החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עולם הקשת בענן

מאת:
הוצאה: | 2014-04 | 86 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"תשכבי על המיטה," היא אמרה וכיסתה אותי בשמיכה שלי. "ככה, יפה, תעצמי את העיניים," היא הדריכה אותי. "מה את רואה?"

"חושך."

"תתאמצי."

"יש מן הבהובים אדומים כאלה," התאמצתי.

"יופי. עכשיו תלכי לכיוון האור האדום," היא כיוונה אותי. הלכתי לאן שהיא הדריכה אותי, מגששת את דרכי באפלה, האור האדום הלך והתעצם ועכשיו הוא התערבב גם עם לבן ואז נוספו עוד צבעים ועוד וכל צבע התפצל לגוונים שונים ומצאתי את עצמי בלב הקשת בענן. הצבעים עטפו אותי בחמימות נעימה.

"ברוכה הבאה לעולם האמיתי."

***

אישה נלחמת על ביתה, אחרת על עצמאותה ואהוב מיוסר מסתבך עם שפיותו; ילד מוצא אבקת קסמים וילדה מפלסת דרך לעולם הפיות; יש מי שאיבד ויש מי שמצאה, דווקא את מה שלא חיפשה.

תשע נקודות המבט בספר מועברות מזוויות שונות ופותחות צוהר לעולמן הפנימי והייחודי של הדמויות. במסען האישי והמטלטל הן משוטטות בעולם, בסביבה שעיוורת למשאן, נעות בין ובתוך המרחב הפנימי והחיצוני, מתנדנדות על התפר הדק שבין המציאות והיעדרה ומשקפות את אזור הדמדומים של הנפש, שהמחברת טווה באינטימיות וברגישות אמיצה.

גל אלגר היא עובדת סוציאלית ומוסמכת המסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. קובץ הסיפורים "עולם הקשת בענן" הוא לה ספר הביכורים.

וכתובת האתר: http://galelgar.wordpress.com/

מקט: 4-128-54
מסת"ב: 978-965-7506-30-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אוויר לנשימה

יש התחלות שהן בלתי אפשריות. כל כך בלתי אפשריות, כמו… כמו ההתחלה שלה, כשנולדה חודשיים לפני הזמן במשקל של קילוגרם אחד ושמונה מאות גרם. אפרוח קטן, עירום וחלק שאפילו פלומה קטנה ביותר של שֵֹער לא הייתה עליה. אבל כשנולדה, את הרופאים לא עניין המראה שלה. גם אם הייתה חסרה לה יד או רגל הם היו מתעלמים מן האובדן, וממהרים לדחוף אותה לתוך האינקובאטור – שתנשום. קודם כל שתנשום. שתתבשל. את אִמהּ הם הותירו מאחור, מתפלשת בדמה. הרחם החם והנעים הוחלף במתקן זכוכית, עם אור גדול, מסנוור ומאיים. והיא נשמה. נאבקת על כל טיפה של אוויר. גם היום היא נאבקת על כל נשימה, למרות שהאוויר חופשי, ככה אומרים לה. חופשי זה עניין יחסי.

בשבילה שום דבר לא בא חופשי, אבל היא שורדת. היא שרדה את הילדים שהציקו לה בגן. ובגן חובה. ובכיתה א'. ובכיתה ב'. ובעצם בכל הכיתות הם הציקו לה. וגם בחופש הגדול בין כיתה לכיתה. כי בזמן שעיניי הילדים בלעו את העולם בשקיקה, העיניים שלה הביטו זו על זו. השם 'פוזלת' החליף את השם שנתנו לה הוריה ואף אחד לא קרא לה בשמה. חוץ מהמורה. וגם זה רק מתוך נימוס, והיא השתדלה לעשות זאת כמה שפחות. 'ליאת!' נהגה לומר בקול חמור, מדפדפת במחברת שהייתה עמוסה בציורי שדונים ומפלצות ופלטה אנחה קולנית. 'שוב לא הכנת שיעורי בית? תלכי לספרייה ותשלימי את השיעורים.' המורה לאמנות דווקא כן אהבה את ציורי המפלצות שלה. היא הביאה לה תמונות של פיות, והציעה לה לצייר אותן ולהרחיב את מנעד האפשרויות שלה. ליאת בחנה היטב את היפהפיות שבתמונות. לכולן גוף חטוב ופנים מושלמות עם עיניים גדולות ומודגשות. כשליאת ניסתה להעתיק אותן אל המחברת, העיפרון לא צייר. היא נשארה עם המפלצות שלה ועם צחי, אחיה הגדול, שהתגנב מאחוריה והפתיע אותה, "יא, בחיי, את מציירת את עצמך."

