החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נסיכה – חייה הסודיים של נסיכה סעודית

מאת:
מאנגלית: מעיין חכים | הוצאה: | 2018 | 226 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

סולטנה היא נסיכה. בת למשפחה שמולכת בחצי האי ערב קרוב למאה שנים. היא נולדה לעושר אגדי שנבנה על הנפט תחת חולות המדבר. כבת אצולה במשפחה העשירה בתבל יש לה ארבעה ארמונות בשלוש יבשות שונות, מטוס פרטי, ענקי זהב ויהלומים ושמלות מעצבים… שאותן היא יכולה ללבוש רק במסתור.
כי מתחת לזוהר, לתכשיטים היקרים והרעלה השחורה מסתתרת מציאות אכזרית מאין כמוה. סולטנה היא נסיכה ושפחה בעת ובעונה אחת. אין לה חופש תנועה. אין לה זכות להביע דעה. אין לה כל שליטה במהלך חייה. הכוח כולו מצוי בידי הגברים.
סולטנה חיה בעולם שבו נערות בנות שלוש־עשרה נישאות בכפייה לגברים ששיערם הלבין. היא חיה בעולם שבו נשים המעזות ללכת אחרי ליבן מוטבעות או מורעבות למוות בידי אביהן בחדר חשוך ואטום. היא גדלה במקום שבו מייבאים נשים צעירות מהמזרח הרחוק כדי שישמשו זונות לתענוגם של האב ובניו. עולמה הוא מקום שבו מי שהמרתה את פי בעלה תומת בסקילה.


זה אינו סיפור בדיוני. המציאות המדהימה, המחרידה ומסמרת השיער הזו היא סיפורה האמיתי של נסיכה סעודית.
בנסיכה פורשת סולטנה את סיפור חייה, מימי הילדות בצל אחיה האכזרי והרודני, עבור בנישואים שהוכתבו לה וכלה בנישואיה לבעל המבקש לקחת לו אישה שנייה. בתוך סיפורה נרקמות עלילותיהן של בנות משפחה, חברות המשרתות, המנסות לשרוד ולשמור על צלם אנוש בממלכה הסעודית.
ספרה של סולטנה נכתב תוך סיכון חייה, בשם בדוי, עם הסופרת האמריקאית ג'ין ששון. הוא הפך לרב מכר בינלאומי ולקלסיקה מודרנית.

מקט: 4-1386-1017

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

בארץ שמלכים עדיין מולכים בה, אני נסיכה. אתם תוכלו להכיר אותי רק בשם סולטנה. איני יכולה לחשוף את שמי האמיתי מחשש שבשל מה שאני עומדת לספר לכם יאונה לי רע, לי ולמשפחתי. אני נסיכה סעודית, בת למשפחת המלוכה של בית אל-סעוד, שליטיה הנוכחיים של ערב הסעודית. כאישה בארץ שגברים שולטים בה, איני יכולה לדבר אתכם ישירות. ביקשתי מסופרת וחברה אמריקנית, ג’ין ששון, להקשיב לי ולגולל את סיפורי.

נולדתי חופשיה ובכל זאת כיום אני אסורה בכבלים. הכבלים היו סמויים, נתלו רופפים, לא מורגשים, עד שגיל ההבנה כיווץ את חיי לפינה צרה של פחד. מארבע שנותיי הראשונות לא נותרו לי זיכרונות. אני מניחה שצחקתי ושיחקתי ככל הילדים הקטנים, ולאושרי לא הייתי מודעת לכך שבגלל היעדר איבר מין זכרי אין לי שום משמעות בארץ הולדתי.

כדי להבין את חיי, עליכם להכיר את אלה שקדמו לי. ראשיתו של בית אל-סעוד לפני שישה דורות, בימי האמירים הראשונים של נג’ד, אדמות בדוויים שהן עתה חלק ממלכת ערב הסעודית. ראשוני אל-סעוד היו גברים שחלומותיהם לא הרקיעו מעבר לכיבוש אדמות המדבר הקרובות ופשיטות לילה הרפתקניות לשטחי שבטים שכנים.

ב-1891 ניחת אסון, כששבט אל-סעוד הובס בקרב ונאלץ להימלט מנג’ד. עבד אל-עזיז, שברבות הימים יהיה סבי, היה אז ילד. הוא שרד את תלאות הבריחה במדבר רק בקושי רב. מאוחר יותר, נהג להיזכר איך בער מבושה כשאביו הורה לו לזחול לתוך שק גדול שהושלך על קרן האוכף של גמל. אחותו, נורה, נתחבה לתוך שק אחר שהיה תלוי מעברו השני של הגמל של אביהם. הילד הזועם, שהיה מריר על שגילו הצעיר מנע ממנו להילחם כדי להציל את ביתו, הציץ מבעד לשק המתנועע עם הליכתו המתערסלת של הגמל. זו הייתה נקודת מפנה בחייו, כך נזכר ברבות הימים, שכוב בשק, מושפל בשל תבוסת משפחתו, גומע את יופייה המהפנט של ארץ הולדתו ההולך ונעלם מעיניו עם כל צעד.

