נסיכה בספק

"אנשים רבים חושבים שמשום שאני נסיכה יש לי את זכות הבחירה, אבל בדיוק בגלל העובדה שאני נסיכה אין לי את הזכות הזו."

לנסיכה אנבלה יש הכול: חברות טובות, משפחה תומכת, כוח, עושר, פאר. כל חלום יכול להיות בהישג ידה, חוץ מהדבר היחיד שהיא באמת רוצה, להיות חופשייה. חייה מתנהלים תחת חוקים נוקשים, ובסתר לבה היא חולמת על חיים פשוטים ועל חופש בחירה.
ביום הולדתה השישה-עשר עתידים חייה להשתנות. בהיותה הנסיכה היחידה לשושלת ורבון, היא ידעה מינקות שעליה למלא רק תפקיד אחד: להתחתן עם נסיך מממלכה עוצמתית כדי לחזק את שלטונו העתידי של אחיה הגדול, יורש העצר, והיא נקרעת בין אהבתה ונאמנותה למשפחתה ולממלכה שלה לבין רצונותיה.
כעת, חצר המלוכה מלאה יותר מתמיד בסודות, שקרים, תככים ומזימות, ואנבלה מגלה כי היא אינה יודעת על מי היא יכולה לסמוך בארמון הקר והגדול. מאז שהייתה ילדה קטנה היא חשבה שחייה יתנהלו על מי מנוחות עד יום חתונתה, אך כשהיא מתאהבת בשומר הראש שלה, העלילה מסתבכת.
"נסיכה בספק" הוא ספר הביכורים של הילה קופרמן. העלילה הסוחפת והמותחת נקראת בנשימה עצורה. זהו הספר הראשון מתוך טרילוגיה שאי-אפשר להניח מהיד.

מקט: 4-1272-618

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרק 1

“הדם הזורם בעורקייך צריך להיות הדבר היחיד שחשוב לך. הדם הזורם בעורקייך הוא דם מלכותי. דם שרבים רוצים לשפוך. את בת מלוכה, ולכן את צריכה להתנהג בהתאם למה שמצפים ממך. והדבר החשוב מכול, את צריכה לעשות כל שביכולתך על מנת לשמור ולהגן על הממלכה שלך.”
כל בני המלוכה שומעים את המשפט הזה מינקותם, שוב ושוב, כדי שייחרט עמוק בתודעה שלהם. זהו הדבר הראשון שהם חושבים עליו כשהם קמים בבוקר והדבר האחרון שהם חושבים עליו לפני שהם נרדמים. כל המלכים הגדולים מחנכים כך את ילדיהם, כדי שכשיגיע זמנם להחליט החלטות הקשורות לגורל הממלכה שלהם, הם לא יצטרכו לחשוב, אפילו לרגע, מהו הדבר החשוב ביותר שיש להם.
אני שמעתי את המשפט הזה מאז שיצאתי מרחם אמי. הדם הזורם בעורקיי והממלכה, אחד הם. קשורים זה בזה לנצח נצחים.
כך היה וכך יהיה, לעולם.
כל היבט בחיי קשור לכך. עם מי אסעד את ארוחותיי, עם מי אני רשאית לדבר, מי האנשים שיכולים להיות חבריי, וכמובן, השאלה הגדולה המעסיקה את כולם, עם מי אתחתן.
פקחתי את עיניי באטיות והסתכלתי סביבי.
ראיתי את אותם קירות אבן קרים ורהיטי עץ כבדים המרופדים בבדי קטיפה בצבעי סגול וארגמן. ראיתי את אותם ציורים של בני משפחתי שלא הכרתי ולעולם לא אכיר, מלכים אדירים בשושלת מלכי אדמורנד.
כשהייתי ילדה קיוויתי שיבוא יום ואתעורר במקום רחוק מהארמון הקר. מקום שלֵו ורגוע, שיהיה רק שלי, שהרווחתי בזכות עצמי, ללא קשר לדם הזורם בעורקיי או לשושלת שאליה אני שייכת.
לפעמים, כשעובר עליי יום רע בחצר המלוכה, אני עדיין מקווה שזה יקרה.