חוץ מדורון, השכן מהבניין ממול, שהיה המתנה שלה. כל פעם שמצא זמן פנוי, נפגש איתה. הם טיילו בחורשה שבסוף השכונה, ודיברו על מה שהציק לה ועל מה שהציק לו והוא דיבר איתה בגובה העיניים, ממש כאילו הייתה בגיל שלו. הוא הבטיח להפוך אותה לאישה, ועד אז, הוא רק ליטף אותה בעדינות, בכל הגוף והביט בה בכמיהה, כמו שאיש מלבדו לא הביט בה מעולם. היא נישקה אותו בחזרה, בסוד, שאף אחד לא יראה, כדי שלא ישאלו מה היא עושה עם בחור שגדול ממנה בעשרים שנה. שניהם ידעו שזה לא עניינו של אף אחד. היה לו את הדבר הזה, שהתנפח בכל פעם שנגעה והוא תמיד הסכים לתת לה לגעת. מתפוצצת מצחוק ואז גם הוא התפוצץ ונוזל לבן ודביק נשפך עליה. יום אחד הוא פשוט נעלם. אפילו לא נפרד ממנה. היא בכתה רק פעם אחת, כי אחרי הכול היא ידעה מראש שיום אחד הוא יעזוב. זמן מה אחר-כך היא ראתה אותו בחדשות הערב והיא כל כך שמחה לראות שהוא בריא, רק חששה מהשוטרים שליוו אותו. אחד מהם אחז בו חזק כל כך שהיא ראתה בפנים שלו כמה עצוב לו וכמה הוא מתאמץ להחניק קריאת כאב בנשיכת השפתיים, תנועה שהייתה מוכרת לה מכל הפעמים שבהן דיבר על הבוס שלו שהתעמר בו והשפיל אותו. השנאה בערה לשוטרים בעיניים והיא ידעה שהוא עדיין אוהב אותה. אמא אמרה שמזל גדול שהפדופיל הזה נתפס לפני שהוא פגע במישהי פה בשכונה, ומבטה עבר אל יפעת. ואז, רק בלילה ההוא, מתחת לשמיכות היא קצת בכתה, את הבכי הזה עם מעט דמעות והרבה כאב, הכאב שלו, שהוא הצליח להחביא שם, מול המצלמות של הטלוויזיה והשנאה היוקדת של השוטרים, אבל היא הרגישה אותו.

והיום היא כבר אישה. והיא יודעת שלדבר המתנפח הזה קוראים זין. והיא קיבלה ממנו כבר כל כך הרבה פעמים, עד שלפעמים היא בוהה בקיר ושואלת אותו 'למה לטרוח? למה לקום מהמיטה? להתלבש? להתאפר? להסתיר את אות הקלון שבעיניה.' והיא רוצה לבכות, פעם אחת לבכות מין בכי טוב כזה, עם הרבה דמעות, כמו שבא ליפעת כל כך בקלות. לפעמים, היא לוקחת את אחת מהסכינים, פעם זו סכין החיתוך ופעם סכין גילוח וכשאין ברירה גם הסכין היפנית החלודה טובה דיה, מה שנמצא בהישג יד, ועושה חתכים קטנים בעור כדי להרגיש את הכאב. להרגיש משהו. והשעון המעורר צורח את עצמו לדעת ואמא מגיעה לחדר, סוקרת אותה במבטה הבוחן, 'עדיין לא קמת? את תעירי את אבא.' והיא נאלצת לקום. מתלבשת. מסתדרת. מתאפרת. ואז היא מוציאה לפוזלת שבמראה לשון ורודה, 'ניצחתי אותך.'

