החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לתקן עם

מאת:
הוצאה: | 2013 | 412 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

פרקי הספר לתקן עם מביאים סיפוריהם של זרמים רעיוניים, ארגונים פוליטיים ותופעות חברתיות ששינו את פניה של החברה היהודית בעת החדשה והשפעתם ניכרת עד עצם היום הזה. מאז שלהי העת העתיקה היו היהודים 'אומה' (nation) טרום-מודרנית. אומה זו יצרה רשת בין-יבשתית של קהילות בעלות מוסדות שלטון עצמי, לשונות מיוחדות, תרבויות מובחנות וזהות ברורה של ייחוד ושונות. ערב העת החדשה שכנה ה'אומה' היהודית, רובה ככולה, באימפריות רב-לאומיות גדולות ששלטו במחוזות מרכז אירופה ומזרחה. הספר עוקב אחר דרכי ההתמודדות של יהודי מזרח אירופה  עם אתגרי העת החדשה ומצביע על  שורת זהויות חלופיות, שבאו למלא את מקומה של הישות הקהילתית הטרום-מודרנית שעברה מן העולם. זהויות אלו התגלגלו בסופו של דבר בלאומיות המודרנית. הלאומיות נוצרה בתוך הקבוצה האתנית ובה בעת 'הלאימה' אותה. כתנועה מודרניסטית מובהקת הציעה הלאומיות קריאה חדשה של העבר, הבנה מהפכנית של המורשת התרבותית (ובתוכה הדת), תמורה ביחס לזמן ולמקום וגישה חסרת תקדים למציאות הפוליטית והחברתית.

ישראל ברטל הוא פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים המתמחה בתולדות הקהילה היהודית במזרח אירופה ובהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ-ישראל בעת החדשה. בין ספריו: גלות בארץ (1995); מ'אומה' ל'לאום' (2002); קוזק ובדווי: 'עם' ו'ארץ' בלאומיות היהודית (1997).

מקט: 4-249-50133
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

הספר 'לתקן עם' הוא פרי של שלושה עשורי מחקר בתולדות התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה. פרקי הספר מתחקים אחר שורשים מזרח-אירופיים של תנועות ששינו את פניה של החברה היהודית והולידו זרמים רעיוניים, גופים פוליטיים ותופעות חברתיות שהשפעתם ניכרת עד עצם היום הזה. המתח בין מסורת לחדשנות, סגירות ופתיחות, בנייה ופירוק נמשך והולך בחברה היהודית מאז ראשית תנועת ההשכלה, לפני יותר ממאתיים שנה, ועד לחברה הרב-תרבותית בישראל של ראשית האלף השלישי. בבסיסו של הספר עומדת הקביעה ההיסטורית החד-משמעית כי משלהי העת העתיקה היו היהודים 'אומה' (nation) טרום-מודרנית. אומה זו חיברה רשת בין-יבשתית של קהילות בעלות מוסדות שלטון עצמי, לשונות מיוחדות, תרבויות מובחנות וזהות ברורה של ייחוד ושונות. מאז המאה השמונה-עשרה התמודדה אותה אומה (ומתמודדת עד היום) עם אתגרי העת החדשה ובראה (וממשיכה לברוא) מגוון זהויות חלופיות לישות הקהילתית שחלפה מן העולם.

ערב העת החדשה שכנה ה'אומה' הטרום-מודרנית היהודית, רובה ככולה, באימפריות רב-לאומיות גדולות ששלטו במחוזות מרכז אירופה ומזרחה מאז חלוקותיה של מלכות פולין-ליטא, ודחיקתה של האימפריה העות'מאנית מנחלותיה מצפון לים השחור בסוף המאה השמונה-עשרה. עם עתיק יומין שעבר גלגולים אין-ספור ושינה את שמותיו, לשונותיו ומלבושיו מימי האימפריות הקדומות בבל, פרס, יוון, רומא ומלכויות האיסלם ועד לתקופה המודרנית, התחבר לתהליכי השינוי המואצים של המאה התשע-עשרה. כמו שאירע בקבוצות אתניות אחרות במרוצת אותה מאה, צמח גם בקרב בני העם היהודי רעיון הלאומיות החדשה. מה שאירע