אני בטוחה שכל אדם שפוי בדעתו היה אומר שהשתגעתי והיה מתחלף איתי ללא היסוס. מי לא היה רוצה להתעורר בארמון מפואר שלא חסר בו דבר? נאנחתי כשהבנתי שמשאלתי לא התגשמה גם היום, ואני עדיין נמצאת בארמון.
אור ראשון של בוקר החל לחדור אל תוך חדרי. נשמתי נשימה עמוקה וקמתי ממיטתי. בצעדים אטיים התקרבתי אל וילון הארגמן הארוך שכיסה את החלון, והסטתי אותו קלות. מראה הזריחה היה מהפנט, ולא הצלחתי להסיר את עיניי מהאור שהתעצם יותר ויותר.
השמיים היו מוארים בצבעי סגול, כתום, ורוד, כחול על כל גווניו, שברי צבעים שיצרו רבבות צבעים חדשים. עיניי בקושי יכלו לקלוט את כמות הצבע והאור שהעלימו את חשכת הלילה. קירות האבן נראו פחות קרים ומנוכרים למראה האור הבהיר שהציף את חדרי.
הסתכלתי על העצים הגבוהים שהפכו ירוקים יותר מיום ליום, ראיתי את השלג שהפשיר אט-אט וסימן את תחילת האביב ואת סופו של החורף הארוך והקשה שעבר עלינו.
לרגע רציתי שהזמן ייעצר, ואוכל להביט במראה היפהפה הזה לנצח. התפללתי לרגע נוסף של מנוחה ושקט, אך ידעתי שהרגע הזה לא יישאר לעד. ניסיתי לספוג לתוכי את כל היופי שנשקף מחלוני, על מנת שיהיה לי את הכוח לעבור את היום. עוד יום. אותו היום שהיה אתמול, אותו היום שיהיה לי מחר. הימים בארמון זהים אלה לאלה. אותה שגרה ואותן משימות. תפקידה של נסיכה אינו משתנה אף פעם.
נקישה חזקה על דלת העץ של חדרי הקפיצה אותי ממקומי וגרמה לי להביט בבהלה לכיוון הדלת. נאנחתי באטיות כדי להירגע, והחזרתי את מבטי אל החלון הגדול. אולי אוכל לדחות את הקץ ולהביט בזריחה עוד כמה רגעים. נקישה שנייה נשמעה, וידעתי שאם לא אענה, שלושה שומרים יתפרצו לחדרי כדי לבדוק אם אני בחיים, וזה הדבר האחרון שאני רוצה כרגע.
“יבוא,” אמרתי בקול חזק.
“בוקר טוב הנסיכה אנבלה.” אגנס, המשרתת האישית שלי, נכנסה אל חדרי בדילוגים קלים כפי שהיא עושה בכל בוקר, והסיטה את כל הווילונות שכיסו את החלונות הגדולים. החדר הוצף באור, ונאלצתי לצמצם את עיניי כדי להתרגל אליו. אגנס החלה לאסוף את הנרות השרופים שנותרו מאמש, והעמידה בדייקנות על המעמדים הרחבים נרות חדשים לקראת הערב הבא.
שפשפתי את עיניי והסתכלתי בה. היא פעלה בזריזות ובדייקנות. כף ידה הימנית שלפה את בדלי הנרות מכנם, והשמאלית העמידה נרות חדשים בתוכם. היא זרקה את הנרות המשומשים אל תוך דלי פח קטן שהיה תלוי על זרועה וזמזמה לעצמה שיר המלווה במנגינה מהירה.
“ארוחת הבוקר מוגשת בחדר האוכל הקטן, הורייך מצפים שתגיעי בזמן לארוחה,” אמרה כאשר סיימה את עבודתה והסתובבה כדי להביט בי.
“כמובן, גם אחיך ג’יימס נמצא שם יחד עם שלוש גבירות הלוויה שלך, אך נבצר מאחיך למחצה, אליוט, ואמו, ליידי ויקטוריה, להגיע הבוקר לארוחה מפני שהם בביקור אצל משפחתה של הליידי בצד הצפוני של אדמורנד. הבוקר יוגש חלב חם עם…”
“אגנס,” עצרתי את המשרתת הפטפטנית. מוחי לא היה יכול לעבד את כמות המידע במהירות כזו בשעת בוקר כה מוקדמת. היא דיברה מהר, בזריזות, וללא הפסקות כדי להסדיר את נשימתה, דבר שהקשה עליי להבין את דבריה כראוי. היא הסתכלה עליי תוהה מדוע עצרתי אותה.
