1

יום רביעי, 25 ביוני

דיוויד הָמאר הציץ מבעד לחלון המסוק המקומר. הם טסו בגובה אלף רגל מעל אזור הכפר השוודי, והראות היתה טובה ברדיוס של ארבעים קילומטר. הוא הידק לראשו את האוזניות עם המיקרופון, שאיפשרו ליושבי המסוק לשוחח כרגיל.

‘שם,’ אמר ופנה אל מישל שָאמוּן, שישב מאחור והשקיף מבעד לחלון. דיוויד הצביע על טירת יִילגארן שנגלתה לעיניהם.

הטייס, טום לקסינגטון, קבע את המסלול. ‘כמה קרוב אתה רוצה להגיע?’ שאל מבלי להסיר את עיניו מהיעד.

‘לא קרוב מדי, טום. אני רק רוצה לראות יותר טוב.’ גם דיוויד לא הסיר את מבטו מהטירה. ‘אני לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת.’

שדות מרעה ירוקים, אגמים בוהקים ויערות עבותים השתרעו לפניהם ותחתיהם כציור נוף פסטורלי. הטירה עצמה שכנה על אי קטן באמצע נהר רחב במיוחד. מים צלולים געשו משני עברי האי ויצרו חפיר טבעי, שסיפק בעבר הגנה אמיתית מפני אויבים.

טום הטה את המסוק בקשת רחבה.

סוסים וכבשים רעו בשדות. שדירת עצי אלון ענקיים, בני מאות שנים, נמשכה לאורך הדרך הכפרית. אפילו עצי הפרי המטופחים והמטעים הססגוניים המקיפים את הטירה היפה נראו מגובה המסוק.

ממש גן עדן מזוין.

‘המתווך שדיברתי איתו העריך את שווי המבנה בלבד ביותר משלושים מיליון קרונות,’ אמר דיוויד.

‘זה המון כסף,’ ציין מישל.

‘לא כולל היער והשדות. ונתיבי המים. מדובר באלפי דונמים של אדמה ומים, שלבדם שווים יותר ממאתיים מיליון.’ דיוויד המשיך למנות את הנכסים. ‘היער משמש לציד, ויש בו אינספור בתי מגורים. שלא לדבר על הריהוט, כמובן, מדליות מהמאה החמש־עשרה, כלי כסף ופורצלן רוסי, ואוסף יצירות, חלקן בנות שלוש מאות שנה. כל בתי המכירות בעולם יילחמו עליהן.’

דיוויד הסתובב במושבו. מישל בחן את הטירה הצהובה שהמסוק חג מעליה.

‘והכול בבעלות החברה?’ שאל מישל כלא מאמין. ‘לא המשפחה?’

דיוויד הינהן. ‘לא ייאמן שהם בחרו בדרך הזאת,’ הסכים. ‘ככה מתנהגים אנשים שחושבים שהם בלתי מנוצחים.’

‘אף אחד לא בלתי מנוצח,’ אמר מישל.

‘נכון.’

מישל השקיף מבעד לחלון, ודיוויד המתין כשעיניו הכהות של חברו סרקו את השדות. ‘זאת פנינה טבעית,’ המשיך מישל. ‘אם נעמיד הכול למכירה תפרוץ מהומה.’

‘לא אם נעמיד,’ אמר דיוויד. ‘כשנעמיד.’

הוא היה בטוח שזה יקרה. הם יחלקו את השדות הפוריים לחלקות משנה וימכרו אותן לכל המרבה במחיר. אנשים יקימו קול זעקה, ובראשם הבעלים הנוכחיים. הוא חייך לעצמו כשחשב עליהם ונעץ במישל מבט תוהה. ‘ראית מספיק?’

מישל הניד בראשו ודיוויד אמר, ‘אתה יכול להחזיר אותנו העירה, טום? גמרנו כאן.’

טום הניד בראשו, והמסוק נטה על צדו באלגנטיות. הם השאירו מאחור את התמונה האידילית ופנו בחזרה לסטוקהולם. כבישים מהירים, יערות ובתי חרושת חלפו ביעף תחתם.

כעבור חמש־עשרה דקות הם נכנסו לשטח האווירי של הבירה, וטום יצר קשר עם מגדל הפיקוח בבְּרוֹמָה. דיוויד הקשיב בחצי אוזן לחילופי הדברים התמציתיים.

‘…1,500 רגל, מבקש אישור נחיתה, שלושה נוסעים.‘

‘מאושר, נחיתה ישירה, מסלול אפס שלוש…‘

טום לקסינגטון היה טייס מיומן. הוא תימרן את המסוק בתנועות מדודות ובמבט דרוך. במשך היום הוא עבד בחברה פרטית, שבין היתר היתה אחראית לבטיחות בהָמאר קפיטל. ההכרות בינו לבין דיוויד היתה ארוכת שנים. דיוויד החשיב אותו לאחד מחבריו הטובים, וכשהחליט לבחון את הטירה מן האוויר, טום נידב את כישורי הטיס שלו ואת זמנו.

