החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נֶקרופּוליס | המסדרון הלבן

מאת:
מרוסית: דינה מרקון | הוצאה: | 2013 | 303 עמ'
קטגוריות: במבצע, עיון
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

ולדיסלב פֶליציאנוביץ' חודסביץ' (1933-1886) משורר וסופר רוסי השייך ל'תור הכסף' של שירת רוסיה. נכד ליעקב ברַפמן, יהודי משומד, בעל 'ספר הקהל' הידוע לשמצה בתולדות יהדות רוסיה. הוא עצמו היה פילושמי ותרגם, עם לייב יפה, שירה עברית לרוסית.

בספר זה מתאר חודסביץ', בעט-אמן, את דיוקנותיהם של משוררים וסופרים בני דורו שאותם הכיר היכרות בלתי-אמצעית. באמצעות זיכרונותיו של חודסביץ' מתוודע הקורא ללבטים הקיצוניים ולאווירה שבה עלתה ופרחה שירה גדולה, פרי עטם של דמויות מרתקות.

מקט: 4-249-50191
מסת"ב: 978-965-540-339-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


סופה של רֶנאטָה

בליל ה-23 בפברואר 1928, בפריז, במלון דל ברובע דל, שמה קץ לחייה בפתיחת הגז הסופרת נינה איבַנובנה פֶּטרוֹבסקַיָה. היא כונתה "סופרת" לצורך העניין ברשימות שפורסמו בעיתונים. עם זאת, כינוי כזה לא לגמרי הולם אותה. למען האמת, הדברים שכתבה היו זניחים הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. את הכשרון הלא-גדול שהיה לה לא ידעה, והעיקר – גם לא רצתה כלל "לבזבז" על הספרות. ואולם, בחייה של מוסקבה הספרותית, בין השנים 1903-1909, שיחקה תפקיד בולט. אישיותה השפיעה על נסיבות ומאורעות, שלכאורה אינם קשורים כלל לשמה. אך לפני שנספר עליה, יש לגעת במה שנהוג לכנותו רוח התקופה. בלעדי זה סיפורה של נינה פֶּטרוֹבסקַיָה אינו מובן, או אף חסר עניין.

***

הסימבוליסטים סירבו להפריד בין הסופר לאדם, בין הביוגרפיה הספרותית לביוגרפיה האישית. הסימבוליזם לא רצה להיות רק אסכולה אמנותית, זרם ספרותי. היו לו תמיד יומרות להיעשות מתודת חיים יצירתית, ובכך היתה טמונה האמת העמוקה ביותר שלו, שאולי אינה ניתנת לגילום – אבל כל תולדותיו התנהלו למעשה מתוך כמיהה מתמדת לאמת הזאת. זו היתה שורה של ניסיונות, לפרקים הירואיים באמת – למצוא נֶתֶך של חיים ויצירה, לגלות כעין אבן חכמים של האמנות. הסימבוליזם חיפש בעיקשות בסביבת חייו גאון שיידע למזג יחד את החיים והיצירה. אנחנו יודעים היום שגאון כזה לא הופיע, הנוסחה לא נתגלתה. העניין הסתכם בכך שסיפורם של הסימבוליסטים היה לסיפור של חיים מרוסקים, ויצירתם לא התגלמה, כביכול, עד תומה: חלק מהאנרגיה היצירתית וחלק מהניסיון הפנימי התגלם בכתביהם, אבל חלקו לא בא לידי גילום מלא ודלף לתוך החיים, כמו חשמל הדולף בהעדר בידוד מספיק.

שיעור ה"דליפה" היה שונה במקרים שונים. בתוך כל אישיות נאבקו על השליטה ה"אדם" וה"סופר". לפעמים האחד ניצח, לפעמים האחר. בניצחון זכה על פי רוב אותו צד באישיות שהיה כשרוני יותר, חזק יותר וכשיר יותר לחיים. אם יד הכשרון הספרותי היתה על העליונה – ה"סופר" גבר על "האדם". אם התברר שכשרון החיים עולה בכוחו על הכשרון הספרותי – היצירה הספרותית היתה נסוגה אל ירכתי הבמה; יצירה אחרת, שקורצה מחומרי החיים, השתלטה ודיכאה אותה. מה שהיה מוזר במבט ראשון, אך בעצם היה עקבי, הוא שבאותה עת ובקרב אותם אנשים זכו "כשרון הכתיבה" ו"כשרון החיים" להערכה זהה כמעט.