“תוכלי בבקשה לדבר יותר לאט ולהגיד לי רק את הדברים החשובים? את שאר הדברים תוכלי לומר אחרי ארוחת הבוקר או לאחת מבנות הלוויה שלי אחר כך,” ביקשתי והסתכלתי שוב מבעד לחלון בתקווה לראות עוד מאותו אור נפלא של זריחה, אך המחזה המדהים שהתרחש לנגד עיניי לפני דקות אחדות נעלם כלא היה והותיר אחריו שמיים בהירים. כעסתי על אגנס שהפריעה לי לראות את הדבר שציפיתי לו יותר מכל הבוקר.
“כמובן, נסיכה,” היא סיננה, וראיתי כיצד מתעוררת על פניה מבוכה בגלל אי-הנוחות שגרמה לי.
היא הלכה לעבר הארון שלי והוציאה שמלה כחולה ומפוארת. היא עזרה לי ללבוש אותה ולסדר אותה כראוי, וכשסיימה, נעמדה בצד החדר והשפילה את ראשה.
אגנס בערך בת גילי. מעולם לא שאלתי לגילה המדויק, מפני שאנחנו, בני המלוכה, לא אמורים לשאול שאלות מן הסוג הזה או להתעניין במשרתים שלנו, אך אני חושבת שהיא בת חמש-עשרה או שש-עשרה. היא עובדת בארמון כמשרתת האישית שלי כבר כמעט שנה. היא להוטה ונרגשת מכל דבר שקורה בחצר המלוכה. מכל נשף, חתונה או אפילו מטקס התה של אחר הצהריים. כל דבר חדש עבורה ומרגש אותה. גם אני הייתי כזו כילדה, ואני אוהבת אותה על כך. היא תמיד גורמת לי לחייך ועושה כל שביכולתה כדי שאהיה מרוצה.
הפניתי את מבטי אליה כשהבנתי שהיא לא הוציאה מילה מפיה מאז שנזפתי בה. היא עמדה שפופה, ראשה היה מורכן אל הרצפה ומבטה היה עצוב. היא נראתה כמו ילדה קטנה שנזפו בה מפני שעשתה משהו שאסור לעשות. עיניה היו נוצצות, וחששתי שהיא תפרוץ בבכי מולי.
“אגנס, לא התכוונתי לפגוע בך,” פלטתי לעברה בלי לחשוב על מה שאני אומרת. לא ידעתי אם אני אמורה לבקש את סליחתה. ג’יימס, אחי הגדול, תמיד אומר שהמשרתים נמצאים בארמון כדי לעזור לנו ולשרת אותנו, לכן לא צריך לבקש את סליחתם. הם צריכים להיות מאושרים שיש ביכולתם לעזור לבית המלוכה וליורשים לבית ורבון. גם אני חושבת כך ברוב המקרים, אבל אגנס שונה. היא מזכירה לי את עצמי בתור ילדה.
“אגנס, מדוע את עובדת בארמון?” שאלתי מתוך דחף רגעי. ניסיתי לעודד את רוחה בכך שאתעניין בה. ידעתי שאף אחד מעולם לא שאל אותה את השאלה הזו, שאלה כל כך פשוטה והגיונית.
היא הרימה את ראשה בחדות והביטה בי, עיניה התרחבו בהפתעה.
“את באמת רוצה לדעת?” שאלה בהתרגשות ופניה אורו.
“אני אשמח לדעת.”
“אף פעם לאף אחד בחצר המלוכה לא היה אכפת ממני,” מלמלה.
“לי אכפת,” חייכתי אליה.
היא לא ידעה איך להודות לי, ומרוב מבוכה היא החלה לקוד קידות מהירות לפניי. תפסתי את ידה והובלתי אותה לשבת על כיסא לצדי כדי שתפסיק לעשות זאת.
