החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבנקאי האנרכיסט

מאת:
מפורטוגלית: יורם מרצל | הוצאה: | 2006 | 70 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

הקורא העברי המתוודע בשנים האחרונות ליצירה הספרותית רבת-הפנים של פרננדו פסואה, בוודאי יעמוד משתאה מול יצירת הפרוזה "הבנקאי האנרכיסט". הטקסט זכה למעמד מיוחד במכלול יצירתו של פסואה בראש וראשונה כיוון שהוא שייך לאותו מספר מצומצם מאוד של כתבים פרי עטו שראו אור בחייו. "הבנקאי האנרכיסט" התפרסם בשנת 1922, בגיליון הראשון של כתב-העת Contemporânea, כיצירה של פסואה עצמו, ולא של אחד מעשרות ההטרונימים שברא ואשר איכלסו את עולמו הספרותי הייחודי. אלא שזו לא הסיבה היחידה שהטקסט בולט עד היום ברשימה הביבליוגרפית והארוכה והמתארכת של הגאון הפורטוגלי, שנולד ב-1888 ונפטר ב-1935 והוא בן 47 בלבד.

כמקובל ביצירה סאטירית, "הבנקאי האנרכיסט" מלגלג על עצם המחשבה שתיקון-עולם אפשרי. לשיטתו של הבנקאי, כל מה שהוא יכול לעשות כאנרכיסט הוא לנגוס נתח גדול ככל האפשר מעוגת העולם ולצבור אותו מתוך תקווה שאחרים ינהגו כמוהו עד להתמוטטות השיטה, שמעצם היותה שיטה, היא דיקטטורה בעלת סדרים חונקים שהעוול מובנה בה ללא תקנה.

פרננדו פסואה אומר שכדי להיות עצמך, עליך להיות אחר, ושהחירות מצויה באפשרות להתרחק מבני-האדם. כאן הוא מציע לנו אפשרות משלימה: להשתעשע מיופיו של הפרדוקס, למשוך בכתפינו ולצחוק בצחוק העוקצני של אדם חכם המביט על העולם ויודע שאין לו תקנה.

מקט: 14-682-31
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
הקורא העברי המתוודע בשנים האחרונות ליצירה הספרותית רבת-הפנים של פרננדו פסואה, בוודאי יעמוד משתאה מול יצירת הפרוזה "הבנקאי האנרכיסט". הטקסט […]

דבר המתרגם

הקורא העברי המתוודע בשנים האחרונות ליצירה הספרותית רבת–הפנים של פרננדו פסואה, בוודאי יעמוד משתאה מול יצירת הפרוזה הבנקאי האנרכיסט. הטקסט זכה למעמד מיוחד במכלול יצירתו של פסואה, בראש וראשונה כיוון שהוא שייך לאותו מספר מצומצם מאוד של כתבים פרי עטו שראו אור בחייו.

הבנקאי האנרכיסט התפרסם בשנת 1922, בגיליון הראשון של כתב–העת Contemporânea, כיצירה של פסואה עצמו, ולא של אחד מעשרות  ההטרונימים שברא ואשר איכלסו את עולמו הספרותי הייחודי. אלא שזו לא הסיבה היחידה שהטקסט בולט עד היום ברשימה הביבליוגרפית, הארוכה והמתארכת של הגאון הפורטוגלי, שנולד ב-1888 ונפטר ב-1935 והוא בן 47 בלבד.

