פתח דבר:
אביב שנה אחת

העיתונאים הגיעו לפני ארון המתים. הם התקבצו מול השער במהלך הלילה, ועד שהשחר עלה כבר התאסף שם קהל של ממש. עד השעה תשע בבוקר הם היו להמון אדם.

השעה כבר היתה כמעט צוהריים כאשר קוֹרְבוּס קְרוֹאוּ עשה את הדרך הארוכה מדלת ביתו אל מעקה הברזל הגבוה שחסם את דרכם.

‘הנגיד קרואו, האם זה ישפיע על התוכניות שלך להתמודד לכהונה נוספת?’

‘הנגיד, מתי ייערך טקס הקבורה?’

‘האם הנשיא שלח את תנחומיו?’

‘האם אתה מרגיש הקלה הבוקר, הנגיד?’

‘בבקשה מכם,’ קטע אותם קוֹרְבוּס והרים יד בכפפת עור להשתיק אותם. ‘בבקשה, אני מעוניין להקריא הצהרה בשם משפחתי.’

הוא שלף פיסת נייר מכיס בחליפתו השחורה האלגנטית.

‘אנו מבקשים להודות לכם, אזרחי הרפובליקה המפוארת שלנו, על התמיכה שלכם באחת־עשרה השנים האחרונות,’ הוא הקריא בקול צלול וסמכותי, שליטש במהלך שנים של קריאות לסדר בבית הנבחרים. ‘עברו על משפחתנו זמנים לא קלים, ואין ספק שהקשיים יימשכו בזמן הקרוב.’

הוא השתתק לרגע לכחכח בגרונו, נושא את מבטו אל ההמון הדומם. ים של עדשות מצלמה ועיניים סקרניות התנוצץ מולו במתקפה בלתי פוסקת של הבזקי אור ותקתוקים.

‘אובדן ילד הוא דבר קשה מנשוא,’ הוא המשיך בדבריו, חוזר לקרוא מהכרטיסיות שלפניו. ‘לא רק עבור המשפחה שלנו, אלא עבור אנשי העיר גָ’קֶלְפַקְס, שאנו יודעים שמתאבלים איתנו.’ לפחות חמישים זוגות גבות התרוממו בבת אחת, וכמה שיעולים נבוכים הפרו את הדממה הרגעית. ‘אבל בבוקר זה, בעודנו מקדמים בברכה את תחילת העידן התשיעי של רפובליקת וינְטֶרְסי, דעו כי הגרוע ביותר מאחורינו.’

קרקור רם ופתאומי נשמע מעל ההמון. כתפיים השתוחחו ופנים התכווצו, אבל איש לא נשא את מבטו מעלה. הציפורים חגו בשמיים כל הבוקר.

‘העידן השמיני לקח ממני את אשתי הראשונה האהובה, וכעת הוא לקח את בתי היחידה.’

עוד קרקור צורמני. מידו של אחד העיתונאים נשמט המיקרופון שדחף בפרצופו של הנגיד, והוא גישש אחריו ברעש גדול כדי להרים אותו. פניו עטו סומק ורוד והוא מילמל התנצלות. קורבוס התעלם ממנו.

‘אולם,’ הוא המשיך בדבריו, ‘העידן השמיני לקח איתו גם את הסכנה, את הספק ואת הייאוש אשר רדפו את חייה הקצרים. מוֹריגֶן… היקרה שלי’ — הוא השתתק לרגע והעווה את פניו — ‘מצאה סוף־סוף שלווה, וכך מוטל על כולנו לעשות. העיר גָ’קֶלְפַקְס — ויותר מזה, מדינת וולף־אַקְר רַבָּתִי כולה — מוגנות שוב. אין עוד סיבה לחשוש.’

מלמול ספקני התפשט בקרב ההמון, ונדמה שמתקפת הבזקי המצלמות מתחילה לשכוך. הנגיד נשא אליהם מבט ממצמץ. הנייר שבידו רישרש ברוח הקלה, ואולי היתה זאת ידו שרעדה.

‘תודה רבה. אני לא אענה על שאלות.’