“אימא שלי תמיד רצתה לעבוד בארמון. היא נפטרה כשהייתי בת עשר, ואבא שלי החליט לשלוח אותי אל סבתי. היא טבחית בארמון,” לחשה לעברי, וראיתי שהיא שוב עומדת לבכות.
“אני שמחה שאת כאן,” אמרתי ברוגע והנחתי את ידי על ידה.
היא חייכה אליי חיוך מלא הכרת תודה. אין-ספור שאלות התרוצצו במוחי, דברים שרציתי לשאול אותה ומעולם לא היה לי האומץ לכך, אך כשפתחתי את פי להגיד משהו נוסף, אוליביה, המשרתת הראשית של חדריי נכנסה פנימה.
“הוד מעלתך, מדוע אינך נמצאת בחדר האוכל?” שאלה ונתנה בי מבט חמור סבר שהפחיד אותי מאז שהייתי ילדה קטנה.
“בדיוק עכשיו התכוונתי לגשת לשם, אוליביה,” חייכתי אליה והתרוממתי מהכיסא. היא הנהנה וקדה לפניי.
“לכי מהר לפני שאביך ישלח את שומר הראש שלך למצוא אותך,” אמרה בקצרה והסיטה את מבטה אל אגנס. זרקתי מבט מהיר באגנס. עיניה היו מושפלות לרצפה וידיה קפוצות אל בטנה. היא עדיין ישבה על הכיסא. רציתי להמשיך לשוחח איתה, אך לא רציתי שאוליביה תשמע את שיחתנו. יצאתי בשקט מחדרי והלכתי לאט במסדרון הארוך לכיוון חדר האוכל.
מאחור שמעתי את קולה של אוליביה, קול חבטה ואת אגנס ממררת בבכי. אוליביה הכתה אותה על כך שישבה ופטפטה איתי במקום לעשות את עבודתה. רציתי לרוץ אל חדרי כדי לצעוק על אוליביה על כך שהכתה את אגנס המסכנה, שלא עשתה כלום חוץ מאשר להיות היא עצמה, אבל עצרתי את עצמי. רגליי לא זזו אפילו לא סנטימטר אחד, כאילו הייתי נטועה באדמה. ידעתי שאם אחזור לחדרי ואעשה זאת, אהיה בצרות ואבא יכעס עליי. אני לא יכולה להרשות לעצמי שהמלך יכעס עליי.
הפניתי לרגע קט את מבטי אל דלת חדרי, ואז הסתובבתי והמשכתי הלאה. הייתי שקועה בייסורים ובמחשבות על אגנס ועל כך שהחלטתי לא לחזור ולעזור לה, ולא שמעתי בכלל את קולו של קלווין, עד שנגע בכתפי.
“אבא שוב שלח אותך למצוא אותי?” סיננתי אליו בקול מובס ונשכתי את שפתיי.
כל כך השתדלתי לא לאחר. אני יודעת עד כמה אבא כועס כשאני מאחרת.
“את מאחרת כבר בעשר דקות, הנסיכה אנבלה,” אמר קלווין בצורה הרשמית הרגילה שלו.
“אני יודעת,” אמרתי והרגשתי שלחיי בוערות וסמוקות.
בכל פעם שאני רואה את קלווין, מציפה אותי אותה הרגשה של חמימות נעימה בכל גופי. בכל פעם שקלווין פותח את פיו כדי לומר לי משהו, הבטן שלי מתהפכת מהתרגשות. הסתכלתי בו והרגשתי שקשה לי לנשום. הוא הביט עמוק אל תוך עיניי. עיניו הירוקות היו כל כך גדולות ונוצצות, עד שנשאבתי לתוכן. לא יכולתי להתנתק ממבטו. עמדנו כך במשך רגע ארוך והבטנו זה בזה בשתיקה, עד שקלווין כחכח בגרונו.
“אנחנו צריכים ללכת,” מיהר לומר והשפיל את עיניו. מבטו הפך לאותו מבט רשמי ואחראי שהוא עוטה על פניו בכל זמן שהוא במחיצתי, “את לא רוצה שאביך יעניש אותך על כך שאיחרת,” אמר לי בנוקשות והסתובב לכיוון חדר האוכל.
