בעתיד שהוא אולי העתיד של כולנו – ואולי קרוב מכפי שהיינו רוצים – נפגשים שני סיפורים שישנו מקצה לקצה את […]
לתוך התופת
אגלי הזיעה הגולשים במורד הרקה, חמים וזכים, מלמדים אותי שהכול עומד להתחיל. בעוד רגע אריח את הצריבה החורכת. זו אינה הפעם הראשונה אבל התחושה לא נעלמת, רק נעשית חיה וברורה יותר, כאילו הגוף מצפה להלמות הקרקע, לעשן ולצעקות. מצפה לסופו.
“אור, מה קורה לך?!” לוחש לידי דוד בפנים זועפות. שוב לא שמרתי על קשר עין. ממרחק עשרה מטרים עידו מתווה באצבעותיו החזקות והקמוטות סימנים מוסכמים שמשמעותם קדימה בתנועה מדורגת. אני מרים את עיניי לגבעה שלצדנו. היכן שנראו רק אבנים ושיחים, פועמים עכשיו הלבבות בעוצמה, מתרגשים ממשקל הציוד הכבד שלצדם ומחכים לחפות עלינו מאחור. אני לא יכול לראות אף אחד על הגבעה, כמובן, אבל אני יודע שהם שם. מבט זהיר לפנים מגלה כמה שומרים. פניהם רגועות וגופם רפוי. הם לא מקדישים תשומת לב מיוחדת למהומה הדוממת שרוחשת סביבם. הם מדברים ביניהם בנחת במרחק מאתיים מטר מאיתנו, מאחורי הגדרות, שרובן עדיין שלמות.
אני מבחין בדוד מאחורי הסלע שלידי ובלירן השוכב מאחורי שיח טיון דביק. גם הם נוטפים זיעה ומבטם דרוך. עידו עומד מעט מאחור, מציץ מבין ענפיו של שיח אלת המסטיק, ממשיך לסמן באצבעותיו לאנשים בלתי נראים.
משהו במעשיוּת של עידו נותן לי ביטחון. תמיד ידע מה הדבר הנכון לעשות, גם כשהיינו כולנו אבודים. אני יכול לראות בעיניו הממוקדות ובמצחו חרוש הקמטים שהוא יודע היכן נמצא כל אחד מאיתנו – גם אלה שנסתרים מעיניו.
אני רואה את לירן מתקדם מהשיח אל הסלע. נדב כבר שם. שניהם כורעים דרוכים. עכשיו תורי. צריך להיזהר מאוד – תנועה לא נכונה, וכל הקבוצה תתגלה. חוסר תנועה הוא התשובה הטובה ביותר, כך שיננו לנו תמיד – העין רגישה לתנועה. אבל עכשיו צריך להתקדם. אני מבצע שלוש תנועות זהירות, נע ללא קול. בשולי שדה הראייה אני מבחין באחרים חוצים את החורש גם הם, כמה מהם כבר במרחק של שבעים מטר מהיעד. עידו מסמן להם באצבעותיו לעצור.
עוד שני דילוגים ואני במרחק שישים מטר, שוכב מאחורי סלע רחב עם עוד חמישה-עשר זהרונים. כשאני עוצר את הנשימה אני יכול לשמוע תזוזות. “מה קורה להם?!” אני לוחש לג’אריף. “שומעים אותם.”
“זה האדרנלין,” הוא עונה בלחש, בלי להביט בי. “תתמקד במשימה שלך!”
ג’אריף צודק. מה שהיה מבחינתי רעש רם לא נשמע כלל לאוזני השומרים למעלה. כמו תמיד, הם רועשים מכדי לשמוע; צחוקם הרם מגיע עד אלינו.
אני מעביר את ידי לאורך הקאלאצ’ הדרוך, מרגיש את נשימותיי ומעיף מבט לאחור, אל עידו. הוא מסמן לג’אריף ולבני לעלות על הסלע. קלעים. עידו בחר את המדויקים ביותר, עם כלי הנשק הטובים ביותר. עידו מרים את שתי ידיו, מסמן שישים שניות ומוודא שכולנו רואים. אנחנו במרחק של כשלושים מטר מהשומרים שליד הגדר ואני מבין כל מילה שהם אומרים. הם מספרים בדיחות גסות וצוחקים בקול, חירשים למה שסביבם. אני יכול לראות כמעט ארבעים מהם. עידו מסמן שלושים שניות. הקלעים זוחלים על הסלעים, על תלוליות העפר ובתוך שיחים גבוהים בערוץ שלידנו ועל שתי השלוחות. הכול בתנועה – והם עיוורים.