לסרבים, ליוונים, לליטאים ולאוקראינים במרוצת המאה התשע-עשרה קרה גם ליהודי מרכז אירופה ומזרחה: הלאומיות נוצרה בתוך הקבוצה האתנית ובה בעת 'הלאימה' אותה והציעה קריאה חדשה של העבר, של המורשת התרבותית (ובתוכה הדת), של הזיקה לזמן ולמקום ושל המציאות הפוליטית והחברתית. לא הייתה זו 'המצאה' במובנה הפשטני של המילה, כטענתם של אנשי אסכולה אחת של חוקרי הלאומיות בעת החדשה. מדובר היה במעשה מרכבה רב-פנים של בחירה, ניפוי, חידוש – וגם משהו מן ההמצאה. כל מי שמעיין במיזמי התנועות הלאומיות בימיהן הראשונים מבחין בבירור כי היה זה מערך אינטלקטואלי מורכב של חידוש המורשת הישנה. מעשה ה'הלאמה' לא היה מיזם שקרי, רצוף זיופים או סילופים, כסברתם של מספר חוקרים מאסכולה אחרת. תביעתה של הלאומיות המודרנית לנכּס את ערכיה של הקבוצה האתנית – אותה 'אומה' טרום-מודרנית – לטובת הסיפר הלאומי החדש הייתה מופע היסטורי-תרבותי אותנטי, בעל אמת פנימית משלו, אמת שהרגיזה רבים בכך שלא המשיכה במישרין את מה שנחשב כמסורת אבות. הוגי דעות לאומיים, סופרים, משוררים, היסטוריונים וחוקרי פולקלור – ובהם גם היהודים – היו מודעים לחדשנות המיזם שבו נטלו חלק וחוו את המתח, ואף את הניגוד המטריד, בינו לבין עולמה הטרום-לאומי של אומתם. לא מעטים מראשוני התנועות הלאומיות היהודיות דיברו במפורש על לידה מחדש, על החייאה, על תחייה או על שינוי רדיקלי שחייב העם היהודי לעבור בדרך מן ה'אומה' של העת החדשה המוקדמת אל ה'לאום' המודרני. הלאומיות היהודית חברה לאידאולגיות מודרניות שנולדו באירופה, קלטה את השפעותיהן, וסיגלה לעצמה לא מעט מן השיח החדש. הברית מלאת הסתירות בין רדיקליזם לאומי לרדיקליזם חברתי, שנשכחה, ואולי הושכחה, בשיח היהודי הלאומי בן זמננו, מילאה תפקיד מכריע בעיצוב הדפוסים החדשים שבתוכם התרחשו תהליכי המעבר של היהודים לזהויות הלאומיות המודרניות. די אם נעלה על הדעת את השוני העצום בין חג החנוכה בעיירה היהודית במזרח אירופה לחג החנוכה בגלגולו הציוני-רדיקלי. המרחק בין חג הגבורה הלאומי ל'על הנסים' המסורתי מעיד על כך שמסורות נמשכו, אך בה בעת גם נבראו מחדש. ויפים דבריו של הוגה הדעות מיכאל וולצר, שכתב אך לאחרונה:

ושלילה הרי קיבלנו, ובשפע, יהודים חילוניים, ליברלים וציונים מתנועת העבודה דחו לא רק את המנטליות של היהודית האורתודוקסית, אלא את כל התוצרת התרבותית של שנות הגלות. הם הביטו לאחור, אל ימי התנ"ך ואל התקופה שסמוך לאחר מכן; הם עשו את יהושע ואת המכבים לגיבורים, ללוחמים יהודים; הם מצאו בדברי הנביאים לקחים מוסריים שעלו בקנה אחד עם הפוליטיקה השמאלנית שלהם. זו הייתה היהודיות שהכרתי בילדותי: פסח ציין את מרד העבדים הראשון, חנוכה העלה על נס את המאבק הראשון לחרות לאומית. אולם אלפיים שנה של היסטוריה יהודית נמחקו – ואם נרצה או לא נרצה, אותן שנים הן השנים שהתהוותה בהן גם היהודיות שלנו, לא רק של האורתודוקסים. הגיבורים הקדמונים לא היו, גם אם לבשנו בגדי מכבים וחגרנו חרבות מקרטון בהצגה לחנוכה. לאמִתו של דבר, לא ליהושע ולא ליהודה המכבי לא היה חוש הומור יהודי. הארציות שלנו, האירוניה, הספקנות וצורות הרגשנות המיוחדות לנו, אין להן זכר בטקסטים המקראיים.[1]

ארבעה שערים לספר. כל אחד מארבעת השערים מתחקה אחרי אגד מסוים של תהליכי תמורה שהתחוללו בחברה היהודית במזרח אירופה.