נשכתי את שפתיי בכוח כדי שלא אגלגל את עיניי בפניו. ידעתי שאבא ציווה על קלווין להגיד את זה.
הוא סידר את מדיו הכחולים במהירות ויישר את קפלי חולצתו. הגנבתי מבט נוסף לעברו ושוב הסומק עלה בלחיי.
“את מוכנה?” שאל כשראה שאני שוב מסתכלת עליו. הנהנתי והשפלתי את מבטי שוב אל הרצפה.
התחלתי להתקדם לכיוון חדר האוכל בהליכה מהירה. אבא לא יסבול איחור של יותר מרבע שעה.
“הוד מעלתה, הנסיכה אנבלה ורבון והרוזן קלווין מרגונר, שומר הראש שלה,” הכריז השומר שעמד לצד הדלת ברשמיות כשנכנסנו אל חדר האוכל הקטן.
אבא ישב בראש השולחן ועיניו הכחולות ברקו מכעס. אבא לא אוהב שמאחרים לארוחת הבוקר. הוא לא אוהב שמאחרים לאף מקום. מבחינתו, אם אני עלולה לאחר אני צריכה לצאת עשר דקות לפני השעה הנקובה על מנת להגיע בזמן. הוא יודע שאני אוהבת להסתובב במסדרונות הארמון ולחלום בהקיץ. כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת את כל האנשים שחיו כאן בעבר ואיך חייהם היו נראים. לפעמים אני נסחפת במחשבות ומאבדת את תחושת הזמן. זו הסיבה שקלווין נמצא איתי כל היום. כלומר, המטרה הרשמית של קלווין לצדי היא לשמור עליי מפני כל גורם העלול לסכן את חיי ואת ממלכת אדמורנד, למרות שכבר שנים אין שום איום על ממלכתנו הקטנה. אבל אבא סבור שאם קלווין יהיה לצדי, אני אצליח להגיע בזמן ליעדיי. אני באמת מצליחה לעשות זאת.
ברוב הימים.
עיניהם של כל יושבי השולחן ננעצו בנו. קלווין הלך במהירות אל מקומו והתיישב. הוא רצה לברוח מעיניהם של כל יושבי השולחן. הוא לא אוהב להיות במרכז תשומת הלב. הוא מעדיף להסתתר מאחור ולא להתבלט.
כעת כל יושבי השולחן הביטו בי. הרמתי את ראשי וחייכתי חיוך רחב. כולם שמחו לראות שהנסיכה האהובה שלהם בריאה ושלמה.
אימא חייכה לקראתי חיוך קטן. היא ישבה בקצה השולחן הקרוב אל הדלת, גבה זקוף וידיה מונחות על ברכיה בחינניות. היא תמיד נראתה יפהפייה ומלכותית. שערה הכהה היה קלוע בצמה עבה ועיניה הירוקות הקרינו אושר.
אבא ישב בקצה השני של השולחן ולצדו ישב רונלד, בן דודו. עיניו של רונלד היו עצובות כמו בכל יום. מאז שאני זוכרת את עצמי מבטו היה עצוב. אשתו, מריה, מתה בזמן לידת בתם השנייה. מאז הוא לא חזר להיות עצמו, והתהלך בארמון כרוח רפאים, חי רק עבור בנותיו.
לצדו ישבו שתי בנותיו, שרלוט ודיאנה. שתיהן ממלאות את תפקיד בנות הלוויה שלי. ראיתי את המבט המשועשע שהתנוסס על פניהן משום שאיחרתי. הן ניסו להסתיר אותו כדי שלא ינזפו בהן, אבל הן לא הצליחו לעשות זאת מספיק מהר. אביהן שלח אליהן מבט זועם והן השפילו את ראשן במהירות.
תפקיד בנות הלוויה של הנסיכה הוא בין התפקידים החשובים ביותר שיש בחצר המלוכה, והוריי דאגו שרק הבנות הטובות ביותר והמוכשרות ביותר יהיו לצדי. תפקידן הוא לייעץ לי, לעזור לי ולהיות לי חברות שעליהן אני יכולה לסמוך בעולם הקר והמפחיד שבו אנחנו חיות.