‘אני מאוד מודה לך על זה שהטסת אותנו,’ אמר דיוויד.

טום שתק והינהן באופן כמעט לא מורגש.

דיוויד פנה אל מישל. ‘יש עוד המון זמן עד ישיבת מועצת המנהלים,’ הוא אמר משהציץ בשעונו. ‘מָלין התקשרה. הכול מוכן,’ המשיך. מלין תֶסֶליוּס היתה מנהלת יחסי הציבור שלהם.

מישל, שגופו הגדול והשרירי היה עטוי חליפה, היטיב את תנוחתו במושב האחורי. טבעות נצצו על אצבעותיו כשגירד בפחדתו המגולחת. ‘הם יפשטו לך את העור,’ אמר כשסטוקהולם חלפה מתחתם. ‘אתה יודע את זה, נכון?’

‘לנו,’ אמר דיוויד.

מישל חייך ביובש. ‘לא, לך. אתה ילד הפוסטר של הקפיטליזם החזירי. אני סתם מהגר לבנוני מסכן שממלא הוראות.’

מישל היה האיש החכם ביותר שדיוויד הכיר, ושותף בכיר בחברה של דיוויד, הָמאר קפיטל. הם עמדו לשרטט מחדש את המפה הפיננסית של שוודיה. אבל מישל צדק. דיוויד, המייסד, זכה למוניטין של גבר קשוח ויהיר, והעיתונות הכלכלית תנעץ בו את טפריה. הוא דווקא ציפה לכך בקוצר רוח.

מישל פיהק. ‘כשזה ייגמר אני אצא לחופשה ואישן שבוע ברצף.’

דיוויד שוב הביט לאחור על הפרוורים המרוחקים. הוא לא היה עייף, אדרבה — הוא התכונן לקרב הזה כל חייו, ולא רצה לצאת לחופש. הוא רצה להילחם.

הם תיכננו את הקרב הזה כבר שנה. זאת היתה העסקה הגדולה ביותר בתולדות המאר קפיטל, השתלטות עוינת על תאגיד ענק, והשבועות הקרובים יהיו הרי־גורל. איש מהם לא עשה זאת קודם לכן.

‘על מה אתה חושב?’ שאל דיוויד במיקרופון. הוא הכיר את מישל מצוין, וידע שכשהוא שותק הוא טרוד בפרט זה או אחר.

‘בעיקר שיהיה קשה להסתיר את זה עוד הרבה זמן. מישהו בטח כבר תוהה על התנודות בשוק המניות. בקרוב איזה ברוקר יתחיל להדליף לעיתונות.’

‘כן,’ הסכים דיוויד, כי דליפות היו עניין שבשגרה. ‘נעשה כמיטב יכולתנו,’ אמר. הם ניהלו את הדיון הזה פעמים רבות, ליטשו טיעונים, חיפשו פרצות והשתכללו. ‘נמשיך לקנות,’ אמר. ‘אבל פחות מקודם. אני אדבר עם האנשים שלי.’

‘מחיר המניות נוסק במהירות עכשיו.’

‘ראיתי,’ אמר דיוויד. עקומת מחירי המניות לבשה צורת גל. ‘נראה כמה זמן נצליח להחזיק מעמד.’

שוק המניות מצריך הקפדה על איזון. ככל שמניות החברה נסחרות באגרסיביות רבה יותר, כן מחיריהן עולים. אם תתפשט השמועה שהמאר קפיטל אחראית לקנייה המסיבית — המחיר יזנק. עד כה הם התקדמו בזהירות. הם קנו באמצעות חברות קש אמינות, בכמויות קטנות, יום־יום לאורך תקופה ארוכה. עסקאות קטנות כמוהן כאדוות קלות על פני האוקיינוס העצום של שוק המניות. אבל גם הוא וגם מישל ידעו שהם מתקרבים לסף הקריטי.

‘ידענו שניאלץ ליידע את הציבור במוקדם או במאוחר,’ אמר דיוויד. ‘מלין עובדת על הודעה לעיתונות כבר שבועות.’

‘זה יהיה טירוף,’ אמר מישל.

דיוויד חייך. ‘אני יודע. אפשר רק לקוות שנישאר מתחת למכ’ם עוד זמן־מה.’ מישל הינהן. אחרי הכול, זה מה שהם עשו בהמאר קפיטל. צוות האנליסטים שלהם תר אחר חברות במצוקה. דיוויד ומישל זיהו את הבעיות — בדרך כלל הנהלה כושלת — וצברו מניות עד שהחזיקו ברובן.