השער הראשון, זהויות, עניינו התגוונות הזהות הקיבוצית היהודית בעידן שבו התערערו סדרי החברה ואמונותיה הוטלו בספק. סיפור הלאומיות היה חוליית החיבור בין מה שקדם להופעת התנועות הלאומיות לבין הישות הלאומית המודרנית. החוליה הזו הייתה כעין מסננת שדרכה התנקזו מרכיבים מסוימים בעברה של הקבוצה האתנית אל העתיד הלאומי. מרכיבים אלו ואחרים נעצרו ולא הסתננו ועברו הלאה. אחרים שינו גודל וצורה לפני שהגיעו אל העבר השני. כך אירע לאחת הזהויות הטרום-מודרניות, שערב העת החדשה חיברה את יהודי פולין-ליטא עם יהודי מרכז אירופה ומערבה: הזהות האשכנזית. זהות זו שהיו בה סממנים מובהקים של ייחוד אתני, והייתה עשויה לשמש בסיס לתנועה לאומית חדשה – הודחקה, הודחה ואף הושכחה בסיפור הלאומי-ציוני. תנועת ההשכלה במזרח אירופה הייתה אחד האפיקים שבהם הלכה החברה היהודית בניסיונה להמשיך ולקיים זהות קבוצתית מובחנת ומובדלת בימים שבהם ביקשו ממשלות האימפריות הרב-אתניות לטשטש את השוני בין האומות. 'שימור' היה מרכיב אותנטי בתודעת המשכילים נתיני האימפריות. הם לא השתמשו בשימור רק כמכשיר תעמולתי לקנות תומכים בקרב החברה שומרת המסורת. התיאור המקובל עד היום של הופעת הלאומיות היהודית המודרנית בעקבות משבר בתנועת ההשכלה המזרח אירופית, נכון רק בחלקו. אנשי תנועת ההשכלה אמנם נכזבו מן האמונה בקיום ברית פוליטית עם הממשלה הרוסית, אך לא נזקקו לאכזבה הפוליטית כדי לגבש לעצמם מחדש זהות קבוצתית. זהות זו הייתה קיימת בתודעתם מאז שהצליחו לחבר, לפחות בדמיונם, בין 'אשכנז', היינו התרבות היהודית המסורתית בגלגולה המזרח-אירופי, ל'גרמניה', כלומר תרבות אירופה של עידן הנאורות. המשכילים שחברו לתנועה הלאומית המתעוררת בעקבות פרעות 1881-1882 המשיכו במידה רבה את אותה זהות קיבוצית 'משכילית' שהתפתחה כבר עשרות שנים קודם-לכן. מוקד הזדהות חלופי אחר היה ה'שטעטל', מושג גאוגרפי-היסטורי מרכזי בחיי היהודים במזרח ארופה, שקיבל משמעויות סמליות, כמעט מיתולוגיות, במאה התשע-עשרה. העיירה היהודית במזרח אירופה, כפי שהוצגה ביצירתם הספרותית של אבות הספרות החדשה בעברית וביידיש, שימשה אף היא כמוקד זהות חלופי ל'אומה' הטרום-מודרנית ההולכת ונעלמת. בתוך שנים ספורות במאה התשע-עשרה, לעתים בתוך עשור אחד או שניים, עברה העיירה הפיאודלית ההיסטורית על מפתהּ המֶדיאֶבלית תהליך מהיר ואגרסיבי של עיור, או לחלופין, איבדה את בסיס קיומה הכלכלי וננטשה על-ידי רבים מיהודיה. הכרך המודרני במזרח אירופה, שמשך אליו כמגנט מאות אלפי יהודים מן העיירות השוקעות והמתנוונות, הפך להיות ניגודה המוחלט של העיירה, לא רק במציאות הדמוגרפית, החברתית והכלכלית, אלא גם בבדיון הספרותי: העיירה המנומנמת, השקועה בחלומה על אוצרות מן העבר המפואר, הוצגה בסיפור וברומן כקוטב המנוגד לכרך התוסס, המפרק סדרי חיים ועוקר ערכים, דעות ואמונות. מפת העיירה הגאוגרפית הריאלית פינתה את מקומה בספרות ובזיכרון הקיבוצי למפה א-היסטורית, שכולה יהודית – נקודה צפופת אוכלוסין חסרת סדר, מעין משפחה מורחבת המוקפת מכל עבריה ים של אוכלוסייה זרה ועוינת. היא הייתה להתגלמות הזהות היהודית בעידן משבר, חורבן ומהפכה.