כל האנשים שאני או אחי הגדול באים איתם במגע נבחרו בקפידה כבר בשנה הראשונה לחיינו, וזאת לאחר שעברו שלל מבחנים ובדיקות כדי לוודא את נאמנותם או את נאמנות משפחתם למשפחת המלוכה.
מול דיאנה ישבה קלרה, בת הלוויה השלישית שלי ואחותו התאומה של קלווין. היא חייכה אליי חיוך מקסים שהשרה שלווה בכל גופי.
קלווין ישב בכיסא שלידה, ומצדו השני ישבו הוריהם, לוקס וסופיה. הסתכלתי על המקום שאליוט, אחי למחצה, ואמו ויקטוריה נהגו לשבת בו, ליד אבא. כיסאותיהם עמדו בצד המרוחק של החדר, שני כיסאות עץ מהגוני כהה בעלי פיתוחים ברגליהם, תואמים בצבע ובצורה לשולחן האוכל העתיק.
אליוט הוא הבן של אבא וויקטוריה, הבן הממזר של המלך. השערורייה הכי גדולה שבית המלוכה ידע בשלושים השנים האחרונות.
מצדה האחר של אימא ישב ג’יימס, אחי הגדול ויורש העצר של אדמורנד. הוא ישב זקוף, וראיתי את חיוכו השחצני על פניו. שערו הכהה, שהיה זהה לשלי, היה מסודר על ראשו בקפידה, ועיניו הכחולות היו ממוקדות בי. הוא יהיה מלך טוב יום אחד, אבל כרגע הוא פשוט נסיך מפונק שמגוננים עליו יתר על המידה. מגוננים על שנינו כאילו היינו עשויים מחרסינה ויכולים להישבר בכל רגע, משום שאנחנו היורשים היחידים של ההורים שלנו.
ככה זה כשאנחנו חיים בזמנים קשים. זמנים של מגפות, רעב ומוות שאורב לכולם מעבר לפינה. אף אחד לא בטוח, אפילו לא שני יורשים מלכותיים.
ג’יימס גדול ממני בשנתיים בלבד, אבל היחס של הורינו אלינו הוא שונה מאוד.
ג’יימס מקבל שיעורים רבים יותר מכל אחד אחר בארמון. הוא יודע לדבר חמש שפות בצורה שוטפת, והוא לומד גיאוגרפיה, פוליטיקה ומתמטיקה ברמה הגבוהה ביותר, כל מה שמלך לעתיד צריך לדעת. אני, בניגוד אליו, יודעת רק שלוש שפות בצורה שוטפת, ולומדת בעיקר שיעורים המיוחסים לנשים כמו ריקוד, רקמה, ציור או נגינה בכלי נגינה שונים. אף אחד לא רוצה להשקיע זמן בנסיכה מפונקת שיום אחד תתחתן ותגור הרחק מחצר המלוכה. הם לא יבזבזו את הזמן ללמד אותי איך להיות יורשת העצר של אדמורנד כשהם יודעים שלעולם לא אהיה מלכה. לי יש תפקיד אחר ולא פחות חשוב לדעתם, להתחתן עם בן מלוכה עשיר ומשפיע כחלק מברית עם ממלכה אחרת. גבר שיוכל לתת לאדמורנד כספים או לשלוח חיילים לעזרתנו אם ניקלע למלחמה.
במילים אחרות, התפקיד שלי, התפקיד שנולדתי אליו וחונכתי עבורו הוא לחייך לנסיכים צעירים ולקוות שאחד מהם יתחתן איתי.
אני שונאת את התפקיד הזה.
“הוד מלכותכם,” אמרתי בקול רם להוריי והשתחוותי לפניהם.
“אנבלה, איחרת בחמש-עשרה דקות,” אמר אבא בכעס והסתכל על השעון הגדול שבחדר האוכל המלכותי.
“אני יודעת ואני מצטערת על כך. אבל הזריחה הייתה כל כך יפה, הצבעים היו מהפנטים וזוהרים…”
“את צריכה להגיע בזמן,” הוא קטע אותי בלי לייחס חשיבות לדבר ממה שאמרתי.
“כן הוד מלכותך,” סיננתי והתיישבתי במקומי בין ג’יימס לדיאנה.
