החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עולם ללא אשמים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 360 עמ'
קטגוריות: מבצע חגי תשרי, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

יעקב שבתאי, שהלך לעולמו בגיל 47 בלבד, נחשב לאחד מגדולי הסופרים העברים בעת החדשה. אבל שבתאי היה גם מחזאי ישראלי חשוב, היחיד עד כה שרשם הצלחות חוזרות ונשנות בהעלאת מחזות תנ"כיים. לפניו, דרמה תנ"כית על במת התיאטרון הישראלי הייתה, כמעט תמיד, כישלון קופתי. שבתאי הפר את הקללה עם כתר בראש ועם אוכלים, מחזותיו הקנוניים על דוד המלך ועל פרשת אחאב, איזבל ונבות היזרעאלי, שזכו להפקות רבות ומצליחות, בכיכובם של גדולי שחקני הבמה העברית (יוסי בנאי, אבנר חזקיהו, יבגניה דודינה, ששון גבאי ואחרים).

רועי הורוביץ מבקש להתחקות אחר סוד הקסם השבתאי, ולבחון את האופן שבו עלה בידי שבתאי להנגיש את "ספר הספרים" לקהל התיאטרון הישראלי. בחיפושיו הוא נתקל באוצר של ממש: שלושה מחזות תנ"כיים קצרים נוספים מפרי עטו של שבתאי, שלא ראו אור ולא הוצגו מעולם, ומתפרסמים כאן לראשונה. השלושה – עסקים, אהבה ומלכות – מאירים באור חדש את זיקתו של שבתאי אל התנ"ך, ומעמיקים את הערכת הישגיו כמחזאי.

במרכז המחזות השונים עומדות פרשיות של שחיתות שלטונית, שמחולליה טוענים לחפוּתם, בבחינת "לא יהיה כלום כי לא היה כלום". מסתבר כי אישים רמי־מעלה המבקשים לחמוק מן הדין אינו חדש. הוא היה קיים עוד בתקופת התנ"ך, ושבתאי מאיר את התופעה בנשכנות ובהומור סרקסטי, כהרגלו.

ד"ר רועי הורוביץ הוא במאי, שחקן, מתרגם וחוקר תיאטרון. הוא מביים ומשחק בכל התיאטראות בארץ (בין עבודותיו: זאקופנה שלי בתיאטרון הלאומי הבימה, אוטוטו זוכה בלוטו ורישיון לחיים בתיאטרון הקאמרי). הורוביץ לימד בחוגים לתיאטרון באוניברסיטאות תל־אביב וחיפה, בבית צבי ובסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, נמנה עם מקימי המגמה לדרמה במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר־אילן, ומשמש פרופ' לתיאטרון ישראלי גם בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית. עולם ללא אשמים הוא ספרו הראשון.

מקט: 4-249-50904
יעקב שבתאי, שהלך לעולמו בגיל 47 בלבד, נחשב לאחד מגדולי הסופרים העברים בעת החדשה. אבל שבתאי היה גם מחזאי ישראלי […]

הקדמה

ספר זה בוחן את המחזאות המקראית, פרי עטו של יעקב שבתאי(1934-1981). במרכזו עומד גילויָם של שלושה מחזות שלא נודעו עד כה ונחשפים כאן לראשונה: "עסקים", "מלכות" ו"אהבה". הללו מצטרפים אל "כתר בראש" ואל "אוכלים", שהוצגו על הבמות עוד בחייו של שבתאי, נחלו הצלחה ביקורתית וקהלית כאחת והפכו זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. גילויָם של המחזות ה"חדשים", שאותם מצאתי חבויים בין אלפי הדפים והפתקים השמורים בארכיון יעקב שבתאי במרכז קיפ לחקר הספרות העברית שבאוניברסיטת תל־אביב, שופך אור נוסף על עניינו המתמשך של המחבר בדרמה מקראית ועל פועלו כמחזאי ישראלי, חילוני ומודרני, התר בקביעות אחר נתיבות אל "ספר־הספרים". לכך מתווספת העובדה שמחזאות התנ"ך של שבתאי, בשונה מיצירות תיאטרוניות רבות אחרות שבהן היה מעורב ככותב/מעבד/מתרגם, הייתה תמיד פרי יוזמתו־שלו ולא יצירה מוזמנת מצד מאן דהוא.