השער השני, בבואות, בוחן שורה של השתקפויות של המציאות החברתית-תרבותית בשיח היהודי ההולך ומשתנה במהלך המאה התשע-עשרה. יחסי גומלין מרתקים ורב-צדדיים קיימים בין ספרות תנועת ההשכלה במזרח אירופה לבין מחקר תולדות תנועת החסידות: מחד גיסא, המשכילים וכתביהם השפיעו במידה רבה על ראשית הכתיבה המדעית אודות החסידות; מאידך גיסא, תבניות שעוצבו בהיסטוריוגרפיה על החסידות השפיעו על תיאורי חסידות וחסידים בספרות ההשכלה. עובדה ידועה לרבים היא, כי ראשוני החוקרים שעסקו בחסידות כתופעה היסטורית שאבו את מרבית ידיעותיהם מִכּתבים שחוברו בידי משכילים והופצו על-ידיהם ברבים כמקורות מהימנים לתולדות התנועה. כבר ראשוני תנועת ההשכלה במזרח אירופה זיהו בחסידים לא רק אויבים דתיים ורעיוניים, אלא גם ראו בהם כמי שמנציחים פעילות כלכלית המנוגדת לשכל ומזיקה לחברה ולמדינה. המשכילים ראו את החסידים כתמצית הרע והנפסד שבחברה היהודית, אחד משורת מופעים של אורח החיים בחברה המסורתית הטעונים עקירה. בדיקת המקורות ההיסטוריים דווקא מלמדת כי תיאור פעילותם הכלכלית של החסידים בחיבוריהם של המשכילים היה רחוק מאוד מן המציאות. באופן פרדוקסלי הנציחה בכך תנועת ההשכלה, אויבתה הגדולה של החסידות ונושאת בשורת החדשנות, את דבקותה במודלים כלכליים ארכאיים ששרדו מן המאה השמונה-עשרה. בעולם ההיסטורי של מזרח אירופה היו הן המשכילים והן החסידים, למרות עולם המושגים הנבדל שלהם ולמרות הדימוי העוין משני הצדדים, נתונים במשק כלכלי שבו הם פעלו באותם תנאים והשתמשו באותן דרכים. בנקאי חסידי ירא שמיים לא נקט שיטות שונות מאיש כספים משכיל; וחסיד חוכר מונופול יי"ש או טבק לא נבדל מעמיתו החוכר ה'דייטש' [גרמני, כינוי גנאי למשכיל], שעיין בסתר או בגלוי בספרי המשכילים. על המרחק בין תמונת הווי החסידים המשתקפת בספרות ההשכלה לחיי החסידים ופעילותם ניתן ללמוד מניתוח סיפור שבו נעשה שימוש נרחב בחומרי המציאות. הפרק 'פינסק של מעלה ופינסק של מטה' עוסק בעיצוב דמותה של עיר יהודית על יושביה ברוח רעיונות תנועת ההשכלה לעומת המציאות ההיסטורית. משמעות כפולה לכותרת הפרק: עניינו הבדיון המשכילי המרומם את גיבורי ההשכלה 'בת השמים' מעל הריאליה שבה חיו ופעלו גיבורים אלו; וגם 'החברה הגבוהה' הפינסקאית, זו של סוחרים גדולים עתירי ממון, לעומת דלת העם היהודית בעיר – אוּמנים, חנוונים זעירים ושאר יהודים של כל ימות השנה. מקרה סיפורו של יהודה ליב גורדון (1830-1892), 'אחרית שמחה תוגה', הנדון בפרק זה, מזמֵן לחוקר תולדות יהודי רוסיה במאה התשע-עשרה אפשרות להעמיד טקסט ספרותי שעוצב מחומרי המציאות כנגד עובדות כ'הווייתן', ולברר מה בין אידאולוגיה ותדמית לבין אירועים היסטוריים ודמויות בשר ודם. מקרה 'אחרית שמחה תוגה' מלמד על דרכי העיצוב בפרוזה של ספרות ההשכלה ועל גלגוליהם של מוטיבים וקונוונציות. דמות הקראי, שלא כדמותו של החסיד, השתקפה בכתבי המשכילים באופן אמביוולנטי. פרשת המגעים בין אנשי תנועת ההשכלה במזרח אירופה לבין בני הקהילות הקראיות במלכות אוסטריה ובאימפריה הרוסית מצטיינת בדו-משמעות המקשה לעתים את בירור העובדות כהווייתן. מחד גיסא, עניין לנו עם אוצר דימויים חיוביים ממקורות שונים שתלו המשכילים בקראים – בעת החדשה המוקדמת נראו הקראים בעיני אנשי דת שוודים והולנדים, ובעיני כמה הוגים פולנים, כעין מופת ליהדות מתוקנת – מאידך גיסא, הייתה היכרות קרובה של יהודים לא מעטים עם 'בני מקרא' במקומות ישיבתם בטרוֹקי, האליץ', אודסה וערי קרים, וכן נמשכה מסורת של עוינות שנתחזקה דווקא במאה התשע-עשרה. הדימוי המופשט שמקורו בהשפעות נוצריות, וכנגדו המציאות כהווייתה והעימות הפוליטי