שלא נתייחס ברצינות לאדם כה חריף, המדבר בביטחון רב כל כך?

ועדיין, ככל שחפרתי עמוק יותר, כך המשכתי להיטלטל בין מה שנראה כסתירות פנימיות בין כמה מעמודי התווך של תורתו. הבנתי כי טרם הגעתי אל הקרקעית, וכי נותר לי לפחות עוד סלע אחד לפוצץ, דיכוטומיה נוספת בה אני שבוי. עד שברגע מסוים עלה בי הרעיון להפנות את תשומת ליבי אל סלע-מחלוקת שתחתיו מעולם לא חשבתי לחפש, וניסיתי, בעזרת ניטשה, להבקיע את דרכי בתוכו. וכאשר הגעתי לבסוף אל הצד השני, מצאתי עצמי עומד על קרקע מוצקה, כאשר כל עמודי התווך הניטשיאניים מתארגנים לפתע בסדר מופתי, ומיתמרים מעליי כדי לייצר מבנה מפואר שכל חלקיו תומכים זה בזה. את קווי-המתאר של בניין זה, ואת הקרקע עליה הוא עומד, אני מתכוון לסרטט בספר זה.

מהו אותו סלע-מחלוקת שתחתיו הסתתרה האמת שטרם נחשפה? מהי אותה דיכוטומיה ממנה עלינו להשתחרר? זוהי לא אחרת מאשר אותה דיכוטומיה ישנה נושנה השולטת בחשיבה המערבית, הדיכוטומיה המחלקת את המציאות לחומר ורוח. מושגי ה’חומר’ וה’רוח’ קיימים בפילוסופיה כבר מימי היוונים, והורגלנו לחשוב כי יקומנו מורכב מאחד משני יסודות אלו, או משניהם גם יחד. בכוונתי להראות כי כדי להבין את ניטשה, עלינו ראשית לשחרר עצמנו מן הדיכוטומיה הלזו ולהבין כי הוא מייצר תפיסה מוניסטית חדשה, תפיסה הטוענת כי היקום כולו מורכב מיסוד שאינו חומר ואינו רוח, יסוד אותו הוא מכנה ‘הרצון לעוצמה’. מרגע שמבינים את תכונותיו של יסוד זה, דיכוטומיות נוספות קורסות ונמסות אל תוך המוניזם החדש, וכל מרכיב אחר בהגות הניטשיאנית נופל למקומו והופך בהיר ומובן. משימתנו תהא לתאר את תכונותיו של הרצון לעוצמה ולהראות כיצד ניטשה מסביר באמצעותו את היקום כולו, מן הרמה הבסיסית ביותר של הגופים המרכיבים אותו, דרך התפתחות החיים והבינה, ועד להתפתחות האדם והחברה. ובנוסף, כחלק בלתי נפרד מן התהליך, נראה כיצד הוא מייצר אתיקה חדשה, ומבססה באמצעות תפיסתו האונטולוגית הייחודית.

אני טוען, אם כן, כי יש מקום לדבר על ‘אמת’ ניטשיאנית, לפחות בשלב המאוחר של הגותו. אבל, כפי שנראה, האמת הזו אינה דבר יציב, וכדי לאחוז בה על האדם לפעול ללא הרף, ולהפוך את חייו למסע של העפלה והתגברות. אם אנו רוצים לחוות את האמת הניטשיאנית, יהא אפוא גם עלינו לצאת למסע, ולהתחיל אותו במקום שבו המחשבה המערבית פתחה בנסיונותיה ללכוד את האמת. כדי שנוכל להבין לאשורן את הבעיות עימן ניטשה מתמודד כאשר הוא מייצר את תמונת-העולם שלו, נצטרך ראשית להבין את העולם שבתוכו הוא פועל, ועל מה הוא מנסה להתגבר. הפרק הראשון של ספרי יוקדש לפיכך לתיאור היסטורי של מה שניתן לכנות, בהשאלה מניטשה, ‘תולדותיה של הטעות’ – קרי, התפתחות אותה חלוקה אשר ניטשה מבטל, החלוקה לחומר ורוח, והדרך שבה עיצבה את המחשבה המערבית. נעקוב אחר צמיחת הדיכוטומיה חומר/רוח מימי אפלטון ועד לרגע שבו ניטשה עולה על הבמה, ונבדוק על אילו בעיות יצירתה באה לענות, ואילו בעיות נוצרו כתוצאה ממנה. לאחר מכן, יהא עלינו להראות כיצד תורתו של ניטשה מספקת פתרון לכל הבעיות הללו.