דמותו של פרננדו פסואה, שהייתה זה מכבר לאיקונה תרבותית ולמותג בעל נוכחות אדירה בתרבות העולם, בוודאי בעשרים וחמש השנים האחרונות, מזמינה רבים לציירה במושגים ספרותיים ומטפיזיים. האיש שלא נישא מעולם, שלא עזב את פורטוגל וככל הנראה אף לא את ליסבון מאז שב אליה מדרום–אפריקה בסוף שנות העשרה שלו, האיש שכתב לאהובתו אופליה  “סלחי לי, לא יכולתי אלא לכתוב” וגם הותיר את יחסיו א תה בגדר חידה להיסטוריונים, האיש הזה כמו מבקש להצטייר במושגים “בלתי–רגילים” ,  “שלא מן העולם הזה”. עם זאת, דימויו של פסואה רחוק מהדמות שהציג במציאות חייו ומהתכנים שהעסיקו אותו. פסואה חי את תקופתו ההיסטורית והיה שחקן פעיל במציאות הפוליטית של פורטוגל של ימיו. כהוגה–דעות הוא היה עסוק בשאלות מתחום המטפיזיקה והאונטולוגיה. כפרט הוא גילה עניין רב בתורות נסתר שונות ובאסטרולוגיה. ואולם, בעולמו העשיר היה מקום נכבד גם לתהיות ולמחשבה שיטתית ומבוססת בשאלות של חברה, כלכלה, משטר, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ועתיד העולם החופשי.

זהו ההקשר המיידי שבו יש לקרוא את הבנקאי האנרכיסט, משל פוליטי–כלכלי המער ב סאטירה חריפה עם דיון שיטתי, לפחות בצורתו כפי שהיא מתגלה בקריאה ראשונית. לפנינו דיאלוג שמתנהל מתוך מודעות מלאה הן למסורת הקלאסית, הן לשיטת הדיון והמחשבה הסכולסטית. מוקד הדיאלוג הוא הניסיון לברר מה הוא אנרכיזם ומי הוא האנרכיסט האמיתי. פסואה מיקם את היצירה הזו במסגרת מה שהוא כינה “סאטירה דיאלקטית” , ואכן במיטב המסורת של הפרדוקסים הקדומים, מגלה הקורא חיש מהר שהטקסט שלפניו מתכוון  להוכיח לו שהאנרכיסט האמיתי היחיד, התגלמותו הנאמנה ביותר של האנרכיזם הוא לא פחות ולא יותר מאשר בנקאי. לא, אין זה בנקאי חריג או משונה, אלא בנקאי במלוא מובן המלה, כזה הפועל במטרה לצבור הון גדול ככל יכולתו. כך, על יסוד טיעונים מוצקים (או מוצקים לכאורה) היוצרים מבנה לוגי חסין מאוד, מבקש פסואה האנליטי לשכנע אותנו שהכסף הוא בדיה ושהדרך להילחם בבדיה הזו ולהחריב את ממשלתה, הוא לצבור אותה בכמויות גדולות. כך, לשיטתו של הטקסט, אמורה האנושות להשיג את המטרה המרכזית של האנרכיזם: ביטול הפערים בחברה. פערים משמעם יחסי שולט ונשלט ויחסים כאלה יחד עם ההיררכיה שהם יוצרים, הם ההפך הגמור מהגדרתו המקובלת של האנרכיזם. הבנקאי בסיפור, נושא דגל האנרכיזם, שב ומדגיש שאין כוונתו לעוות את גדר האנרכיזם או לחולל בו תמורה מהותית – הוא מתכוון ל”אנרכיזם” במובן המיידי, האינטואיטיבי, גם אם הוא מבסס אותו בכלים של חשיבה לוגית סדורה היטב.

הקורא מוזמן לעשות צעד אחד לאחור ולהביט בתמונת המצב כפי שהיא מצטיירת מן הדברים שנאמרו עד כה. בתרגום למושגים יומיומיים, מציע לנו הבנקאי האנרכיסט להשתחרר משלטון הכסף פשוט על–ידי צבירתו ללא גבולות. אם יהיה לנו  כסף רב מאוד–מאוד, הכסף לא ישלוט בנו עוד. אמנם שנו אבותינו “מרבה נכסים מרבה דאגה” , אבל אפשר בהחלט לטעון שאם הנכסים אשר לנו רבים כחול אשר על שפת הים, דאגתנו להם קטנה ובסופו של דבר שואפת לאפס. אתה מבכה כתם על חולצתך היחידה. צר לך על כתם בחולצת החג שלך, המאלץ אותך להסתפק בחולצותיך היומיומיות. אבל אם אתה בעליהן של שתיים מתוך כל שלוש חולצות בעולם, ובידיך גם המונופול על תעשיית הטקסטיל, כתם על חולצה אחת מחולצותיך הוא בבחינת לא–כלום. בקצהו השני של סולם הנכסים, קל לטעון שכשאתה חסר–כל, תמיד תהיה כלי בידי אינטרסים גדולים ולעולם לא תזכה להיות חופשי.

