החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עוד דור אחד

מאת:
הוצאה: | 2014-03 | 400 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

דניאל זכאי הוא מדען ויזם היי-טק הפורש בשיא הקריירה שלו על מנת להגשים חלום ישן – לעזור ליהודים האנוסים תושבי ארץ ישראל, שחלקם מוכרים כפלשתינאים, לשוב לעם ישראל. מקורותיו הם כתבים עתיקים של נוסעים שביקרו בארץ ישראל, ולצדם פרסומיהם של יצחק בן צבי ובן גוריון בראשית המאה העשרים. הוא מקדיש את ימיו ולילותיו למציאת עדויות שרבים מהפלשתינאים הם יהודים שנאנסו להתאסלם, ולא חוסך מזמנו על מנת להגיע לכל אדם שמוכן לתת לו אפילו קמצוץ של מידע, גם במחיר של סיכון חייו. מפנה חשוב מתחולל בחייו, כשהוא פוגש פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, שחקר את הנושא שנים רבות, ומגיע למחקריו הגנוזים. בת הפרופסור נעמי, היהודייה הבדואית, נעשית בת בריתו בחיפוש אחר האמת, אך האלימות המופנית כלפי רעיהם לדרך מבהירה להם שמרחב האפשרויות שלהם הולך ומצטמצם.

מקט: oddorehad
דניאל זכאי הוא מדען ויזם היי-טק הפורש בשיא הקריירה שלו על מנת להגשים חלום ישן – לעזור ליהודים האנוסים תושבי […]

1 משאת נפש

– את לא חושבת שאת מגזימה, לנסוע חצי שעה למסעדה? את יודעת שהזמן שלי קצוב, אמר לה.

– תמיד סמכת על הטעם שלי במסעדות. תפסיק לדבר ותתחיל לנסוע, תאמין לי שתיהנה, זירזה אותו.

חצי שעה לאחר מכן היא ישבה מולו במסעדה עמוסת אנשים רוחשים, לועסים, משוחחים, שולחנם עטוי מפה לבנה, ולפניה צלחת מלאה טבעות בצל מטוגנות ורכות. שיניה כאבו – הדיאטה תחכה עד לאחר הביקור אצל רופא השיניים.

דניאל העמיס על צלחתו הר של ירק מבריק, ואכל אותו כאילו היה מאכל תאווה.

– אז מה חדש אצלך, יעל? שאל, נלחם בעלה ירוק המסרב להישמע לצו המזלג.

– אצלי אין חדש, חוץ מכאב שיניים שמשגע אותי. ומה אתך? מה מביא אותך לטורונטו הפעם? שאלה בעודה מנסה להחליט אם לנעוץ את המזלג בטבעת הבצל, או ליטול אותה באצבעותיה.

– לא באתי לטורונטו. אני נוסע לוושינגטון לדבר עם אובמה.

פיסת בצל מטוגנת נתקעה בגרונה. היא פרצה בסדרת שיעולים ארוכה, נלחמת על כל נשימה. הוא הביט בה בדאגה, והושיט לה את כוס המים שניצבה בפינת השולחן. כאשר רכבת השיעולים שלה עצרה, שאל: את בסדר?

– אני בסדר, היא ענתה, אבל אתה לא! אף פעם לא משעמם אתך.

דניאל פרץ בצחוק קצר: אני בסדר – תאמיני לי.

–אתה נוסע לדבר עם אובמה? והוא קבע לך פגישה, או שהוא יושב ומחכה לך?

– אל תהיי כל כך צינית; את מכירה אותי מספיק שנים כדי לדעת שלא לזה התכוונתי. אני רוצה להגיע לאיש הסגל הקרוב אליו ביותר. הרי הוא לא קורא הכול, ואם אנשים סביבו נתקלים במידע שלדעתם יוכל להועיל לו, הם מיידעים אותו.

– ואני דווקא חשבתי שאתה באמת רוצה להיפגש עם אובמה. אם היית ממהר קצת יותר יכולת לנסוע לאוטווה.

– בשביל מה לנסוע לאוטווה? שאל.

– אובמה נמצא שם ברגע זה, נפגש עם ראש הממשלה סטיבן הרפר, ענתה.

– באמת? לא ידעתי.

– אני מקווה שאין לך אשליות שהוא פנוי לדבר אתך. הוא הגיע רק לשלוש שעות והוא חוזר לוושינגטון. ואם לא את אובמה עצמו, את מי היית רוצה לפגוש שם?

– אני לא יודע עכשיו, יש לי רשימת שמות. כשאחזור בשבוע הבא אספר לך.

– וחוץ מאובמה, איך מתקדם המחקר שלך? הצלחת לפגוש פלשתינאים שמוכנים להצהיר שהם ממוצא יהודי?

–לצערי לא, אבל הגיע אלי מידע מדהים. את בוודאי שמעת על מחלת הטיי-זקס.

– לצערי כן, נאנחה והפסיקה לאכול.

– למה לצערי? אל תגידי שיש לכם את זה? שאל בחרדה.

– לא לי, לאחי…

– אבל… יש לו שני ילדים, אם אני זוכר טוב. בני כמה הם צריכים להיות?

– עידו בן שבע-עשרה ומיכל בת ארבע-עשרה, אבל עד שעידו נולד גיסתי המסכנה עברה שלוש הפלות, ובין עידו למיכל היא עשתה עוד שתי הפלות.

דניאל הפסיק לאכול והביט ביעל, הסטת את קו המחשבה שלי, המשיך. סיפרת לי על אחיך, וכמעט שכחתי מה רציתי לספר לך. בימים אלו נערך מחקר על מחלת הטיי-זקס אצל הפלשתינאים, ומסתבר שהמחלה שכיחה אצלם כמו אצל היהודים האשכנזים.

– אבל זו מחלה של יהודים אשכנזים. יעל השתתקה לרגע: אתה בטוח?

– כן, אני בטוח. עדיין אסור לי לספר באיזה בית חולים נערך המחקר ואת שם החוקר, אבל התוצאות ודאיות. אבל חכי, לא סיפרתי לך הכול. השלטונות בירדן מודעים לשכיחות המחלה הזאת כבר הרבה שנים.

– והם עושים משהו בנידון?

– השלטונות בירדן ממליצים להיבדק, אבל הבדואים מזלזלים בכך, והחוגים הדתיים אצלם מתנגדים להפלות. לכן ממשלת ירדן מחייבת את כל תושבי הממלכה לבצע בדיקות גנטיות לגילוי הסיכויים להופעת מחלת הטיי-זקס ועוד שתי מחלות תורשתיות אחרות. גם ביהודה ושומרון מתקיימות הבדיקות, בעיקר ביישובים הגדולים.

– ואף אחד לא קישר בין כל העובדות?

– בין איזה עובדות?

– עובדה אחת היא שהמחלה נדירה, והשנייה שהיא נחשבת למחלה יהודית, והשלישית שגם בירדן וביהודה ושומרון היא לא נדירה כפי שהיא נדירה באירופה ובארצות הברית.

– את רואה, הם לא קישרו, או שהעדיפו להתעלם.