בשני הפרקים הבאים, מורה הדרך שלנו במסענו יהא ניטשה עצמו. הפרק השני יעסוק בהתפתחות מחשבתו, מכתביו הראשונים ועד לרגע שבו הוא מעלה לראשונה את הרעיון לבנות תיאוריה אונטולוגית המבוססת על מושגיו הייחודיים. נראה כיצד הוא מבקר ומתגבר בהדרגה על התפיסות שקדמו לו, וכיצד היסודות לתורתו שלו צומחים מתוך כך. את עיקר תשומת הלב נקדיש למושג ‘הרצון לעוצמה’, ולגלגולים אותם הוא עובר עד שהוא מועמד כיסוד בתשתית היקום. כפי שניווכח, מתקפתו של ניטשה על התרבות המערבית מונעת מאינטואיציה מוסרית ביסודה, הטוענת כי הכיוון שבו התפתחה תרבות זו הוביל לרידודו של האדם והפך אותו ליצור סובל. ניעשה מעורבים בנסיונו של ניטשה לייסד אתיקה חדשה שתהפוך את האדם למאושר, ונלמד להכיר את מגוון הבעיות שעימן עליו להתמודד כדי לבססה. מה שיתברר לנו הוא כי בתוך אתיקה זו מקופלת גם התפיסה כי כדי להיות מאושר, האדם חייב לייצר לעצמו אמת משלו.

זה יוביל אותנו היישר אל הפרק השלישי, הפרק העיקרי, שבו נראה כיצד ניטשה אכן מייצר אמת משלו, אמת הבאה לתמוך באתיקה שלו ולספק לה בסיס מטאפיזי. נבנה את היקום הניטשיאני מן המסד עד הטפחות, וניווכח כי דרך המטאפיזיקה שלו, שיסוד הרצון לעוצמה עומד בתשתיתה, הוא מצליח לעצב תורה עקיבה המספקת פתרונות משביעי רצון לכל השאלות הגדולות של הפילוסופיה המערבית. כאשר תהיה בידינו התמונה המלאה, נוכל לחזור שוב אל האתיקה, לפתחה בשלמותה ולפתור את כל הבעיות בהן נתקלנו.  משם נגיע גם אל בשורת הגאולה של ניטשה, אל האידיאל החדש אותו הוא מציב בפני האנושות.

בפרק הרביעי והאחרון, מסענו יביא אותנו אל מעבר לניטשה, אל אלו שבאו בעקבותיו. נתמודד מול הגישות השונות בפרשנות הגותו, ונבקר את התדמית שהן מייצרות לו. נביא כמה מפרשניו הידועים ביותר כדוגמאות, ונראה כיצד חוסר תשומת-הלב שלהם לשאלת החומר/רוח מביא אותם לפרשנויות בלתי מספקות, התורמות לחיזוק המיתוס כי ניטשה עצמו אינו עקיב. כן נתמודד מול אלו הטוענים כי הוא אינו מנסה לייצר מטאפיזיקה המאחדת בתוכה את כל התופעות, וננסה להראות כי לא זו בלבד שהוא עושה זאת, אלא יצירתה של מטאפיזיקה שכזו היא דבר המתחייב מתוך תורתו.

הכיוונים הרבים שבהם הלכו פרשניו וממשיכיו של ניטשה הם עדות לפוריותה של  מחשבתו ולקסם כתיבתו, וכן ירבו. אך גם כיוונו שלו ראוי להיבחן בפני עצמו, ולעניות דעתי, הוא לא נבחן מעולם. ספר קצר זה אינו מעמיד למבחן הביקורת את הפילוסופיה הניטשיאנית, אלא רק מתיימר להיות זה החושפה ומבארה. לא היה עוד פילוסוף שהגותו סולפה כמו זו של ניטשה – האם לא הגיע הזמן לתקן את המעוות?

עוד מעט קט ואנו יוצאים למסענו. אך ראשית חכמה, כאמור, עלינו לקחת עימנו צידה לדרך, ולהעמיס על עצמנו מעט ממה שבא לפני ניטשה. לפני שנתחיל להקים את הבניין הניטשיאני, יהא עלינו לחצוב דרך שכבות החומר ומרבצי הרוח שיצרו קודמיו. נצטייד נא אפוא בפטיש-אוויר, ונתחיל להגות את דרכנו אל לב היקום.