או־אז הם השתלטו על החברה באכזריות, פירקו אותה לגורמים, בנו אותה מחדש ומכרו ברווח. איש כמעט לא התקרב לקרסוליהם בתחום הזה, ובדרך כלל הדברים התנהלו על מי מנוחות. אנשים שיתפו פעולה, והמאר קפיטל הצליחה לממש את תוכניתה. אבל לפעמים התגלעה התנגדות.

‘בכל זאת הייתי שמח לגייס לצדנו מישהו מבני המשפחה,’ אמר דיוויד כשדרום סטוקהולם השתרעה תחתם.

תמיכתו של אחד מבעלי המניות המרכזיים, מנהל קרן פנסיה למשל, היתה חיונית להצלחתה של השתלטות עוינת בסדר גודל כזה. דיוויד ומישל הקדישו זמן רב לניסיון לשכנע את המנהלים, השתתפו באינספור ישיבות והציגו את המספרים שוב ושוב. אבל תמיכתו של אחד הבעלים טומנת בחובה אי אלו יתרונות. ראשית, זה מעניק יוקרה אדירה לניצחון, במיוחד בחברה הזאת, אינוֶוסטוּם, שנמנית עם החברות הוותיקות והגדולות ביותר בשוודיה. כמו כן, הדבר מבטיח את תמיכתם האוטומטית של כמה בעלי מניות אחרים, ששמים את מבטחם בקרובים לצלחת. ‘זה יקל את התהליך,’ המשיך.

‘אבל מי?’

‘דווקא יש מישהי במשפחה הזאת שפנתה לדרך משלה,’ אמר דיוויד כששדה התעופה ברומה נגלה באופק.

מישל שתק רגע. ‘אתה מתכוון לבת, נכון?’

‘כן,’ אמר דיוויד. ‘היא לא ידועה אבל נחשבת כישרון רציני. יכול להיות שהיא לא מרוצה מהיחס של הגברים אליה.’ אינווסטום לא היתה רק חברה ותיקה ומסורתית; השוביניזם של שנות החמישים היה כאין וכאפס לעומת האווירה הפטריארכלית ששררה בה.

‘אתה באמת מאמין שתצליח לשכנע מישהו מבני המשפחה?’ שאל מישל בפקפוק. ‘הם לא המעריצים הכי גדולים שלך.’

דיוויד כמעט פרץ בצחוק.

אינווסטום נשלטה בידי משפחת דה לה גריפ, ועסקיה גילגלו מיליארדי קרונות מדי יום ביומו. החברה, ובעקיפין המשפחה, שלטה כמעט בעשירית מהתל’ג של שוודיה, והיתה בעלת הבנק הגדול ביותר במדינה. בני המשפחה ישבו במועצות המנהלים של כמעט כל חברה שוודית גדולה. משפחת דה לה גריפּ השתייכה למעמד העליון המסורתי העשיר — הכי קרוב למשפחת המלוכה, ועם דם כחול יותר משל כל בני בֶּרנָדוֹט, משפחת המלוכה השוודית. לא סביר שדיוויד המאר, הפשפש שעלה למעלה, יכבוש את לבו של מישהו מבני החוג הפנימי — הידועים בנאמנותם — ויגרום לו להחליף צד ולתמוך במשקיע פרטי שנודע לשמצה בהשתלטותו על תאגידים.

אבל הוא כבר עשה זאת בעבר ושיכנע קרובי משפחה לשתף איתו פעולה. בדרך כלל הוא השאיר מאחוריו שובל ארוך של סכסוכים משפחתיים, והצר על כך, אבל במקרה הזה שמח לעשות זאת.

‘אני אנסה,’ אמר.

‘זה טירוף מוחלט,’ אמר מישל. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא הגה את המילים האלה השנה.

דיוויד הניד בראשו קצרות. ‘כבר קבעתי איתה פגישה.’

‘כמובן,’ אמר מישל כשהמסוק החל להתכונן לנחיתה. הטיסה ארכה פחות מחצי שעה. ‘ומה היא אמרה?’

דיוויד נזכר בקולה הצונן של נטליה דה לה גריפ, בכבודה ובעצמה. היא נשמעה מופתעת אך לא דיברה הרבה, הודתה לו על ההזמנה וביקשה ממזכירתה שתקבע להם פגישה.

‘היא אמרה שהיא מצפה לזה בקוצר רוח.’

‘באמת?’

דיוויד פלט צחקוק קצר נטול שמחה. קולה ניחן בהתנשאות האופיינית לבני המעמד העליון, ועורר בו סלידה מיידית. נטליה דה לה גריפ נמנתה עם מאה הנשים השוודיות שנולדו עם התואר רוזנת, העילית שבעילית. כמעט לא היו לו מילים לבטא את הזלזול שחש כלפי אנשים כאלה.

‘לא,’ אמר. ‘היא לא אמרה את זה.’ אבל הוא גם לא ציפה שתגיד.