עשר, תשע… אצבעותיו של עידו מסמנות עכשיו בגלוי. אין עוד טעם להסתתר. שמונה, שבע… המספרים עולים מאצבעותיו בשקט. שש, חמש, ארבע… אני עולה לכריעה. השטח כולו כאילו מתרומם – להקת לביאות שהשלימה את ההתגנבות ועומדת להסתער על הטרף. שלוש, שתיים… התנועה בשטח כבר גלויה ואני מרגיש את הדופק צועק, בוקע מתוך בית החזה.
אחת!
אני קופץ לעמידה ושצף של יריות עולה סביבי. אני מכוון ומתחיל לירות. רעש מחריש אוזניים עולה מכל עבר והם נופלים כמעט מיד, רובם לא מספיקים אפילו להרים מבט. ענן האבק של הקליעים עולה מבין הגופות הטריות. “קדימה, להסתער!” אני שומע את עידו צועק וגופו הכבד סוגר את הפער בינינו בריצה מהירה, כמעט ריחוף, וכבר הוא לפניי.
המראה של האיש הגדול חולף לידנו מניע את כולנו קדימה. אני רץ בין השיחים והאבנים. עדר לוחמים מסתער אל תוך הגדר, ממטיר יריות תוך כדי תנועה. במהלך הריצה מתחילה האש גם מהצד השני, אחרי כמה שניות של הלם. מבול של כדורים מרעיד את הקרקע סביבנו. האש נורית מהעמדות האחוריות שעל הגבעה המלכותית, מן האזור הבלתי ניתן להבקעה של המעוזים העליונים, שמי ששולט בהם שולט בימ”חים – מחסני החירום המוסווים, שמכילים ציוד, תחמושת וכלי נשק. העמדות האחוריות שלנו יורות על המעוזים בקצב גבוה, אבל הן בנחיתות גדולה מבחינת כוח האש והמיקום; מלמעלה קל לפגוע גם בהן. הן משתתקות בזו אחר זו. הן רק מעניקות לנו קצת זמן, וזו כל מטרתן: למשוך אש כל עוד הלוחמים בחיים. הם אמנם מדללים את האש שמומטרת עלינו, אבל גם כך המטר כבד. אנחנו שועטים בתוך ענן האבק שעולה מהכדורים שפגעו בקרקע.
כשאתה בתוך האש, החשיבה נאלמת. אני לא חושש או מתלבט. הגוף עובד לפי האימונים. התנועה אוטומטית. אני רואה אנשים לידי נופלים, שומע את הצעקות, אבל ממשיך להסתער קדימה, לתוך התופת.
הם יורים לכל כיוון כי הם מתקשים לראות אותנו; ההתקפה תוכננה לשעה שבה השמש בגבנו, שוקעת במערב. אילו יכלו לראות אותנו, איש מאיתנו לא היה מגיע אל הקיר. גם לשמש וגם לעמדות הרתק יש מטרה אחת: לתת לנו זמן.
אנחנו מגיעים אל הגדר שטופי זיעה ואבק ומתחילים לטפס. עידו כבר מגיע לקצה הגדר כשאני רואה את הדם משפריץ. לא עולה אפילו בדעתי לסייע לו. אני מכיר את העבודה וכבר מתחיל לטפל בגדר עם הקאטר. שני כדורים פוגעים בקרקע לידי ואני ממשיך. בתוך כמה שניות החור בגדר גדול מספיק, ומי שלא נפל ממשיך לרוץ אל קיר המחסה.
אז מתחילים פיצוצים. אני לא מזהה אם אלו רימונים או מרגמות. ורק יודע לרוץ אל הקיר. הפיצוץ לידי מעיף אותי קדימה ואני מתרסק על הקרקע וכל ההמולה נעלמת.
כשאני מצליח לפקוח את עייני אני רואה רק עשן וחברים מפוזרים סביבי. אחד מהם מחזיק ברגלו הקטועה וצועק, אבל מגרונו לא נשמע צליל. הכול דומם ואטי. גם הפחד והלחץ אינם ואני מביט סביבי באדישות. אני רואה את הפיצוצים אבל לא שומע דבר, גופות פזורות מסביב, עשן ואנשים רצים – הכול מתנהל לאט וללא צליל.
רק כשאני מתחיל להרגיש את הדופק אני מבין שאני לא שומע. אוזניי מלאות צפצוף דק ומישהו מושך אותי ברגל. זה דוד, והוא צועק משהו. אני מתמקד בשפתיו בנחת. אני מבין שהוא צועק “מקלע כבד” רק כשאני רואה את החור בבטנו. אני מביט בעיניו. שנינו יודעים מה עכשיו, אבל דוד מחייך והחיוך שלו מבהיר לי מה עליי לעשות. אני מזנק מהקרקע ורץ אל הקיר, שכבר קרוב. העולם סביבי מתפוצץ מכל הכיוונים. עכשיו כבר ברור שמדובר במקלע רימונים כבד.