– אם כך, יש לך את ההוכחה הכי מדהימה שהפלשתינאים הם יהודים שאונסו להתאסלם מתי שהוא במאות השנים האחרונות.

– אני מניח שכן, אבל אני עדיין לא יודע מה לעשות עם זה. וכעת ספרי לי מה קורה בחייך. יש משהו חדש? מה קורה באוניברסיטה.

–באוניברסיטה הכול כמו תמיד, אבל יש לי סיפור ענק בשבילך, משהו שאתה אוהב.

– נו, ספרי, אמר בהתלהבות.

– ואתה תאכל ואל תפריע!

– אם תספרי, אני לא אפריע, צחק, מכיר את התלונות שלה בנוגע להרגלו להפריע לה בדיבורה. נזכר מתי בפעם הראשונה שמע אותה אומרת לו: אל תפריע! היה זה בכיתה י”ב בבית הספר התיכון. היא עמדה מול הכיתה והסבירה משהו שכתבה על הלוח, והוא, חסר סבלנות ושואף שתגיע כבר לתוצאה הסופית, צעק אליה שתקצר. את המבט הצולף ששלחה בו הוא לא ישכח לעולם. יעל, הילדה הכי חכמה בכיתה, שיער חום גלי, גוף מלא, גובה בינוני, לא מהגבוהות בכיתה וגם לא מהנמוכות. היא הביטה בו ואמרה: דניאל זכאי, זה שאתה גבוה ושחצן לא עושה אותך צודק. אל תפריע! כשאסיים תוכל לומר את מה שאתה רוצה. כאשר הזכיר לה אחרי שנים את דבריה, טענה שאינה זוכרת, אבל הוא מעולם לא שכח את ההצלפות שצלפה בו. מאז היא הפכה להיות המצפן והמצפון שלו, אפילו כשאיבד אותה והיא נישאה לאחר.

– בערך לפני חודש החזרתי את הילדה ממסיבה בשתים-עשרה בלילה. עצרתי בתחנת דלק וניגשתי לשלם. מאחורי הדלפק עמד בחור חמוד, עם תלתלים שחורים ועיניים יפות. הוא בירך אותי בברכת ערב טוב, ואמרתי לו שעוד מעט בוקר. המבטא שלו נשמע ישראלי, ולכן שאלתי אותו בעברית אם הוא מדבר עברית. הוא ענה לי שכן, אבל כשהתחלתי לדבר אתו בעברית, הוא היה נבוך.

– אז אתה לא מדבר עברית, אמרתי לו.

– לא, אני לא. אני פלשתינאי.

– גם אני פלשתינאית, אמרתי לו בצחוק.

– לא נכון, הוא ענה לי.

– אני ישראלית, אבל בדרכון של אמא שלי משנת 1930 כתוב שהיא פלשתינאית.

– את נולדת ברוסיה! הוא ענה בהתרסה.

– לא, אני נולדתי בישראל. מדוע אתה חושב שנולדתי ברוסיה?

– אתם כולכם רוסים. לקחתם לנו את האדמה, גנבתם לנו את פלשתין!

חצות, צומת רחובות ראשי בטורונטו, הילדה ישנה באוטו, ואני עומדת ומתווכחת עם ילד פלשתינאי בעל עיניים יפות. בכל אופן, מכיוון שהוא לא נראה אדם שרוצה להזיק, המשכתי בשיחה.

– ואתם גנבתם לנו את השם של הארץ, עניתי לו.

– איך את יכולה לומר דבר שכזה? הוא התרגז.

הסברתי לו שהרומאים כבשו את ארץ ישראל, והגלו ממנה את היהודים לפני אלפיים שנה, וכדי לנתק את הזיקה שבין היהודים למולדתם, שינו הרומאים את שמה של הארץ לפלשתינה.

– הרומאים? את אומרת שהרומאים שינו את השם, וזה לא השם של העם שלנו? הוא הביט בי בשתי עיניים ענקיות: זה לא יכול להיות. לפני אלפיים שנה?

– תבדוק בספרים, אמרתי לו.

– לא, אני לא רוצה לבדוק! ספרי לי עוד, ביקש.

– תראה, כבר אחרי חצות, אמרתי כשאני מגישה לו את כרטיס האשראי שלי, והילדה שלי ישנה באוטו ומחר עליה ללכת לבית הספר. תתחיל לקרוא בספרים וללמוד, ותראה שתגלה הרבה דברים מעניינים על ארץ ישראל או פלשתין, כפי שאתה קורא לה, שאמי זכרונה לברכה קראה לה פלשתינה.

– את תביאי לי ספר! הוא אמר כמו ילד קטן שדורש גלידה מאמו.

– אני לא אביא לך. אם אני אביא לך לא תאמין לי. לך ותחפש ספרים אנגליים או צרפתיים ותלמד את ההיסטוריה האמיתית של ארץ ישראל, שהיא שונה ממה שמלמדים אותך.

– אף אחד לא מלמד, הוא מלמל בשקט, והמשיך וקרא בקול את שמי הרשום בכרטיס האשראי.

– אני מבינה שאתה רוצה לדעת יותר, ולכן עליך לקרוא כמה שיותר.

– תבואי עוד פעם? הוא שאל כמעט בתחינה. את אולי פרופסור רזניק מאוניברסיטת יורק?

– אולי. אם אזדקק לדלק ואהיה בסביבה, כמובן אבוא שוב. וכן, אני פרופסור רזניק מיורק. אתה סטודנט שלי במקרה? שאלתי אותו. אתה יודע שיש לי זיכרון טוב לפנים של אנשים, ואת הנער הזה לא זכרתי.

– לא, אני לא סטודנט שלך. אני לומד מדעים. מאוד רציתי ללמוד פילוסופיה, וכל מי ששאלתי איזה קורס לקחת המליץ עלייך. בסופו של דבר הקורסים שלך לא השתלבו במערכת השעות שלי. אולי בשנה הבאה אקח קורס שאת מלמדת. היית מוכנה לקחת את מספר הטלפון שלי ולהתקשר אלי כשאת נכנסת לתחנה?

הוא ממש התחנן, ולכן רשמתי את מספר הטלפון שלו על גבי הקבלה.

הקבלה נותרה בכיס המעיל מספר ימים, עד שהנחתי אותה בקופסת הקבלות. ואז נזכרתי בספר שקראתי, העוסק בתולדות ארץ ישראל במאה השמונה-עשרה. ניגשתי למחשב, ואחרי חיפוש קצר איתרתי את הספר ורשמתי את שמו.

הקול שענה לי כאשר חייגתי לעובד מתחנת הדלק היה קול של אישה, מתנגן במבטא ערבי קל. הופתעתי במקצת, כי משום מה הייתי בטוחה שהוא נתן לי את מספר הטלפון הנייד שלו. אתה יודע שכאן בקנדה אי אפשר לדעת מהקידומת שהרשת היא סלולרית. ביקשתי לדבר עם אמיר, והאישה אמרה שהוא לא בבית. הסברתי לה שפגשתי אותו בתחנת הדלק, ואני רוצה למסור לו שם של ספר. כעת התחילה האישה לדבר מהר: את פרופסור רזניק, נכון? ניכר עליה שהתרגשה. היא אמרה שהוא סיפר לה עלי, והיא מאוד רוצה שאבוא אליהם הביתה, ושזה יהיה כבוד גדול לפגוש אותי.