"הלכת לישון מאוחר אתמול." אומרת אִמהּ. ליאת מהנהנת עם הראש, ומכינה לעצמה כריכים לעבודה.

"גלשתי באינטרנט." הקומקום רותח והיא מוזגת מים לכוס. אמא שלה לא רוצה לשתות, תכף אבא יקום והם ישתו ביחד.

"מישהו מעניין?" חוקרת האם וליאת מושכת בכתפיים, אינה מאשרת ואינה מכחישה. נותר חודש עד שתסתיים תקופת המנוי שלה לאתר ההיכרויות באינטרנט, אבל היא כבר לא משתמשת בו. נמאס לה מאנשים שבמשך שעה שלמה רק מחפשים דרך להימנע מלהביט לה בעיניים. אִמהּ ממשיכה לשאול למה בזמן האחרון היא לא יוצאת לדייטים ואומרת שרחל השכנה, שהיא גם שדכנית לעת מצוא, רוצה להכיר לה מישהו נחמד. היא לא יודעת איפה הוא עובד, אבל הוא בחור טוב.

"איך את יודעת?" שואלת ליאת והפעם אִמהּ היא זו שמושכת בכתפיה בחוסר אונים. מה יהיה איתה? אחת כמוה, כמה בררנית היא יכולה להיות? ליאת מסיימת את הקפה ושואלת את עצמה מאיפה יש לאמא שלה כל כך הרבה אנרגיות על הבוקר. היא קמה ממקומה, מניחה את כוס הקפה הריקה בכיור ופונה אל דלת היציאה. בדרך, עוברת על פני חדרו הישן של צחי, החדר הקטן שעכשיו הוא של אבא. אמא סידרה לו את כל צרכיו בהישג יד. אפילו מקרר קטן הם קנו לו, כדי שאם יהיה רעב לא יצטרך לחכות עד שמישהי מהן תחזור הביתה. היא נעצרת, נכנסת לחדר. גופו הצנום מונח על המיטה וריח הסיגריות, עליהן סירב לוותר גם במחיר חמש שנות חיים נוספות, אופף את החדר עד כדי חוסר אוויר. היא בקושי נושמת ובכל זאת נשארת שם רגע ארוך. נשימותיו השקטות נבלעות ברעש הציפורים שמקדמות את הבוקר בברכה. היא צריכה לצאת.

"אני אתעכב בדרך חזרה, אני נפגשת עם נגה בעיר." זורקת ליאת ביציאה מהביתּ.

"אבל יפעת מביאה את הילדים, מישהו צריך לשמור עליהם." קובלת אִמהּ. הפגישות שלה עם נגה ספורות, והיא אינה מתכוונת להחמיץ אותן. היא מושכת בכתפיה, סוגרת את הדלת, יוצאת מהבית ושוב עוברת בראשה המחשבה המוכרת על כך שבחורה בת שלושים ושבע כבר לא צריכה לגור עם הוריה.

אבל מה בין מה שהיא צריכה ובין החיים שלה? הרי בחורה בגילה צריכה להיות נשואה עם שלושה ילדים זבי חוטם ומזילי ריר, בין חיתולים ומחבתות וגבר אחד שצריך לאהוב אותה. זה מה שאישה בגילה צריכה. פעם היא קיוותה שיגיע האביר ויגאל אותה מייסורי המשפחה שלה. שאם תתחתן, היא תהיה חופשייה וכל השאלות, כל המבטים וכל התהיות יוסרו אחת ולתמיד. היא חלמה איך כשטבעת שייכות מוזהבת תתנוסס בגאווה על אצבעה, היא תסתכל לכולם בעיניים במבט מתריס – תראו אותי, אני כמו כולן. אבל היא לא.