כשפרסם לראשונה את "נִהיֶה כמו השמש", כתב בַּלמוֹנט בהקדשתו, בין היתר: "למוֹדֶסט דוּרְנוֹב, אמן שיצר פואמה מאישיותו".[1] אז לא היו אלה מילים ריקות כלל. רוח התקופה הוטבעה בהן היטב. מודסט דורנוב, צייר ומחבר שירים, לא השאיר עקבות באמנות. כמה שירים חלשים, כמה עטיפות ספרים ואיורים פחותי ערך – ולא עוד. אבל על חייו, על אישיותו, חוברו אגדות. אמן היוצר "פואמה" לא באמנותו אלא בחייו היה תופעה מתקבלת על הדעת באותה עת. ומוֹדֶסט דוּרנוֹב לא היה היחיד. היו רבים כמוהו – ובהם גם נינה פֶּטרובסקיה. כשרונה הספרותי לא היה גדול. הכשרון לחיות – עצום לאין שיעור.

מֵחַיֵּי אַקְרַאי וָעֹנִי

עָשִׂיתִי רֶטֶט לְלֹא סוֹף…[2]

היה לה מלוא הזכות לומר זאת על עצמה. היא אמנם עשתה מחייה רטט ללא סוף, ומן היצירה – לא-כלום. במיומנות ובהחלטיות רבה משל אחרים יצרה "פואמה מחייה". יש להוסיף: גם עליה חוברה פואמה. אבל על כך ידובר בהמשך.

***

נינה הסתירה את מניין שנותיה. אני חושב שהיא נולדה בשנת 1880 בערך. אנחנו הכרנו ב-1902. הכרתי אותה כבר כסופרת מתחילה. נדמה לי שהיתה בתו של פקיד. סיימה גימנסיה, אחר כך קורס לרפואת שיניים. היתה כלתו של אדם אחד, נישאה לאחר. עלומיה לוּוּ בדרמה שהיא לא אהבה להיזכר בה. בכלל לא אהבה להיזכר בראשית שנותיה הצעירות, לפני תחילת ה"עידן הספרותי" בחייה. עבָרהּ נדמָה לה דל, עלוב. היא מצאה את עצמה רק אחרי שנקלעה אל בין הסימבוליסטים והדֶקַדֶנטים, אל חוגי ה"סְקוֹרפִּיוֹן" וה"גְריף".[3]

כן, כאן חיו חיים מיוחדים במינם, שלא דמו לחייה הקודמים. שאולי לא דמו בכלל לשום דבר אחר. כאן ניסו להגשים את האמנות במציאות ואת המציאות באמנות. מאורעות החיים, בשל האי-בהירות, רפיפות הקווים שהתוו את גבולות המציאות בעיני האנשים האלה, מעולם לא נחוו כמאורעות חיים גרידא; הם היו מיד לחלק מן העולם הפנימי ולחלק מן היצירה. ולהפך: דבר-מה שכתב כל אחד, יהיה אשר יהיה, היה למאורע ממשי, מאורע של חיים, בעיני כולם. לפיכך, גם המציאות וגם הספרות נוצרו כביכול בכוחות משותפים, עוינים לפרקים אבל מאוחדים גם מתוך עוינות, של כל אלה שנקלעו לחיים הבלתי-רגילים האלה, ל"מימד הסימבוליסטי" הזה. זה היה, נדמה לי, מקרה אמיתי של יצירה קולקטיבית.

הם חיו במתח עז, ברִגשָׁה נצחית, בחידוד חושים, כמתוך קדחת. חיו בכמה מישורים בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר הם היו לכודים באופן סבוך ביותר ברשת משותפת של אהבות ושנאות, אישיוֹת וספרותיוֹת. עד מהרה נעשתה נינה פּטֶרובסקיה לאחד הקשרים המרכזיים, לאחת הלולאות העיקריות באותה רשת.

לא הייתי יכול, כראוי לכותב זיכרונות, "לשרטט את אופיה הטבעי". בְּלוֹק,[4] שהגיע ב-1904 לערוך היכרות עם הסימבוליסטים המוסקבאים, כתב עליה לאִמו: "חביבה מאוד, חכמה למדי". תארים כאלה אין מאחוריהם דבר. את נינה פּטרובסקיה הכרתי עשרים ושש שנים, ראיתיה טובת לב ורעה, נכנעת ועיקשת, פחדנית ואמיצה, צייתנית ושרירת רצון, דוברת אמת ומכבירה שקרים. דבר אחד נשאר ללא שינוי: גם בטוּב לבה וגם ברוע, גם באמת וגם בשקר – תמיד, בכול, רצתה להגיע עד הסוף, עד קצה הגבול, עד מלאוּת, ותבעה אותו הדבר גם מאחרים. "הכול או לא כלום" – זאת יכלה להיות הססמה שלה. זה גם מה שהמיט עליה כליה. אבל אין זה דבר שנולד בה מאליו, אלא התקופה היא שנטעה זאת בתוכה.