עם בני הקבוצה הזאת, טבעו חותמם על עמדות המשכילים כלפי הקראים ומצאו מאוחר יותר את דרכם אל מחקר הקראות וספרותה. מקרה מיוחד במינו של מאבק על דימויים ועל תדמיות מתגלה בתחרות בת עשרות השנים על ירושלים הארצית, שניטשה בין משכילים ומשמרים מרכז ומזרח-אירופיים. במאה התשע-עשרה התחולל שינוי רב-משמעות במעמדה של העיר בעיני יהודי העולם. במחשבה היהודית התפתחו דעות, עמדות ודימויים בלתי-מסורתיים, שהעניקו לירושלים משמעויות חדשות, בעלות אופי חילוני בעיקרן. בה בעת שינתה גם הזיקה הדתית של היהודים לעיר את אופייה המסורתי ולבשה פנים חדשות. השינויים ביחסם של יהודים שומרי מצוות אל העיר הקדושה נולדו לא רק כתגובה למגמות החילון, אלא נגרמו גם על-ידי השינויים החברתיים והכלכליים שעברו קהילות ישראל בעולם עקב תהליכי המודרניזציה. אל מול השפעות המערב בעיר, שהלכו וגברו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, הלכה והתבצרה בעיר עמדת מגננה אורתודוקסית. הפעילות הפילנתרופית היהודית, שהתקיימה בד בבד עם התפשטותם של רעיונות תנועת ההשכלה בחלקים של החברה היהודית באירופה, הולידה חששות כבדים בקרב העולים ממלכות אוסטריה ומהאימפריה הרוסית. כבר בשנות השלושים והארבעים החלו מנהיגי עדת הפרושים האשכנזית בעיר במאבק נגד מיזמים של הקמת בתי-חולים מודרניים ופתיחת בתי-ספר למלאכה, בהם זיהו – ובצדק – השפעות של הביקורת המשכילית על עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות מרכז אירופה ומזרחה. ככל שהלך והתבסס בארץ 'היישוב החדש' התגברה ההקצנה הדתית מצד חלקים באורתודוקסיה האשכנזית, ומולה התחזקה הרתיעה מאופייה השמרני של העיר ברוח ההשכלה והלאומיות. כך השתקפה בבואתה של ירושלים בראי השיח הלאומי היהודי החדש כעיר שפניה אל העבר. ציון של מטה, העיר שנראתה כסניף ארץ-ישראלי של מתנגדי הקִדמה והלאומיות בקהילות מזרח אירופה, לא התחברה על נקלה אל הציונות.

בשער השלישי, עבר ועתיד, נידונים מספר מקרי חקר של עיבוד זיכרון העבר ושל שימוש בדימויים של מקומות מרוחקים בשיח המודרניסטי של יהודי מזרח אירופה. העבר היה כחומר ביד היוצר בשם חזון העתיד, וכך גם אותם מקומות שרק שִמעם הגיע למזרח אירופה, ועל כן יכולים היו לשרת ציורים אוטופיים של עתיד יהודי – זאת עד שעבר מסוג אחר התאים לחזון, או שנוצרו מגעים של ממש עם המקום הנכסף. הדיון בשימוש שנעשה בעבר בשם רעיונות של הווה כלשהו, לשם קידומו של עתיד זה או אחר, פותח בגלגולים שעברה דמותו של משורר ומקובל איטלקי, ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל, 1707-1746), בהגותם של משכילים וחוקרים. רמח"ל הוצג במהלך מאתיים השנים שחלפו מאז מותו לעתים כחותם תקופה, ולעתים כמבשרה של תקופה חדשה. הדיכוטומיה החריפה בין רציונליזם למיסטיקה, שהנחילה תנועת ההשכלה להיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, גרמה לכך שעד למאה העשרים לא השכילו אינטלקטואלים יהודים להפנים את הידיעה שיצירתו של האינטלקטואל היהודי-איטלקי מראשית המאה השמונה-עשרה יכולה הייתה להיחשב בה בעת כאיבר רב-השפעה בספרות המיסטיקה וכבשורתה של תנועת ההשכלה! רמח"ל היה שייך כל כולו לעת החדשה המוקדמת, שבקהילות איטליה פרחו בה בעת ובעונה אחת שירה עברית, למדנות יהודית ועיסוק נמרץ בקבלה לצד מגע אינטימי עם תרבות הברוק האיטלקית. לימודי הקבלה של רמח"ל לא היו 'בערות חשוכה' ולא עמדו בסתירה לבקיאותו במדעים ובספרות האיטלקית בת הזמן. יצירתו הספרותית עלתה באיכותה ובעומקה על כל מה שכתבו ראשוני תנועת ההשכלה שבאו אחריו. קביעתו של שמעון רבידוביץ (1897-1957) שרמח"ל מסמן דווקא את שיאה ואת סופה של תקופה