החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נקודה

מאת:
הוצאה: | 2012 | 448 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"לפני הסערה היא צריכה עוד לומר משהו. להמתיק את האהבה עוד יותר.
´אני מתה,´ לחשה. ´בשום אופן לא הייתי מחכה יותר. הייתי משתגעת.´
הוא לא מדבר אלא מלטף אותה בידיים האלה שלו, החזקות והנאות והנהדרות.
ואז מתפוצץ האופק בבת אחת."

ארבעה סיפורי אהבה מגיעים לשיאם בקיץ 1938, על רקע האלימות הגוברת בין יהודים לערבים ותוכניות החלוקה של ארץ־ישראל. ורה, שחקנית התיאטרון, מתמסרת לאהבתה האסורה לווינר הלוחם, בעודה נאבקת למלט את הוריה הזקנים מברלין הנאצית; רומן נעורים סוער בין דוד הרועה וסוניה, בת המושבה, מתפתח תחת אימי המצור; קונפליקט חריף מתגלע בין סלע, מנהיג התנועה, לדוד בן־גוריון — היש להוריד יישוב עברי ממקומו כדי לזכות ביתרונות פוליטיים מהשלטון הבריטי? במצור קשה ותחת התקפות בלתי פוסקות עומדים האנשים הצעירים בספר במבחן מכריע ודרמטי.

נקוּדה מגולל בלשון קולחת סיפור אנושי מכמיר לב בתקופה רחוקה, שהדיה נטועים בחיינו עד היום. ביד אמן נשזרים תיאורי תל־אביב הקטנה ונופי טבע קסומים, החיים ההרואיים ביישוב נידח והעסקנות המפלגתית. ובראש וראשונה — ההתנגשות הבלתי נמנעת בין אידיאולוגיה לאהבה

מקט: 15100608
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה
"לפני הסערה היא צריכה עוד לומר משהו. להמתיק את האהבה עוד יותר. ´אני מתה,´ לחשה. ´בשום אופן לא הייתי מחכה […]
פרק ראשון 1 וִינֶר התעורר בבת אחת, כמו תמיד בזמן האחרון. היה מבולבל כמו אחרי חלום רע, ובאמת חלם דבר־מה מיוסר. הציפורים בברוש הגדול שמחוץ לחלונו צווחו וציפצפו כמקוננות על מת. השעה היתה מוקדמת, אולי שש בבוקר, אך האור כבר שטף את העולם. כשפקח את העיניים ראה חדר קטן עם תקרה גבוהה וקירות מסוידים. ליד המיטה שולחן עץ, שעון מעורר וספר פתוח והפוך. מנורת לילה קטנה וכיסא. שלף את השעון ממכנסי החאקי הקצרים והביט. אמש שב מאוחר מישיבת הוועדה החקלאית שמינתה אותו למזכיר. הם ישבו בחדר למטה בבניין הוועד הפועל, עישנו ודיברו על הובלת התוצרת במלחמה בין היהודים לערבים, שקוראים לה מאורעות הדמים. אחדים הציעו לשריין את הקבינות של המשאיות בלוחות פלדה, ועוד הזהירו שיש לעבור מיד לנסיעה בשיירות במקום שהמשאיות ייסעו אחת־אחת ויהיו טרף לפורעים. שתי מכונות ירייה לוּאיס בשיירת המכוניות, מקדימה ומאחורה, יבריחו את הכנופיות. והיה נהיר לכולם שככה אי־אפשר להמשיך. בתוך שנתיים קמה כל הארץ נגד היהודים, וצריך לטכס עצה איך ומה. המשורר חיימוביץ' טען בלהט שאפילו הסלעים וההרים קמו על היישוב החדש בארץ. ותפקידנו עכשיו לבנות הרים חדשים מנגד. היה עוד מוקדם, אבל בחדר הפנסיון של גברת אדלר, שבו גר במהלך עבודתו בתל אביב, כבר התחיל להיות חם. כדי לצנן את החדרים נהגה זו לשפוך מים קרים על הרצפות כל יום אחר הצהריים. וינר התקלח והסתבן לאיטו במים הקרים. התנגב והחל