היא חשבה לעבור דירה. עשר פעמים היא כבר כמעט עברה לגור לבד. אבל פעם יפעת התחתנה, ובפעם אחרת השותף העתידי ביטל ברגע האחרון ועוד פעם היא בדיוק פוטרה מהעבודה. בפעם האחרונה, כבר היה חוזה חתום, אבל אז אמא ואבא חזרו מבדיקות שגרתיות עם הבשורה של סרטן בערמונית.

היא חזרה עמוסה בארגזים שהביאה מהסופר, ויפעת ישבה עם אמן, שתי כוסות תה על השולחן, עלים ירוקים של מרווה ונענע צפים במערבולת שלוה ושתיהן שקטות. "את באמת מתכוונת לעבור עכשיו?" שאלה אותה יפעת וליאת משכה בכתפיה. כן. למה לא? ויפעת ממשיכה באותו טון, יורה בה חיצים של ביקורת, "הם צריכים אותך." ליאת הסבירה שהיא לא טסה לחוץ לארץ, אלא תגור במרחק של כמה רחובות בלבד מההורים. "כשאת היית צריכה אותם, הם לא סילקו אותך. אז תישארי עוד קצת. לאן את ממהרת?"

ליאת נכנסה לחדר שחלקה עם יפעת בילדותן, הניחה את הקרטונים במרכזו, התיישבה על המיטה ולא זזה. במטבח קולה המאנפף של יפעת עודד את אִמהּ. "לא נורא, אני אעזור לכם. אני אתפטר מהעבודה אם יהיה צורך." וליאת, בלי להיות נוכחת ראתה, את ידה של אִמהּ נחה על כף ידה העדינה של יפעת, מסתירה את טבעת הזהב על קמיצתה. אולי היא אפילו מקרבת אותה ללחייה בחיבה השמורה לאחותה בלבד.

ליאת צועדת בכיוון השמש שעולה באופק אל מפעל הנרות שבו היא עובדת. בעיניים מושפלות מגהצת כרטיס, נזכרת שהשעון מאחר ותופסת את מקומה על יד המכונה שלה. יש לה שמונה שעות לבהות בשעווה נוצקת אל תוך המיכלים, מתקשה, נארזת ונשלחת אל כיליונה. היא התחילה לסדר את הארון ולהכין רשימה של הבגדים שהיא צריכה לחדש, לתרום את מה שלא צריך ולתקן מה שאפשר. אבל היום היא ונגה לא יעשו קניות. לפחות ככה נוגה הצהירה, ומבחינת ליאת זה בסדר גמור שהן רק ישתו קפה וידברו. לא שיש לה מה לחדש, אבל היא אוהבת את השקט המופלא והמדבק הקיים בחברתה.

"ליאת," ירון, בנו של מנהל המפעל, הגיע אליה ולחש לה בעדינות שיש לה שיחה במשרד. ירון הלוחש, היה דמות לא מוכרת, להבדיל מירון הצועק המוכר והשנוא. הטון הרך, הבהיל את ליאת יותר מכל צעקה שהיה מרעים עליה והיא מיהרה בלב הולם וידיים מזיעות, מלווה בעשרות מבטים שהקטינו את קומתה, אל החדר הקטן והאטום שהיה עמוס בהרים של ניירות וניגשה אל השפופרת המונחת הרחק מכנה. את הקול מעברו השני של הקו היא זיהתה בלי שהזדהה.

במשך דקה ארוכה ישבה ליאת על הכסא ללא ניע. גופה נטול אוויר כמו בובת סמרטוטים עלובה. היא הרימה מעט את ראשה כמבקשת את טיפות האוויר להיכנס אל נחירי אפה, לגלוש אל ריאותיה, להתפרק ולהפוך לחמצן. כוס של מים הושמה בידה וקולו של ירון המציע בנדיבות לא מוכרת להקפיץ אותה לביתה, השיבו אותה למציאות. מציאות שהשתנתה באחת.