על הניסיון למזג יחד את החיים והיצירה דיברתי לעיל כעל האמת של הסימבוליזם. האמת הזאת תוסיף להיזקף לזכותו, אף על פי שאינה שייכת לו בלבד. זוהי אמת נצחית, שהסימבוליזם רק חווה בצורה העמוקה והעזה ביותר. אבל מתוכה הופיע גם המשגה הגדול של הסימבוליזם, חטא המוות שלו. אחרי שהכריז על פולחן האישיות, לא הציב הסימבוליזם לפניה שום משימות לבד מ"התפתחות עצמית". הוא תבע שההתפתחות הזאת תתממש; אבל כיצד, למען מה ובאיזה כיוון – לא הורה, לא רצה ואף לא ידע להורות. כל מי שהצטרף למִסדר (והסימבוליזם היה מסדר, במובן ידוע) נתבע אך ורק לבעירה שאינה חדלה, לתנועה – אין זה משנה למען מה. כל הדרכים היו פתוחות, ורק חובה אחת היתה – ללכת מהר ככל האפשר ורחוק ככל האפשר. זה היה עיקר האמונה היחיד, הבסיסי. היה אפשר להלל גם את אלוהים וגם את השטן. הותר להיות משוגע לכל דבר שהוא: כל שנדרש הוא רק מלאוּת השיגעון.

מכאן: מרדף קדחתני אחרי רגשות, ואין זה משנה אילו רגשות. כל ה"חוויות" נחשבו לברכה, ובלבד שיהיו רבות ועזות. מכאן נבע, בתורו, יחס של שוויון נפש כלפי עקביותן ומידת הצדקתן. ה"אישיות" היתה לקופת חיסכון של חוויות, לשק שנשפכו לתוכו רגשות שנצברו בלא הבחנה – "רגעים", לפי הביטוי של בְּריוּסוב:[5] "קוטפים אנו רגעים, אחרי שהמתנוּם".

מרוקנוּת עמוקה ביותר היתה, כמתברר, התולדה האחרונה של האגרנוּת הרגשית הזאת. האבירים הכילאים של הסימבוליזם גוועו מרעב רוחני, שרועים על שקי ה"חוויות" שנצברו. אבל זאת היתה דווקא התולדה האחרונה. התולדה המיידית, שנתנה את אותותיה זמן רב לפני כן, כמעט ללא דיחוי, היתה דבר-מה אחר: השאיפה המתמדת לבנות מחדש את המחשבה, את החיים, את היחסים, אפילו את אורח החיים היומיומי לפי צו ה"חוויה" האחרונה שחוו, הובילה את הסימבוליסטים למשחק תמידי בפני עצמם – להצגת חייהם- שלהם במין תיאטרון של אִלתורים הצורבים בבשר. הם ידעו שהם משחקים – אבל המשחק היה לחיים. המחיר לא היה מחיר תיאטרלי. "אני זב מיץ דומדמניות!" צעק המוקיון של בְּלוֹק.[6] אבל מיץ הדומדמניות התגלה לפעמים כדם אמיתי.

דֶקַדֶנטיוּת, שקיעה – זהו מושג יחסי: השקיעה נמדדת ביחס לגובה ההתחלתי. לכן, ביישומו בנוגע לאמנות הסימבוליסטים המוקדמים, היה המונח דקדנטיות חסר משמעות: האמנות הזאת כשלעצמה לא היתה בה שום שקיעה, שום ניוון ביחס לעבר. אבל אותם חטאים שצמחו והתפתחו בתוך הסימבוליזם עצמו, היו בגדר דקדנטיוּת, שקיעה ביחס אליו. הסימבוליזם נולד, כמדומה, עם הארס הזה בדמו. הוא תסס במידה כזו או אחרת בכל אנשיו. במידה מסוימת (או בתקופה מסוימת) כל אחד היה דקדנטי. נינה פֶּטרובסקיה (ולא רק היא לבדה) קלטה מתוך הסימבוליזם רק את הדקדנטיוּת שלו. היא מיד רצתה לשחק את חייה – ובמשימה הזאת, שהיתה כוזבת במהותה, נשארה אמיתית וישרה עד הסוף. היא היתה קורבן מובהק של הדקדנטיוּת.