כשלעצמי לא הבנתי מדוע אישה ערבייה שלא ראתה אותי מעולם רוצה לפגוש אותי. שאלתי אותה איפה היא גרה, והיא הסבירה לי. אמרתי לה שאפגוש אותה בבית הקפה השכונתי באזור מגוריה.

– דניאל, אתה לא יכול להאשים אותי שאני פרנואידית משום שחששתי שמישהו טומן לי מלכודת.

– זה באמת נשמע כך, העיר דניאל,

* * *

– נפגשתי אִִתה בבית קפה ליד ביתה. להפתעתי היא הגיעה ללא כיסוי ראש. ראיתי מולי אישה כחושה, לא גבוהה במיוחד, בעלת תווי פנים יפים, לבושה במכנסי ג’ינס וחולצה לבנה יפה. שיערה היה חתוך בקו ישר קפדני באורך הכתפיים, והיא נראתה כבת ארבעים וחמש. הייתה בלי טיפת איפור על פניה, ובעצם נראתה כמו כל אישה קנדית. היא לחצה את ידי בחמימות, ואמרה שהיא שמחה מאוד לפגוש אותי. בקולה יכולתי לשמוע מבטא ערבי, וזה היה סימן ההיכר היחיד למוצאה. היא סיפרה שבני משפחתה הם פלשתינאים מחברון, שנמצאים בקנדה זה שנתיים. רק עכשיו היא החלה להרגיש בנוח בארץ שהגיעה אליה, שכן עד חצי שנה קודם לכן הייתה מסתכלת מעבר לכתף, מחשש שמישהו רודף אחריה.

– ממה את מפחדת? שאלתי.

– היא השיבה שהיא רוצה לספר לי סוד, אבל לא הבנתי מה לי ולאישה ערבייה מחברון.

– למה את רוצה לספר לי את סודותייך? הרי את לא יודעת עלי דבר.

– אני יודעת כל מה שאני צריכה לדעת, ענתה לי.

– מה את יודעת עלי? נרתעתי בחשש סתום. נעתי בכִִסאי בחוסר מנוחה, מתחילה להתחרט שבאתי לפגוש אותה, ומחפשת את הרגע המתאים לקום וללכת.

–את פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת יורק, הבן שלי סיפר שאת נחשבת לפרופסורית מאוד מכובדת, והרבה סטודנטים רוצים ללמוד אצלך. את ישראלית, את יהודייה, ואת יודעת היסטוריה. זה מספיק לי.

– אם כך, אני מוכנה לשמוע, אמרתי לה, חשה את יצר הסקרנות שלי צף ועולה.

– אנחנו פה בקנדה מפני שברחנו מארץ ישראל; כן, כך היא אמרה: ארץ ישראל, ולא פלשתין, ואז המשיכה: אנחנו בעצם יהודים. הכובשים המוסלמים הכריחו את היהודים להתאסלם לפני מאות שנים. מִפחד המוסלמים נהגו היהודים כלפי חוץ בדרכם של המוסלמים, אבל בתוך ביתם המשיכו להיות יהודים.

– מה את רוצה לומר לי? שאלתי בתדהמה.

– את הסברת לבן שלי על השם פלשתין. נכון?

– כן, ומה זה אומר?

– את הסברת לו שהרומאים הגלו את יהודי ארץ ישראל לאירופה והחליפו את השם לפלשתין?

– כן, ואני עדיין לא מצליחה להבין מה את אומרת לי.

– את לא יודעת שלא כל היהודים הוגלו? את לא יודעת שהגולים היו אלו שחיו בשפלת החוף, ואלו שחיו על ההרים נשארו בארץ ישראל?

– לא, אני לא ידעתי.

– זה מה שאני מנסה לומר לך. אנחנו צאצאי היהודים שנשארו בארץ ישראל. זה גם מה שהסברתי לך קודם, ומכיוון שלא הגבת הנחתי שאת מבינה.

– למעשה, חבר טוב שעוסק בעניין הזה אמר לי דברים דומים, אבל עד עתה חשבתי שמדובר בתיאוריה בלבד. לא תיארתי לעצמי שזה ממש… כלומר, לא ציפיתי לפגוש מישהו שיאמר לי שהוא פלשתינאי יהודי.

– זה בדיוק מה שאני אומרת לך. אנחנו יהודים, בני משפחה יהודית מחברון זה דורות רבים, וכשאני אומרת הרבה דורות אני מתכוונת לומר אלפיים שנה. קוראים לנו אִבן-דאוד. הזקנים במשפחה אומרים שאנחנו ממשפחת דוד המלך, וזהו מקור השם אבן-דאוד.

– ואחרי אלפיים שנה משפחתך היגרה לקנדה? ממה את כל כך מפחדת?

– מה יכולנו לעשות – להישאר ולהירצח? הם הבינו שאנחנו לא מתכוונים להשתנות, ואנחנו מתעקשים להמשיך להיות יהודים. לאחרונה נפוצו שמועות שיש אנשים שעוזרים לחזור ליהדות, ואז החלו הרציחות.

– רציחות?

– רצחו את סבתא שלי.

– את סבתא שלך? בת כמה היא הייתה? נדהמתי.

– בת 83.

– למה לרצוח אישה בת שמונים ושלוש?

– מפני שהיא הייתה אחת מחמש האימהות.

– איזה אימהות?

– מדובר בעניין חשוב, אבל לא ניכנס אליו עכשיו. בכל אופן, אחרי שרצחו אותה החלטתי ששם אנחנו לא נשארים.

– רגע, אמרתי לה, מה בנוגע לאנשים שעוזרים לחזור ליהדות? מי הם האנשים האלו?

– לא יודעת בדיוק; אם הייתי יודעת הייתי מספרת לך. אני רק יכולה לספר לך שזה היה הנושא הכי חם אצל המשפחות הפלשתינאיות ממוצא יהודי כשעזבנו. יש אנשים שעוזרים, ויש מי שלומד בעזרתם תורה ועברית, והכול בהיחבא ובפחד. אני לא יודעת אם העוזרים הם ישראלים או פלשתינאים, אבל כולם מדברים על זה.

– ולמה באתם לטורונטו ולא למקום אחר? שאלתי אותה.

– מפני שיש פה קהילה קטנה של פלשתינאים ממוצא יהודי שברחו מיהודה ושומרון וקהילה עוד יותר גדולה של נוצרים פלשתינאים. אם תבדקי, תראי שבית לחם ורמאללה, שהיו מלאות בנוצרים ערבים, מתרוקנות מהם. נמאס להם לחיות בפחד מהמוסלמים.

– ומישהו יודע על זה? שאלתי אותה.

– איפה?

– בישראל, כמובן.

– מי שצריך לדעת בישראל יודע על זה, אבל הם לא עושים כלום.

– את רוצה לומר לי שהשלטונות הישראליים יודעים שאתם יהודים והם לא עוזרים לכם?

– זה לא כל כך פשוט. אולי אם היינו מצהירים שאנחנו יהודים, וחיים בגלוי כיהודים, היו עוזרים לנו. אבל אנחנו חיים כמוסלמים.