זהו המקום להזכיר, שפרננדו פסואה כתב את הבנקאי האנרכיסט בזמן ובמקום מסוימים. השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, “המלחמה הגדולה” בלשון אותם ימים, היו שנים של חוסר יציבות פוליטית בפורטוגל, של לבטים גדולים באשר לשיטת הממשלה הראויה. בפורטוגל הקטנה והסוערת רבו הדיונים על כך: מלוכה, דמוקרטיה, אוליגרכיה, דיקטטורה? מה ראוי לאמץ כדרך לניהול החברה? מה בין טובת הפרט לטובת הכלל? כיצד לשלב בין כלכלה מודרנית ובין מסורות חברתיות, שלטוניות ודתיות שהעמיקו שורש במשך מאות  שנים? האם אפשר לשנות את השיטה הכלכלית בלי לשנות את שיטת המשטר? האם אפשר לשנות את זו או את זו וגם להותיר על כנה את הכנסייה הקתולית כגורם בעל השפעה חברתית, מוסרית, פוליטית וכלכלית ראשון במעלה? יתרה מכך, השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הן גם התקופה שלאחר מהפכת 1917 ברוסיה, שנות הולדתה של ברית–המועצות. פסואה לא נזקק לזמן רב כדי להבין עד תום שהמהפכה ברוסיה אינו מביאה בשורה של חירות, צדק, שוויון ורווחה ושאין היא מציעה תיקון אמיתי. גרוע מכך, הוא הבין מייד שלנגד עיניה של אירופה קמה ממזרח דיקטטורה צינית שעתידה למנוע מן העם הרוסי חירות ושוויון במשך דורות.

בעצם ימי התמורות הגדולות במפה המדינית של אירופה, היה קושי גדול להבין את המתרחש. קומוניזם, מלוכנות, אנרכיה, אלימות, אידיאלים ותורות מדיניות חדשות, התפרקותן של אימפריות ואי–בהירות בדבר התגבשותו של סדר עולמי חדש, ניתנו לפירוש בדרכים שונות מאוד, ולאו דווקא מתונות. בני התקופה ראו כיצד התחוללה מלחמה עולמית שעלתה בחייהם של מיליונים, החריבה לא מעט מן העולם המוכר ושינתה סדרי בראשית. מאדמת אירופה הספוגה בדם, מהתעלות והשוחות שבהן נכתש דור שלם, עלתה גם אפשרות לדיון  חדש בהתארגנות החברה ובצורת הניהול שראוי לאמץ כדי לבנות עולם טוב, יציב וצודק יותר. לא היה זה עוד דיון תיאורטי אלא עניין מעשי ביותר. זו בוודאי הסיבה שפרננדו פסואה סבר שליצירה הצנומה שלו, הבנקאי האנרכיסט, יש סיכוי להצליח בקרב הקהל הדובר אנגלית. בנקודה הזו אנו נחשפים לצד מעשי ואנושי מאוד של המשורר הפורטוגלי. פסואה רצה להצליח גם במובן המסחרי. הוא נזקק לכסף וחיפש דרכים להרוויח ולהשתחרר מדאגות כלכליות.