את קול הבכי של אִמהּ היא שמעה מתחתית המדרגות. צחי ויפעת כבר היו לידה, ואתם גם השכנים שראו את האמבולנס מתרחק ובאו לצפות במתרחש מקרוב. כשנכנסה, עברו אליה המבטים, שואלים איך ייתכן שרק עכשיו היא מגיעה. מי מכבה פלאפון בעבודה כשאבא שלה גוסס ככה. "אבל אלו החוקים," מלמלה.

"אבא שלך גוסס, את לא יכולה להסביר להם?" צחי לא ויתר. הרבה סידורים יש עכשיו. להוציא תעודת פטירה, לדבר עם החברה קדישא, לארגן את סידורי הקבורה.

באופן אוטומטי כמעט ליאת קיבלה את פני האורחים. היא הציעה להם כיבוד ושתייה, ארגנה כיסאות לאחים של אבא שהגיעו, לאחיינים, לדודנים, לשכנים ולחברים. רחל השכנה-שדכנית הציעה להחליף את ליאת, "לכי מאמא, תהיי קצת עם אמא שלך." אבל אִמהּ אומרת שזה בסדר, יפעת איתה. וככה גם בהלוויה, במסע האחרון לכבוד האב, צחי תופס צד אחד של אמא, יפעת את הצד השני וליאת מהדסת מעט אחריהם.

קול הבכי של אִמהּ הדהד בחדר האורחים הגדול, בו התכנסו האבלים. בין התפילות, היא סיפרה על האדם הטוב שאיתו התחתנה. סיפרה שעזר לה תמיד ולא פחד לעשות דברים שגברים לא עושים. כשליאת נולדה, כבר היו לה שני ילדים קטנים בבית לטפל בהם, כל יום הוא היה נוסע לבית-חולים להיות עם התינוקת. וגם כשחזרה, קטנטונת וחיוורת כמו חייזר קטן, המשיך לטפל בה. היא פחדה לגעת בה, כל כך קטנה היא הייתה, אבל ראובן, בלי בעיה היה מטפל בה. קם אליה בלילות, מחליף לה, מאכיל אותה. ליאת הכירה את סיפור לידתה המוקדמת, אבל מעבר לים הראשים בושה בכך שעכשיו גם כל האחרים יודעים. שכולם עדים לעובדה שאמא שלה, שמהבטן שלה יצאה אחרי שמונה חודשים בלבד, החזיקה אותה ביד רק כשהייתה בת חצי שנה. עכשיו כולם יודעים את סודה.

והחברים של יפעת וצחי מגיעים בלי הרף, וכל הזמן היא מגישה להם עוד כיבוד. ואליה מגיעה רק נגה, החברה הכי טובה שלה, היחידה למעשה, גונבת שעה מדי פעם כדי להיות איתה. אבל ליאת אינה מוצאת את הזמן כדי להיות איתה, כי זרם המנחמים אינו פוסק. בערב השני ירון ועוד ארבע עובדים מגיעים. הם בשבילה והיא מתבלבלת. שש שנים היא עובדת במפעל, אבל אין לה שם חברים. יפעת מקבלת את פניהם בחביבות, "ליאת, לכי, תהיי איתם, אני אחליף אותך."