– את קצת מבלבלת אותי. יש פלשתינאים נוצרים ויש פלשתינאים מוסלמים שברחו לקנדה, כמוכם, ואתם בעצם יהודים במוצא שלכם?

– בואי נעשה סדר. יש פה המון פלשתינאים נוצרים שברחו מהמוסלמים, מפני שהם מזלזלים בכבוד של הבנות והנשים שלהם ופוגעים ברכושם. כאשר נמאס לנוצרים, שהם בדרך כלל יותר משכילים מן המוסלמים, הם בורחים לקנדה. הרבה מהם נמצאים פה בטורונטו, כמו שהמוני לבנונים נוצרים בורחים למונטריאול, בייחוד אלו שדוברים צרפתית.

– ולמה חשוב לך לספר לי את זה עכשיו?

היא השתהתה מעט, וניגבה את עיניה ואפה במפית נייר: לומר לך את האמת, אני לא יודעת בדיוק למה. אולי אני רוצה שישראלים ידעו עלינו, כדי שלא נצטרך לפחד.

– לא נראה שהילד שלך מפחד. הוא התחיל את השיחה אתי בזה שגנבנו לו את האדמה.

– את רואה? מזה בדיוק אני חוששת! אני יהודייה משני הצדדים. גם אבי וגם אמי מוצאם ממשפחות יהודיות, אבל בעלי הוא יהודי רק מהצד של אימא שלו.

– אם כך, אתם יהודים לפי החוק הדתי, אמרתי לה.

– אני יודעת, אבל לילד יש בני דודים ערבים והם משפיעים עליו, כלומר השפיעו. עכשיו הוא קצת רחוק מהם. בארץ הייתי צריכה לצעוק עליו שלא ילך להשליך אבנים על חיילים יהודים, והוא לא הבין מדוע בני הדודים שלו יכולים לזרוק אבנים על חיילים, ורק לו יש אימא שאוסרת לעשות את זה.

– אז מה עשית? שאלתי אותה.

– הודעתי לבעלי שאני נוסעת לקנדה – או שהוא בא אתי או שאני נוסעת ומשאירה אותו לבד. ומה הוא היה יכול לעשות? עזבנו הכול, ותודה לאל הסתדרנו פה לא רע. רק הילד, אני לא יודעת מה יהיה אתו.

– ממה אתם מתפרנסים?

– אנחנו עושים כאן מה שעשינו בחברון. פתחנו בית מרקחת באזור יהודי, ובעלי עם הידע העצום שלו והסבלנות המיוחדת שלו לאנשים הצליח מהר מאוד לעשות לו שם של רוקח נהדר. כך שתודה לאל, הכול בסדר. אני רק חוששת לילד… אני לא יודעת מה יהיה אתו.

– את יודעת, משהו מטריד אותי בכל הסיפור שלך. תסבירי לי בבקשה, מה זאת אומרת לחיות באופן חיצוני כערבי ולדעת שאתה יהודי?

– זה בדיוק מה שאמרת. כלפי חוץ מתנהגים כמו ערבי, עם כל המשתמע מכך. למשל, הולכים להתפלל במסגד. אבל בתוך הבית שומרים על מנהגים יהודיים, ומעבירים מדור לדור את הידיעה שאנחנו יהודים.

– ואיך אתם מתחתנים עם יהודים כדי לשמור על המשפחה? שאלתי אותה.

– זה הסיפור הגדול שהתחלתי לספר לך, על הסבתא שנרצחה. היא הייתה אחת מאותן חמש אימהות.

– איזה אימהות? שאלתי, כשאני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי.

– יש לך זמן לשמוע? היא שאלה שוב כמתנצלת.

– יש לי כל הזמן שבעולם, אמרתי לה. באותו הרגע רק רציתי שתספר על חמש האימהות.

– היו חמש נשים זקנות, ואחרי שסבתי נרצחה נותרו רק ארבע. ארבע הנשים האלה מכירות את כל המשפחות היהודיות ביהודה ושומרון, ואפילו בעזה, וכאשר מישהו רוצה להתחתן הולכים אליהן לקבל אישור. הן יודעות מי יהודי ומי לא.

– וכל זה ידוע?

– מה פתאום? זה סוד. ברגע שזה ייוודע הם ירצחו אותן.

– מי זה הם?

– הם זה הם. אני לא יודעת בדיוק… ישנה קבוצה, שבאה אולי מהמשטרה של הרשות הפלשתינאית, ואולי מקרב החמאס, או זו ועדה כלשהי, או שמעורב כאן איזה שהוא ארגון טרור. הם פועלים, והם מוציאים הוראות לרצוח. זה לא התחיל היום; זה היה תמיד. תמיד רצו לדעת מי שומר על זהות יהודית בבית, ותמיד רצחו יהודים. את ודאי זוכרת את טבח יהודי חברון ב-1929.

– מה זה קשור למה שאת מספרת? שם רצחו משפחות יהודיות.

– הכול קשור. אין לך מושג עד כמה שזה מסובך. יש משפחות שאצלן העניין נשאר סודי, ויש כאלו שחיות בדרך יהודית כמעט בגלוי, והיו משפחות יהודיות שידעו אילו משפחות הסתירו את המוצא שלהן. בעצם, כולם יודעים ושותקים.

– ומה זה קשור לחברון? התעקשתי. רציתי שהיא תבהיר את העניין.

– את יודעת שהערבים השתוללו ורצחו המוני יהודים, אבל באותו זמן היו ערבים שהחביאו יהודים אצלם בבית והצילו אותם. למעשה, הערבים האלו לא היו ערבים! את מבינה? אלו היו יהודים שרק התנהגו כמוסלמים, אך בפנים בבית חיו כיהודים. הם אלו שהצילו את האחים שלהם.

– מדהים, אמרתי לה, מתקשה להאמין למה ששמעו אוזני.

* * *

דניאל הפסיק לאכול. מה את אומרת? הסיפור שלה כל כך מדהים. אני מוכרח לפגוש אותה. זה סיפור ענק!

– חכה. תן לי לסיים את הסיפור.

– בסדר, בסדר. תמשיכי, התנצל.

* * *

– מה שחשוב לי עכשיו זה הילד שלי, היא חזרה לנושא הקודם.

– מה קורה אתו עכשיו? שאלתי.

– הוא לומד מדעים באוניברסיטת יורק. אינשאללה הוא ילך ללמוד רפואה, אני מקווה שבאוניברסיטת טורונטו. אבל עד שהוא יגיע לשם, הכול יכול לקרות. את יודעת שיורק מלאה סטודנטים ערבים, והם מזהים אותו כערבי, כי הוא הרי מדבר במבטא ערבי, והם גוררים אותו לכל ההפגנות נגד ישראל. ועכשיו הטירוף החדש – את הרי נמצאת שם אז בטח שמעת על זה – הם התחילו בקמפיין שהם קוראים לו “נגד האפרטהייד”, ואני כל כך מפחדת שהוא יהפוך לאחד מהם. אני מחזיקה אותו כמה שאפשר בבית.

