החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נפל

מאת:
הוצאה: | 2019 | 154 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

הסיפור של מלחמות ישראל עוסק, בדרך כלל, במעשי גבורה ובגיבורים, חיים או מתים. אך לאחר התנסות ממשית בשדה הקרב ולאחר שיחות עם לוחמים פגועי הלם קרב, בחרתי לעסוק בחצר האחורית של המלחמות, כלומר בקורבנות הפגיעה הנפשית, שלכאורה אינה נראית, אך הסבל הנובע ממנה הוא מוחשי וכואב לא־פחות.

הספר מספר את סיפור הכישלון וההידרדרות בחייו של אנטי־גיבור הלום קרב, שלא יכול היה לעמוד בסטנדרט הגבורה שהמדינה הציבה במלחמותיה, ובייאושו הגיע לבגידה ולאשפוז.

הרקע ההיסטורי של הסיפור הוא אומנם עובדתי, אבל הדמויות וחלק מהאירועים הזויים, ונשאבו מדמיונו של המחבר. ולפיכך, כל דמיון בין הדמויות המתוארות בסיפור לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.

עוד מספריו של שאול ובר:

רבין – צמיחתו של מנהיג (ספרית מעריב, 2009); המרגל שהושכח (ספרית מעריב, 2012); הקרב על גבעת התחמושת – רקוויאם לגבעה נעלמה (כרמל, 2015); ההר שהפך למפלצת (מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2015)

מקט: 4-249-50666
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק א
איך נפלו גיבורים

או

איך דעך כוכבי כלוחם

במלחמת לבנון הראשונה, עת התבצבץ צה”ל בביצה הלבנונית, קיבלתי, להפתעתי, צו גיוס ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חשבתי לעצמי שאחת משתיים: או שמישהו בצה”ל חמד לצון, ואז זו בדיחה לא מוצלחת, או זה הברדק הצה”לי הרגיל שיד ימין אינה יודעת ממעשיה של יד שמאל. הרי לא ייתכן שקריירה “מפוארת” של בריחה משדה הקרב, הלם קרב, האשמה בבגידה ואשפוז לא תשכנע את צה”ל להרפות ממני. וכך למרות שחששתי שלא אעמוד במסגרת הצבאית, שוב התעורר בי הצורך להוכיח לעצמי שהבראתי, ולבדוק את גבולות היכולת שלי. התייצבתי כחייל ממושמע והוצבתי בלבנון ביחידה שתפקידה לשמור על העצירים שהשב”כ עצר מסיבות שונות ומשונות. כנראה שמישהו הציץ בתיקי הצבאי, והחליט שאומנם אי־אפשר לסמוך עליי כלוחם, אך כשומר עצירים אולי כן. המשמרת החלה בשש בערב בערך, ושאני בראש צוות של שלושה מילואימניקים קשישים הוכנסנו למרתף ענק ומצחין אי שם בבניין ענק, ששימש לייבוש טבק בנבטיה שבדרום לבנון. עם כניסתנו למרתף תקפו אותנו ריחות חריפים, הן של זיעה של אנשים שלא התרחצו זמן רב, והן של שתן ועוד כמה סירחונות בלתי מזוהים. באופן אינסטינקטיבי עלו בי בחילה ורצון לברוח החוצה. במרתף ישבו עשרות אנשים בשורות, סמוכים זה לזה, ועל ראשיהם שקים מחוררים ומזוהמים ופניהם לקדמת האולם כאילו לקראת הצגה או סרט… סביב קירות המרתף עמדו דמויות שקיפצו מרגל לרגל, וחלקן עמדו בשלוליות של שתן שנזל על מכנסיהן. את החשכה האירה נורה אחת דלה שסביבה הסתובבו חרקים מזמזמים והדמויות שמסביב נראו כצלליות מתנועעות. לרגע נזכרתי במשל המערה של אפלטון ובצלליות שראו יושביו, אלא ששום תבונה או צל של תבונה לא היה כאן במרתף הטחוב והמסריח הזה. מושג מיתולוגי נוסף עלה בדמיוני – “שאול תחתיות”. למרות שזה מושג ספרותי שאינו מוחוור לי עד הסוף, נראה שהוא התאים יותר לחזיון שנגלה לעינינו. נראה ששום קולנוען או סופר בעל דמיון פרוע, ויהיה בעל דמיון מפותח ככל שיהיה, לא היה יכול להמציא תמונה סוריאליסטית הזויה מזאת. למרות שברקורד החרדות העשיר שלי לא היתה רשומה קלאוסטרופוביה, הרי השהות במקום סגור, אפל למחצה, מתחת לאדמה, בחברת דמויות עוועים, הצליחה לעורר אצלי באופן טבעי, גם פחדים כאלה.