***

האהבה פתחה בפני הסימבוליסט או חסיד הדֶקַדֵנס גישה ישירה, קיצור דרך של ממש, למקור לא-אכזב של רגשות. די היה שהאדם יהיה מאוהב – והובטחו לו כל המצרכים הליריים הראשוניים: תשוקה, ייאוש, צהלה, טירוף, פריצוּת, חטא, שנאה וכד'. משום כך היו כולם מאוהבים תמיד: ואם לא מאוהבים באמת, אז לפחות שכנעו את עצמם שהם מאוהבים; ליבּוּ בכל כוחם גם את הניצוץ הזעיר שבזעירים של משהו דמוי אהבה. לא לחינם הועלו על נס אפילו דברים כמו "אהבת האהבה".

רגש אמיתי יש בו דרגות, החל באהבה לתמיד וכלה בהתאהבות רגעית, חולפת. הסימבוליסטים סלדו מעצם המושג "התאהבות רגעית". מכל אהבה הם חייבים היו להפיק את מרב האפשרויות הרגשיות. כל אחת מהן היתה צריכה להיות, לפי החוק המוסרי-אסתטי שלהם, הרת גורל, נצחית. הם חיפשו בכול את הדרגה העילאית. אם לא עלה בידם להפוך את האהבה לנצחית – היה אפשר להפסיק לאהוב. אבל כל אהבה שפסקה וכל התאהבות חדשה היו צריכות להיות מלוות בזעזועים עמוקים ביותר, בטרגדיות נפשיות ואפילו בצביעה-מחדש של כל חישת העולם. למעשה, לשם כך נעשה הכול.

האהבה וכל הרגשות הנגזרים ממנה היו צריכים להיחוות באינטנסיביות ובמלאוּת מרבית, בלא גוונים וחומרי תערובת אקראיים, בלא פסיכולוגיזמים שנואים. הסימבוליסטים רצו להיזון מתמציות חזקות ביותר של רגשות. רגש אמיתי הוא אישי, קונקרטי, לא ניתן לשחזור. רגש מומצא או מגורה – נעדר תכונות אלה. הוא הופך להפשטה של עצמו, לרעיון על אודות הרגש. דווקא משום כך הוא נכתב לעתים קרובות כל כך באותיות רישיות.

נינה פֶּטרובסקיה לא היתה טובת מראה. אבל בשנת 1903 היא היתה צעירה – וזה הרבה. היא היתה "חכמה למדי", כמו שאמר בּלוק, "רגישה", כמו שהיו אומרים עליה אילו חיתה מאה שנים קודם לכן. אבל העיקר – היא ידעה עד מאוד "לקלוע לנימת הדברים". מיד נעשתה מושא לאהבות.

ראשון התאהב בה משורר שהתאהב פשוט בכולן, בלי יוצאת מן הכלל.[7] הוא הציע לה אהבת בזק חורכת. לסרב לא היה אפשר בשום אופן: כאן פעלו את פעולתם גם אהבה עצמית מוחמאת (המשורר נעשה בהדרגה לאישיות מפורסמת), גם הפחד להיראות קרתנית, והעיקר, תורת ה"רגעים" שכבר נקלטה אצל נינה. הגיע הזמן להתחיל "לחוות". היא שכנעה את עצמה שגם היא מאוהבת. הרומן הראשון הבזיק וכבה, והשאיר משקע לא נעים בנשמה – משהו מעין חמרמורת. נינה החליטה "לזכך את נשמתה", שכבר באמת טומאה במקצת ברוחו ה"אורגיאסטית" של המשורר. היא התכחשה ל"חטא", עטתה שמלה שחורה, הביעה חרטה. במהותו של דבר, היה ראוי שתביע חרטה. אבל זה היה יותר בגדר "חוויית החרטה" מאשר חרטה אמיתית.

בשנת 1904 אנדריי בּייֶלי היה עדיין צעיר מאוד, זהוב תלתלים, תכול עיניים ושובה לב במידה עילאית. עיתונות הביבים לעגה בקולי קולות לשירים ולפרוזה שלו, שהדהימו בחדשנותם, בעזות המצח שלהם, ולפעמים – בהבהקים של גאונות אמיתית. עניין אחר הוא איך ומדוע הושחת הגניוס שלו לאחר זמן. אז איש לא צפה עדיין את האסון הזה.

