החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סוחרי האומות

מאת:
מיוונית: דספינה שרמיסטר, חיים פסח | הוצאה: | 2015-12 | 265 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, (1851-1907), גדול הסופרים היוונים במאה ה-19 המכונה "דוסטויבסקי היווני". פאפאדיאמנטיס זכה בכינוי זה גם משום עמקותו הפסיכולוגית וגם משום שבדומה לדוסטויבסקי ורבים מסופרי המאה התשע עשרה הוא פרסם את יצירותיו בהמשכים בשבועונים, והדבר תרם לא מעט לאופיין העלילתי המרתק.

על פניו נקראת עלילת הרומן "סוחרי האומות" כסיפור הרפתקאות ויצרים המתרחש בתחילת המאה השתים עשרה, מעט לפני ומעט אחרי נפילתה של קונסטנטינופול בפני אבירי מסע הצלב הרביעי. באותם הימים היה הים האגאי נתון לשליטתה של רפובליקת הסוחרים הוונציאנית שעיקר דאגתה הייתה שליטה במעברים הימיים. אפשר לראות בעלילה ביטוי למאבק בין היוונים לבין השולטים הוונציאנים, ואולי לטינה בין הנוצרים האורתודוכסים לבין הקאתולים. אבל מעבר לכך המדובר בחקירה מעמיקה את אופי ואת פשר התשוקה האירוטית ואהבת הבשרים מנקודת ראותו המוסרית-הדתית של הסופר.

אוגוסטה היווניה היפה נופלת לזרועותיו של אציל ונציאני פוחז, מרקו סאנוטוס, המבקר בביתה בעת שבעלה האוהב יוהאנס מוחראס נעדר ממנו. על אף ייסורי המצפון, היא אינה מצליחה להתגבר על כוחה הכובש של תשוקתה לאיש שחטף אותה מביתה ומבעלה. כל מאמציה לכפר על מעשיה, אפילו ההתייסרות במנזר נידח, עולים בתוהו. הכורח הטראגי, מונח המשמש בקלאסיקה היוונית, מוביל לסוף הבלתי נמנע.

ואכן, בבסיס הדרמה התכתבות סמוייה עם אחד הסיפורים המשמשים בסיס לטרגדיות היווניות הקלאסיות – סיפור מלחמת טרויה – וגיבוריה מקבילים לגיבורים שהניעו את עלילתו של סיפור זה: פריס, מנליאוס והלנה.

מקט: 4-128-62
מסת"ב: 978-965-7506-36-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אלכסנדרוס פאפאדיאמנטיס, (1851-1907), גדול הסופרים היוונים במאה ה-19 המכונה "דוסטויבסקי היווני". פאפאדיאמנטיס זכה בכינוי זה גם משום עמקותו הפסיכולוגית וגם […]

פרק א: המסע

בשנת האדון 1199 לא הייתה בכל איי הים האגאי אישה יפה מאשתו של איואניס מוחראס, איש אמיד וצאצא למשפחת אצולה שחי באושר באי נקסוס. למרות זאת, בחר לצאת כנגד שודדי הים הגנואנים שלא הרפו והטרידו את השליטים הוונציאניים ואת שלוותם של בני האיים.

איואניס מוחראס התגורר בפאתי הכפר ניכוריאו בבית מידות על גבעה המשקיפה על הים. מעונו היה רחב ומעורר יראה, מוקף בחומות גבוהות עם שלושה מגדלי תצפית ונודע כבית מחסה לכל נדרש. איואניס מוחראס ירש מאבות־אבותיו זכויות מיוחדות שהעניקו להם השליטים הוונציאניים ואת אלה כיבד ושמר מכל משמר. למרבה הפלא התייחסו שודדי הים הגינואנים בכבוד לאחוזתו ומכיוון שלא טרחו להגיע אליו, טרח הוא להגיע אליהם, העמיד נגדם לוחמים מבני האיים והציב את עזי הנפש בראשם.

הוא נודע כמכניס אורחים ונעים הליכות עם הכול ואשתו היפה והתמה כיונה הייתה כנזר מעונו. תריסר משרתות עמדו עליה לשרתה ובעזרתן ניהלה את ענייני הבית ברוב שכל. מעולם לא יצא איש את ביתו של איואניס מוחראס בידיים ריקות או לא זכה בהכנסת אורחים. שני בעלי הבית היו מופת למשרתים שקיבלו את הזרים תמיד בסבר פנים יפות. מחסני הבית הגדול שפעו חיטה ומיני מזונות, וערימות חציר ומספוא מילאו את האורוות. דומה היה שהרחיב האל את ידו ובירך בכל טוב את הבית הזה, ובעל הבית קיבל את הברכה בזרועות פתוחות. הוא היה כאחד האבות הקדמונים והיה מקרב לחיקו נפשות עלובות שמזלן לא שפר כמזלו.

רק צל אחד העיב על תמונה מאושרת זו: חשוך ילדים היה וללא תקווה.

מדי שבוע בשבוע היה איואניס מוחראס יוצא את מעונו בשעת לילה ושב אליו כעבור עשרים וארבע או שלושים ושש שעות מאוחר יותר, מותש מחוסר שינה. היה זה מהרגלה של אדונית הבית ללוות את בעלה לעת ערב ולהמתין לבואו עד לשעות הבוקר בלב שקט. היא השכילה לעצור בעדה ולא הייתה מתייפחת כפי שנהגה לעשות בחודשי הנישואים הראשונים.