בגילוח. מהראי הביטו פנים רזות של גבר יפה תואר. עצמות לחייו גבוהות, פיו דק ומעוצב ועיניו תכולות ומעמיקות שבת. על מצחו גל של שיער בלונדי־אפור. בני הדודים בוורשה קראו לו שייגץ. שני האחים צחקו, והשם נדבק. אבל שמו האמיתי הוא שמעון וינר. התגלח בקפידה. כל הקשור בגוף, אמרה לו אמא, צריך לעשות לאט. בסוף נשארים הבריאות והגוף שלך; ליתר ידאגו השונאים. כבר בשמונה בבוקר זימנו אותו לישיבה מיוחדת של ועדת הביטחון של ההגנה, וברור שהגיע משהו דחוף. "אתה צריך לשמוח שבכלל הזמינו אותך," אמר לו ינקלביץ' הזקן, בחצי בדיחה, אמש. "יגיעו רק ראשי הארגונים, רק החשובים." "אז למה בכל זאת?" שאל וינר. "קורה משהו רציני באזור שלכם. מתבשל, ולא יודעים בדיוק מה. אתה משם וגם מכיר היטב את השטח." ינקלביץ' השתייך בעבר ל"השומר". כפוף, שזוף עד שחור, וראשו מוקף פרעות שיער לבנות, כנביא. זקן ממש, חשב וינר, בן חמישים לפחות. שנים הסתובב בבית הוועד הפועל, ואיש לא ידע מה תפקידו וממה חי. לבש תמיד מכנסי רכיבה ישנים ובידו שוט ארוך ומקופל, שזור חוטי כסף, סמל לימי זוהרו. לא השתייך לשום מפלגה ולא הזיק, והפקידים והעסקנים קיבלו אותו כמין רהיט. היה אליו כבוד, אבל איש לא הקשיב לדבריו. פעם או פעמיים נשלח לברר משהו אצל הערבים וחזר עם עצות, אך כיוון שלא היה מעורב בפוליטיקה, לא החשיבו את עצותיו. בווינר ראה מין יורש ואולי בן רחוק. תפס אותו על המדרכה, ליד הקיוסק של ריכטר. היה חם ופני ינקלביץ' נראו רציניות שלא כרגיל. "שים לב טוב למה שהם אומרים," נעץ בווינר עיניים אפורות, שנראו צעירות בקמטי פניו. "רק אל תאמין להם, לפוליטיקאים. הפעם הם מודאגים ממש." וינר נדרך. האיש המבוגר זנח את בדיחות הדעת המתונה שלו, וניכר שהוא מתוח. "אני מכיר טוב את האזור שלכם," הוסיף. "המפקדים הערבים אבו דורא ועבד אלרחים חאג' מחמוד שמרו את האזור הזה ברזרבה שלהם. החאג' הוא ערמומי. לא במקרה הפך מפקד הכנופיות של כל צפון הארץ. ההתקפה האחרונה היתה רק גישוש, ויש לי רושם שהערבים מתכננים משהו גדול." הביט סביבו אל מדרכות הבטון האפורות של דרום תל אביב. נוף משמים, שבקושי נראו ממנו השמים. "אבל תדע לך, הגרועים ביותר הם הפוליטיקאים שלנו. רק אינטרסים, כמו האנגלים." מפתח הבניין יצא פלדמן הגבוה, מראשי ההגנה. ינקלביץ' הסב מיד את שיחתו לעניין אחר: "אמרתי לו שלרובה אנגלי יש טווח כמו למאוזר, ושלא יבלבל את המוח. כשהוא היה עוד ילד אני כבר השכבתי ערבי במאוזר." פלדמן התרחק בלי לומר מילה, וּוינר תהה על פחדו הגלוי של האיש המבוגר מפני הסמכות. פלדמן, שהלך לעסקיו, לא התעניין בינקלביץ' הזקן. עמד ערב תל אביבי חם. עם נוף הבטון האפור היתה באוויר גם תערובת ריחות של עצים ופרחים מתייבשים, ביוב ועשן מדורות שהדליקו חלוצים או ילדים. הציפורים בשדרת עצי הפיקוס השתוללו מעדנת הערב והתכוננו ללילה הקרב. האזור המסחרי של הדרום, שלא מכבר המה אדם, התרוקן בזמן המלחמה, ואוטובוסים ערביים לא העזו להיכנס. מרחוק אפשר היה