תרבותית אחרת, מתאימה לתיקוף (פֶּריודיזציה) החדש, המשוחרר מקסם הנאורות ומחזון האמנציפציה, שרבים מן ההיסטוריונים היהודים מאמצע המאה התשע-עשרה ועד לשלהי המאה העשרים היו שבויים בהם. שיכרון 'העת החדשה' גרם להם לחלק את ההיסטוריה היהודית על-פי קווי הגבול הדיכוטומיים בין העולם הישן לעולם החדש שסִרטטה תנועת ההשכלה. אחד מקווי הגבול הללו היה המחיצה הבלתי-חדירה בין מיסטיקה לרציונליזם. מי שעסק בקבלה, אחת הייתה דתו – להשתייך ל'מורדי האור'. לאמיתם של דברים, שייך היה המשורר המקובל לעת החדשה המוקדמת. כל רכיבי עולמו הרוחני של רמח"ל היו איברים של שלמות אחת, שסוכניה המאוחרים של הנאורות האירופית ושל ההשכלה לא היו מסוגלים להודות בקיומה. שלמות זו נמשכה עמוק אל תוך המאה השמונה-עשרה, ואף הייתה קיימת עדיין בשלביה הראשונים של תנועת ההשכלה עצמה. המגעים בין צרפת ליהודי מזרח אירופה היו מעטים ופחות ניכרים בהשוואה לאלו שהיו עם גרמניה והתרבות הגרמנית. גאולה אמנציפציונית, היינו-שוויון זכויות אזרחי ליהודים, נכרכה מאז ימי המהפכה בשלהי המאה השמונה-עשרה בהקשר הצרפתי בציפיות לגאולה משיחית-מיסטית משותפת לישראל ולעמים. אך לא היה זה סוג הגאולה שהתקבל על דעתם של רוב אנשי תנועת ההשכלה במזרח אירופה. אלה, בדומה לרבים מאנשי החברה המסורתית, נרתעו מן החזון הרדיקלי הצרפתי, ושמרו אמונים למלכות הריכוזית באימפריה הרב-לאומית שבה חיו, זאת עד ימי הלאומיות היהודית החדשה. צרפת הייתה אמנם מקור מוכר של רעיונות הנאורות, אך המרכיב האנטי-יהודי שברעיונות אלו, כמו גם האפשרות שיתגשמו במציאות בדרכה עקובת הדם של המהפכה הצרפתית, דחו והרתיעו אותם. המתח שבין תקוות האמנציפציה נוסח צרפת לבין החשש מפני אותה אמצנציפציה ליוו אפוא את קבלת השפעותיה של צרפת בקהילות ישראל במזרח אירופה, למן חלוקות פולין ודיוני 'הסיים של ארבע השנים' ועד לכישלון המרד הפולני של 1863 והופעת ניצניה של הלאומיות היהודית המודרנית. מקום מרוחק אחר היה ארצות הברית של אמריקה. הפתיחות והחופש שהיו תורפתה של אמריקה בעיני רבנים ושאר מגִינים מזרח אירופים של אורח החיים המסורתי, נחשבו כמעלתה בעיני כל אלו שביקשו תיקון ושינוי של החברה היהודית המסורתית. מן הרגע שבו החלו חוגים שונים בחברה היהודית להתקרב לזרמים הרדיקליים ברוסיה של שנות השישים והשבעים, הופיעה אמריקה בתודעתם של לא מעט מיהודי מזרח-אירופה לא עוד כ'מדינה טרֵפה' שמי שמהגר אליה סופו שיצא לתרבות רעה, אלא כארץ החופש, עולם המרחבים הפתוחים לניסויים חברתיים חדשניים, ומקום האפשרויות הכלכליות הבלתי-מוגבלות. צירוף נסיבות היסטורי גרם לכך, שראשית קבלת ההשפעה הרדיקלית מן הזרמים הפוליטיים והספרותיים ברוסיה בחוגים מסוימים בחברה היהודית התרחשה ממש באותן שנים שבהן החלה הגירה ממשית של יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית. גלגולן של תפיסות מגדריות ממערב אירופה למזרח אירופה הוא מקרה חקר נוסף של מופת תרבותי וחברתי מרוחק וכמעט בלתי מוכר. לא שחרור האישה במובן של שוויון המינים הוא שעמד בפני משכילי מזרח אירופה בעיצוב חזונם החברתי, אלא העברת האישה למקומה הראוי לה במיטת הבעל, בחדר הבישול ובמסיבת האורחים. המשכיל המזרח-אירופי ירא וחרד מפני אישה תקיפה בדעתה ובעלת און מיני שאיננו ניתן לשליטה. הגבר חסר הביטחון ביקש להעמיד את האישה החזקה ומלאת האון תחת פיקוח השכלה גברי, בחסות הסדר המדיני והחברתי הרצוי. לפי חזונה האידאלי של ההשכלה, נועדו האון המיני והאון הכלכלי להיות נחלת הגבר, אולם במציאות של החברה היהודית במזרח אירופה נדמה היה לגבר המשכיל כי התהפכו היוצרות: הגבר נותר נטול כוח – הן במובן הביולוגי והן במובן הכלכלי. את מקום הפחד המסורתי מפני יצריותה של האישה החליפו מושגים רפואיים ודימויים כלכליים מעולמה של תנועת ההשכלה האירופית. משכילי מזרח אירופה, שנרתעו הן מן האישה המסורתית המאיימת והן מבת-מינה המורדת במוסכמות, המשיכו למצוא נוחם בציור דמות אידאלית של 'אשת חן' דמיונית נוסח הבורגנות הגרמנית. 