החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נץ הלילה

מאת: ,
מאנגלית: רותי ונֹעם אור | הוצאה: | 2018-05 | 407 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

׳נץ הלילה׳ הוא כלי הטיס המתקדם ביותר שנוצר אי־פעם. הוא נבנה מחומרים ומטכנולוגיות שמקדימים בשני דורות את כל מה שסוכנויות החלל האירופיות, הסיניות והרוסיות משתמשות בהם. זה מטוס מהפכני. הוא נראה כמו מטוס, אבל למעשה זו חללית שיכולה לנוע במסלול סביב כדור הארץ, לפעול עצמאית ולבצע משימות שמעבורת החלל מעולם אפילו לא חלמה עליהן.

בשעה שכלי הטיס המתקדם הזה נעלם מעל האוקיינוס השקט, קורט אוסטין, וג'ו זוואלה, מראשי יחידת המבצעים המיוחדים של נומה (הסוכנות הלאומית למחקר ימי ותת־ימי), נחושים למצוא אותו בכל מחיר. הם צריכים להתמודד עם הרוסים והסינים, שמבקשים גם הם למצוא את כלי הטיס ולשלוט בטכנולוגיה המתקדמת שלו.

אולם הסינים והרוסים אינם יודעים ש׳נץ הלילה׳ אינו רק כלי טיס מתקדם, אלא שהוא גם נושא בתוכו סוד שיכול להמיט חורבן על העולם.

לאוסטין וזוואלה מתברר שלמצוא את ׳נץ הלילה׳ זה כמו למצוא מחט בערמת שחת, והמרדף אחריו מתרחש באיי גלפאגוס, במרחבים העצומים של דרום אמריקה, ובהרי פרו.

קלייב קאסלר הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ׳המרדף׳, ׳הנווט׳, ׳הסוד של פרעה׳ ועוד רבים אחרים, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-534417
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

נקודת רתיחה

דרום אמריקה

ינואר 1525

החנית פגעה בדייגו אלווראדו ישר בחזה – מכת מחץ שמוטטה אותו לקרקע, אך לא חדרה את השריון הקסטיליאני שהביא עימו כל הדרך מספרד.

הוא התהפך, התמקם על ברך אחת ואיזן את הקשת המוצלבת שלו. כשזיהה תנועה בין העצים הוא ירה. החץ חדר מבעד לסבך, ומייד נשמעה זעקת כאב.

'בין העצים מימין!' הוא צעק לאנשיו.

ענן עשן כחול התפוצץ מעל השביל הצר שעה שכמה רובי מוסקט בעלי קוטר גדול במיוחד הידועים בשם ארקבוז ירו בעת ובעונה אחת. היריות נורו לתוך היער, גדעו כמה ענפים קטנים וחדרו את העלווה הירוקה והצפופה.

בתגובה נורה לעברם מטר של חיצים. שניים מאנשיו של אלווראדו נפלו, והוא עצמו חש מדקרת כאב בשוקו כשחץ עם חוד עשוי אבן וולקנית חדר לתוכה.

'אנחנו מוקפים,' צעק אחד מאנשיו.

'תשמרו על הקו,' הורה אלווראדו. הוא דידה קדימה במקום לאחור כשהוא מתעלם מהכאב וטוען את נשקו.

אחרי מסע מפרך עד למרגלות ההרים הם נפלו למארב, פותו לתוך שביל צר והותקפו משני עבריהם. אנשים אחרים היו אולי נפוצים תחת המתקפה לכל עבר, אבל אנשיו של אלווראדו היו פעם חיילים. הם ניצבו כמו חומה בצורה ולא בזבזו לריק את התחמושת היקרה שלהם. כמה מהם שלפו חרבות, והאחרים ייצבו את רוביהם הכבדים.

הילידים התקבצו, התכוננו לתקוף פעם נוספת והגיחו בשאגות קרב מבין העצים. הם פרצו אל קרחת היער והוכרעו ברעם רובים ספרדיים כאשר גל נוסף של פיצוצי אבק שריפה שחור הרעיד את האוויר.

מחציתם נפלו, האחרים סבו על עקבותיהם והחלו לנוס, ורק שניים המשיכו בהתקפה. הם רצו דרך העשן המסתלסל לכיוונו של אלווראדו כשפניהם צבועות אדום כהה ועיניהם הלבנות הבוהקות בולטות על רקע הפסים של צבעי המלחמה שלהם.