חמישה מחזות עומדים אפוא במוקד הדיון. הם נכתבו בשנים 1979-1968, וחיבור זה מציע סקירה וניתוח מדוקדק שלהם, כמחקר אינטרדיסציפלינרי בשיטות ובתחומי דעת מגוונים: חקר הספרות, היסטוריוגרפיה של תיאטרון, מחשבת ישראל, הרמנויטיקה וניתוח המופע.

שבתאי, שהלך לעולמו לפני כ־40 שנה, נודע ככותב רבגוני: סופר, פזמונאי, מחזאי, תסריטאי, מתרגם ומעבד. שני הרומנים שלו, "זכרון דברים" ו"סוף דבר", הפכו זה מכבר חלק מקנון הספרות העברית החדשה (אף יש שהכתירום כניצבים בפסגתה). המחקר הנוכחי מעלה ממצא נוסף לגביו: שבתאי הוא גם שיאן ההצלחות בכל הקשור למחזאות מקראית במקומותינו.

הישג זה ראוי לציון משום שבדברי ימי התיאטרון הישראלי (והעולמי, במידה רבה) כמעט שלא נרשמה הצלחה קהלית למחזות מקראיים. עיון ברשימת ההפקות של מחזות אלו בארץ ובנתונים המספריים לגבי הרצותיהם מעלה כי מרביתם הופקו רק פעם אחת ויחידה, לא זכו להאריך ימים על הבמות, והיו לכישלונות קופתיים. רק שלושה מחזות מקראיים זכו במקומותינו להעלאה חוזרת ונשנית, בתקופות שונות, באכסניות מגוונות ובידיהם של במאים ויוצרים מתחלפים: "אכזר מכל המלך" מאת נסים אלוני (ארבעה ביצועים עד כה), "אוכלים" ו"כתר בראש" מאת יעקב שבתאי (שלושה ביצועים כל אחד. לגבי "כתר בראש", המדובר בשני ביצועים בימתיים, לצד עיבוד טלוויזיוני).

הפקות חוזרות למחזה ישראלי (לא כל שכן, מקראי), ובהצלחה מרובה, אינן עניין של מה בכך. בין שלושת המחזות, המככבים בראש הרשימה, ניתן לזהות קווי דמיון תמטיים וסגנוניים ניכרים. הם בוימו ובוצעו בידי יוצרים חילונים ושניים מהם אף חולקים, כאמור, מחבר משותף — יעקב שבתאי.

לפיכך, יותר מכל מחזאי ישראלי אחר שפנה למחוזות התנ"ך, זכה שבתאי בהבעת אמון חוזרת ונשנית בטקסטים שלו מצדן של הנהלות אמנותיות מתחלפות בתיאטראות השונים ולהתקבלות אוהדת בקרב הקהל. הוא אפוא המצליח ביותר מבין המחזאים הישראלים שעסקו במקרא, מי שככל הנראה "פיצח את השיטה" להבאת התנ"ך ולהנגשתו לקהל הצופים של התיאטרון הישראלי, האיש שהפך מחזאות שנכתבה בעקבות הקנון המקראי לקנונית בזכות עצמה.

המחקר שלפניכם מבקש להתחקות אחר הצלחה זו של שבתאי, לנתח את הדגם המחזאי שהעמיד ולחלץ מסקנות בדבר התמודדות תיאטרונית אפקטיבית עם חומרים מקראיים, שקלעה לטעמם של רבים. הוא יוצא מנקודת הנחה כי הצלחתו החוזרת של שבתאי ב"אוכלים" וב"כתר בראש" גם יחד אינה יכולה להיתפס כמקרית וכי יש ערך רב לבחינתה כמפתח אפשרי ורב־השראה ליוצרים נוספים שיבואו אחריו. באופן זה, לחיבור עשויות להיות תכלית אינסטרומנטלית־דידקטית ואפליקציות מעשיות.

יצירתו הענפה של שבתאי זכתה אמנם להתעניינות מחקרית "מקיר לקיר", המתבטאת בעשרות רבות של מאמרים וספרים (מירון, שקד וקלדרון הם רק כמה מן הכותבים הבולטים), ועם זאת, רוב המחקר עד כה נסב סביב הפרוזה השבתאית, ומיעוטו עסק בדרמה, לא כל שכן בזו המקראית. התייחסות־מה ליצירתו הדרמטית של שבתאי נמצאת במאמרים בודדים של נורית יערי, גדעון עפרת, רינה בן־שחר ובן־עמי פיינגולד, ובאזכורים ספורים במסגרת מחקריהם המקיפים של חנה סוקר־שווגר, מתתיהו שפרירי ודליה כהן־קנוהל. מרבית תשומת הלב מצד החוקרים השונים הופנתה אל "נמר חברבורות", מחזהו הנודע ביותר של שבתאי. החיבור הנוכחי שם לו למטרה להשלים את החסר בביוגרפיה המקצועית של שבתאי ולסייע ביצירת תמונה היסטורית מלאה יותר על אודות מפעל חייו ותרומתו העצומה כמחזאי ישראלי־עברי־יהודי.