'אשת חן' זו, שאותה שיוו לנגד עיניהם ועיצבו בשיח הגברי שלהם, הייתה בסופו של דבר הפיצוי הספרותי לתחושות הפחד, החולשה והנחיתות שהיו מנת חלקם של רבים מן הגברים המשכילים. בשונה מן התיאורים המקובלים על חוקרים עד עצם היום הזה, הממוקדים בחדשנותה של תנועת ההשכלה, בחרתי להבליט על-פי המקרה של חוג המשכילים בווילנה של אמצע המאה התשע-עשרה את אופייה השמרני של התנועה החדשה. ניתוח פעילותו של מרדכי אהרן גינצבורג (1796-1846), אחד מחברי החוג הזה, מצביע על האופי המתון והזהיר של ההשכלה המזרח-אירופית בימיה הראשונים. גינצבורג שקד על תיקון אֶחיו יהודי רוסיה ולהכינם לקבלת מקצת מהשפעותיה של העת החדשה. המודרנה שבתה את לבו, אך בה בעת גם הפחידה אותו בעוצמת החידוש שבה. העתיד שניבאה העת החדשה ליהודים נראה לו מאיים. גינצבורג היה אחד ממעצבי הכיוון המרכזי של תנועת ההשכלה במזרח אירופה. הוא נטל חלק בביקורת המשכילים על מוסד הרבנות האשכנזי; היה קשור בייסוד מוסדות חינוך חדשים והשתתף בהגשת תזכירים לשלטונות על 'תיקון' פגמיה של החברה היהודית. תרומתו החשובה ביותר להתפשטותה של תנועת ההשכלה הייתה כתיבתו בענייני השעה, ויותר מכך – תרגומיו-עיבודיו מן הלשון הגרמנית. חיבורים מעובדים אלה השפיעו על קוראים במזרח אירופה עשרות שנים. עם כל אלה, גינצבורג עצמו, כמו יתר משכילי וילנה, היה רחוק מאוד מן הדמות שראו בו מתנגדי תנועת ההשכלה. הוא הציג את עצמו כשומר המורשת, החרד מן ההשפעה הקיצונית של השכלת ברלין ועושה ככל יכולתו לחסום את התפשטות השפעתה בקרב יהודי האימפריה הרוסית. בריחוק זמן ומקום נראה הסופר הליטאי הזה קרוב הרבה יותר לחוגי האורתודוקסיה מאשר למשכילים הרדיקליים שמהם הסתייג בכתביו.

השער הרביעי, לתקן עולם, החותם את הספר, מציג שלושה מסלולים של שינוי ויצירה מחדש שבהם הלכו המודרניסטים המזרח-אירופים שביקשו לתקן עולם ולחדש עַם: עיתונות יהודית, התיישבות חקלאית של יהודים והקמת תנועת פועלים ליהודים. גם כאן, כמו בשערים הקודמים, עולה המתח בין חידוש לשימור. בין שהכלים היו חדשים, בין שהרעיונות היו מהפכניים, נמצאו כל אלו שביקשו למרוד בהוויה המסורתית ממשיכים הרבה ממה שמרדו בו. חברי תנועת ביל"ו שהתיישבו בארץ ישראל בתקופת 'העלייה הראשונה' ואנשי 'עם עולם', שהקימו שורת מושבות חקלאיות ברחבי ארצות הברית ממש באותן שנים, ביקשו לתקן את הסדר החברתי והכלכלי של בני עמם, ובה בעת לברוא זן חדש של איכר יהודי ולהביא בכך מרפא למצוקות בני עמם. גם אנשי ביל"ו וגם חבריהם מתנועת 'עם עולם' לא חידשו הרבה. הם העתיקו פתרון נושן של תנועת ההשכלה – שאומץ בידי הצארים הרוסיים, וכבר נוסה במושבות החקלאיות היהודיות שהוקמו בדרום אוקראינה עשרות שנים קודם – לאדמות צפון אמריקה ולמישורים צחיחים למחצה בחופו המזרחי של הים התיכון. יותר מעשור שנים לפני שבנימין זאב הרצל עמד בחוברתו 'מדינת היהודים' על כך שהיהודים הדחויים מאירופה אמורים לייצא את רוחה, תרבותה והישגיה המדעיים והטכנולוגיים של היבשת הנאורה אל מושבותיהם בארץ ישראל או במקום אחר, אירע לשתי תנועות ההתיישבות החקלאית הללו משהו דומה ביותר. הן 'השתילו', גם אם לזמן קצר, קטעים של נוכחות רוסית בטריטוריות זרות ומרוחקות. גם מקימי המושבה 'יפה נהר' מילאו כמה עשרות שנים לפני