אלווראדו פגע בראשון בעזרת קשתו ובלם את מרוצתו, אבל השני תקף אותו בחניתו. חוד החנית הפשוטה פגע בלוח החזה הזוויתי הכסוף של אלווראדו והוסט הצידה. אלווראדו נותר אדיש אל מול כלי הנשק הפרימיטיבי, והוא התקדם ללא חת לעבר התוקף. הוא אחז באיש, ערער את יציבותו והפילו לקרקע.

אלווראדו נפל על היליד וחיסל אותו בנעיצת פגיון. כשנשא את עיניו, כל השאר כבר נמלטו.

'לטעון,' הוא צעק לאנשיו. 'הם יחזרו בקרוב.'

כאשר החלו האנשים בתהליך המייגע של טעינת הרובים באבק שריפה התאמץ אלווראדו לשלוף את החץ שירו הילידים בשוקו. בעזרת הפגיון שלו הוא חפר בבשר החי והוציא את החץ. הוא בחן אותו ולבסוף השליכו הצידה. לא היה בזה שום דבר חדש. נאמר לו כי 'אנשי הענן' האלה שונים מהאינקה ומשאר השבטים החיים באזור. לא היה ספק בליבו כי הם לוחמים עזי נפש, אבל כלי הנשק שברשותם לא היו טובים מאלה של שאר השבטים. הדבר היחיד ששיחק לטובתם היה מספרם הגדול.

אלווראדו יצק על הפצע מעט יין מתוך נאד קטן שנשא איתו. זה צרב אבל עזר להקהות את הכאב – וגם, כך קיווה, לנקות את הרעל שעשוי היה להיות על החץ. אחר כך הוא חבש את השוק בפיסת בד וראה את הדם נספג בה ומתפשט מתוך נקודה מרכזית אחת עד שכל הבד נצבע באדום.

'חייבים לסגת,' הוא אמר, והתאמץ לקום על רגליו.

'עד איפה?' צעק אחד מאנשיו.

'כל הדרך,' אמר אלווראדו. 'בחזרה לכפר.'

איש מהם לא התווכח. למעשה הם חשו הקלה לשמע הפקודה.

הם התארגנו והתחילו לנוע. אלווראדו הצליח לעבור את הקילומטר הראשון, אבל עם הזמן נעשו השריון הכבד והכאב ברגלו בלתי נסבלים. אחד מאנשיו בא לעזרתו ותמך בו בדרכו אל הסוס החסון שנשא את האספקה שלהם. הם התירו את הרצועות, והמטען הושלך ארצה. בתנופה אחת הושב אלווראדו על הסוס. הוא התייצב, והחבורה כולה המשיכה במסע מזורז במורד הגבעה לעבר המחנה שלהם.

כעבור שעות אחדות הגיעו אלווראדו ואנשיו אל הכפר שעזבו מוקדם יותר באותו בוקר. הלילה כבר ירד, אבל חום המדורות שהדליקו החיילים שנשארו מאחור קידם את פניהם בברכה.

אציל בשם קוסטה סייע לאלווראדו לרדת מעל הסוס. 'מה קרה?' הוא שאל, והחוויר למראה הפצע.

קוסטה היה אציל מדַרגה בינונית. הוא הסכים לממן את המשלחת תמורת שליש מכלל האוצרות שיימצאו. השאלה מדוע הוא בא לשם באופן אישי גררה ניחושים רבים – אולי בשביל ההרפתקה או, סביר יותר, כדי להבטיח שלא ירמו אותו בחלוקת השלל. עד כה הוא לא עשה דבר מלבד לקטר.

'עבדו עלינו,' אמר אלווראדו. 'אנשי הענן האלה לא מקבלים בקלות את הנוכחות שלנו. הם יעדיפו להרוג אותנו ולא להצטרף אלינו, גם אם פירוש הדבר שיישארו משועבדים לאדונים אחרים.'

'אבל מה עם פיסארו?' שאל קוסטה. 'אלה העקבות שהוא השאיר. הוא הלך בדרך הזאת ואמר שנמצא שם בעלי ברית.'

אלווראדו ידע על הסימנים שהשאיר הקונקיסטאדור הספרדי פרנסיסקו פיסארו. האיש חרט סימנים על כמה מהעצים לאורך הנתיב כדי שאלווראדו והתגבורת שהביא עימו יוכלו להדביק אותו ואת כוח החלוץ שאיתו.