לשמוע צפירת קטר בתחנת הרכבת הישנה מאחורי רחוב הרצל. "אז שים לב," חזר האיש המבוגר. "וספר לי מה היה בישיבה של מחר. אותי לא הזמינו למרות שאמרתי להם שזה הרגע שצריכים אותי. רק אני מכיר באמת את הערבים." שהה לרגע והוסיף, כמו לסיום: "אני כבר לא אומר להם את זה כי הם נעלבים. בעיני עצמם הם מומחים גם לאנגלים וגם לערבים." ואחרי הפסקה נוספת הודיע את דעתו הכוללת על העולם וההנהגה: "הכול בּוּלְשׁיט." ופנה ונעלם מהעין. הפנסיון שבו גר שכן במקום אסטרטגי. מקומו בקרן הרחובות יהודה הלוי ונחמני היה מספיק רחוק מיפו, כך שירייה בודדת או המון ערבי משתולל לא יכלו להגיע אליו. בנה אותו יהודי מלודז' שהתחיל בגדול והסתבך. הפרדס הזנוח שעמד מתחת לחלונותיו איפשר לגברת אַדְלֶר לפרסם שמלונה הוא "בין פרדסים וירק", עניין רחוק מהאמת. לחזית המהודרת היו מרפסות בולטות, בסגנון הבתים של בֶּרוַולד ומינוֹר.3 את הבית הלא גמור רכשה הגברת בחצי חינם, שילמה את החובות, סיימה לבנות ושלטה ביד רמה בשישה־עשר חדרי הפנסיון. 3 בֶּרוַולד ומינוֹר — ברוולד ומינור היו שני ארכיטקטים ידועים שפעלו בתל אביב בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. "אצלי לא שותים ולא מביאים... גברות," טענה, בלשון נקייה ולא בלי אבק של גסות רוח. "גרים אצלי אנשים הגונים מהסוכנות ושליחים ותיירים. לן פה בזמנו אפילו הנציב העליון מקדונלד, ווֹקוֹפ4 ישן אצלי שני לילות, וגם הלורד השני מהוועדה, איך קראו לו." 4 מקדונלד ווקופ — שניים מהנציבים העליונים הראשונים של בריטניה בפלשתינה (א"י). חדר האוכל של הפנסיון היה ריק, ועמדה בו אפלולית. "בוקר טוב אדון וינר." גברת אדלר נכנסה מהמטבח. "איך אתה רוצה את הביצה?" על השולחן עמדו כבר כוסית של קֵפיר5 קר, לחם טרי פרוס, גבינת תנובה ועגבניות. הוא החל לאכול. 5 קפיר — מעין לבן חמוץ. משקה מקובל בארץ ישראל עד שנות החמישים של המאה הקודמת. "ומתי אתה נוסע לקיבוץ שלך?" שאלה. "לאישה ולילד?" הגברת, שהביאה את החביתה מהמטבח, התיישבה לידו דרך חירות. שיחות עם האורחים הרשתה רק לעצמה. בשאר העובדים נהגה גבהות לב: עבדו אצלה הגברת סימן טוב, האחראית על הניקיון, ואדון מסטיסלב הטבח, פליט מצ'כיה. על עבודתם פיקחה ללא רחמים ונהגה לומר שהם "אוכלים לה את הלב" בעצלנותם. "אחרי הצהריים," השיב וינר בפה מלא. "אבל האוטובוס האחרון לטול כרם יוצא בתשע בבוקר." "יש ישיבה חשובה היום." "אז למה שלא תישאר אצלי לשבת?" עיני הגברת אדלר אורו. שערה הצבוע שחור ומבריק, ועל ראשה נערמה תסרוקת מקלעת ציצים גבוהה, מעשה חושב, שהעתיקה מ"איזה ז'ורנל מאירופה". למרות שתיקתו הבלתי מעודדת של וינר המשיכה: "קצת יהדות לא תזיק לך, אדון קומוניסט. ולא יכאב לך אם תלך איתי לבית כנסת בשבת ותרגיש יהודי. גם תדע מה מרגישים ההורים שלך." ללכת עם גברת אדלר בשבת לבית הכנסת ברחוב אלנבי היה רעיון קשה מנשוא, אבל הוא העדיף לשתוק. ברקע היה איזה אדון אדלר ש"חזר לפולניה בענייני עסקים". וינר לא ראה