נובלת שחמט

לא היו לו יכולות אינטלקטואליות או פיזיות, רק שחמט. מירקוֹ צֶ׳נטוֹביץ׳ התגלה כעילוי כבר בילדותו, ועלה במהרה למעמד אלוף עולם. על ספינת קיטור שהפליגה מניו יורק לבואנוס איירס, כמו הספינה שעליה הפליג צוויג לברזיל בשנת חייו האחרונה, פגש יריב אלמוני. שמו היה ד״ר ב׳, וינאי מסתורי, שנמלט אף הוא ממולדתו.

״נובלת שחמט״ ממחישה מה קורה לבני אדם הנתונים ללחץ על-אנושי. זהו דו־קרב בין שני שחקנים, אך גם התנגשות כוללת בין בני אדם בעלי טבע הפוך.

 

"נובלת שחמט" היא אחרונת הנובלות של שטפן צוויג, ולפי דעת רבים גם הטובה ביותר. היא נכתבה בחודשי חייו האחרונים, וראתה אור במהדורה בת 300 עותקים בהוצאה לאור של גולים גרמנים בארגנטינה, חודשים ספורים לאחר התאבדותו של צוויג בשנת 1942. צוויג מתמודד כאן בפעם היחידה עם הנאציזם, עם שקיעתה של אירופה שהייתה ביתו, ועם חוויית ההגירה הכפויה. כהרגלו הוא בוחן שאלות של גאונות ושל שיגעון, של מאניה ושל אובססיה. והשחמט עצמו, אותו משחק מופשט ומופלא, כר פורה לגאונות, משמש כאן לגיבורים הן גאולה, הן חורבן. משחק השחמט הוא החומר שממנו נטווה סיפור עתיר אימה וכישרון.

מקט: 4-1298-78

לא היו לו יכולות אינטלקטואליות או פיזיות, רק שחמט. מירקוֹ צֶ׳נטוֹביץ׳ התגלה כעילוי כבר בילדותו, ועלה במהרה למעמד אלוף עולם. […]

---

על ספינת הקיטור הגדולה, שעמדה להפליג בחצות מניו יורק לבואנוס איירס, שררו ההמולה והתזזית הרגילות של השעה האחרונה. אורחים מהיבשה שבאו ללוות את חבריהם נדחקו והצטופפו, נערי טלגרף חבושי כומתות שמוטות צעקו בחדרי ההסבה שמות נוסעים, מזוודות וזרי פרחים נסחבו, ילדים רצו סקרנים במעלה המדרגות ובמורדן, והתזמורת ליוותה ללא הרף את מופע הסיפון. עמדתי ושוחחתי עם אחד ממכריי, במרחק־מה מהשאון הזה על סיפון הטיילת, כשהבזיק לידנו אור מַבזֵק פעמיים או שלוש — נראה שמפורסם אחד עוד הספיק להתראיין ולהצטלם מהר לפני ההפלגה. חברי הביט לשם וחייך. ‘יש לך פה ציפור נדירה על הספינה, צֶ’נטוֹביץ’.’ הגבתי כנראה בארשת חסרת הבנה למדי לידיעה הזאת, כי חברי הוסיף והסביר: ‘מירקוֹ צֶ’נטוֹֹביץ’, אלוף העולם בשחמט. הוא חרש בתחרויות את כל רחבי אמריקה ממזרח למערב ונוסע עכשיו לארגנטינה לקראת ניצחונות נוספים.’

ואכן, נזכרתי עכשיו בשמו של אלוף העולם הצעיר, ואף בפרטים אחדים בקשר לקריירה המטאורית שלו; חברי, שהיה קורא עיתונים ערני ממני, יכול להשלים אותם בשורה של אנקדוטות. צ’נטוביץ’ הציב עצמו לפני שנה בבת אחת בשורת האמנים הדגולים ביותר של אמנות השחמט, כמו אָלֵכין, קָפַּבּלַנקָה, טַרטָקוֹבֶר, לַסקֶר, בּוֹגוֹליוּבוֹב; מאז הופיע ילד הפלא רֵשֶבסקי בטורניר השחמט של 1922 בניו יורק, לא עוררה פריצתו של אלמוני מוחלט לתוך הגילדה המהוללת התעניינות כזאת. שכן ביכולותיו האינטלקטואליות של צ’נטוביץ’ לא היה שום דבר שיכול לנבא לו קריירה מרהיבה כזאת. במהרה דלף הסוד, שאמן השחמט הזה לא היה מסוגל בחייו הפרטיים לכתוב משפט שלם בשום שפה ללא שגיאת כתיב, וכפי שלגלג אחד מעמיתיו הכועסים במרירות, ‘חוסר ההשכלה שלו היה אוניברסלי באותה המידה בכל התחומים.’ בנו של ספן עני מרוד מהבלקן, שהיה משייט בדנובה, ושסירתו הקטנטנה התנגשה באחד הלילות באוניית קיטור שהובילה דגנים, אוּמץ כשהיה בן שתים־עשרה, לאחר מות אביו, בידי כומר של כפר נידח שרחמיו נכמרו עליו, והכומר הטוב התאמץ במסירות להשלים בשיעורים פרטיים בבית את מה שהילד כבד הפה, קהה החושים ועב המצח לא הצליח לרכוש בבית הספר של הכפר.