– איך את יכולה להחזיק אותו בבית? התפלאתי, משתדלת לא להיכנס לשיחה על הסטודנטים הערבים באוניברסיטה..

– אני מסיעה אותו לאוניברסיטה ובאה לאסוף אותו כשהוא מסיים, כדי שלפחות לא יצטרך לנסוע עם הסטודנטים הערבים שלומדים אתו, ויהיה לו פחות פנאי לדבר אתם. אבל כמובן שאי אפשר למנוע ממנו לגמרי לדבר אתם בזמנים אחרים, והוא מושפע מהם. לפני שבוע הוא הביא הביתה שלט גדול מקרטון. שאלתי אותו מה זה, והוא פתח והראה לי: שחררו את עזה! כל כך נבהלתי. שאלתי אותו מה הוא עושה עם השלט, והוא אמר שהם עומדים בכל מיני מקומות – באוניברסיטה, בצמתים, בדאון-טאון או לפני הקונסוליה הישראלית.

אמרתי לו שאני אוסרת עליו להשתתף בהפגנות, ושהוא צריך ללמוד ולא להתעסק בפוליטיקה, אבל הוא צעק עלי: ומי יעזור לאחים שלנו בעזה? שאלתי אותו ממי הוא רוצה לשחרר את עזה, והוא הסתכל עלי במבט מוזר: מה זאת אומרת? מהישראלים שכבשו אותה ושולטים בה. אבל הם יצאו מעזה לפני חמש שנים, אמרתי לו, וכעת לא הם שולטים בה, אלא החמאס. הוא היה כל כך מבולבל כששמע אותי, שהוא לא האמין לי. לכן שלחתי אותו למחשב לקרוא חומר עדכני ולראות שמשקרים לו, ובעצם עזה משוחררת, ומי ששולט בערבים בעזה אלה האחים שלהם מהחמאס.

– ובראש שלי מנקרת שאלה גדולה, אמרתי לה.

– מה השאלה? תמהה האישה.

– אני מנחשת שלא סיפרת לו שאתם ממוצא יהודי.

– לא, היא לחשה.

– למה לא? שאלתי אותה בהתרסה. אם את כל כך רוצה שהוא יישאר יהודי ועזבת את חברון, את לא חושבת שהגיע הזמן שתספרי לו?

– אני מפחדת מהתגובה שלו.

– אני מצטערת. הסיפור שלך נשמע לי מוזר, ואני לא רואה איך אני יכולה לעזור לך. את ביקשת להיפגש אתי מפני שרצית שאני אספר לו?

– אני… אני – היא החלה לגמגם – הבנתי שאת יודעת המון, את פרופסורית, וחשבתי שתעזרי לי ותספרי לבן שלי על יהודים מדורות קודמים שאנסו אותם להתאסלם.

– אה, הבנתי. את רוצה שאני אבצע את התפקיד שלך?

– רק שאולי תעזרי לי… היא לחשה.

– מצטערת, אני לא יכולה להתערב ביחסים שלך עם בנך. עכשיו אני חייבת ללכת, והנה מספר הטלפון שלי. אם את זקוקה לעזרה בכל עניין אחר אני מוכנה לעזור לך, אבל אני חוששת שאת הנהר הזה תצטרכי לצלוח בכוחות עצמך.

* * *

יעל השתתקה והחלה לנגוס מהעוגה הוורודה שהמתינה לפניה בסבלנות.

– נו? שאל דניאל.

– מה נו? היא ענתה לו.

– ומה קרה אחר כך?

– שום דבר. אחרי שסיימה לספר לי חזרתי הביתה.

– השתגעת? אנשים כאלו אני צריך. את לא מבינה איזו הזדמנות פז זו – להפיץ את העובדה שהם מתחבאים מפני שהם יהודים? את צריכה לצלצל ולקבוע לי פגישה אתם, את חייבת, חזר ושנה בנימה של נזיפה.

– למה אני חייבת? לא רצתה להזכיר לו שאין לה חלק בחייו כבר שנים רבות.

– מפני שזה חשוב! מפני שאנשים כאלו יכולים להשפיע על גורל העם היהודי בארץ ישראל, ענה לה בפה מלא עלים ירוקים.

– ומה עם אובמה? אתה לא נוסע לפגוש אותו ולספר לו על הפתרון שלך? הקניטה אותו.

– אני נוסע גם נוסע, אבל כשאחזור בעוד שבוע אני רוצה לפגוש אותם. האישה הזו יכולה לתת לי כל כך הרבה אינפורמציה, שאין לך מושג. ממש מכרה זהב.

– הבנתי, הבנתי. תפסיק ללחוץ. אני אצלצל ואראה מה אפשר לעשות.

* * *

אחרי שבוע הוא שב, וסיפר על סופת שלג נוראית שעיכבה את נסיעתו לוושינגטון. הוא נתקע בדרכים במשך יומיים, והעסיק את עצמו בכתיבה, בעוד המכונית עטויה במסך לבן מכל צדדיה. העולם נראה אז כל כך טהור ויפה – לו רק לא אצה לו הדרך. אך למרות הכול תוכניתו התבצעה, והיה זה ביקור פורה.

– נו, פגשת אותו? שאלה.

– את מי?

– את אובמה?

– הגעתי לא רחוק ממנו. הייתי במשרד החוץ ומסרתי להם את החוברת שהוצאתי לאור.

– כלומר, פגשת את הילרי קלינטון?

– יעל, תפסיקי. לא, לא פגשתי אותה, אבל אחת העוזרות שלה פגשה אותי ולקחה את החוברת. היא אמרה שהם קוראים כל חומר שמגיע, ואם התוכן יימצא מעניין ויוכל להועיל, הם יעבירו את זה להילרי.

– יפה, ולמי עוד הגעת?

– הייתי בעוד מספר מקומות. אבל את, אמרי לי מתי אפגש עם אותה אישה מחברון?

– אתה לא נפגש; היא מבוהלת. גיסתה בחברון התקשרה אליה והזהירה אותה מחוליה שלהם שהגיעה לכאן.

– מי זה הם?

– אני משערת שהכוונה לקבוצה שרודפת מוסלמים שהם יהודים בסתר.

– ומדוע היא מסרבת להיפגש אתי? הקשה.

– מפני שהיא מפחדת. אתה מכל האנשים לא מבין את זה?

– מדוע שהיא תפחד ממני בטורונטו? תמה דניאל.

– אתה מפיץ את רעיון השיבה של הפלשתינאים שהם בעצם יהודים בכל מקום. אנשים מכירים אותך, דניאל. אתה איש גדול וגבוה, ואנשים לא שוכחים אותך. והיא מפחדת שאתה תפלוט את המידע שהיא תמסור לך, והם יגיעו אליה.

– איך יגיעו אליה? הוא התעקש.

– סיפרתי לך שרצחו את סבתא שלה?

– כן, עזבי את זה. מי יודע, אולי אין לזה קשר?

– יש ויש. הם יודעים שחמש האימהות העבירו את השמות.

– איזה שמות? יעל, את מבלבלת אותי. אני חייב להיפגש אתה!