אותו בשנתיים ששהה כאן. הוא יצא החוצה. הרחוב הכה על פניו כמו סטרו לו השמש וערבוביית הצבעים והריחות. מהפנסיון יצא ישר לשיירת גמלים שעברה ברחוב יהודה הלוי והלכה ליפו. החיות הגאות נעו מעדנות באמצע הכביש, העלו גירה ירוקה והביטו מגבוה בשלווה. על דבשות הגמלים היו טעונים שקים עצומים, וּוינר ניחש שהיו אלה חורנים מסוריה שקיבלו רשות מעבר בתל אביב העברית. מובילי הגמלים ישבו על אוכפי עץ גבוהים, פניהם רעולות כמעט לגמרי, ועישנו מקטרות דקות ומשונות. רגליהם יחפות ועבות והפרצופים הזועפים שלחו מבטים של פראי מדבר, או שמא ראה זאת בדמיונו. העוברים והשבים פינו מקום. מכוניות עלו על המדרכה, ונוסעיהן הביטו במחזה. "בטח איזה שייח שתומך בנו," אמר אדון בחליפה ובמשקפי שמש. תושבי תל אביב אהבו את שיירות הגמלים שהביאו ניחוח רחוק לעיר המאובקת, אך אלה הפכו נדירות מאז שפרצה המלחמה. "עשו איתו עסק," אמר חברו, לבוש בגדי פועל וחבוש קסקט. "תעשה לנו שְׁפְּיוֹנאז'6 ותעבור." 6 שפיונאז' — ריגול. שניהם צחקו, הדליקו סיגריות והביטו באישה על עקבים גבוהים ובחצאית צמודה. זו הרימה רגליים בעוברה, כדי שלא לדרוך בבורות ובערמות צואת הכלבים שברחוב. צמרות עצי הפיקוס של השדרה טבלו באור העז, ובשמים לא היה ענן. מרחוב הרכבת נשמעה צפירה ועלה עשן שחור. דרורים ניקרו בגללי הגמלים על הכביש, ומבית סמוך נשמעו צלילי אופרה. פּוּצ'יני, כנראה, החליט וינר ופנה לרחוב צדדי מוצל. כאן היה שקט יותר. איש זקן במעיל, עניבה ומגבעת ישב על ספסל ירוק ועיין בעיתון גרמני. וינר הציץ בשעונו. בעוד עשרים דקות מתחילה הישיבה המיוחדת. הניסיון לימד אותו שכדאי להגיע קודם ולשמוע קצת. בירכתי מוחו ניקרו דברי ינקלביץ' הזקן. הוא היה רחוק מהקיבוץ, אבל ראה מולו כל הזמן את המקום שלהם: חצר מבוצרת קטנה במישור של אדמה חרושה, גבעות מסולעות מסביב, כמה חורבות עתיקות ונחל ירקרק שזורם עד סוף האביב. ולזה הוא קורא בית כבר כמה שנים. בבית הוועד הפועל המסויד לבן, שהמלגלגים קראו לו "הבית הלבן", היו שלוש קומות ועשרים חדרי משרדים. "מהבית הפשוט, שלא מצטיין בכלום, יצאו ההחלטות שקובעות את חיי היהודים בדורנו," אמר פעם מנהיג התנועה, סלע, בשעת רצון. לפני הבית נמשכו מרפסת ארוכה, פיסת דשא ועציצים שנבלו מזמן. חדר הכניסה עמד שומם, ומהמטבח עלה צפצוף של קומקום רותח. ודאי שכחו, חשב וינר בלבו. במסדרון למעלה עמדו אנשים ושוחחו. מישהו יצא וטפח על כתפו. בן־חיים. "מדברים עליכם," אמר. "מה נשמע? איך היה אתמול בוועדה?" "לא החליטו," הסביר וינר. "חברות ההובלה דורשות נוטרים שיגנו על השיירות, אבל לא מוכנות לשלם. האיכרים חושבים שיובילו לבד. לא רוצים עם הקיבוצים." "תמיד זה בסוף כסף. והנוטרים מוכנים להגן על השיירות?" "כן, עמק יזרעאל מלא תוצרת שמחכה להגיע לתל אביב וירושלים. אי־אפשר לעבור, והכול מתקלקל בשדות." "ומה קורה באזור שלכם?" "מחכים. כאילו שקט. בינתיים בין הטיפות. רק יורים מרחוק." "אל תדאג, חביבי." בן־חיים, ממוצא אוסטרי, מילא תפקיד פיקודי במרד בווינה.7 איש מוצק ונמוך, ולחיצת ידו עזה. "אומרים שתורכם קרוב, ובגדול. ומה שלום המשוגע שלכם, המשורר?" 