החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נתיבי יעלים

מאת:
הוצאה: | 2015-10 | 80 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

חוקר צעיר מיישוב מדברי נידח פוגש לגמרי במקרה, בכנס בליסבון, את בנו של סופר פורטוגלי מהולל.

שלושה מדריכי-בית-ספר-שדה נלהבים נכבשים בקסמיה של מערה אגדית. אב בדואי מתחבט בין כבוד, מסורת ואהבה לבתו.

אשה שלכאורה התנתקה מכבליהם של הכבוד והמסורת מתקשה להכיל את געגועיה לנופי ילדותה, למרות סכנה ודאית. שני צעירים נסחפים אחרי אידיאלים נשגבים ושאיפות שלום קשות להגשמה.

אלה חלק מהגיבורים שעלילותיהם נפרסות בסיפורים שבכרך זה. תמימים, שואפי טוב ושופעי חמלה הם מתמודדים עם מחסומים חברתיים, מכשולים פיזיים וקשיים שנובעים מנפשם-שלהם, רווית הסתירות והלבטים. אבל הגיבור האמיתי של כל הסיפורים הוא הַמִּדְבּר, על נופיו הצחיחים ורחבי הידיים, השקט רווי ההוד שלו, הצמחים, החרקים ובעלי החיים שמתקיימים בו ובעיקר כוחות הטבע שמעצבים את נופיו ואת החיים בתוכם – הרוחות, סופות החול, השיטפונות.

כל אלה נוכחים כמעט בכל שורה בסיפורים ומעניקים לכולם אווירה מיוחדת, שמגשרת על מרחקים גיאוגרפיים, פערי זמן, הבדלי תרבות והשקפת עולם.

הקריאה בסיפורים משולה לסיור רב דמיון בין נופי המדבר, שמלווים את הקורא זמן רב לאחר שהניח את הספר.

אורן שלף גר במדבר הנגב עם זוגתו ושלושת ילדיו, עובד במכונים לחקר המדבר וכותב להנאתו.

כמה מהסיפורים בקובץ זה זכו בתחרויות שונות לכתיבת סיפורים קצרים.

מדרשת בן גוריון 2015

מקט: 978-965-565-175-1
מסת"ב: 978-965-565-175-1
חוקר צעיר מיישוב מדברי נידח פוגש לגמרי במקרה, בכנס בליסבון, את בנו של סופר פורטוגלי מהולל. שלושה מדריכי-בית-ספר-שדה נלהבים נכבשים […]

דמיין לעצמך ים

דמיין לעצמך כנס מדעי קטן בליסבון, פורטוגל, על העיוורון הלבן, מחלת ראייה קשה, גילויים חדשים ופתרונות. זה היום השלישי ואתה כבר עייף מהרצאות, כרזות ועסקנים שבאים אליך – סטודנט לרפואת עיניים שנה שביעית – מנסים להציג עוד תרופה חדשה להקלת הסימפטומים. אתה מתיישב להפסקת קפה ליד חוקר לא צעיר, אם לשפוט לפי הקרחת שלו והלפטופ הכבד שהוא פותח על השולחן. הפרצוף שהוא עושה כשהוא מריח את הסנדוויץ’ הארוז מהמזנון. היית מחייך אבל הנימוס מחייב. “דגים”, כתוב על הפלסטיק הנצמד, אבל הוא היה בטוח שזאת ג’אבטה עם גבינה ופסטו, ממש כמו הסנדוויץ’ שלך, שעדיין סגור ואם לא אכפת לך להחליף. למה לא. ומה רע כל כך בדגים, אדון סאראמאגה. עכשיו תורו לחייך. אולי אמרת משהו מצחיק. לא לא, זה סאראמאגו, לא סאראמאגה. וחוץ מזה דגים תמיד מזכירים לי סיפור אחד, שאבא שלי פעם סיפר לי אבל מעולם לא העלה על הכתב, אני לא יודע למה. אז אבא שלך הוא…? כן כן, הוא לוחש, שלא ישמעו. אבא שלי ז’וזה לא מרגיש טוב בזמן האחרון, יש לי הרגשה שמשהו רע הולך לקרות לו ואין לי כוח למעריצים עיוורים שמוכנים לעשות הכל רק כדי לגעת בבן שלו. מפה לשם מתפתחת שיחה, לפחות עד שמגיע זמנך להרצות בכנס. אתה וד”ר ויאולנטה ממשיכים להתראות ואף נפגשים בבאריו אלטה לקפה על גדות הטז’ו. דמיין לעצמך שהוא מספר לך את הסיפור הנפלא הזה. תאמין לי, גם אתה היית מקליט אותו ומתרגם מפורטוגזית ומחפש מקום לפרסם אותו, אני בטוח. הייתי מוכרח.