– הרי היא סיפרה שהסבתא שלה הייתה אחת מחמש האימהות שידעו מי יהודי ומי לא, והן היו אלו שאישרו לכל משפחה יהודית עם מי לבוא בקשרי נישואים. אתה חושב שהסבתא הזו רצתה שבמותה תיקח אִתה לקבר את כל הידע שיש לה? היא ודאי העבירה את הידע שלה לאימא של האישה הזו או לאישה הזאת עצמה, הנכדה, כדי שתמשיך את הדרך שלה.

– אני מוכרח לפגוש אותה. איך לא לחצת עליה?

– דניאל, תפסיק. האישה חוששת לחייה ולחיי משפחתה, אבל היא נתנה לי משהו. היא אמרה שזה יותר טוב אפילו מפגישה אתה.

– מה היא נתנה לך?

הוא נשמע מאוכזב. האישה הזו נראתה לו כל כך קרובה לאינפורמציה הכי חשובה, שהוא רודף אחריה כבר שנים. כנראה יש לה כל ההוכחות.

– מספר טלפון של אישה בדואית ששמה נאעימה. היא אמרה שאם אתה רוצה להתקדם עם המחקר שלך, תצלצל אליה. היא תעזור לך ותיתן לך שפע של אינפורמציה.

– הוא נטל את פיסת הנייר והכניס אותו לזיכרון של הטלפון הנייד שלו. אחר כך גם רשם אותו בפנקס הגדול שלו.

– יש לך מושג איפה היא גרה? שאל בנימת אכזבה.

– אני לא יודעת כלום, דניאל. אל תחקור אותי. כל מה שהיה לי לומר סיפרתי לך. עכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה.

– הוא טמן בארנק את פיסת הנייר עם מספר הטלפון לאחר שווידא פעמיים שרשם את המספר נכון.

– כתוב לי אי-מייל איך העניינים התפתחו, אמרה.

–אני תמיד כותב, את לא צריכה לבקש, אמר. בחוץ צפרה המונית שהזמין.

– למה אתה לא נותן לי להסיע אותך לשדה התעופה? זה עולה כל כך הרבה.

– תעזבי, ככה נוח לי, אמר, ונכנס למונית.

יעל עמדה עוד רגע בכניסה לבית עד שהמונית נעלמה. היא לא ידעה מה לחשוב. היא דאגה לו. כל פעם שנפגשו היא רצתה לומר לו שהוא מטורף, שיחדל לעסוק במשימה שנטל על עצמו. וכל פעם שפרש לפניה את משנתו הוא נשמע כל כך משוכנע בצדקת דרכו, שלא יכלה לומר לו את דעתה. היא פחדה למענו, שמא כל מי שהוא פוגש בדרכו חושב כמוה. הוא היה יקר לה, ולא רצתה שייפגע. היא ידעה שפגעה בו קשות בעבר. נטל הרווקות הנצחית שלו העיק עליה. היא נשאה באשמה, ועכשיו רצתה לעזור לו.

ואולי הוא צודק? ההיסטוריה מלאה אנשים מטורפים שהתחילו עם רעיון מטורף ואחר כך הצליחו להדביק את האחרים בהתלהבות שלהם. הרי אם לא היו אנשים כמוהו, העולם היה משעמם.

היא נכנסה לביתה. ספר התנ”ך נותר על שולחן המטבח. כנראה שבעלה עזר לילדיהם בהכנת השיעורים בתנ”ך, שכה התקשו בהם. היא החליטה לחפש פרקים שדיברו על נביאים בתחילת דרכם, נביאים שהטיפו בכיכרות העיר, נביאים שישבו בשער העיר ודיברו אל האנשים שנכנסו לעיר. אולי הוא מין נביא מסוג חדש, נביא מודרני של המאה העשרים ואחת, שמטיף דרך אתר באינטרנט, ומפיץ הודעות כתובות מהטלפון הנייד שלו? בסופו של דבר, נביאים מדברים אל העם, מנסים להתריע מפני אסונות המתרגשים לבוא.

אם כך, הוא באמת דומה לנביא. אולי יש לו מסר חשוב להעביר, ואנחנו קטנים מדי מכדי להבין אותו?

* * *

דניאל התרווח בכסאו במחלקת העסקים; את הנוחיות הזאת הוא יכול להרשות לעצמו. על הרבה מותרות נהג לוותר, אך לא על מקום לרגליו הארוכות. הוא מתח את רגליו, הניח כרית תחת ראשו ושקע בשינה.

כשפקח את עיניו הביט בשעון. מרגע ההמראה בטורונטו הספיק לישון ארבע שעות. הדיילת שעברה לידו חייכה אליו ושאלה אם ירצה לאכול. היא סיפרה לו שלא רצתה להעיר אותו, כי נראה לה מאוד עייף, והיא מקווה שהשמיכה נעימה לו.

מופתע, נעשה מודע לשמיכה שמונחת עליו, וחייך לדיילת בהכרת תודה.

רעב תקף אותו. מתי אכל בפעם האחרונה? אני מת מרעב, אמר לדיילת, והיא הבטיחה להגיש לו ארוחה במהירות האפשרית.

הוא חיטט בתיק הצד, וחיפש את הדפים שהכין לקריאה בדרך. הוא רצה להוציא לאור חוברת חדשה. החוברת הקודמת שהדפיס וחילק עסקה רק במצב של היום, וכולה תיאוריה, בלי עדויות. הוא הסתמך בה על ספרים שנכתבו במאה וחמישים השנים האחרונות, ועסקו במוצאם האמיתי של תושבי ארץ ישראל. אבל הוא ידע שהחוברת הזאת לא מספיקה – אי אפשר לדבר על ההווה מבלי להביא בחשבון את העבר. הוא חייב למצוא את הפנאי הדרוש למחקר מקיף על קורותיהם של תושבי ארץ ישראל באלפיים השנים האחרונות.

במחשבתו חזר לאישה שיעל פגשה בטורונטו. יכולה הייתה לתת לו עדות ממקור ראשון. אולי היה צריך להישאר עוד יום ולנסות בכל זאת לשכנע את יעל לארגן לו פגישה עם אותה אישה. הרגשת ההחמצה לא עזבה אותו.

זה זמן נקעה נפשו ממוסלמים שמעוותים בטלוויזיה עובדות היסטוריות. אנשים בעולם מקשיבים ומאמינים להם, והגיע הזמן שמישהו יעמיד את הדברים על דיוקם ויביא אותם בצורה מתומצתת ובהירה, בצורה שאנשים בעידן המידע הפורץ מכל מכשיר אלקטרוני ירצו לקרוא.

ריח האוכל המתקרב עלה באפו. הוא הניח את הניירות בתוך התיק, התרווח בכורסה והודה לדיילת בחמימות רבה.

– האם תרצה כוס יין? היא שאלה אותו.

הוא היסס לרגע. וכי מדוע לא?

– כן, כוס יין אדום בבקשה.

בעת שלגם מכוס היין העיף מבט לעבר כותרות העיתון שאחז הנוסע במושב שלידו: שר החוץ מכיר בעובדה שבסופו של דבר תהיינה שתי מדינות לשני עמים, אחת של היהודים ואחת של הפלשתינאים.