ליאת מחייכת חיוך קפוא, העיניים שלה נשארות רציניות כשהיא יושבת איתם ולא יודעת מה להגיד. גם הם נבוכים ולא יודעים מה להגיד. לפחות הם סימנו 'וי' ליד האירוע. עכשיו הם גולשים לשיחת חולין וצחי בא ומציג את עצמו, לוחץ יד לכל הנוכחים. שמח להכיר, מקווה שהם יודעים שיש להם נשמה טובה במפעל, כי אין כמו אחותו טובת לב. הם מהנהנים בנימוס למרות שהם לא ממש מכירים את ליאת שעכשיו כמו במפעל, מצמצמת את עצמה כמו שהיא יודעת לעשות הכי טוב. מחכה שילכו. והעיניים, הן בוערות. כבר כמה ימים הן בוערות וצורבות. והישיבה בחוסר מעש מגבירה את הצריבה. מעודדת את המחשבות. הם הולכים מקץ שעה קלה, נענים לתפילותיה החרישיות.

בערב, הם כבר סוגרים את הדלת, שלא ייכנסו ברחשים לבית. מישהו דופק עליה בעדינות. "זה החברים האשכנזים שלך." הם צוחקים על יפעת, שחבריה מקפידים על נימוסים, ואינם יודעים שבשבעה לא דופקים על הדלת, ולפני שליאת פותחת היא יודעת שזה ירון ולפני שהוא מסיים לומר, "שכחתי את המעיל שלי," היא כבר מגישה לו אותו. היא מנצלת את ההזדמנות לצאת קצת מהבית ומלווה אותו במורד המדרגות, מריחה את האוויר הנעים מלטף את פניה, היא נורא רוצה להישאר עוד קצת, טיפה, באוויר הזה ומממשיכה ללוות אותו לרכב. הוא מרגיש קצת אשם, שבגללו, בגלל החוקים שלו, היא לא הייתה ליד הפלאפון ולא קיבלה את ההודעה בזמן. מנסה לקרוא במבטה האטום אם היא מאשימה אותו. זו הזדמנות להתנצל, הוא חושב ומציע לטייל יחד, לפני שהיא חוזרת ל'משמרת'.

הם פוסעים לאורך השכונה, נעצרים בקצה, ליד גן השעשועים, קצת לפני החורשה. "דחוס למעלה," מנסה ירון לשבור את השתיקה שעומדת באוויר. היא מהנהנת ומחבקת את עצמה. ופתאום, היא לא יודעת למה עכשיו, למה איתו, היא מתפרקת. מספרת על אבא שלה וכמה אהב אותה. רטט בלתי נשלט מרעיד את גופה. הוא מושיט את זרועו לניחומים ובלי לחשוב, היא נצמדת אליו. היא לא יודעת מה גרם למה, אבל היא מוצאת את עצמה ואותו שלובים זה בזו. עוצמת את העיניים, נותנת לו לפרוק את עצמו בתוכה. פותחת את שפתיה לנשיקותיו. פותחת את ליבה, ומייד סוגרת. הרגע חלף. היא שוב הפוזלת, שמביטה בבחור שלובש את בגדיו, רוכס את מכנסיו וממלמל, "אני מצטער, אני מצטער." הוא נועל את נעליו במהירות, והיא עדיין על הקרקע החולית, מניחה את המשקפיים עם זכוכית הטלסקופ, על גשר אפה. הוא מנער מעצמו את החול, מושיט לה יד ועוזר לה לקום.

בחזרה לאוטו שלו, לבית שלה, הם שוב שותקים. שתיקה אחרת, אשמה אחרת. ליאת מסדרת את שֵֹערה, מברישה אותו באצבעותיה. "אני מצטער." הם ליד הרכב ושטף ההתנצלויות שלו מעצבן את ליאת. היא מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל, מחכה בסבלנות שייכנס אל האוטו וייסע. אומרת לו תודה שהגיע, היה נעים לפגוש אותו, מנופפת לשלום וכל זכר למפגש האינטימי לא נותר על פניה.

היא לא עולה מיד לבית. רגעים ארוכים היא יושבת על חומת האבן, מניחה לרוח לעשות בה כרצונה.