7 המרד בווינה — מרד הפועלים בווינה ב־1934 נגד הממשלה הימנית, שהשתתפו בו יהודים רבים והמרד דוכא באכזריות. "דוד?" וינר תהה מהיכן מכיר אותו זה. "שום דבר. כרגיל." "שמעתי שהוא יוצא למרעה בלי רשות. ממש התאבדות." אמון על שתיקה, נמנע וינר מתגובה גם הפעם. האם מישהו מוסר להם ידיעות מתוך הבית? בן־חיים כאילו קרא את מחשבותיו: "תתפלא, חבר, אבל יש לנו מודיעים גם בין הערבים. אם הוא יוצא לבד, הם רואים ומספרים לנו." "בחור מצוין, דוד, אבל קצת טרללה." הסביר וינר, קצת לעצמו. "אמן ומשורר. לך תרדוף אחרי הרוח בשדה." "תצטרכו לאסור עליו לצאת מהחצר. בייחוד עכשיו." "הוא גם מאלה, רודפי השלום." "אלה הכי גרועים, לא מבינים מהראש והרגליים." "ומה בישיבה היום?" שאל וינר. "מה הדחיפות הזאת? לו לפחות היה איזה שינוי בקו כלפי הערבים." "אל תהיה בטוח שלא יהיה שינוי. אחרת לא היה בא סלע." "סלע יגיע?" אמר וינר כלא מאמין. "בכבודו ובעצמו. יצא מהבידוד שלו בקיבוץ שבעמק ומגיע במיוחד." בן־חיים הסתכל לצדדים ואמר בקול חרישי דברים הידועים לכול: "כבר עשרה חודשים לא בא העירה. אחרי המריבה שלו עם בן־גוריון החליט לפרוש. כל בוקר הוא יוצא לחרוש בשדה. זה הגיוני? איש כזה, מנהיג כמעט יחידי, ברמה של בן־גוריון, שיעשה שבת לעצמו? הרי באים אליו כל הזמן גם הבריטים וגם הערבים." "סלע כאן?" וינר הרגיש איכשהו שיש שינוי. "החברים מתבקשים לישיבה," הודיע מישהו בקול לא רם. חלק כיבו את הסיגריות. אחרים סיימו את משפטיהם ואחדים לחצו ידיים לפרידה, שמא לא יספיקו אחר כך. ישיבות של יום שישי בבוקר היו נדירות, כי אחריהן לא היה אפשר לנסוע הביתה. האוטובוסים האחרונים לעמק יזרעאל יצאו בעשר. על רצפת חדר הישיבות של הוועד הפועל הצטבר חול מנעלי המשתתפים. חלונות גדולים האירו את החדר. לאורך הקיר וסביב שולחן העץ הפשוט סודרו עשרים ויותר כיסאות. נוספים עמדו בערמה, בפינה, לשעת הצורך. עשן הסיגריות דבק בכול. בישיבות עישנו ללא הרף. אנשי הבית נואשו מהמאפרות ובמקומן עמדו מרקיות גדולות. גם עכשיו, לפני הישיבה הראשונה, הכילו זנבות סיגריות ואפר. "מתבקשים לשבת," חזר הקול הלא רם והסמכותי שניהל את הישיבה. וינר ידע ששמו עמנואלוב אך לא הכיר כאן כמעט איש וחש אי־נוחות. פתאום נפל למקום שמכוונים ממנו את הדברים הגדולים. "תרשום," הודיע בעל הקול למישהו עם מחברת גדולה. "נוכחים: חלמיש, שפירא, זקהיים, כהן, ליכְטֶנְשְׁטַיין, גֶּלֶר, עִמָּנוּאֵלוֹב ובן־חיים. וכן החבר — ?" "וינר." "וינר," חזר האיש. "וגם סלע," הוסיף בן־חיים מאחור. "סלע קצת יאחר," אמר מנהל הישיבה. "כרגע טילפנו. האוטו שלו נתקע, אבל תיקנו. ייקח אולי חצי שעה." "לא כדאי כבר לחכות?" הציע מישהו. "שקלנו את זה. אי־אפשר. הרכבת האחרונה לחיפה, עם ליווי שלנו, יוצאת בעוד שעתיים. אחר כך יש רק רכבות של ערבים." בקהל