התפעלו ממנו. בנוכחותו הכול השתנה, כמדומה, בן-רגע, הוסט ממקומו או הופז באורו. ובאמת היה בו אור. נדמה שכולם, אפילו אלה שקינאו בו, היו מאוהבים בו מעט. אפילו בְּריוּסוב נכנע לקסמו לפרקים. גם נינה פֶּטרובסקיה, מובן מאליו, נדבקה בהתפעלות הכללית. עד מהרה הפכה ההתפעלות להתאהבות, אחר כך לאהבה.

הו, אילו ידעו באותם זמנים פשוט לאהוב, לאהוב בשמו של האהוב, ובשם עצמך! אבל היית צריך לאהוב בשמו של דבר מופשט כלשהו ובהסתמך עליו. נינה היתה מחויבת במקרה דנן לאהוב את אנדריי בּייֶלי בשם ייעודו המיסטי, שהיא – וגם הוא עצמו – הכריחו את עצמם להאמין בו. והוא היה צריך להתייצב לפניה לא אחרת מאשר בבוהק זוהרו – לא אגיד שזה היה זוהר מזויף, אלא… סימבולי. את האמת הקטנה, את אהבתם האנושית, אהבה אנושית פשוטה, הם העטו במחלצות של אמת גדולה לאין שיעור. על שמלתה השחורה של נינה פּטרובסקיה הופיעו חוט של חרוזי תפילה שחורים מעץ וצלב שחור גדול. צלב כזה ענד גם אנדריי בּייֶלי…

הו, אילו בפשטות היה מפסיק לאהוב, בפשטות בוגד בה! אבל הוא לא הפסיק לאהוב אלא "נמלט מן הפיתוי". הוא נמלט מנינה, לבל תכתים אהבתה הארצית מדי את בגדי כהונתו הצחים. הוא נמלט ממנה כדי לזהור באור מסנוור עוד יותר לפני אישה אחרת,[8] ששמה ושם אביה ואפילו שם אמהּ חָברו כך, עד שהיה ברור מבחינה סימבולית: היא המבשרת של האישה העוטה שמש.[9] ואילו אל נינה באו בזה אחר זה חבריו, מיסטיקנים משַׂפְתְתים, פיסחים – להוכיח, להוקיע, להטיח עלבונות: "גברת, כמעט טימאת לנו את הנביא! את מנסה לגנוב אבירים מן האישה! את משחקת תפקיד אפל מאוד! עלייך שורה רוחה של החיה העולה מן התהום!"

כך הם שיחקו במילים וסירסו משמעויות, סירסו את חייהם של אנשים. לאחר זמן סירסו גם את חיי האישה העוטה שמש, ואת חיי בעלה, אחד המשוררים הרוסים היקרים מפז.

בינתיים מצאה נינה את עצמה נעזבת וגם מבוזה. מובן ביותר שכמו נשים נעזבות רבות, היא רצתה לנקום בבּייֶלי ולהשיבו אליה, בעת ובעונה אחת. אבל הסיפור כולו, כיוון שכבר נקלע אל ה"מימד הסימבוליסטי", המשיך להתפתח באותו מימד.

***

בסתיו 1904 אמרתי פעם במקרה לבְּריוּסוב, שאני מוצא בנינה הרבה תכונות טובות.

"מה אתה שח?" חתך בחדות. "אתה רוצה לומר שהיא בעלת בית טובה?"

באופן מופגן לא הבחין בה. אבל שינה את טעמו מיד לאחר שהסתמן הקרע בינה לבין בּייֶלי, מפני שמעצם עמדתו לא יכול היה להישאר נייטרלי.

הוא היה נציג הדֶמוֹניזם. היה עליו "להתייגע ולחרוק שן" לנוכח האישה העוטה שמש. נובע מכך שנינה, יריבתה, הפכה עתה מ"בעלת בית טובה" לדבר-מה בעל משמעות, עטתה הילה דֶמונית. הוא הציע לה ברית – כנגד בּייֶלי. הברית נחתמה מיד באהבה הדדית. שוב, כל זה מאוד מובן וזה חלק מן החיים: כך קורה לעתים קרובות. מובן שבְּריוּסוב אהב אותה בדרכו, מובן שגם היא חיפשה בו בבלי דעת נחמה, סיפוק הגאווה שנפצעה, ובברית אִתו – דרך "לנקום" בבּייֶלי.