אחרי שתי שנות נדודים במדבר, מצאה משפחת אל-סעוד מקלט בכוויית. עבד אל-עזיז היה אחוז תיעוב לחייו כפליט ונשבע עוד בנעוריו כי יבוא יום וישיב לעצמו את חולות המדבר שהיו ביתו.

וכך קרה שבספטמבר 1901, כשמלאו לו עשרים וחמש, שב עבד אל-עזיז אל אדמתנו. ב-16 בינואר 1902 לאחר חודשים של תלאות, הנחיתו הוא ואנשיו מכה קשה על ראש אויביהם, בני רשיד. בשנים שלאחר מכן ביקש עבד אל-עזיז להבטיח את נאמנות שבטי המדבר והתחתן עם יותר משלוש מאות נשים, שהולידו לו יותר מחמישים בנים ושמונים בנות. בני נשותיו המועדפות זכו למעמד כבוד מיוחד; בנים אלה, שבגרו מאז, הפכו לבסיס הכוח בארצנו. והאישה שעבד אל-עזיז אהב יותר מכל הייתה עאסה סודיירי. בניה של עאסה עומדים עתה בראש בית אל-סעוד ושולטים בממלכה שיצר אביהם. סלמאן, אחד מאותם הבנים, הוא כעת מלכנו.

בנים ובנות רבים התחתנו עם בני דודים מענפים חשובים של משפחתנו, כמו בני אל-טורקי, בני ג’ילווי ובני אל קביר. הנסיכים בני ימינו שנולדו מאותם נישואים נמנים עם בני אל-סעוד שנודעת להם השפעה. כיום, בשנת 1991, מונה משפחתנו המורחבת כמעט עשרים ואחד אלף איש. מתוכם, כאלף הם נסיכים ונסיכות שהם צאצאים ישירים של המנהיג הדגול, המלך עבד אל-עזיז.

אני, סולטנה, היא אחת מאותם צאצאים.

הזיכרון הראשון שנחקק בי הוא זיכרון של אלימות. כשהייתי בת ארבע, אמי, שהייתה בדרך כלל עדינה, סטרה על פני. מדוע? חיקיתי את אבי בתפילתו ובמקום שאתפלל למכה, התפללתי לאחי בן השש, עלי. חשבתי שהוא אל. איך יכולתי לדעת שהוא אינו כזה? שלושים ושתיים שנים מאוחר יותר, אני עדיין זוכרת את צריבת הסטירה ואת ראשיתה של סדרת שאלות שניקרה במוחי: אם אחי אינו אל, מדוע מתייחסים אליו ככזה?

במשפחה שבה יש עשר בנות ובן אחד, הפחד חלחל בבית: פחד שמא המוות האכזר יבוא ויתבע את הילד הזכר היחיד; פחד שמא לא יבואו אחריו בנים אחרים; פחד שמא אלוהים קילל את ביתנו בבנות. אימי פחדה בכל פעם שהייתה בהיריון, התפללה לבן, יראה מפני בת. אך היא ילדה בת אחרי בת — עד שהיה מניינן עשר.

חלום הבלהות של אמי התגשם כשאבי לקח לו אישה אחרת, צעירה יותר, כדי שתביא לו עוד בנים יקרים. האישה החדשה, המבטיחה, הביאה לו שלושה בנים שכולם נולדו מתים ואז הוא התגרש ממנה. לבסוף, כשהגיע תור האישה הרביעית, הפך אבי עתיר בנים. אך אחי הבכור נותר תמיד הבכור ושלטונו ללא מצרים. כמו אחיותיי, העמדתי פני סגידה לאחי — אך בליבי שנאתי אותו, כפי שרק הנדכאים מסוגלים לשנוא.

את אמי השיאו לאבי כשהייתה בת שתים עשרה. הוא היה בן עשרים. השנה הייתה 1946, שנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה ששיבשה את ייצור הנפט. הנפט, דם חייה של ערב הסעודית כיום, עדיין לא היה מקור עושר גדול למשפחת אבי, בני אל-סעוד, אך השפעתו על המשפחה הורגשה בדרכים עקיפות. מנהיגי אומות גדולות החלו לחלוק כבוד למלכנו. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ’רצ’יל, העניק לעבד אל-עזיז מתנה מפוארת, מכונית רולס-רויס יוקרתית. המכונית הייתה בגוון ירוק בהיר, עם מושב אחורי דמוי כס מלכות והיא נצצה באור השמש כתכשיט. משהו במכונית, מפוארת ככל שהייתה, אכזב מן הסתם את המלך כי אחרי שמדד אותה היטב במבטו, נתן אותה לאחד מאחיו האהובים, עבדאללה.