ואנה פנה האיש?

כה רבים היו האיים הסמוכים ששימשו מקלט לשודדי הים בעת סערה. מוחראס היה עולה בגליאה שלו ורודף אותם. הייתה זו ספינת משוטים גדולה ומוצקה כמבצר. הוא רכש אותה בתמורה למחצית מערכה האמיתי מטיפוס ונציאני מפוקפק ואומלל, שחודשיים אחר שהשיק את הספינה ירד מכל נכסיו ועקר מוונציה, הותיר את החותרים שלו ללא מזון ומים ואז דחק בהם לתקוף את הגנואנים ואת תושבי האיים ולגזול מהם מזון. אבל באנשים אלה, ששלושה ימים לא הגיעה פת לחם לפיהם, לא נותר התיאבון לתקוף את מי שבטנם הייתה מלאה וכל שהיה בהם הכוח לעשות היה להטיל את הוונציאני אל הים. אך האיש שרד ושחה אל החוף ומשם המשיך אל הנמל הקרוב ביותר, שם ידע שגליאה אמורה לעגון, מכר את ספינתו לנציגו של מוחראס שהוטל עליו לרכוש לו כלי שייט.

מי היה מעלה בדעתו, אחד עשר חודשים קודם לכן, שספינה נאה זו שנבנתה במספנת ‘מרקוס הקדוש’ תיפול לידיו של האדון הנכבד מנקסוס!

אולם איואניס מוחראס יכול היה להתגאות בכך שלא היה זה הדבר היחידי שקשר אותו לוונציה. אבירים רבים, אמיצים ועזי לב בני ונציה זכו בהכנסת אורחים בביתו והיו נכונים לגמול לו על כך, אילו נקרא להתייצב במשפט בפני מועצת העשרה[1].

יתר על כן, אשתו של מוחראס, אבגוסתה היפה, על אף שנולדה בנקסוס, מחצית מבין אבותיה מוצאם היה מוונציה. היא אהבה את בעלה וחשה חיבה עמוקה לאי הנאה שבו נולדה. היא הייתה נדיבה כלפי העניים ונעימת הליכות עם הזרים ואף דבקה במצוות הדת. פיליקיטי, אם המנזר, והכמרים – האב מרטונוס והאב ויקנטיוס – חלקו את מתנותיה לנזקקים.

מוחראס רדף ללא לאות את שודדי הים וזאת משום שהובטחה לו בתמורה טובת הנאה שייחל לה: להתמנות לאדמירל ולזכות בתואר אצולה ונציאני.

ערב אחד, באמצע חודש מרס, מיהר כדרכו לעלות בגליאה. אנשי הצוות שהכירו את נוהגו הקבוע כבר המתינו לו בספינה וסירה עם שני חותרים חיכתה לו לצד המזח.

“מינאס, הגעת כבר?” קרא מוחראס כשקרב אליהם.

“כולנו כאן, אדוני!” השיב אחד החותרים.

מוחראס ירד אל הסירה, החותרים אחזו במשוטים והחלו לחתור.

“ועדיין אין שום סימן לגיבורים האלה,” אמר מינאס שהעז לפנות אליו משום שחש שהוא בן חסותו.

“אני חושב שהיום נהיה עסוקים,” העיר החותר האחר.

“ומניין לך, פירהתיס הזקן?” שאל האדון.

“עיני השמאלית ממצמצת, אדון, ויד ימיני מגרדת.”

“יהיה אשר יהיה. הכול בידי שמים,” אמר מינאס שהיה רק בן עשרים וכבר דיבר במליצות.

“אני רוצה לשמוע מפיך דברים בנימה אחרת, מינאס,” העיר מוחראס. “אתה מדבר כאיש זקן.”

“אדוני, אל תפקפק לרגע בעוז רוחי. אבָּחֵן במעשי. המילים של מי שמדברים הרבה הן עגולות כמו אפסים, וכאלה הם הדוברים גם במעשיהם.”

בתוך כך הגיעו עד לגליאה. מוחראס טיפס בקלילות נעורים אל הסיפון, הם הרימו עוגן ויצאו לדרך.

לקראת חצות הלילה החלה הרוח נושבת מעבר היבשה ומנפחת מעט את המפרשים והם חשו שהספינה מתנודדת. שעתיים מאוחר יותר הגיעו לאיי מאקאראס.

הירח עלה והאיר את הים ואת הסלעים העירומים. כאשר חלפו על פני האי הראשון שלח הנווט הראשי את מינאס להעיר את האדון אף שטרם הספיק לשקוע בשינה.

“מה קורה, מינאס?” שאל.

“ספינה נראית, עוגנת לחוף האי מאקארה, הגדול באיים הקיקלדיים.” מוחראס קפץ על רגליו:

“איפה, מינאס? איפה היא?” שאל כשפקח את עיניו לרווחה.

“הנה היא, אדוני,” ענה מינאס והצביע לעבר ירכתי הספינה שהייתה סמוכה אל החוף.

מוחראס בחן אותה בעיניו בקפידה, אחר הפנה את ראשו לעבר הנווט הראשי וקרא:

“עכשיו!”

בו ברגע נשמע קול שריקה חוצה את האוויר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סוחרי האומות”