בְּריוסוב עסק באותה עת בתורת הנסתר, בספּיריטיזם, במאגיה שחורה – ככל הנראה בלי להאמין בכל אלה במהותו של דבר, אלא מתוך אמונה בעצם העיסוק כבמחווה המביעה הלך נפש מסוים. אני חושב שגם נינה התייחסה לזה בדיוק כך. ספק רב אם האמינה שהניסיונות המאגיים תחת הדרכתו של בּריוסוב באמת ישיבו לה את אהבתו של בּייֶלי. אבל היא חוותה זאת כברית אמיתית עם השטן. היא רצתה להאמין בכשפנותה. היא היתה היסטרית מטבעה, וזה, אולי, מה שמשך את בּריוסוב במיוחד: ממקורות מדעיים עדכניים ביותר (הוא תמיד החשיב את המדע) הרי ידע, שב"עידן הכשפנות הגדול", הנשים שנחשבו למכשפות, ואף החשיבו את עצמן ככאלה, היו היסטריות. אם "באור המדע" התגלו המכשפות מן המאה השש-עשרה כנשים היסטריות, הרי במאה העשרים היה ראוי שבּריוסוב ינסה להפוך אישה היסטרית למכשפה.

אולם נינה, שפקפקה במאגיה, ניסתה לנקוט גם אמצעים אחרים. באביב 1905 נשא בּייֶלי הרצאה באולם הקטן של המוזיאון הפּוֹליטכני. בהפסקה ניגשה אליו נינה פֶּטרובסקיה וירתה בו באקדח בְּראוּנינג מטווח אפס. באקדח היה מעצור; מיד חטפו אותו מידיה. ראויה לציון העובדה שלא ניסתה להתנקש שנית בחייו. פעם היא אמרה לי (זמן רב אחר כך): "מילא, שיהיה בריא. הרי לאמִתו של דבר כבר הרגתי אותו אז, במוזיאון".

ה"לאמִתו של דבר" הזה לא הפליא אותי כהוא זה: כל כך מבולבלים, כל כך בלולים היו בתודעות המציאות והדמיון.

מה שהפך לתמצית החיים בעיני נינה, היה בעיני בּריוסוב רק עוד סדרה של "רגעים". כשכל הרגשות הנובעים מן המצב הנתון הופקו, לבו משך אותו לאחוז בעט סופרים. ברומן "מלאך האש" התווה את סיפור המעשה כולו, בסְכֶמטיות מסוימת: תחת שמו של הרוזן היינריך הציג את אנדריי בּייֶלי, תחת שמה של רֶנאטָה – את נינה פּטרובסקיה, ותחת שמו של רוּפְּרֶכְט – את עצמו.[10]

ברומן גדע בּריוסוב את כל היחסים בין הנפשות הפועלות. הוא המציא לעלילה התרה וחתם את המילה "סוף" תחת סיפורה של רנאטה עוד בטרם מצא הקונפליקט בחיים, ששימש בסיס לרומן, התרה במציאות. עם מותה של רנאטה לא מתה נינה פּטרובסקיה, שלדידהּ, להפך, התמשך הרומן לבלי די. מה שעדיין היה חיים בעיניה של נינה, היה בעיני בּריוסוב לעלילה בלויה. היה עליו לטורח לחוות שוב ושוב את אותם הפרקים עצמם. הוא התחיל להתרחק מנינה יותר ויותר. פצח בסיפורי אהבה חדשים, פחות טראגיים. התחיל להקצות יותר ויותר זמן לענייני ספרות ולישיבות שונות ומשונות, שהיו חביבות עליו עד מאוד. נמשך במידת-מה אפילו לאש המבוערת שבאח הביתית (הוא היה נשוי).