עבדאללה, שהיה דודו של אבי וידידו הקרוב, העניק לו את המכונית למסע ירח הדבש שלו לג’דה. הוא ניאות לקבל את המתנה, למרבה שמחתה של אמי, שעד אז לא נסעה במכונית מעודה. בשנת 1946 — ומאות שנים לפני כן — היה הגמל אמצעי התעבורה הרגיל במזרח התיכון. עוד שלושה עשורים יחלפו לפני שהסעודי הממוצע יעבור לנסוע במכונית נוחה, במקום בפישוק רגליים על גבי גמל.

עתה, בירח הדבש שלהם, במשך שבעה ימים ושבעה לילות, חצו הורי בשמחה את נתיבי המדבר עד לג’דה. לרוע המזל, בחפזונו לצאת את ריאד, שכח אבי את האוהל שלו; בשל אותה שכחה ובשל נוכחות כמה עבדים במחיצתם, אי אפשר היה לממש את הנישואים עד שהגיעו לג’דה.

אותו מסע מאובק ומתיש היה אחד מזיכרונותיה המאושרים של אמי. מאז והלאה חילקה תמיד את חייה ל’הזמן לפני המסע’ ו’הזמן אחרי המסע.’ פעם אחת סיפרה לי שהמסע היה סוף נעוריה, משום שהייתה צעירה מכדי שתבין מה מצפה לה בסוף המסע הממושך. הוריה מתו במגיפת קדחת והיא נותרה יתומה בגיל שמונה. בגיל שתים עשרה השיאוה לגבר יִצרי שנטה למעשי אכזריות אפלים. כוחה לא עמד לה להעז ולהמרות את פקודותיו.

לאחר שהות קצרה בג’דה, שבו הורי לריאד, משום ששם שכנה השושלת הפטריארכלית של בני אל-סעוד.

אבי היה איש חסר רחמים; וכתוצאה צפויה מראש הייתה אמי אישה מלנכולית. נישואיהם הטרגיים הניבו שישה עשר ילדים, שמהם שרדו רק אחד עשר את ימי הילדות עתירי הסיכונים. עשר בנותיהם חיות היום תחת שלטון הגברים שלהם נישאו. בנם היחיד הוא נסיך סעודי רם מעלה ואיש עסקים, שלו ארבע נשים ושלל פילגשים, והוא מנהל חיים של הבטחה ועונג רב.

מספרים שקראתי אני יודעת שרוב היורשים בני התרבות של ציביליזציות קודמות מעלים חיוך נוכח הבורות הפרימיטיבית של אבות אבותיהם. ככל שהציביליזציה מתקדמת כך מצליחה הנאורות להתגבר על הפחד מפני חירות הפרט. החברה האנושית שועטת בשקיקה לקראת ידע ושינוי. למראה הפלא, בארצם של אבות אבותי חלה באלף השנים האחרונות רק תמורה זעירה. נכון, מבנים חדשים צצים, הטיפול הרפואי החדשני ביותר זמין לכול, אך היחס לנשים ולאיכות חייהם עדיין זוכה למשיכת כתפיים אדישה.

לא יהיה זה נכון, בכל זאת, להאשים את אמונתנו המוסלמית במעמדה הירוד של האשה בחברתנו. הקוראן אמנם קובע שהנשים נמצאות במעמד משני לגברים, ממש כפי שהתנ’ך מתיר לגברים לשלוט בנשים, אך נביאנו מוחמד הטיף לגילוי טוב לב וליחס הוגן כלפי בנות מיני. הגברים שבאו אחרי מוחמד בחרו ללכת אחר מנהגים ומסורות מימי הביניים החשוכים במקום לפסוע בדרכיו. נביאנו הוקיע קבורת תינוקות ממין נקבה בעודן בחיים, מנהג שרווח בימים ההם כדי לפטור את המשפחה מנקבות לא רצויות. בדבריו של הנביא מוחמד מתבטא חששו מאפשרות של ניצול לרעה או אדישות כלפי נשים: ‘כל מי שתיוולד לו בת, ולא יקבור אותה חיים, או יגער בה או יעדיף עליה את בניו הזכרים, מי ייתן ויביאו אלוהים לגן עדן.’

ואף על פי כן, אין דבר שגברים לא יעשו, אין דבר שגברים לא עשו בארץ זו, כדי להבטיח הולדת צאצא זכר ולא נקבה. ערכו של היילוד בממלכת ערב הסעודית עדיין נקבע לזכות או לחובה לפי קיומו של איבר מין זכרי או היעדרו.