קול הפיצוצים הולך ומתחזק – השמיעה מתחילה לחזור אליי. מישהו לידי צורח, “איפה הם? איפה הם?”
השמיעה וההבנה חוזרים אליי לאט. אני רואה אותם לידי, פצועים והמומים, נצמדים אל הקיר בכל כוחם. אילן חיוור ומתנדנד מצד אל צד. אני לא יודע אם הוא פצוע או בהלם. “נגמר,” ממלמל מישהו. “הם היו אמורים כבר להיות כאן. הם לא יגיעו.”
מעבר לקיר המקביל, קרוב כל-כך אלינו, יש עוד זהרונים. גם הם נראים לי אבודים. אני מעריך שמשש מאות איש נשארנו אולי שלוש מאות. בין מבטיי ההמומים לבין הפיצוצים וקולות הירי עולה שוב השקט, ואז הופך לצעקה. אני לא בטוח מה אני עושה ואפילו לא מי האיש שצועק מגרוני “חבר’ה, אנחנו קמים עכשיו! שמעתם אותי? עכשיו!”. האנשים משתתקים. עוד ועוד עיניים ננעצות בי. “תקשיבו!” אומר מישהו מעבר לקיר.
“בשביל זה באנו לפה!” אני צועק. “ידענו שאנחנו הולכים למות. ידענו ובאנו!”. לרגע אני מהסס. “יש לנו תפקיד,” אני אומר, “ואנחנו הולכים להשלים אותו. חייבים לתת לזהרונים של חאלד סיכוי – ואנחנו הסיכוי היחיד שלהם! אתם ליד הקיר מימין ואנחנו משמאל – כולכם, בשכיבה, יורים עכשיו. ברור?!”
הם מביטים בי ומהנהנים בפחד. אני מבין שזה הרגע וצועק בכל כוחי, “מכת אש!” וקופץ ממחסה הקיר, מתגלגל ומתחיל לירות. אחרים רצים אחריי. כמה מהם נופלים ברגע שקמו, אחרים מצליחים לשכב שוב ולכוון את הנשק. נתזי אבן עפים סביבנו והאבק צורב בעיניים, אבל אנחנו לא מפסיקים לירות. תוך כדי היריות מזדחל השקט. פתאום נשמעים רק קול היריות שלנו וקול יריות אחר, רחוק. הפיצוצים פוסקים. אנחנו מביטים בקרניים האחרונות של השמש שנופלות על המעוזים הגבוהים, צובעות את הבטונדות המבוצרות באדום בוהק של שקיעה מדממת.
לאט-לאט, בלי פקודה או הוראה, אנחנו מפסיקים לירות. עדיין אפופים בענן של אבק וגופרית אנחנו רואים את הבד האדום עולה מעל הבטון הארגמני. אני לא מרגיש שום שמחה או הקלה, רק מרוקן, אני שומט את הקאלאצ’ לידי ומניח את הראש על החול הלבן. רק אז אני יכול להרגיש את הלב דופק ללא תוחלת על האדמה שמתחתיי. רק אז אני יכול לטעום את הרוק הסמיך המהול באבק שריפה. אני שואף את אבק הקרקע והעשן ופתאום יכול לחוש את היובש בגרון ואת נשימתי הכבדה. אני עוצם את עיניי, והעולם כולו הופך לגוש אוויר סמיך וקשה שחודר לאט אל תוך גרוני.
מלמעלה עדיין נשמעות יריות. גצי אש בודדים שיכבו בעוד רגע. אני מקשיב בעיניים עצומות מתוך עולמי היבש. הקולות מסביבי מעירים אותי – אנקות הכאב של הפצועים, קולותיהם השואלים של הלוחמים שנותרו. היינו רבים כל-כך, הזהרונים של עידו, ועכשיו גופו של עידו תלוי על הגדר והנותרים שכובים בין הגדר לקיר, צעירים ומבוגרים מפוזרים בשדה פרחים אדום. ידענו שאנו הפיתיון, ובכל זאת הלכנו. ידענו שרובנו לא נצא בחיים. התפקיד שלנו היה בסך-הכול למשוך את האש ואת תשומת הלב כדי שהזהרונים של חאלד יתגנבו מהכיוון השני.
ידענו שזה הסיכוי היחיד להגיע למעוזים.
אין עדיין תגובות