לנינה היתה זו מהלומה חדשה. בעצם, עד אז (וכבר היתה שנת 1906, בקירוב) ייסוריה בעטיו של בּייֶלי קהו, שככו. אבל היא אימצה את תפקידה של רנאטה. עתה ניצבה לפניה סכנה אימתנית – לאבד גם את בְּריוסוב. היא ניסתה כמה פעמים לנקוט אמצעי בדוק שנשים רבות משתמשות בו: ניסתה לעורר את קנאתו של בּריוסוב, וכך להחזיק בו. בה עצמה עוררו הרומנים החולפים האלה (עם "עוברי אורח", כפי שהתבטאה) תיעוב וייאוש. היא בזה ל"עוברי האורח" והטיחה בהם עלבונות. אולם הכול היה לשווא. יחסו של בּריוסוב אליה הצטנן בהדרגה. מדי פעם בפעם הוא ניסה להשתמש בבגידות שלה כדי לקטוע את הקשר אִתה לגמרי. נינה עברה ממצב נפשי אחד למשנהו, פעם אוהבת את בּריוסוב ופעם שונאת. אבל בכל המצבים התמסרה לייאוש. לעתים במשך שתי יממות תמימות, בלי מזון ושינה, היתה שוכבת על הספה, ראשה מכוסה מטפחת שחורה, ובוכה. נדמה שפגישותיה עם בּריוסוב נערכו באווירה שלא היתה קלה יותר. לפעמים היו לה התקפי חימה. היתה שוברת רהיטים, מנפצת חפצים ומשליכה אותם "בדומה לאבנים מבליסטרה", כפי שנאמר ב"מלאך האש" בתיאור של סצנה דומה.

לחינם ניסתה למצוא מפלט בקלפים, אחר כך ביין. לבסוף, כבר באביב 1908, ניסתה מורפיום. אחר כך עשתה את בּריוּסוֹב למורפיניסט, וזו היתה נקמתה האמיתית, גם אם לא נקמה מודעת. בסתיו 1909 לקתה במחלה קשה בגלל המורפיום, כמעט מתה. כשהתאוששה מעט, הוחלט שתיסע לחו"ל: "לגלוּת", כדבריה. בּריוסוב ואני ליווינו אותה לתחנת הרכבת. היא נסעה לתמיד. ידעה שלעולם לא תראה עוד את בּריוסוב. נסעה כבר חצי חולה, בליווי רופא. זה היה ב-9 בנובמבר 1911. בסבלותיה המוסקבאיים הקודמים עברו עליה שבע שנים. היא נסעה לקראת סבל חדש, שנגזר עליו להימשך עוד שש-עשרה שנה.

נדודיה בחוץ לארץ אינם ידועים לי לפרטיהם. אני יודע שמאיטליה היא באה לווארשה, אחר כך לפריז. כאן, בשנת 1913, נדמה לי, השליכה עצמה פעם מחלון של בית מלון אל שדרות סן-מישל. שברה רגל שהעצמות בה לא התאחו כראוי, ונותרה אצלה צליעה.

המלחמה מצאה אותה ברומא, מקום שבו גרה עד סתיו 1922 בדלות איומה, פעם בפרצי ייאוש ופעם בהתקפי השלמה, שהתחלפו בייאוש סוער עוד יותר. היא פשטה יד, ביקשה נדבות, תפרה לבנים לחיילים, כתבה תסריט לשחקנית ראינוע, שוב רָעֲבה. שתתה לשוכרה. הגיעה מעת לעת לתחתית המדרגה. המירה את דתה לקתוליות. "שמי החדש והנסתר, שנרשם אי-שם במגילות סן-פּייֶטרו הלא-נמחקות, הוא – רֶנאטה," כתבה לי.

לבּריוסוב החלה לרחוש שנאה: "נשימתי נעתקה מן האושר המרושע, שעכשיו אני כבר מחוץ להישג ידו, שעכשיו אחרות סובלות. מנין יכולתי לדעת מי הן, האחרות האלה – את לְבוֹבָה הוא כבר חיסל באותה עת… ואילו אני חייתי ונקמתי בו בכל תנועה, בכל מחשבה".

לכאן, לפריז, הגיעה באביב 1927, אחרי קיום של חמש שנים בברלין בדלות גמורה. הגיעה לגמרי חסרת כול. כאן נמצאו לה לא מעט ידידים. הם עזרו לה כל אחד כפי יכולתו, ונדמה, לפעמים גם מעבר ליכולתם. לפעמים עלה בידיהם למצוא לה עבודה, אבל לעבוד היא כבר לא יכלה. מבוסמת תמיד, בלי לאבד את בינתה, היתה כמדומה כבר מעברם האחר של החיים.

***

ביומנו של בְּלוֹק, ב-6 בנובמבר 1911, מופיעה רשימה מוזרה.

נינה איבנובנה פּטרובסקיה "גוססת".

את הידיעה הזאת קיבל בּלוק ממוסקבה, אבל מדוע הקיף את המילה "גוססת" במרכאות?