לשם כך, יש לבדוק מה מאפיין את מחזאות התנ"ך של יעקב שבתאי ומה ניתן ללמוד מן המקרה המצליח שלו ומן התהודה הכללית לה זכה ביחס לפוטנציאל הגלום בתיאטרון מקראי בן זמננו? נתבונן אפוא באופן טיפולו של המחזאי בחומרי הגלם שעמדו לרשותו (מלכים א', א'-ב' ודברי הימים א', כ"ג וכ"ח — במקרה של "כתר בראש", מלכים א', כ"א — במקרה של "אוכלים", שמואל ב', ד' — במקרה של "עסקים", שמואל ב', י"א-י"ב — במקרה של "אהבה" ומלכים א', ט"ז — במקרה של "מלכות"), מתוך כוונה לזהות ולאתר דפוסי פעולה שגורים, וכן את הדחפים האידאיים, המושגיים והאסתטיים של הכותב ששימשו להם מצע, במוצהר או באופן סמוי, תוך ניסיון למקם אותם בקונטקסט היסטורי וסוציו־תרבותי רחב. השאלות שנדונות בהקשר זה הן: איזה חלק מתוך המקור העתיק נלקח אל היצירה החדשה? מה נזנח ומה משרתת הבחירה הזו? באיזו מידה "נוכח" חומר הגלם המקראי במחזה? אילו "פערים" זכו לתשומת לבו של המחזאי ובאיזה אופן ביקש "למלא" אותם? אילו מניפולציות מופעלות על החומר במהלך עיבודו הדרמטי? מתוך איזו התכוונות ואיזו אידאולוגיה? שאלות אלו נגזרות, כמובן, מקווי המתאר הכלליים, האופייניים לשיח על מקומו של התנ"ך ועל התקבלותו בתרבות הישראלית. הבחינה ההשוואתית שלהלן אינה עוסקת כלל בשאלת "מקוריותו" של הסיפור המקראי־עצמו או במידת הישענותו על מקורות קודמים/מקבילים לו (כדוגמת עלילות גלגמש), שבה עוסקת אסכולת הביקורת ההיסטורית. המיקוד כאן הוא רק בהשוואה שבין הטקסט התנ"כי ליצירה המחזאית המודרנית. יצירה זו משולה ל"פלימפססט": כתב יד ייחודי על גבי קלף, המנוצל לשימוש חוזר. בכל כתיבה מוחקים את מה שנרשם על גביו קודם לכן, ורושמים ככתוב חדש. "כמובן, תחת הטקסט החדש הכתוב עליו, עדיין ניכרים פה ושם סימני הטקסט המחוק הקודם" (פולק: 358).