הפן הזה בחייו של פסואה אינו מודגש כאשר סוקרים את חייו של גאון הספרות שלאחר מותו היה לאחד האמנים החשובים של המאה העשרים. לא פעם נותרות שאלות הפרנסה ו”החיים המעשיים” (פרט להיבטים הרומנטיים בחייו של האיש) מחוץ לתחום הדיון. יש בכך כדי לתרום לרומנטיזציה של דמותו של פסואה, לניתוקו מעולמנו האנושי. בשנים האחרונות, עם פרסום כרך עבה המקבץ את ההתכתבות הלא–ספרותית של האיש, מתגלית לנגד עיני הקורא המתעניין גם דמותו של “פסואה המסחרי”. האיש ניסה להרוויח כסף, להיות איש עסקים מצליח, ליזום פרוייקטים כלכליים שיכניסו לו סכומים נאים, ואכן – ישחררו אותו מן הדיקטטורה של הממון, המעמד והשיוך החברתי. פעם ועוד פעם מנסה פרננדו פסואה  להקים שותפויות עסקיות. על–פי–רוב מדובר בחברות יבוא ויצוא ובמשרדים לייצוג מסחרי. קריאה בחומרים הארציים הללו מאירה באור שונה מקומות ביצירתו של פסואה שמדברים על הצלחה וכישלון בחיים הגשמיים. כאשר ברנרדו סוארש, מחברו של ספר האי–נחת, מדבר על כך שבשורות של ספר הנהלת החשבונות בחברה שהוא עובד בה בתפקיד זוטר הוא רואה מרחבי–ים וספינות עמוסות טובין, אימפריה מסחרית חיה ותוססת, הוא אינו מדבר רק על ייצוג המציאות בדמיון, על תחייה לאומית לאימפריאליזם הפורטוגלי הישן או על חלופה מרכנטיליסטית לאימפריה שמשלה בארצות ובעמים. הוא מדבר גם על כישלונותיו של פרננדו פסואה בתחום המסחרי. אותו ברנרדו סוארש “עוזר למנהל חשבונות בעיר ליסבון” ,ההטרונים–למחצה שהוא מחברו של ספר האי–נחת, אומר פעם אחר פעם שאותו ספר הוא אוסף הכתובים שאינם ראויים לפרסום, מעין  “יריד כישלונות” ספרותי. אין זה חסר–משמעות שהדרמה הכבושה של ספר האי–נחת מתחוללת בעיר התחתית של ליסבון, בלב המסחרי של בירתה של מה שהייתה האימפריה הגדולה ביותר בעולם.

מכאן גם עולה ומתבהרת האירוניה החריפה של הבנקאי האנרכיסט. כמקובל ביצירה סאטירית, הבנקאי האנרכיסט מלגלג על עצם המחשבה  שתיקון–עולם אפשרי. לשיטתו של הבנקאי, כל מה שהוא יכול לעשות כאנרכיסט הוא לנגוס נתח גדול ככל האפשר מעוגת העולם ולצבור אותו מתוך תקווה שאחרים ינהגו כמוהו עד להתמוטטות השיטה, שמעצם היותה שיטה, היא דיקטטורה בעלת סדרים חונקים שהעוול מובנה בה ללא תקנה. הקורא בן ראשית המאה ה-12 יכול לומר שה”פתרון” המוצע כאן דומה לפתרון הקומוניסטי. בשני המקרים רק יישום כולל, מוחלט ובו–זמני בעולם כולו, יכול לממש את השיטה. ובשני המקרים לא רק ציר הזמן עומד לאידיאל לרועץ אלא גם טבע האדם. מתחת למעטה ההיגיון החד כתער של הבנקאי האנרכיסט, קל לגלות שביעות–רצון עצמית ויותר משמץ של רגש עליונות. הנה, הצלחתו כאנרכיסט מציבה אותו בעמדה של עדיפות, של המתנה לכך שאחרים  “יראו את האור” .הניסיון ההיסטורי מראה שכך בדיוק מתחילה היררכיה חדשה, דוקטרינה שגם על–פי שיטתו של הבנקאי עצמו, נידונה להפוך לרודנית, כופה ודורסנית, בדיוק כמו הדוקטרינה שהיא יצאה למוטט.

העובדה שהטקסט מוכיח, תחת מעטה של גלימת ההיגיון, שאין אנרכיזם זולת האנרכיזם של הבנקאי, משקפת אמירה של פסואה על העולם כפי שהוא למד להכירו. פסואה, שראה לאן פונה  העולם במאה העשרים, הבין שהתמורות שהחלו במחצית השנייה של המאה ה-19 והגיעו לשיאן עם תום מלחמת העולם הראשונה, אינן מבשרות על סדר חדש מאותו סוג ששרר בעולם קודם לכן, אלא על שינוי איכותי עמוק. כעת ידבר הכסף, אומר פסואה. העוצמה הכלכלית, השליטה בהון, המונופולים, היכולת להשתמש בכסף כדי לשעבד פרטים ועמים שלמים, הם הסדר החדש. אדם יכול להכיר בכך או להכחיש זאת, להיות קורבן של השיטה או לנסות להרוויח ממנה. החירות היחידה היא חירותו של מי שיש לו די כסף להשתחרר ממבנים חברתיים, כלכליים ופוליטיים.