“הגישו את האוכל לשולחן,” ציווה אבא, והמשרתים נכנסו כשבידיהם מגשים עמוסים בכל טוב. ביצים מטוגנות בתוספת לחם מיוחד שהאופה המלכותי מכין בכל בוקר, עשרים סוגי גבינות שמכינים מחלב העיזים שגדלות בדיר של הארמון, וכמובן, הקינוח האהוב עליי, עוגות המקושטות בפרחים בשלל צבעים ונוטפות ריבה – ניחוח מתיקות מדהים מתפזר בחלל החדר כשהמשרתים מביאים אותן.
התחלנו לאכול בדממה. בדרך כלל אנחנו מקבלים בשעה זו את סדר היום שלנו. קיוויתי שהמשרתים ייכנסו באיחור כדי שיהיו לי עוד כמה רגעים להתענג על פרוסת העוגה, המקושטת בפרחים הצבעוניים הקטנים, שקיוויתי כל כך להכניס אל תוך פי.
קירבתי את העוגה אל שפתיי והרחתי את הריח המתוק שנדף ממנה. נגסתי ממנה, וטעם מתוק של ריבה התפשט בפי. דמעות עלו בעיניי בגלל הטעם העשיר. באותו רגע נכנסו המשרתים האישיים שלנו ובידיהם דף שעליו כתוב סדר היום של כל אחד מאיתנו והגישו לכולנו את הדפים. אגנס הגישה לי את הדף שלי. קראתי אותו במהירות והנחתי אותו על השולחן. לא הייתי צריכה להתעמק בסדר היום שלי. ידעתי אותו בעל פה. השיעור הראשון שלי היום הוא שיעור בלט עם הבנות, לאחר מכן אני צריכה להגיע לשיעור רקמה עם אימא. אחרי השיעור אסעד יחד עמה ועם השגריר של אדמורנד שחזר זה עתה מנציגות הממלכה בצרפת. מיד לאחר מכן יש לי שיעור פרטי בגרמנית, ולבסוף אני נפגשת שוב עם הבנות לתה של אחר הצהריים בחדרי ואוכל לבלות איתן עד לשעת ארוחת הערב.
כל כך רציתי לנגוס שוב בעוגה, אבל אבא קם במהירות מהשולחן לאחר שעיין בדף שקיבל ויצא מחדר האוכל כמעט בריצה.
לצערי, אחרי שהמלך קם מהשולחן אסור לאף אחד מיושבי השולחן לאכול אפילו לא נגיסה אחת נוספת.
נתתי מבט אחרון בפרוסת העוגה הכמעט שלמה שבצלחתי. הרמתי את עיניי מהעוגה וראיתי שאימא בוחנת אותי. כנראה לא אוכל לאכול ממנה אפילו לא חתיכה קטנטנה נוספת. כשג’יימס יהיה מלך, אני אקשור אותו לכיסאו כדי שלא יוכל לקום מתי שיתחשק לו. אולי כשג’יימס יהיה מלך אוכל לאכול ארוחה אחת בשלמותה. נאנחתי ודחפתי את הצלחת ממני בכעס. אימא חייכה אליי חיוך קל ושתקה.
“בואי אן, צריך ללכת,” שמעתי את קולה של דיאנה מעליי.
“להתראות, אימא,” לחשתי לעברה כשקמתי מכיסאי.
“להתראות, נסיכה קטנה,” היא השיבה בחיוך מתוק, “השתדלי מחר להגיע בזמן, כדי שיהיה לך זמן ליהנות מהעוגות,” קרצה לעברי.
יצאנו מחדר האוכל המפואר והלכנו לכיוון אולם הנשפים הגדול, שם הבנות ואני לומדות בלט.
צעדתי ראשונה והבנות הלכו אחריי בשורה. היינו חייבות לעבור דרך חדר ההסבה של הגברים על מנת להגיע אל אולם הנשפים שנמצא במרכז הארמון. שני משרתים פתחו בפנינו את הדלת ונכנסנו אל חדר הגברים. נשימתנו נעתקה. החדר היה מואר באלפי נרות, עשרות שולחנות עגולים היו מפוזרים בו ומאות גברים משלל ארצות, גילים ומעמדות ישבו בשולחנות הללו ושיחקו קלפים, דיברו או שתו משקאות חריפים.