עבר רחש של אי־הסכמה. האיש דפק על השולחן, לא חזק אבל באופן החלטי. "חברים, אין על מה לדבר. לדחות זה לבטל, וזו ישיבה מכרעת. חייבים להחליט כמה דברים." הקהל השתתק לאיטו. "אבקש את החבר חלמיש לפתוח," אמר היושב־ראש, "מקסימום עשר דקות." חלמיש היה רזה וקטן. לבוש אפור, וזכוכיות משקפיו מבריקות. הוא שלף נייר מכיס החזה, ובקול גדול שלא תאם את דמותו החל מסביר את המצב. בחלון הגדול ניבטו שמים אפורים ומלובנים, ללא ענן, ובחלון השני — ים גגות עם הערבוביה הרגילה: כיסאות הפוכים, חבלי כביסה עם בגדים צבעוניים מתעופפים ברוח, אופניים מפורקים, ארגזים, ליפטים וסתם טינופת. הגגות הם בבואה של הלמטה, הירהר וינר, ורצה לרשום זאת בפנקסו הקטן. על גג אחד ראה תמונה גדולה עטופה בשק, ורחוק יותר עמד פסנתר מבהיק בשחור עז. זוג חתולים הסתמר בתנוחה מאיימת, זנבם נע כמטוטלת. שני תורים התרוננו על חוט חשמל, כשהזכר מנפח את צווארו התכלכל. רחוק־רחוק, מאחורי ים הגגות, הזדקר קצהו העליון של מסגד. "מה הנושא בעצם?" שאל האיש שליד וינר. עמנואלוב, שדיבר מעט עד כה, הפך למרכז הישיבה. היו לו פנים כחרותות בסלע: קודרות, נאות, עם קמטים עמוקים ועור שזוף. ראשו היה קירח למעלה ומגולח מסביב, כראשו של יוּנקֶר פרוסי, וגם בעורפו נחרצו קמטים גדולים. "מה יש לדבר," אמר, "אמנם זה לא בדיוק הפורום להחלטה כזאת, אבל יהיה צורך לצאת בכמה פעולות גדולות נגד הערבים. אולי זה ירסן אותם קצת. אמרתי את זה גם לבן־גוריון." היושבים החלו לצעוק זה על זה, והישיבה הפכה דיון קולני. זה נושא כאוב, החליט וינר. התערבותו של עמנואלוב הסיטה את חלמיש מהקו, ואיש לא ידע היכן פני הדברים עתה. הנושא היטשטש ולא היה ברור על מה מדובר. ואז נכנס סלע. הוא הופיע בשקט, והאנשים החלו משתתקים. עמד בדלת, כפוף, לבוש בגדי עבודה, ובידו כובע בד אפור. היתה לו עמידה מתנצלת קצת ובלורית עבותה של שיער שהלבין טרם עת. פניו פשוטות, עם עיני תכלת מאירות ושפם מברשת גדול, לבן. חלמיש ועמנואלוב קמו וניגשו אליו. "שבו חברים," הרגיע סלע. "אני מבקש סליחה על האיחור. אתם יודעים שהאוטו התקלקל. אשב בצד ואקשיב. בעצם אני רק במקרה כאן." היה לו קול חם, מעובה קצת מסיגריות. וינר תהה כבר מזמן על סוד כוחו. "מדובר על יחסנו להצעות הבריטים על חלוקת הארץ," הסביר חלמיש, "אבל יצא שדנים בהבלגה נגד הערבים." והוסיף: "אני לא התחלתי בזה." "זה ברור," סיכם עמנואלוב, והוסיף אל סלע: "הכול אמור לעבור להנהלת הוועד הפועל. מחר אדבר עם בן־גוריון. אם סיימת, חלמיש, אז תודה, ורשות הדיבור לגלר בענייני ביטחון. רק רציתי להודיע שיש אינפורמציה על התקפה ערבית מכרעת עלינו." "עוד דבר," הוסיף חלמיש. "יש גם סימנים שהבריטים עומדים לפני שינוי מדיניות מוחלט, אבל אסור לי למסור פרטים." "תודה," אמר עמנואלוב. "עכשיו גלר." ופנה אל סלע: "אבל חשוב לשמוע גם אותך." 2 אחרי דברי גלר פרצה מהומה, ועמנואלוב ובן־חיים לא הצליחו להרגיע אותה. נוכחות סלע כאילו נשכחה. חלק דרש