עם השלמת הדיון בטקסט הדרמטי, נבדקו גם שש הפקותיהם החוזרות של שני המחזות המוכרים, על מנת לעמוד מקרוב אחר מה שהתחולל במעבר מן הטקסט הכתוב אל הביצוע הבימתי ("From ("Page To Stage. מחזה כתוב הוא תמיד, במונחיו של אלי רוזיק, "טקסט פגום", כזה הבא על מימושו המלא רק בעת הביצוע הבימתי, ועד אז הוא בבחינת פרטיטורה ותו לא (רוזיק, 1992). מן הטעם הזה, מציעים מילהוס (Milhous) ויום (Hume) לנתח טקסטים דרמטיים כתובים דרך עיון בפוטנציאל המופעי שלהם (הבא, למשל, לידי ביטוי בהנחיות העבודה שמספק המחזאי ובהוראות הבמה שהוא מפזר), לצד הדיון בהפקות ממשיות של המחזה (Milhous and) Hume: 10, 33. בחינת ההפקות השונות בחיבור שלפניכם עושה שימוש בכלים של ניתוח המופע (Performance Analysis), הסמיוטיקה של התיאטרון בגרסתה החברתית (sociosemiotics) וכן מתחום ההיסטוריוגרפיה של התיאטרון, ובעיקר מן האסכולה הפוסט פוזיטיביסטית. לפי גישה זו, לא ניתן לנתק את יצירת התיאטרון מקונטקסט חברתי ופוליטי ספציפי. היא מדגישה את מידת הסובייקטיביות של כל מחבר דוקומנט היסטורי, ורואה תמיד את ההצגות השונות כתוצרים חברתיים שבהם ניתנת לצופה הזדמנות להגדיר עצמו כאינדיבידואל וכקולקטיב גם יחד. משום כך, נבדק תמיד האירוע התיאטרוני בתוך המרחב החברתי־תרבותי שבתוכו התקיים, "טקסט בתוך קונטקסט". הפוסט־פוזיטיביזם מכיר בקיומם של אובייקטים לא נצפים, כגון מחשבות, רגשות וחוויות לצד אובייקטים נצפים, ורואה את האדם כשותף אקטיבי ביצירת החוויה, על ידי כך שהוא מעניק משמעויות סובייקטיביות לעצמו ולעולם. המחקר שלהלן מתייחס אל ההפקות השונות של "אוכלים" ושל "כתר בראש" כאל טקסטים שיש לבחון על רקע הנסיבות הספציפיות של זמן ומקום חיבורם: ישראל של שנות ה־70 וה־80 (זו שלאחר השיבה אל מרחבי ארץ התנ"ך, ב־1967), ומתוך מודעות גבוהה לסובייקטיביות של מחברם ויוצריהם. לפיכך, בין השאלות המרכזיות בסעיף זה: מתי ובאילו נסיבות חברתיות ופוליטיות זכו "כתר בראש" ו"אוכלים" להעלאה מחודשת? (תוך שימת לב לעובדה כי משניהם עולה ביקורת חריפה על מנהיגים, מחטפים פוליטיים, ומידה לא מבוטלת של צביעות, האופיינית לשיח הדתי והפוליטי בישראל), מה התחולל במעבר מן הטקסט הכתוב (הדיסקורסיבי) אל הביצוע התיאטרוני (הפרפורמטיבי)? מה עיקרה של תפיסת הבימוי בכל אחת מההפקות וכיצד השלימה/תרמה/סתרה את המחזה הכתוב? (שבתאי עצמו היה מעורב רק בהפקה הראשונה של כל אחד משני המחזות. הוא נפטר ב־1981, וההפקות הבאות נוצרו אחרי מותו), מהם עיקרי המימוש הבימתי של החומר ומאפייניהם העיקריים של העיצוב והביצוע בכל הפקה והפקה, ובאיזו מידה התכתבו ההפקות הללו זו עם זו? דגש מיוחד ניתן בהקשר זה לסוגיית ליהוקן של ההצגות ולמשמעות הצבתן של פרסונות ידועות כיוסי בנאי, אבנר חזקיהו או יבגניה דודינה בתפקידים הראשיים. בהמשך, נדונה גם סוגיית ההתקבלות של כל אחת מן ההפקות. על דרך "ביקורת הביקורת" הושם דגש מיוחד על האופן שבו "קראה" ותיווכה ביקורת התיאטרון את היצירה ה"שבתאית" לקהל קוראיה, ועל תרומתה לפופולריות היחסית של מחזות התנ"ך הספציפיים הללו.

כאמור, בתום הדיון בשני המחזות המוכרים, ה"וותיקים", נדפסים כאן לראשונה שלושת המחזות ה"חדשים" (לאחר עריכה והכרעה בין שלל טיוטות וגרסאות שהותיר שבתאי) לצד ניתוח תמטי וסגנוני שלהם, דרך קריאה השוואתית צמודה (comparative literature close reading) ועמידה על הפוטנציאל המופעי הגלום בהם. תשומת־לב מוקדשת, במסגרת זו, גם להצבעה על הסיבות לאי־העלאתם של השלושה, העוסקים בשחיתות שלטונית, וביתר שאת — ברציחות יזומות בידי השלטון, ואשר איש אינו חש אשמה בגינן.

מוקד הדיון אפוא בשאלת היחסים שבין "הון — תיאטרון — עיתון": ההון התרבותי העתיק של התנ"ך, התיאטרון כמדיום צעיר יחסית בחברה היהודית המבקשת לעשות שימוש בהון הזה, והעיתון, כמייצג התקבלותה של היצירה התיאטרונית בראי הביקורת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עולם ללא אשמים”