"ליאת, הכול בסדר?" צחי מתיישב לידה, והיא מהנהנת. "בואי." היא משתהה עוד רגע, קולטת את ידה על בטנה וממהרת להרחיק אותה משם. צחי מניח יד חסונה ועוטף את כתפיה בדרך אל הבית. צמרמורת, לא מקור, עוברת במורד גבה.

שבוע האבל חלף, והימים זורמים בזה אחר זה, בלי עליות ובלי מורדות. מישור חדגוני, משעמם ומתיש. בבית נדמו קול זעקות הכאב של אבא ורק היא ואִמהּ מתהלכות במרחב הלא מוגן של ביתה. עוברת על עיתוני השבת, מחפשת דירה. "מה, עכשיו?" שואלת יפעת, הזעם בקולה. "דווקא עכשיו? כשאמא לבד וצריכה מישהו על ידה?" וליאת חושקת שפתיים וממשיכה לחפש. קול חדש עולה מתוכה 'כן, עכשיו. דווקא עכשיו.' עיניה נודדות אל הדירות התל אביביות שמחפשות דיירים, אבל היא אינה יוצאת מרדיוס השכונה שלה, בעיר השדה הקטנה שבה גרה כל חייה. משתהה בחיפושים. בוחנת דירות ובכל אחת מוצאת טעם לפגם. הצבע מתקלף, המחיר יקר מידי, השכונה אינה מתאימה לה. בכל פעם שהיא נכנסת לדירה היא חושבת על אביה שהיה יכול לסייע לה, ללוות אותה בחיפושים ולהחליט בשבילה מה הכי טוב. וכשהיא רואה את הקירות המתקלפים, היא חושבת על ידיו החזקות שידעו לתקן חורים בקיר וסתימות אינסטלציה.

במפעל הנרות, עיניים מרחמות נשלחות לעבר גבה. וכמה היא יכולה להצטמצם? והכי גרוע ירון שמשפיל את מבטו מפניה בכל פעם שהוא חולף על ידה. "ליאת, את יכולה להגיע למשרד, אני צריך שתמלאי כמה טפסים," הוא קורא לה באמצע יום עבודה. היא משאירה את המכונה לבדה, ונגררת בעקבותיו. הוא מניח לפניה טופס עבור החופשה שלקחה בשבוע האבל. "זהו?" היא מגישה לו טופס סטנדרטי מאלה שמילאה עשרות פעמים בדרך להפסקה או בחזרה ממנה, אבל אף פעם לא באמצע העבודה. ירון מניד בראשו לשלילה ושוב משפיל את עיניו. "אנחנו לא יכולים להמשיך ככה," הוא אומר לה, לוחש, עיניו הקטנות מביטות בחרדה דרך החלון הקטן המשקיף אל האולם הגדול.

"איך ככה?" ליאת אינה מקלה עליו.

"נו, את יודעת." היא עדיין לא מניחה לדבריו להיקלט, מושכת אותו והוא פולט בלחש, "עשינו את זה בשבעה של אבא שלך." משהו בה רוצה להכחיש, להגיד מה פתאום או סתם להתנצל. היא לא הייתה צלולה. הייתה תחת השפעת כדורים. אלכוהול. אי-שפיות זמנית. תמידית.

"אז מה?" היא מוצאת את פיה מדבר בלי אישור.

"עשינו את זה בשבעה של אבא שלך. את עובדת שלי." ירון מדגיש כל מילה כאילו לא מבין מה לא ברור. ברור שהיא זו שתשלם את מחיר ההתפרקות הקטנה שלהם. היא מטה את ראשה מעט קדימה ו'אה' חלוש נפלט מפיה. "אני אדאג לך לפיצויים והכול. כמובן." ליאת מביטה בציפורניה ומדמיינת אותן ננעצות בפניו ונחילים של דם אדום ניגרים מהן. אבל הן נותרו מהודקות אל השולחן, כמו הדמעות שנותרו מהודקות לשמורות עינה.