מעיו התהפכו בתוכו, בין אם מפני שאכל את הארוחה מהר מדי, בין בהשפעת היין ובין מפני שהרוגז אחז בו. הוא ידע בוודאות ששתי מדינות הן לא הפתרון הנכון, לא לפלשתינאים ולא ליהודים. מתוסכל עד עומק נפשו הכיר בעובדה, שטווח הראייה של פוליטיקאים קטנים וקצרי ראות מגיע אך בקושי לשנה אחת.

הוא הביט החוצה מבעד לחלון. התכלת מילאה את מלוא המרחב – האם אלו השמים או האוקיינוס?

הוא ידע שהוא חייב לפעול במהירות, לעורר את האנשים. חייבים לעצור את הטירוף, לפקוח את עיניהם, ללמד אותם את מקורם. הם אינם ערבים, ובעצם כולנו אחים, עם אחד.

מדוע יהודי ארץ ישראל נכנעו? דווקא עתה, כשהם יכולים לחזור ולהיות יהודים, אין בהם אנשים אמיצים שמוכנים לקום ולהכריז שהם יודעים שמוצאם ממשפחות יהודיות. איך מעניקים להם ביטחון? הדרך היחידה שהכיר הייתה פנייה לכלי התקשורת העולמיים – מידע ופרסום רבים ככל האפשר. צריך לכתוב עוד שלוש חוברות ולהפיץ אותן. הוא חייב למצוא עוד אנשים שיצטרפו אליו ואל ידידו עמוס, שגם הוא חש את השליחות בדמו.

– אני יכולה לקחת את הכוס? קולה הנעים של הדיילת קטע את מחשבותיו.

– אני מצטערת. נראה שהבהלתי אותך, התנצלה.

– לא, את רק קטעת לי את קו המחשבה. זה בסדר, את יכולה לקחת את הכוס. היין היה מצוין, ואני חייב לציין שאני מבין קטן מאוד ביינות.

– היין באמת טוב, ואתה לא צריך להיות מבין גדול כדי ליהנות מכוס יין טובה. אני יכולה להביא לך עוד משהו?

– לא, תודה. אני חושב שכל מה שאני צריך יש לי, חייך אליה. היא באמת הייתה נחמדה, צעירה מדי עבורו. השנים חלפו, והן תמיד נשארות יפות וצעירות. עוד מעט ימלאו לו חמישים ושתיים שנים. אם היה נשאר בטורונטו, יעל הייתה זוכרת את יום הולדתו. היא תמיד זכרה, ותמיד הייתה מכינה לו תשורות קטנות, מפתיעות במקוריותן. עכשיו לא נותר איש שיזכור את יום ההולדת שלו.

מי חוגג יום הולדת בגילי? נזף בעצמו. אני כבר בן אדם זקן.

הוא החל לקרוא את הדפים שצילם לפני הטיסה מתוך ספר שמצא בספרייה הענקית של אביו. היה חשוב לו לדעת על הסתלקות היהודים מארץ ישראל: מה היו הסיבות שהרומאים הגלו את היהודים לפני אלפיים שנה לאירופה? האם כולם הוגלו? לאן הוגלו? מי נשאר והיכן נשאר?

הוא שלף את העט האדום כדי לסמן ולרשום הערות, ושקע בקריאה. את הדפים שכבר קרא הניח על מגש האוכל.

גלות היהודים לאירופה לא כללה את כל עם ישראל, כתב בכתב גדול בעט אדום בראש הדף האחרון שקרא. כששקע בקריאת העמוד הבא שמע את הדיילת קוראת את המשפט בקול. הוא הרים את ראשו והביט בה בפליאה.

– סליחה, אבל כתבת בכתב כל כך גדול שלא יכולתי לא לקרוא. אני מצטערת.

– אין לך מה להצטער, זה לא חומר סודי. כולם צריכים לדעת את זה.

– כן, אני מסכימה אתך. הרבה דברים לא יודעים, והרבה עובדות מסולפות היום.

– הו, מצאתי מומחית להיסטוריה של ארץ ישראל, הופתע דניאל.

– לא מומחית, רק סטודנטית לתואר שני שכותבת את התזה שלה על הנצרות.

– על הנצרות? דניאל אמר בקול שאי אפשר היה שלא לשמוע בו את נימת האכזבה.

– למה אתה נשמע מאוכזב? בארץ רק מעטים חוקרים את הנושא הזה, כאילו שורר פחד.

– יש בזה משהו. חינכו אותנו לא לדעת על הנצרות, ולכן מעט מאוד מתעסקים בזה.

– אתה רואה שזה כך, אז למה אתה מאוכזב? היא ענתה לו.

– אולי מפני שרציתי שתעסקי במשהו שאני מתעניין ויכולתי להיעזר בך.

– אתה תיעזר בי? חשבתי שאתה פרופסור או מרצה להיסטוריה.

– אה, אני לא למדתי היסטוריה.

– אז ממי וממה קיבלת את הידע? היא שאלה בסקרנות.

– מדובר בסיפור ארוך. זה מתחיל מהבית, מהאהבה של אבא שלי להיסטוריה, אבל גם הוא למד הנדסה. הוא ניסה לנתב את דרכי לכיוון היסטוריה, אך אמי, בדיוק כמו אמו של אבי, דרשה שיפסיק לבלבל לילד את המוח, כי מלימודי היסטוריה אין פרנסה. היא דרשה שגם אני כמותו אלמד הנדסה.

– אז אתה מהנדס?

– אני לא מהנדס. למדתי פיזיקה.

– ומפיזיקה אימא שלך הייתה מרוצה? שאלה הדיילת בחיוך.

– אימא שלי לא הבינה בהנדסה ולא בפיזיקה. היא הבינה שזה תחום שילדים חכמים לומדים.

– ובמה אתה עוסק?

– עכשיו אני מקדיש את חיי להצלת פזורי עם ישראל.

– טוב, מזה לא מביאים לחם הביתה, היא צחקה.

– גם זה נכון, דניאל ענה לה בחיוך. עבדתי שנים במחשבים, ותודה לאל הצלחתי בכל מה שעשיתי, וגם ידעתי מתי להפסיק. עתה הגיעה שעתי לתת לאחרים, אחרי שקיבלתי כל כך הרבה, וזה מה שאני עושה עכשיו.

– אתה מתכוון שעסקת בהיי-טק?

– תקראי לזה היי-טק. בזמני קראו לזה מחשבים.

– ואת זה עזבת? הרי כולם עושים מזה היום מיליונים! השתאתה, מגביהה את קולה.

– וגם מפסידים מיליונים, המשיך דניאל את המשפט שלה. צריך לדעת מתי לצאת.

– ואתה יצאת בזמן? ועכשיו אתה עוסק בהיסטוריה?

– בערך. אבי סיפר לי בילדותי על מוצא הפלשתינאים, ואני הקשבתי והייתי מוקסם, אך אף פעם לא היה לי פנאי ללמוד את זה ולעסוק בזה. עכשיו הגיע הזמן.

– במה בדיוק אתה עוסק? תמהה.