דמיין לעצמך כפר קטן מאוד במדבר, יש בו ילדה צעירה שיושבת לארוחה עם אחיה המבוגר ממנה בשנתיים. אמא שלה מגישה לה כבר שנים את אותה ארוחה, אבל דווקא הפעם היא מחליטה לשאול “מאיפה זה?” האמא מזיעה כשהיא ניגשת להביא עוד מנה וצועקת לה מהמטבח שבחדר השני “מה זאת אומרת מאיפה זה, כאילו שאת לא יודעת שזה מחנות הדגים!” עד שהמשפט נגמר האמא כבר הספיקה לחזור מהמטבח וגם לנגב את הפנים שלה מהזיעה של הבישול והקיץ. “אבל אני חייבת לדעת מאיפה הדגים מגיעים לחנות”. בטח שהאח הגדול שלה קופץ עכשיו ואומר לה שהיא סתומה אם היא לא יודעת מה זה ים. “ואיך אני יכולה לדעתך להבין מה זה ים, אם לא אני ולא אף אחד אחר בכפר הזה ראינו אי פעם ים?” האח מוציא בזהירות עצם דקה מתוך הפה שלו, לועס וצוחק שכל ילד יודע שהים הוא ערימה ענקית ענקית של חול והדגים שוחים בפנים בעיניים עצומות. “נכון שהוא סתם אומר, אמא? יש לי הרגשה שמשהו חמור מאוד יקרה פה אם אני לא אדע מהר מאיפה הדגים באים”. האמא, שבעצמה לא ראתה אף פעם ים, מתביישת לעשות מעצמה צחוק, אז היא אומרת שמה פתאום הוא סתם אומר ובטח שהים מלא בחול וזאת הסיבה שהדגים פה כל כך יקרים, כי הקצב צריך לעבוד שעות לנקות להם את החול מהבטן ומהקשקשים. כשהילדים נשכבים למנוחת צהריים האמא לא שקטה, היא רוצה לברר אולי אמרה משהו לא מדויק לילדים שלה. אז עוד לפני שתקרצף את המחבת ותנגב את הפלפל והכמון שנשפכו על הכירה היא הולכת במהירות לחנות הדגים (בכפר הזה פרסות המתכת של הסוסים מתלהטות כל כך בשמש, שבקיץ הסוסים תמיד נמצאים בצל בתוך האוהלים. לכן בשעות האלה של הצהריים אף אחד לא מסתובב בכפר, חוץ מהאמא וכמה זבובים). “אם כך, זה נכון?” היא שואלת את הזבן בחנות הדגים ולמרות שזה לא נשמע לה כל כך הגיוני הוא מיד מאשר ומסביר לה מה זה ים וכמה חם שם בקיץ בתוך החול וגם מראה לה כמה גרגרים של חול על הדגים הקפואים שהסוחר מביא לו פעם בשבועיים. “טוב תביא לי שני קילו מאלה”, אבל את יודעת, זה הרבה עבודה כל ההתעסקות עם החול הזה והיום המצב והשרב הזה את מבינה ודאי שהמחיר עולה, זה המצב. ובזמן שהיא משלמת והולכת יש עוד בחורה ששומעת את כל השיחה וגם היא מבינה שאין ברירה ושצריך לשלם יותר על כל הניקוי של בטן של דגים שחיים בחול, אז אף על פי שהוא מוכר לה אף יותר ביוקר אתה כבר מבין שתוך כמה שעות החנות מתרוקנת מכל הדגים והזבן מתעשר מהמחירים המופקעים שלו, וזה למרות שבתוכו הוא כמובן לא ממש בטוח שים עשוי מחול. הוא דווקא זכר משהו כחול גדול שקשור בים. אלא שעכשיו כל הכפר מדבר על הים וכולם מפליגים בתיאורים מרהיבים על צבע החול וכמה הוא חלק ושצריך להיזהר לא ליפול לתוכו ולטבוע כמו שקורה כל שנה למסכנים שגרים ליד הים ואיך מדי פעם רואים דגיג קטן קופץ החוצה וחוזר פנימה לצלול ואיך שהזימים שלו הותאמו במשך מיליוני שנים לנשימה בחול. כי בכפר הזה אף אחד מעולם לא ראה ים או מקווה מים פתוח, רק בורות אגירה סגורים. אף אחד לא נסע מספיק רחוק. אולי בגלל המרחק מהחוף הקרוב, אולי בגלל קשיים טכנולוגיים, אולי זה כובש זר שלא מאפשר לתושבים להגיע אל הים ואולי זה פשוט לא מעניין איש, כל עוד יש דגים בשוק.