כן, מדעת ושלא מדעת, תפקיד דומה בתולדות האימפריה הרוסית המתפשטת דרומה ומזרחה: דחויים מן הקיסרות הרוסית וכמעט-מגורשים אל אזורי גבול מרוחקים, הקימו בשירות האימפריה אִיים של נוכחות רוסית במחוזות הספר ומעבר לים. העיתונות היהודית, כלי תקשורת בלתי-מסורתי בעליל, נבחנת בשער זה כשדה מפגש תרבותי, לשוני ורעיוני, מפגש שהמשותף לכל מי שנטלו בו חלק נראה – ממרחק זמן ומקום – רב ממה שהפריד ביניהם. מעל דפיה של העיתונות היהודית התנהל אחד המהלכים החשובים בפוליטיזציה של המחשבה ובחילון השפה והמושגים של החברה היהודית המסורתית. מצד שני מילאה העיתונות תפקיד מפתח בחיזוק הקשרים הבין-קהילתיים ותרמה לטיפוח זהות קבוצתית חלופית למוסדות הטרום-מודרניים שנחלשו או נעלמו. על הזיקה בין ראשית המחשבה הלאומית היהודית באימפריה הרוסית לניצני התנועה המהפכנית בקרב היהודים עומד הפרק הבא של תיקון עולם. חיבור אלגורי ביידיש מראשית שנות השבעים של המאה התשע-עשרה, שזכה כעבור עשרות שנים לתרגום-עיבוד לעברית, מוצג כמבשר השילוב בין הרדיקליזם החברתי נוסח המהפכנים הרוסים הקיצונים לבין הלאומיות שהולידה לימים את תנועת 'חיבת ציון'. ישראליק, גיבור היצירה 'סוסתי' ('די קליאטשע') של המשכיל שלום יעקב אברמוביץ (1835-1917), ראה בחברה היהודית ב'תחום המושב' שבמערב האימפריה הרוסית 'עם' בעל ייחוד ולא רק עדה דתית או מעמד חברתי-כלכלי. שלום יעקב אברמוביץ (שנודע לימים בשם העט שלו מנדלי מוכר ספרים) איחד באישיותו חינוך מסורתי ומשכיליות עברית. הוא נחשף להשפעת הרדיקליזם הרוסי, אך לא התנתק מסביבתו התרבותית, גם בימים שהיה ל'משכיל' מהגר בעיר הגדולה. הוא התנודד בין 'מערבנות' שהמשיכה את זיקתה של תנועת ההשכלה המזרח-אירופית להשפעה הגרמנית לבין קבלה מסויגת של טיעונים של הפופוליזם הרוסי. כל אלו רמזו על המפנה הגדול שחל בעמדת האינטליגנציה היהודית הרדיקלית במרוצת שנות השבעים של המאה התשע-עשרה בשאלת המשך הקיום היהודי ה'ייחודי'. זאת תוך דחייה של חוסר ההתחשבות מצד המהפכנים הלא יהודים בייחודן של בעיותיו ומצוקותיו של העם היהודי. הסוציאליזם היהודי שנולד באימפריה הרוסית במקביל לתנועה הלאומית היהודית לא החריב לחלוטין את העולם הישן, אלא מצא אפיק קיום חדש לאחדים מתכניו המסורתיים בעולם המודרני הפושט צורה ולובש צורה. כמה מערכיו של העולם הישן, שהיה אמור לכאורה להיכחד תחת הסדר המהפכני החדש, נשמרו בלבוש אחר ובמשמעות שונה לחלוטין מזו המסורתית. מיזוג הלאומיות היהודית עם הסוציאליזם, שהיה רב-השפעה בעשרות השנים הבאות, חיבר יחדיו שני אפיקים מודרניים מובהקים, שדמו זה לזה יותר משדמו שניהם לחברה היהודית המסורתית אשר אותה ביקשו לשנות. עולם-המחר של הסוציאליסטים היהודים נתחבר אל חזון אמנציפציה חילוני ורומנטי של הלאומיות היהודית במזרח אירופה שהוקצה בו מקום מסוים ל'עבר' היהודי. 'עבר' זה ביקשו הסוציאליסטים היהודים לשמר בשעה שייחרב העולם הישן. כפל הפנים, מעין פרצוף יאנוס הפונה בעת ובעונה אחת אל המהפכה ואל השימור, התגלגל ממזרח אירופה לארץ ישראל ומצוי עד עצם היום הזה בלב התרבות הישראלית החדשה.

עבודת הספר 'לתקן עם' נשלמה בשנה בה שהיתי במרכז בילדנר לחקר החיים היהודיים באוניברסיטת ראטגרס, ניו' ג'רזי, ובמרכז ללימודי יהדות מתקדמים באוניבריסטת פנסילבניה. תודתי נתונה לפרופ' יעל זרובבל ולפרופ' דויד רודרמן. שלמי תודה לעמיתי פרופ' יונתן מאיר על שתרם להוצאת הספר מבקיאותו המופלגת וממומחיותו הביבליוגרפית שאין כמותה. יעמדו על הברכה מר ישראל כרמל וכל צוות עובדי הוצאת כרמל שעשו במלאכת ההוצאה לאור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לתקן עם”