הוא גם ידע על תוכניותיו של פיסארו להסית ילידים אחרים כנגד הקבוצה השלטת. במקומות אחרים זה הצליח, אבל לא כאן.

'בטח קרה לו משהו,' אמר אלווראדו. 'או שפרנסיסקו נהרג או ש…'

הוא לא היה צריך לגמור את המשפט. איש מהם לא בטח במיוחד בפיסארו. הוא לא הפסיק לדבר על זהב שאיש עדיין לא ראה, והִרבה לדבר על עושר שטרם התגלה. הוא היה איש קטן עם חלומות גדולים. המושל דחה כבר פעמיים את בקשותיו למימון המשלחות שלו, ובייאושו הוא פנה לבסוף לקוסטה, וליריבו אלווראדו.

אלווראדו לא חיבב את פיסארו ולא בטח בו, אך הבין את האיש. שניהם קורצו מאותו חומר. שניהם היו בנים למשפחות פשוטות שעזבו את ספרד במטרה להתפרסם. רק כמה חודשים קודם לכן הם היו אויבים, ובהחלט ייתכן שהסכמתו של פיסארו לחבור אליהם נועדה לחסל אותם.

'אנחנו חייבים לחזור מייד לחוף,' אמר אלווראדו.

קוסטה החוויר לנוכח הרעיון.

'משהו לא בסדר עם ההוראה שלי, ידידי?'

'לא,' אמר קוסטה. 'פשוט…'

'דבֵּר כבר.'

קוסטה היסס. 'כמה מהאנשים חלו. חום. אולי זה אבעבועות.'

אלווראדו לא היה יכול להעלות בדעתו חדשות גרועות מזו. 'תראה לי.'

קוסטה הוביל אותו אל הגדולה שבבקתות הילידים שהייתה עשויה מבוץ ועשב ושבעבר הייתה כנראה מקום ששימש להתכנסויות שבטיות. האש במרכז הבקתה להטה בעוז, והעשן שהיתמר ממנה נפלט דרך חור בגג. כמה מחייליו של אלווראדו שכבו סביבה על האדמה כשכל אחד מהם נראה במצב אחר של מצוקה.

'מתי זה התחיל?'

'קצת אחרי שיצאת לחפש את פיסארו.'

על רקע האור המהבהב כרע אלווראדו לצד אחד מאנשיו. החייל היה אך מעט מבוגר מילד. הוא שכב על גבו כשעיניו עצומות ופניו מופנות לעבר תקרת הקש שמעליו. חולצתו הייתה ספוגה זיעה, ופצעים אדומים קטנים כבר החלו להופיע על צווארו, פניו וחזהו. החום שלו היה כה גבוה עד שהרכינה מעליו הייתה כמו עמידה קרוב מדי לאש פתוחה.

'אבעבועות שחורות,' אישר אלווראדו את האבחנה. 'כמה אנשים כאלה יש?'

'שמונה במצב כזה. עוד שלושה במצב קל יותר, אבל גם הם עומדים בקושי על הרגליים. הם בוודאי לא מסוגלים לצעוד חמישה־עשר קילומטרים עד החוף.'

כשאחד־עשר מאנשיו חולים, כמה פצועים ושניים הרוגים, נשארו לאלווראדו עשרים אנשים כשירים להילחם. 'נצטרך להשאיר אותם.'

'אבל דייגו…'

'הם חולים מכדי לצעוד וכבדים מכדי שנסחב אותם,' התעקש אלווראדו. 'אנחנו בנחיתות מספרית משמעותית. ספרתי שלושים בקתות סביבנו. כל אחת יכולה לאכלס משפחה גדולה. לפני שפיסארו עבר בטח חיו כאן יותר ממאתיים אנשים. גם אם מחציתם נשים וילדים, לא נצליח להחזיק מעמד. ומי יכול להבטיח לי שכפרים אחרים לא יחברו אליהם?'

פניו של קוסטה נפלו לשמע ההערכה. 'אולי פרנסיסקו יחזור ויביא עזרה.'

'מאוחר מדי לסמוך על עזרה שאולי תגיע ואולי לא,' אמר אלווראדו. 'אתה והאחרים חייבים ללכת לפני שיהיה מאוחר מדי.'