בארמון יש חדר זהה לנשים, אבל משום שאנחנו נמצאות בחדר הנשים כל הזמן אנחנו תמיד מתרגשות מהזמנים הנדירים שבהם אנחנו מורשות להיכנס לחדר הגברים.
חייכתי חיוך גדול כשנכנסנו. אהבתי לראות את מבטיהם של הגברים הצעירים כשעברנו לידם. עיניהם היו נעוצות בנו, והם חיכו שרק נגניב מבט לכיוונם. הם חיפשו את תשומת הלב שלנו והתרגשו אם אחת מאיתנו הביטה בהם אפילו רק לרגע אחד.
“לורד אלברט חייך אליי!” שמעתי את קולה הנרגש של שרלוט מאחוריי והגנבתי לעברה חיוך שובב.
“הוד מעלתך,” אחד הרוזנים הגרים בחצר המלוכה נעמד מולנו וקד עמוקות לפניי.
“כן, הרוזן רוברט?” חייכתי חיוך נעים וסימנתי לבנות לעצור. ידעתי שיש לו בן בגילי והוא מוכן לעשות הכול על מנת שהוריי יכניסו את בנו לרשימת המחזרים שלי.
“זוהי מתנה צנועה ליום הולדתך השישה-עשר ממני ומבני משפחתי,” אמר והגיש לי גביע יין עשוי זהב.
“תודה רבה,” חייכתי ולקחתי ממנו את הגביע הכבד, “אתה יודע שאין בסמכותי להחליט על רשימת המחזרים שלי,” אמרתי כבדרך אגב וסימנתי לשומר שעמד בקרבת מקום לקחת ממני את הגביע.
“כמובן. אני…”
“תודה רבה על המתנה שלך, היא מקסימה,” קטעתי את דבריו ועקפתי אותו מבלי לחכות שיגיב לדבריי. הבנות צחקקו ונהגו כמוני.
“אני לא מאמינה שהוא חשב שהגביע המכוער הזה יכניס את הבן שלו לרשימת המחזרים שלך,” שרלוט צחקה ברוע.
“אל תהיי רעה, כולם יעשו הכול כדי להתחתן עם הנסיכה,” אמרה דיאנה לאחותה. שרלוט הנידה את ראשה בשלילה והגבירה את קצב הליכתה.
שערנו התנופף כשהלכנו, ורק נקישות עקבי נעלינו נשמעו בחדר הגדול. שובל השמלות שלנו נגרר אחרינו, והגברים פינו את הדרך כדי שנוכל לעבור. דממה השתררה באוויר. הנוכחים עקבו אחרינו בדממה. האווירה הייתה מתוחה מאוד, ראיתי גברים שאני מכירה כל חיי וגברים שלא ראיתי מעולם.
מבטי צד את פניו של מייקל, בעלה של ויקטוריה. הוא הביט בי במבט מוזר. זה לא היה המבט הרגיל שלו, רווי השנאה והטינה כלפיי וכלפי הבנות.
הוא תמיד היה הראשון שאמר לכל מי שרק מוכן להקשיב לו שאנחנו מתנהגות בצורה לא נאותה ודיבר עלינו רעות בכל הזדמנות שרק הייתה לו.
אבל הפעם, המבט היה אחר, מבט חודר ומפחיד. לא הבנתי מדוע הוא מסתכל עליי כך. לא הסרתי את עיניי מעיניו. הרגשתי שלבי מתכווץ, כמו צונח אל קרקעית בטני בגלל עיניו שננעצו בי כסכינים.
הגענו אל הדלתות המובילות אל אולם הנשפים, ומשרת נוסף פתח אותן עבורנו. זרקתי מבט אחרון במייקל ונכנסנו אל אולם הנשפים. הדלתות הכבדות נסגרו וטריקת הדלת הדהדה באוזניי.
נהניתי מההתרגשות ומהאדרנלין שהכניסה לחדר הגברים החדירה לתוכי, אבל יחד עם זאת, המבט החודר והמוזר של מייקל הטריד אותי ולא נתן לי מנוח.