חוץ מהזבן העשיר מחנות הדגים, יש עוד כמה אנשים שמרגישים לא כל כך נוח עם הזיכרון העמום של משהו כחול ומלוח שקשור לים, אבל אף אחד לא מעז לדבר על זה בקול רם, עד שנעשה קצת יותר קריר לפנות ערב ופה ושם מתחילים ויכוחים. “אתה הצחקת אותי! בטח שים לא יכול להיות קשור למים. הדגים יטבעו מיד וחוץ מזה איך אפשר לצבוע כל כך הרבה מים בכחול, הא?” ומה פתאום דגים ששוחים במים מלוחים כמו מדוזות – אתה סתם זורה חול בעיניים. עד שמאחד האוהלים שומעים – “לא גבר את אומרת? בסדר. ומה תגידי על זה שכולנו אורזים מיד את האוהל ומסתלקים מפה עוד הלילה לראות את הים. אני אראה לכם מה זה כחול. רק חול וחול אנחנו נמצא. יאללה, אורזים”. ובתוך שעה הוא והגמלים והנשים והפרדות שלו יוצאים את הכפר בשיירה שקטה.

אמנם אין חלונות בקירות האוהלים, אבל כולם רואים ומיד מבינים לאן הוא הולך, כך שעד הבוקר כבר לא נשאר במקום אף אחד, לבד מכמה פגרי דגים, עצמות וזבובים. כל הכפר מחפש את הים. אף אחד לא יודע לאן ללכת אבל הם הולכים והולכים מול סופות אבק, כדי להגיע למקום שממנו כל החול נסחף. עד שבוקר אחד הילדה נעמדת על הגמל וצועקת לכולם “הנה הים!” ומצביעה אל עבר מקבץ ענק של דיונות חול עצומות המונחות על כתפי ההרים. הם כולם נוהרים אל הים, משתכשכים בחול הקריר, מגדרים לתינוקות פינה של חול רדוד. אישה אחת שוכבת בחול, זורה על בטנה טפטוף דק של גרגרים צהובים, מביטה אל השמים הכחולים ולוחשת בעיניים עצומות “סוף סוף. הים”. את רואה? אמרתי לך מה זה ים?! הוא מרים אותה בשמחה והם מתפלשים יחד ומתגלשים במורד הדיונה. מישהו מוצא עצמות של דג ליד מדורה וכולם מבינים מיד שעונת הדיג כבר הסתיימה.

אחרי כמה ימים של שמחה הם מחליטים לחזור לארץ מולדתם, אבל אין אף אחד שזוכר את הדרך. אז הם נשארים. ודאי שאין כל דרך שמובילה לחוף הים שלהם, כך שמהר מאוד נגמרים מעט המזון והמים שלקחו לדרך. אישה זקנה אחת נופלת בצהרי היום והם קוברים אותה בתוך הים ושרים “מתוק למות בים” כשגופתה מתכסה ונחשפת לחלופין עם כל משב רוח חדש. אחר כך מתעלפות שלוש נשים, וגם ארבעה תינוקות וכלב אחד, וכולם נקברים באותה חלקה. “אמרתי לכם שמשהו חמור מאוד יקרה בכפר הזה”, לוחשת הילדה לאחיה ולאמה כשהם עולים בלילה על הגמל ועוזבים את הכפר הטובע בים.

שבועיים אחרי שחזרתי לארץ קיבלתי מוויאולנטה מייל קצר. אבא חולה מאוד. אנא בוא להיות עם המשפחה בימים האחרונים. כבר למחרת מת הסופר הגדול הזה ואני עליתי על מטוס לאיים הקנאריים והגעתי לבית המשפחה. שוער כעוס הודיע לי שהבית סגור ומה זה אומר על סופר אם כל כך הרבה מעריצים מוכנים לשקר בלי הכרה רק בשביל לראות איפה נקבר. אבל אני באתי לוויאולנטה, הסברתי לו בסבלנות, הבן של, אתה יודע.

עכשיו דמיין לעצמך שהוא טורק את השער ומסתכל עלי: אמרתי לך. לסאראמאגו מעולם לא היו בנים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נתיבי יעלים”