עכשיו היא כבר מתעוררת לפני השעון, נכנסת לחדר האמבטיה ומקיאה. והבחילה אינה מניחה לה עד שהשמש עולה והיא תופסת את מקומה בחזרה במיטה שלה. עוד מעט, ממש בקרוב, אמא תתחיל לשאול שאלות. והיא רוצה זמן לחשוב. זמן לעצמה. ובספונטניות לא טבעית, היא בוחרת דירה בשכונה הדרומית של תל אביב. דירה מוזנחת, אבל המחיר סביר, ולמרות שאין לה עבודה היא לא מוטרדת.

ארגזים עמוסים בחפציה נערמו בטנדר שליאת שכרה להובלה. אִמהּ מביטה בבחור שמוריד את הארגזים מהבניין וטיפות זיעה זולגות על לחיו ושואלת, "כמה כסף הוא רוצה?" ליאת נוקבת סכום נמוך ממה שסיכמה עם הבחור ואִמהּ מצקצקת בלשונה. "הרבה כסף," היא אומרת ושואלת למה לא ביקשה מצחי עזרה, וליאת עונה שצחי לא יכול השבת. הוא הבטיח לבוא לעזור לסייד את דירתה החדשה, יש גם כמה תיקונים שהיא תשמח אם הוא יעזור לה. "אז היית מחכה. לא חבל על הכסף?" ליאת מושכת בכתפיה ויפעת מעקמת את אפה. "באמת יכולת לחכות קצת," היא נוזפת והתשובה של ליאת על קצה הלשון, אך נותרת תקועה. היא לא יכלה לחכות אפילו דקה. היא מחבקת את יפעת ואז את אמא, שדוחפת לה שני שטרות לכיס בתוספת דרישה שתשמור על עצמה. הבחור כבר מניע את הטנדר. ליאת עולה עליו, לא מביטה לאחור. פותחת את החלון ונותנת לאוויר לחדור פנימה, תחושת החופש עוטפת את כל גופה במהירות הרוח.

קירות לבנים שהטיח מתקלף מהם מקדמים את פניה בברכה. חדר וחצי קטנים, שהם לגמרי שלה. הממלכה שלה. היא מניחה את ידה על שיפולי בטנה, במקום שבו נמצא הרחם. היא אינה מחכה לאף אחד ומתחילה לעבוד, מקרצפת את הטיח מן הקירות, סותמת את החורים. בגדיה מתמלאים בלבן נקי של סיד. באחת עשרה מצלצל צחי. "ליאתוש," הוא אומר והיא כבר מנחשת את דבריו. "אני לא יכול להגיע היום, אני אגיע שבוע הבא, טוב?" וליאת אומרת שאין בעיה. ובאמת אין בעיה. כשיבוא מתי שיבוא, היא תכין לו קפה שחור חזק, תגיש לו עוגיות מאפה ידיה ותשלח אותו לדרכו כלעומת שבא. את העבודה שהייתה, היא כבר סיימה. הקירות סוידו ונצבעו וכל שנשאר לה הם המשקופים ואותם… אותם היא תצבע באדום.

בערב, היא עושה הפסקה, חופפת את ראשה מן הלבן שדבק בו, והולכת לקנות וילונות צבעוניים לחדרים. במשך שלוש שעות היא נעה באיטיות על פני המדרכות, צעדיה אינם נשמעים בין ים המכוניות, האנשים והילדים הצורחים. ופתאום היא שמה לב שהיא בוחנת עגלות של תינוקות. מציצה פנימה, מחייכת לתינוק עם כובע ורוד ושוכחת לרגע ואף לשניים, שבעצם אינה קיימת. ופתאום היא כל כך קיימת והתחושה הזאת בתוכה, שבועטת ומתפרצת. היא אוספת את האוויר לריאותיה, וככה, כמו שהיא, לא צעירה, לא יפה, לא חכמה, היא החלה מדלגת ומזמזמת שיר קטן. מדלגת ומזמזמת. יש לה חיים. יש לה חיים. יש. לה. חיים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עולם הקשת בענן”