אבל כל המאמצים היו לשווא. מירקו בהה בסימני הכתב שהוסברו לו כבר מאה פעם תמיד באותה הזרות; גם לנושאי הלימוד הפשוטים ביותר חסר למוחו המגושם כל כוח התמדה. כשהיה עליו לחשב, נאלץ להיעזר באצבעות ידיו גם בגיל ארבע־עשרה, וגם כנער מתבגר נדרש למאמץ מיוחד כדי לקרוא ספר או עיתון. אף על פי כן, בשום אופן לא היה אפשר להגיד כי מירקו התנגד או התמרד. הוא עשה בצייתנות את מה שציוו עליו, הביא מים, חטב עצים, הצטרף לעבודה בשדה, סידר את המטבח ומילא באחריות, אף אם באיטיות מקוממת, כל שירות שנדרש ממנו. אבל מה שתסכל יותר מכול את הכומר הטוב בנער קשה העורף, היה חוסר היוזמה והעניין המוחלטים שלו. הוא לא עשה דבר בלי שיידרש ממנו במיוחד, לא שאל אף פעם שום דבר, לא שיחק עם אחרים ולא חיפש לעצמו שום תעסוקה שלא הוטלה עליו במפורש; מרגע שהשלים מירקו את סידורי משק הבית, ישב אדיש בחדר ולטש מבט כשל כבשים במרעה, בלי להראות ולו עניין פעוט במה שהתחולל סביבו. כשהיה הכומר משחק לעת ערב כהרגלו שלושה קרבות שחמט עם סַמל המשטרה ומעשן בתוך כך בהנאה מרובה את מקטרת האיכרים הארוכה, היה הנער בהיר השיער וקהה המחשבה רובץ לידו בלי אומר ובוהה מתחת לעפעפיו הכבדים, מנומנם למראה ושווה נפש, בלוח המשובץ.

ערב חורף אחד, כשהיו שני השותפים שקועים עמוק במשחקם, נשמעו מן הדרך אל הכפר פעמוני מזחלת שהלכו והתקרבו במהירות. איכר אחד, כובעו בזוק פתותי שלג, טופף פנימה בזריזות, אמר שאמו שוכבת על ערש דווי ושמא יוכל הכומר למהר, כדי שיספיק לערוך לה בזמן את המשיחה האחרונה. בלי להסס יצא הכומר אחריו. בשעה שסמל המשטרה, שעוד לא גמר את כוס הבירה שלו, הצית לעצמו לפרידה מקטרת חדשה והתכונן לנעול את מגפי הברך הכבדים, הוא שם לב שמבטו של מירקו נעוץ בריכוז גמור בלוח השחמט ועליו הקרב שהופסק באמצע.

‘נו, אתה רוצה להשלים את הקרב?’ התבדח, בשכנוע גמור שהנער הישנוני לא יודע להזיז ולו כלי אחד על הלוח לפי הכללים. הנער נשא אליו בביישנות את מבטו, הנהן והתיישב במקומו של הכומר. לאחר ארבעה־עשר מהלכים הובס סמל המשטרה ונאלץ גם להודות שהפסדו לא נגרם בגלל מהלך רשלני מצידו. גם תוצאת הקרב השני הייתה זהה.

‘חמור בלעם!’ צעק הכומר הנדהם כששב, תוך שהוא מסביר לסמל תחנת המשטרה, שהיה בקי פחות בכתבי הקודש, שכבר לפני אלפיים שנה אירע נס דומה, כשיצור אילם מצא לפתע את שפת החוכמה. על אף השעה המאוחרת לא יכול הכומר הטוב לעצור את עצמו והזמין את שולייתו האנאלפביתי למחצה לדו־קרב. מירקו ניצח בקלות גם אותו. משחקו היה לאה, איטי, מרוכז, אף לא פעם אחת לא הרים את מצחו הרחב מהלוח. אבל הוא שיחק בביטחון שלא היה אפשר להכחיש; לא סמל המשטרה ולא הכומר לא הצליחו בימים הבאים לנצח אותו בשחמט. הכומר, שיותר מכל אדם אחר היטיב לעמוד על פיגורו של בן טיפוחיו בשאר תחומי החיים, הסתקרן עתה באמת ובתמים לדעת עד כמה יוכל הכישרון המיוחד והחד־צדדי הזה לעמוד במבחן קפדני יותר. לאחר שלקח את מירקו לסַפַּר הכפר שיספר את שיער הקש הפרוע שלו כדי שיהיה מעט יותר בר הצגה, לקח אותו במזחלתו לעיירה הקרובה, ששם ידע שיש בבית הקפה שבכיכר הראשית פינה ובה שחקני שח נלהבים, שלפי ניסיונו עלו עליו בכישרונם. בקרב החבורה שנאספה שם התעוררה פליאה לא מעטה כשדחף הכומר את הנער בן החמש־עשרה בעל שיער הקש והלחיים האדומות, במעיל המרופד פרוות כבש ובמגפי הברך הגבוהים והכבדים, וזה נעמד נבוך בפינה ועיניו מורכנות בביישנות עד שקראו לו לאחד משולחנות השחמט. בקרב הראשון הפסיד מירקו, כי מעולם לא ראה אצל הכומר הטוב את מה שמכונה הפתיחה הסיציליאנית. בקרב השני כבר חילץ תיקו מהשחקן הטוב ביותר. ומהקרב השלישי ואילך ניצח את כולם, זה אחר זה.