'אני והאחרים,' חזר קוסטה בחשדנות. 'אתה בטח לא מתכוון להישאר פה, נכון?'

אלווראדו הניח יד על מצחו וניגב את הזיעה שהבהיקה עליו. אולי זה מהחום ואולי מהפציעה ברגלו, אבל הוא חשד שאלה סימנים ראשונים למחלה שפוגעת באנשיו. 'אני רק אעכב אתכם. אסוף את האנשים וצאו לעבר האונייה. תפליגו עם הזרם עד שתתרחקו מהחוף, ואז תפנו צפונה ותחזרו לפנמה.'

קוסטה הביט בו לרגע, ואז נפנה ממנו והחל ללכת.

אלווראדו אחז בפרק כף ידו בעוצמה כזאת שקוסטה חשב שעצמותיו יישברו. 'תשלם למשפחה שלי את מה שאתה חייב לי או שארדוף אותך עד סוף ימיך.'

קוסטה הנהן. יכול להיות שזו ההבטחה הראשונה בחייו שהוא באמת חשש להפר.

כאשר יצאו האנשים לדרכם החל חומו של אלווראדו לעלות. הוא התחמש בשני רובים טעונים ובקשת המוצלבת שלו. שאר האנשים שיכלו לאחוז בנשק קיבלו כל אחד אקדח טעון וכמה מנות של רום לחיזוק.

הם ישבו והביטו באש הבוערת על רקע הלילה, ובעשן הסמיך שעלה ממנה. הזמן נמשך כמו נצח, אבל בסופו של דבר הילידים הגיעו.

אלווראדו ראה אותם בעד חור בקיר הקש של הבקתה, וכשכבר היו קרובים הוא ירה לעבר הקבוצה הקרובה ביותר.

הם התפזרו בגלל הפיצוץ, אבל ילידים נוספים הגיעו מכיוונים אחרים. הם פרצו לתוך הבקתה מכל עבר.

האקדחים ירו, וכמה ילידים נפגעו ונפלו, אבל ההמון חלף במהירות מעל גופות אחיהם בעת שילידים נוספים המשיכו לנהור מבעד לקירות הרעועים והצטרפו להתקפה.

אלווראדו ירה בארקבוז השני והרג עוד שני ילידים. הוא הכה יליד שלישי בקנה הרובה שעדיין העלה עשן, אבל כעבור רגע הופל ארצה. הוא הצליח לאחוז בקשת שלו וירה חץ לתוך המהומה. הוא הושיט את ידו אל הפגיון שלו, אך גרזן אבן נחת על מפרק כף ידו וקצץ אותו.

הוא צעק בכאב, ובאופן לא מודע אחז בגדם המדמם. אבל חנית שחדרה את גבו שיתקה אותו, קטעה את צעקתו והותירה אותו על הקרקע ללא יכולת לזוז או אפילו לקרוא לאנשיו.

אלווראדו המשיך לשכב שם וראה את הילידים טובחים בחולים ובגוססים. הם דקרו אותם וקצצו אותם בגרזניהם ללא הרף. הטירוף נמשך דקות אחדות כשדם, זיעה ורוק ניתזים לכל עבר.

כשהאור בעיניו כבה לאיטו ראה אלווראדו, שנחשב למת, את הילידים גוררים כמה מניצולי הטבח לתוך היער. הוא לעולם לא יֵדע מה עלה בגורלם.

כשהם בלתי נראים על רקע האנדרלמוסיה יצאו הנגיפים הזעירים נושאי מחלת האבעבועות השחורות והחַזֶרֶת והתפזרו עם כל נשימה וכל יריקה של דם ורוק. הילידים שחיו בעולם החדש מעולם לא נחשפו אליהם. מול האויב הבלתי נראה הזה לא הייתה להם כל יכולת התנגדות.

בתוך שבוע ימים יהיו כל המעורבים בהתקפה חולים או גוססים. בתוך חודש כל הכפר כבר יידבק. בסוף השנה המוני כפרים אחרים ייפגעו, ובתוך עשור, כל האזור יסבול מהמגפה.

המגפה, שלא היה מי שיבלום אותה, תחסל את אימפריית האינקה, תסלול את הדרך לכובשים הספרדים, ובסופו של דבר תשמיד תשעים אחוזים מאוכלוסיית הילידים בדרום אמריקה. יבשת שלמה נפלה טרף לנשק שאיש לא היה יכול לראות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נץ הלילה”