פסואה, המיסטיקן שעסק רבות במשיחיות רוחנית, מוסיף כאן נדבך עיסוק שלו בשאלות של תיקון–עולם. המשורר הפורטוגלי לא היה זר לקבלה היהודית ולמושגיה. הקורא היהודי יכול לקרוא את ההקשר הרחב יותר של הבנקאי האנרכיסט תוך הסתמכות על מושגי הקבלה הלוריאנית. בעולם של שבירת כלים, אומר לנו פסואה, האפשרות היחידה לתיקון של הרמוניה היא לכאורה לרדת אל העולמות האפלים ולנסות לחלץ את הניצוצות שהתפזרו עם שבירת הכלים. אלא שכאן מתגלה מלוא הפסימיות האירונית של פסואה. מי ששוקע כך במי מדמנה, אינו יכול להימנע מכך שהסיאוב ידבק בו. בראשית המאה העשרים, לפי פסואה,  קרו דברים שאי–אפשר לתקנם. רק צבירה של כוח אישי רב – שבעידן החדש הוא הכוח הכלכלי חסר המצפון – יכולה להבטיח לאדם הצלחה בעולם של כלים שבורים.

קל אם–כן להבין מדוע הבנקאי האנרכיסט, טקסט קצר שמצטייר כשעשוע אינטלקטואלי שאינו נעדר סכמטיות, ואשר פורסם בכתב–עת פורטוגלי נידח בשנת 1922, זוכה למהדורות רבות בלשונות רבות דווקא בשנים האחרונות. הירידה החדה בעוצמה וברלוונטיות של אלה שכונו “קובעי המדיניות”, הפוליטיקאים מנהיגי המדינות, היא מן המאפיינים הבולטים בעולם שלאחר נפילת חומת ברלין ועלייתה המהירה של הגלובליזציה הכלכלית. החלל שהותירו הפוליטיקאים לא נותר פנוי, ואת מקומו תפסו אילי–ההון בעלי משרעת ההשפעה החוצה יבשות, תרבויות ומעמדות. הללו מצליחים לכופף את זרועותיהן של המדינות הגדולות ושל הארגונים הבינלאומיים. במידה רבה, הם המעצבים את העולם שאנו חיים בו, העולם של המאה ה-21. הדיקטטורה של ההון היא המושלת בכיפה עד כי  קשה לחמוק מתחום השפעתה. אפילו תודעתנו נתונה להשפעתה הדורסנית. בעולמנו, גם סדר– היום נקבע על–ידי בעלי ההון.

פרננדו פסואה ראה את כל זאת, אף כי הוא מת לפני הבשלתה הממארת של הטוטליטריות באירופה, והרבה לפני עידן הגלובליזציה, חברת המידע והתאגידים העולמיים. הסיפור שמתגלגל בין דפי היצירה שלפנינו מוכר לנו היטב: אידיאלים והסתאבות, התנגדות למערכת שסופה הצטרפות רבתי לשורות אותה מערכת עצמה, השחתה שבונה לעצמה הצדקה הגיונית ללא דופי. מה נותר לנו לעשות נוכח הדברים? במקומות אחרים ביצירה האדירה של פרננדו פסואה הוא אומר שכדי להיות עצמך, עליך להיות אחר, ושהחירות מצויה באפשרות להתרחק מבני–האדם. כאן הוא מציע לנו אפשרות משלימה: להשתעשע מיופיו של הפרדוקס, למשוך בכתפינו ולצחוק בצחוק העוקצני של אדם חכם המביט על העולם ויודע שאין לו תקנה.

יורם מלצר

אוגוסט 2006

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבנקאי האנרכיסט”