להפסיק את ההבלגה ולהחליט על סדרת פעולות גדולה נגד הערבים. אחרים קראו לעשות סוף להשתקה של הנהגת היישוב כלפי הקולות מלמטה. ועוד חששו שאם לא יחליטו למעלה תבואנה פעולות מלמטה, וזה יותר גרוע. "נמאס, נמאס, נמאס," צעק מישהו בקול מרוסק. וינר רק הקשיב. "תפקידך ללמוד איך הדברים נעשים," אמר לו סלע לקראת הישיבה. "סוף־סוף הסכימו להכניס חבר מהתנועה שלנו למעוז המפלגה השלטת, וזה לא מעט. מבחינה היסטורית היינו מוכנים גם לפשרה עם הערבים. כן, אפילו בימי הדמים הקשים, כשהלב מתפוצץ ויהודים נרצחים באכזריות יום־יום." וינר קיבל את הפתק המפתיע מסלע עוד לפני הישיבה. תפס שהשתתפותו כאן העלתה אותו בדרגה. אולי זה קשור לפגישתו המיועדת עם סלע, ולא ידע במה מדובר. האם ינזפו בו על משהו? לא ייתכן שיגיעו לנושאים אישיים. ודאי לא יעזו לדבר על עניין ורה. זה לא מקובל, וגם ראשי התנועה אינם נקיים. גם התלהטות הרוחות קשה בעיניו. לא שיער שכאן, בהנהגת היישוב העברי בתל אביב שכולם נושאים אליה עיניים, הצטברו רגשות קשים זה כלפי זה. אולי מפני שבהנהגה צריכים להוכיח שהדם השפוך כואב להם לא פחות. קצת במפתיע התברר לו שהמנהיגים, המנהלים את הכול, אינם בטוחים בעצמם ואפילו נסערים. ניגב את זיעתו. החדר להט, ועשן הסיגריות היתמר. מעט הקרירות של הבוקר פגה מכבר, וזוג התורים עף למצוא לו מחסה מהלהט. סלע ישב בצד, כפי שהבטיח, הקשיב ולא התערב. כשפנו אליו בשאלה אמר רק שלוש מילים: "אני בעד דיון." והשתתק. לא בשביל זה יצא מהבידוד שגזר על עצמו, שיער וינר. תחילה חשב שהגיע כדי להיפגש גם עם בן־גוריון ושרתוק, אבל הרי היחסים עם מנהיגי מפא"י8 מנותקים בינתיים. כשקיבל את הפתק, הבין שסלע בא לתל אביב בעיקר כדי להיפגש עמו. לרגע הביט בשולחן העץ המצולק והכווּי מסיגריות שמסרים ופתגמים נחרתו בו בקו ובמילה. מעניין לעקוב אחריהם פעם. 8 מפא"י — מפלגת פועלי ארץ ישראל, שעמדה בראש תנועת העבודה. כשהסתיימה הישיבה הודיע לו סלע: "תוכל לחזור איתי באוטו. אני מיד זז, רק צריך לראות פה מישהו." "קצת התפלאתי כשביקשת להיפגש בתל אביב," אמר וינר. "יכולתי לבוא אליך." סלע הירהר: "לא, זה צריך להיות כאן. אתה גם תבין למה. אבל העיקר שמוטלת עליך משימה מאוד חשובה אצלכם." "לא מבין." "כן," חזר סלע. "חשבנו שאם אבוא אליך לנקודה,9 יהיו דיבורים מיותרים. מוטב שאתה תיקח על עצמך להסביר." 9 נקודה — שמקורו ב"נקודה על המפה", הוא ביטוי בן הזמן שפירושו יישוב יהודי קטן כגון: קיבוץ, מושב ועוד. והוסיף: "אבל תדע שאם תתנגד נקבל את ההתנגדות. עניין של מצפון." "עד עכשיו היינו כמעט מחוץ למלחמה," אמר וינר. "לכן אינני מבין במה מדובר." "נכון," אמר סלע. "זה פשוט ומסובך. מעורבים פה כמה דברים על כף המאזניים." בן־חיים, שהיה עסוק עד עכשיו, נכנס והתיישב. מסתבר שעזר לסלע באיזה אופן. "כמה מילים על הרקע," הסביר סלע. "אתה תסלח לי, אבל זה הכרחי. אחרי ההצלחות של וינגייט נגד הכנופיות, החליטו הערבים להכין מכה ניצחת נגדנו," לא