נינה באמת גססה באותם ימים: זו היתה אותה מחלה שלקתה בה לפני עזיבתה את רוסיה, שהזכרתי לעיל. אבל בּלוק שם את המילה "גוססת" במרכאות מפני שהתייחס לידיעה באי-אמון אירוני. היה ידוע לו שעוד משנת 1906 הבטיחה נינה פּטרובסקיה כל הזמן למות, לשים קץ לחייה. עשרים ושתיים שנה חיתה במחשבה מתמדת על המוות. לפעמים היתה מתלוצצת על חשבון עצמה:

אִמּוֹ שֶׁל אוּסְטְיוּשְׁקִין

לָמוּת הִתְכַּוְּנָה.

אַךְ כְּלָל וּכְלָל לֹא מֵתָה –

רַק בִּלְּתָה אֶת זְמַנָּהּ.[11]

עכשיו אני מעיין במכתביה. 26 בפברואר 1925: "נדמה לי שאני לא יכולה יותר". 7 באפריל 1925: "אתה בוודאי חושב שמתּי? עדיין לא". 8 ביוני 1927: "נשבעת לך, מוצא אחר לא ייתכן". 12 בספטמבר 1927: "עוד מעט, וכבר לא אזדקק לשום משרות, לשום עבודה". 14 בספטמבר 1927: "הפעם בוודאי תצא נשמתי בקרוב".

זה – במכתבים מן התקופה האחרונה. מכתבים קודמים אין תחת ידי. אבל תמיד היה זה אותו הדבר – במכתבים וגם בשיחות.

מה, אם כן, עצר בעדה? נדמה לי שאני יודע את הסיבה.

חייה של נינה היו אלתור לִירי שבו, מתוך ניסיון להתאים את עצמה לאלתורים דומים של דמויות אחרות, ניסתה ליצור דבר-מה שלם – "פואמה מאישיותה". סופה של האישיות, כסוף הפואמה על אודותיה, הוא המוות. בעצם, הפואמה נשלמה ב-1906, אותה השנה עצמה שבה נקטעת עלילתו של "מלאך האש". מאותה עת, גם במוסקבה וגם בנדודיה של נינה בחוץ לארץ, התמשך אפילוג מייסר, נורא, אבל מיותר, חסר תנועה. נינה לא פחדה לקטוע אותו, אך לא יכלה לעשות זאת. חוש של אמן, היוצר את חייו כאילו היו פואמה, ליחש על אוזנה שהסוף צריך להיקשר לעוד מאורע אחד אחרון, לקטיעתו של חוט אחד נוסף שחיבר אותה אל החיים. לבסוף המאורע הזה התרחש.

משנת 1908, לאחר מות אמהּ, היא שימשה אפוטרופסית לאחותה הקטנה נַדְיָה, יצור בעל פיגור שכלי ופיזי (קרה לה אסון בילדותה: שפכו עליה מים רותחים). אם כי לא היתה שוטה, אלא התאפיינה במין חרישיות ללא גבול, כניעות גמורה. היתה עלובה לבלי שאת ונאמנה לאחותה הבכורה עד כדי שִכחה עצמית גמורה. כמובן, לא היו לה שום חיים משל עצמה. ב-1909, כשנינה עזבה את רוסיה, היא לקחה אותה אִתה, ומאותה עת חלקה נַדְיָה אִתה שנים ארוכות של חיים בחו"ל על כל מצוקותיהם. זה היה היצור היחיד והאחרון שהיה עדיין קשור לנינה קשר ממשי, ושקשר את נינה אל החיים.

במשך כל הסתיו של שנת 1927 סבלה נדיה ממחלה – בלא מחאה ותלונה, באותה חרישיות שבה חיתה את חייה. באותה חרישיות מתה, ב-13 בינואר 1928, מסרטן הקיבה. נינה הלכה לחדר המתים בבית החולים שנדיה שכבה בו. דקרה בסיכת ביטחון את גופתה הקטנה של אחותה, אחר כך באותה הסיכה – את עצמה, ביד, רצתה להידבק מהארס שהפיקה הגופה, למות מוות אחד אִתה. אבל היד התנפחה תחילה, אחר כך נרפאה.

נינה באה מפעם לפעם לבקרני באותה תקופה. פעם אחת גרה אצלי שלושה ימים. דיברה אִתי באותה שפה מוזרה של השנים הראשונות של המאה שפעם קשרה בינינו, היתה משותפת לשנינו, אבל מאז כבר כמעט שכחתי ולא הבנתי אותה.

מותה של נדיה חתם את המשפט האחרון באפילוג המתמשך. כעבור חודש וקצת, במותה-שלה, שמה נינה נקודה בסופו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נֶקרופּוליס | המסדרון הלבן”