– עד עכשיו עסקתי בשאלה מה קרה לתושבי הארץ אחרי חורבן בית שני: לאן הם התפזרו, מי נשאר, מי נאנס להמיר את דתו, מי התנצר ומי התאסלם. אני מנסה להגדיר ממה בנוי העם הזה שקורא לעצמו פלשתינאי, שמורכב מלאומים קטנים שבאו ממקומות רבים, אך רוב רובם הם יהודים שאונסו להתאסלם.

– זה מה שאתה עושה? את זה כל סטודנט להיסטוריה יודע. מה מיוחד בזה? הרי כל מי שבא וכבש את ארץ ישראל הכריח את התושבים להחליף את דתם. זה נעשה בכל העולם, ומה מיוחד בזה? לשם מה אתה חוקר נושא שכבר דנו בו וכתבו עליו?

– במחקר שאני עושה התגלה לי שהרבה משפחות פלשתינאיות שומרות על המוצא היהודי שלהן עד היום, ולכן גם שומרות על קשרי חיתון בינן ובין משפחות יהודיות אחרות.

– את זה לא ידעתי! נדהמה.

– את רואה, ולי אין אפילו תואר ראשון בהיסטוריה.

– מניין אתה יודע שהם שומרים את הזהות היהודית שלהם עד היום?

– יש עדויות. אנשים מספרים לי, וכמו שאמרתי לך, גם אבי סיפר לי.

– אבא שלך סיפר לך. גם אבא שלי סיפר לי סיפורים, וזה עדיין לא עושה אותו מומחה בנושאים שעליהם סיפר.

– אבי שירת בסיני במלחמת העולם השנייה, כשהיה בצבא הבריטי, והסתובב בכל מדבר סיני ובנגב. תוך כדי סיוריו הוא דיבר עם בדואים רבים, והם סיפרו לו שהם יודעים שהם ממוצא יהודי. הם הסבירו לו על מנהגי כשרות, מנהגי אבלות, מנהגי מילה אחרי שמונה ימים ללידה. אף הסבירו לו שהמשפט הבדואי זהה למשפט היהודי. הם ידעו הרבה, והוא התעניין בנושא מאוד, וגם הוריש לי את השיגעון לדבר. בין השאר השאיר לי קופסת נעלים ישנה מלאה ניירות, שכתב במשך יותר מחמישים שנה.

– ויש לך עדויות ממקור ראשון? דיברת עם ערבי שיודע שהוא בעצם יהודי?

– לצערי לא. עד היום אני רק עוסק בתיאוריה, והייתי מאוד רוצה לפגוש פלשתינאי שיסתכל לי בעיניים ויאמר לי: אני יודע שאני יהודי.

– ועד שיגיע מישהו כזה, מה אתה עושה?

– בינתיים אני מחלק את החוברת הקטנה שלי, והתגובות נהדרות. כל יום אני מקבל לפחות עשרה אי-מיילים מאנשים שמספרים מה הם יודעים. בינתיים אני בשלב הזה.

– ומה המטרה שלך?

– את נשמעת יותר ויותר כמו פרופסור באוניברסיטה שמנחה אותי בתזה ומסייע לי להתמקד בעיקר, אמר לה דניאל בחיוך.

– סליחה, אני רק עוזרת של פרופסור, היא התנצלה בחיוך, ולפעמים אני שוכחת שאני לא באוניברסיטה. בכל אופן, מה אתה מנסה להשיג?

– אני מנסה לעורר אותם ואותנו לעובדה שהמוצא שלנו זהה, ולכן הפתרון לסכסוך יכול להיות שונה מהפתרונות שנשמעו עד כה; שהם צריכים לחזור אלינו.

– אתה חושב שאתה יכול? יש לך זמן לזה?

– יש לי את כל הזמן שבעולם. עכשיו אני מקדיש את חיי למטרה, ואני יודע שאצליח.

– אתה נשמע בן אדם אופטימי מאוד, אבל אני חוששת שאתה לא תצליח. תראה, אפילו אם הם יהודים, אני חוששת שאיחרת קצת. הלאומנות אצלם משתוללת, ומי ירצה לקום עכשיו ולהודות שהוא ממוצא יהודי?

– אם אצליח לדחוק את הרגל בדלת הזאת שנקראת טרור, ולחולל משב של רוח רענן, ולהכניס את הספק בלבם, די לי. אם מישהו מהם ייזכר פתאום שסבתא שלו הדליקה נרות בשבת, ולכן יש סיכוי שהוא יהודי, והזיכרון הזה יגרום לו לא להרשות לילדים שלו לזרוק אבנים על יהודים, גם אז הצלחתי. ואם כמה אלפי פלשתינאים יחזרו להיות יהודים, לא יהיה מאושר ממני.

– ומה בנוגע ליהודים? אותם אתה לא רוצה לשכנע?

– ודאי וודאי. אם אביא את היהודים לקרוא מה שאני כותב, ואצליח להסביר להם שהפלשתינאים הם אחינו, גם אז אוכל לומר שהצלחתי.

– השיעור בהיסטוריה לא ארוך מדי, ענת? נשמע קולה הנוזף של דיילת שחלפה לידה.

– סליחה, אני חייבת לחזור לעבודה. יש לך כרטיס ביקור או דף אישי שלך? אולי פעם אתקשר אליך אחרי שאסיים את התואר השני. אולי יהיה לך ארגון גדול, ואולי תהיה חבר כנסת מטעם תנועה פוליטית חדשה ותצטרך עוזרת פרלמנטרית… אולי תהיה ראש הממשלה יום אחד?

דניאל שלף מתיקו כרטיס ביקור ונתן לדיילת.

– הכול יכול להיות: ארגון גדול, תנועה פוליטית. אבל חבר כנסת? לא! אני לא רוצה להתעסק בעניינים שלא חשובים לי. אני רק רוצה להשיב את היהודים האנוסים הנחשבים פלשתינאים לעם ישראל.

* * *

אחר כך הוא המשיך לאכול, וענת חלפה עוד הרבה פעמים, ושאלה אותו עוד שאלות, והוא השתדל לענות לה בקצרה כדי לא להפריע לה בעבודתה. היו לו מספר שאלות על תחילת הנצרות: האם יש לה נתונים כמה יהודים התנצרו באותה תקופה וכמה עזבו את הארץ? היא הבטיחה לו שברגע שתתפנה מעומס הלימודים היא תתקשר אליו והם ישבו לדבר – לא בין שמים וארץ – וגם הבטיחה לעזור לו בכל נושא שהיא בקיאה בו אם יזדקק לה.

– אשמח לקרוא את עבודת הסיום שלך, אמר דניאל, כמובן אחרי שתגישי אותה למנחה.

– אין בעיה, אני מבטיחה שאשלח לך אותה, ומקווה שלא תשתעמם, שהרי עבודה אוניברסיטאית אינה דומה למחקר שאתה עוסק בו.

– אני לא רואה שום הבדל. אולי אני לא יסודי כמוך, ואולי זה בדיוק הזמן ללמוד ממך איך לכתוב מחקר אקדמי.

השעות בין שמים לארץ חלפו להן, ועוד טיסה עברה. הוא מיהר לביתו, חסר סבלנות להתקשר לנאעימה, האישה הבדואית שאת מספר הטלפון שלה קיבל מיעל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עוד דור אחד”