חיכה לתגובה. "גם אצלם יש ויכוחים. מי שמוביל זה קאוקג'י בצד הצבאי והמוּפתי במדיני. שניהם קרובים להיטלר ולמוסוליני ומקווים שהגרמנים יגיעו הנה מיד כשתפרוץ המלחמה העולמית." ומניין הביטחון שתפרוץ מלחמה עולמית, הירהר וינר. וההורים, והאחים והאחיות והמשפחה בפולין? ולבו נמלא פתאום פחד. "הערבים מבינים," ניתח סלע, "שעדיף להם ללכת עם האנגלים. אלה בעלי ברית טבעיים שלהם. אלא שבאופן רגשי הם כל כך קרובים לגרמנים, שלא יכלו להתאפק ויצאו נגד האנגלים." כשחייך בעד שפם המברשת הלבן, חשב וינר שבזכות חיוך הילד הזה סלחו לו הרבה. "והיות שאנחנו חושבים, ובטוחים, שהמלחמה העולמית היא רק עניין של זמן, ושאת היטלר אי־אפשר כבר לעצור, אז נראה שבקיץ הזה יוכרע גורל היהודים בארץ." הדברים הגדולים נאמרו בשקט גמור, כאילו דיבר בענייני יום־יום. "כי אחר כך איש לא יקשיב, וייתכן גם שנחדל להתקיים. זה הרקע למה שאני רוצה לומר לך." תמיד היסטוריה, חלפה מחשבה אצל וינר. שום דבר לא מנימוקים אנושיים ויומיומיים, ולנצח נהיה בלב הסערה. אבל ברוך של סלע היה משהו כובש לב, והיה ברור שהוא מתכוון למה שהוא אומר. "אני מזכיר לך את הפגישה באחת," אמר בן־חיים, שנכנס לשיחתם. "אתה כבר מאחר. עם החבר וינר תוכל להמשיך באוטו." סלע הלך לפגישתו, ותל אביב של ערב שבת לבשה צורה חדשה. החום קצת פג, ורוח החלה לנשב מהים. אנשים שבו מעבודתם באופניים וברגל, מיוזעים, חבושים קסקטים או כובעי בד. אחדים רכבו על חמורים, וחלקם החזיקו כלי עבודה: פלס בנאים, כפות בטון, פטישים או טוריות. עברו נוטרים ורובים על כתפיהם. נשים שבו בחיפזון משוק הכרמל ובידיהן סלים כבדים, קניות לשבת. זריזים נראו כבר הולכים לבתי הכנסת. החנויות ברחוב אלנבי וברחובות הסמוכים נסגרו, ותריסי פח הורדו ברעש. יהודים בירכו זה את זה בשבת שלום. טנדר צבאי עבר דרומה ברחוב יהודה הלוי ואחריו עוד אחד. בפנים ישבו חיילים אנגלים חבושי קסדות, פניהם חמורות וקתות רוביהם על רצפת המכונית. ממהרים ליפו, קן הצרעות, שיער וינר. באוטו הקטן, שריפודו נצלה בשמש הקופחת, סיפר סלע מדוע איחר: "היה עוצר בחיפה וחיפושים ליד ג'נין." אחר כך שהה קצת. על המושב ראה וינר אקדח מאוזר גדול, ודאי ברישיון. במזוודת הקרטון של וינר היו כמה בגדים שלקח הביתה לכביסה. שׂוּרְקָה אשתו תצטרך לדאוג לזה, כי ביום ראשון עליו לחזור לתל אביב. כשנסעו חלף בחלון במהירות נוף נשוב רוחות. עד פתח תקווה ראו פרדסים ירוקים שעליהם מאובקים, גני ירק ומקשאות. אלה התרבו בדרך לכפר סבא. אחר כך עברו מישורים מכוסים בשלף אפור, שעלעולי רוח קטנים מרקדים עליהם. רועים חצו את הכביש, דופקים בכבשים או בעזיהם השחורות. לעתים גם עבר האוטו בכפר ערבי שומם, שסמטאותיו הצרות העוינות פיהקו נגדם. ממול התקרבה החומה של הרי שומרון, אפופה ערפל של חום. אז הסביר לו סלע, כשידיו המגודלות שיער על ההגה, את הרקע לעניין ומה בקשתו שהוא, וינר, יעשה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נקודה”