הגברים בארצי חשים שהם מה שהיה עליהם להיות. בערב הסעודית, גאוות כבודו של גבר נובעת מיכולתו לכפות ציות על נשותיו, ומכאן שהוא חייב להפעיל את סמכותו כדי לדכא את מיניותן, שלא תבוא חרפה על ראשו. הזכר השליט משוכנע שלנשים אין כל שליטה על יצר המין שלהן, ולכן עליו לפקח בקפידה על המיניות של הנקבה. שליטה מוחלטת זו בנקבה אין לה דבר וחצי דבר עם אהבה, אלא רק עם החשש שמא יוכתם כבודו של הזכר.

לסמכותו של הזכר הסעודי אין סייגים; אשתו וילדיו שורדים בחיים רק כרצונו. בבתינו הגבר הוא המדינה. ראשיתו של מצב מורכב זה עוד בעת ילדותם של הבנים. מגיל רך מלמדים את הילד הזכר שלנשים יש רק ערך מועט: הן קיימות רק לנוחותו ולרווחתו. הילד עד לבוז שמפגין אביו כלפי אמו ואחיותיו; הבוז הגלוי הזה מוביל אותו לבוז לכל הנקבות, והופך כל הנאה מידידות עם בני המין השני לבלתי אפשרית. הילד שהפך לנער ואז לגבר לומד רק את תפקיד האדון לשפחה, ולכן אין כל פלא שבהגיעו לבגרות, כשעליו לקחת לו בת זוג, הוא רואה בה לא שותפה לחיים אלא חלק מצֹאנוֹ.

כך קורה שבארצי מתעלמים האבות מבנותיהם, האחים בזים לאחיותיהם והבעלים מתעללים בנשותיהם. קשה לשבור את מעגל הרשעות הזה, משום שהגברים הכופים חיים אלו על נשותיהם מבטיחים בכך לעצמם חיי נישואים אומללים. כי כן, איזה גבר יוכל להיות מרוצה באמת כשהוא מוקף באומללות שכזו?

ברור שהגברים בארצי תרים אחר סיפוק ולכן מתחתנים עם עוד אישה ועוד אישה, ולוקחים להם פילגש ועוד פילגש. לגברים אלה אין כל מושג שהם יכולים למצוא את האושר בביתם שלהם, עם אשה מסורה אחת. הגברים מתייחסים לנשים כאל עבדים וכאל רכוש, ולכן הופכים את עצמם לאומללים ממש כמו הנשים שבהם הם שולטים והנתיב לאהבה ולרעות אמת חסום בפני שני המינים.

תולדות נשותינו קבורים מאחורי רעלה שחורה של סודיות. אין תיעוד רשמי של לידתנו או של מותנו. לידת ילד זכר מתועדת ברשומות המשפחה או השבט, אך אין שום רישום של נשים. הרגש הרווח עם לידתה של נקבה הוא של צער או של בושה. אמנם הלידות בבית החולים והרשומות המשפחתיות מתרבות והולכות ואף הרשומות הממשלתיות מתרבות, רוב הלידות בכפרים מתרחשות בבית. ממשלת ערב הסעודית אינה מנהלת מרשם אוכלוסין.

לעתים קרובות שאלתי את עצמי אם המשמעות של היעדר כל רישום ללידתנו ומותנו הוא שאנחנו, נשות המדבר, בעצם לא קיימות? אם איש אינו יודע דבר על קיומי, האם פירוש הדבר הוא שאיני קיימת?

עובדה זו, הרבה יותר מהעוולות שנעשו לי בחיי, היא שדחקה בי ליטול את הסיכון הזה כדי לגולל את סיפורי. גם אם הרעלה מסתירה את נשות ארצי והחברה הפטריאכלית והמחמירה רודה בהן, השינוי בוא יבוא, משום שאנחנו מין שכבר עייף מכבלי המנהגים. אנחנו כמהות לחירות אישית.

מתוך זיכרונותי המוקדמים ביותר, בסיוע יומן אישי סודי שהתחלתי לנהל בגיל אחת עשרה, אנסה לשרטט בפניכם דיוקן של חיי כנסיכה בבית אל-סעוד. אנסה להסיר את הלוט מחייהן הקבורים של נשים סעודיות אחרות, מיליוני נשים אחרות שלא נולדו למשפחת המלוכה.

תשוקתי לאמת פשוטה, כי אני אחת מאותן נשים שאביהן התעלם מהן, שאחיהן בזו להן ושבעליהן התעללו בהן. איני לבדי בכך. יש רבות אחרות, ממש כמוני, שלא נקרתה בדרכן הזדמנות לגולל את סיפורן. רק לעתים נדירות מצליחה האמת לחמוק מתוך ארמון סעודי, שכן בחברתנו יש סודיות רבה, אך מה שסיפרתי כאן ומה שהמחברת כתבה מפי הם האמת לאמיתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נסיכה – חייה הסודיים של נסיכה סעודית”