האדם שהכניס אותנו למשמרת (מן הסתם שב”כניק) הסביר לנו את תפקידנו, ובעיקר את הכללים שעלינו לשמור. הכלל הראשון היה למנוע שיחה בין העצירים לבין עצמם מאחר שהמידע שהם מחליפים פוגע בחקירה – כך הוסבר לנו. כלל שני היה למנוע אפשרות של הצצה מבעד לשקים שעל ראשיהם. הוא הראה לנו איך, בתחכום רב, העצירים עושים חורים באמצעות שיניהם בשקים והופכים אותם לחורי הצצה, או לחילופין באמצעות שרירי הפנים והפה הם מרימים את שולי השק ומציצים החוצה. האפשרות שהם יזהו את שותפיהם למעצר, הוא הסביר לנו, תפגע קשה בחקירה, מאחר שכשידעו מי שכניהם הם יזהו גם מי הסגיר אותם, ומי יחכה להם בכפר לאחר שיזמרו בחקירות, ולכן צריך למנוע זאת בכל מחיר. את הסוררים, הוא הסביר לנו, צריך להעמיד ליד הקיר, ולתת להם לעמוד למען שהאחרים יראו ויראו. אם גם לאחר זאת הם ימשיכו לעורר בעיות צריך לאסור עליהם להישען על הקיר. אם יבקש מישהו מהם ללכת לשירותים (חוץ מהעומדים), צריך להזעיק את החניך התורן – שהיה אחד הוותיקים שנשאר במקום לאחר שחרורו – שילווה אותם. בכל מקרה אסור היה להוריד מהם את האזיקים. לשאלתנו “איך יעשו את הצרכים בידיים אזוקות?” הוא השיב שזאת בעיה שלהם. הוא גם הצביע על העצירים הבעייתיים שמסומנים כעושי צרות, שחלקם כבר עמדו ליד הקירות כשמכנסיהם רטובים. אחר כך סיירנו באגף של כלובי הבודדים ששם שוכנו העצירים המסוכנים, או כאלה שמסיבות כלשהן העדיפו לשכן אותם בזוגות. שם קיבלנו סידור עבודה מתוחכם מאוד, את מי להעביר למשך הלילה ולאן. כנראה שהכוונה היתה לגרום לאסירים לזמר בפני כל מיני מודיעים ושטינקרים שהושתלו בתאים.

מיד כשעזב אותנו השב”כניק פצח כל האולם במקהלה מדברת “קבטן, קבטן”, וכולם כאחד הרימו את ידיהם האזוקות בתחינה. בתחילה לא הבנו מה הם רוצים, אך מבט מהיר הראה לנו שאזיקי הפלסטיק, אצל חלק מהעצירים, הדוקים מדי, והתוצאה היתה כפות ידיים כחולות מעצירת דם. לא יכולנו להתעלם מהתופעה, ועברנו מעציר לעציר ניתקנו את האזיקים ההדוקים וקשרנו אותם באזיקים חדשים רפויים יותר. כשהעצירים הבינו שהקפטנים החדשים שלהם הם קשישים רחומים ניצלו זאת היטב, וכל הלילה עבר עלינו במהומת אלוהים, כשאנו מנסים להסות אותם, והם ממשיכים בשלהם. כל הלילה עבד החניך התורן בליווי עצירים לשירותים, ולנו היה ברור שגם פרצה זאת מנוצלת לצרכים אחרים. לקראת עלות השחר, כשנשמע קול המואזין ברמקול מאחד הכפרים בסביבה, נשמעה מאחד העצירים הקריאה הרמה “צלה” (תפילה), וכאילו לפי פקודה, כל העצירים ירדו כאחד מכיסאותיהם לרצפה וגחנו בתנוחת תפילה לכיוון כלשהו, כנראה למכה. כיצד הם הבחינו בכיוונים, למרות השקים המצחינים שעל ראשיהם, לאלוהיהם פתרונים.

בערך בארבע בבוקר נשמע קול דרדור של גופים במורד המדרגות למרתף ההזוי. הסיור הביא את “יבול” הלילה, שאסף בכפרים מסביב, לחקירה. בין השאר נזרק על המדרגות גם המשותק בכל גופו, שכרגיל מדי תקופה היה מובא למעצר בעקבות הבזוקה שהיה יורה על הסיורים של חיילינו. לאחר שהחבילות האנושיות נזרקו על המדרגות, כשעיניהם אטומות בפלנלית מזוהמת וידיהם אזוקות באזיקים, מצחינות מזיעה ומשתן, שלחנו כמה מאסירנו תחת משמר כבד לטפל בהם. בשעה שש בבוקר התחילו החקירות בחדרים סמוכים, ונשמעו משם צעקות וחבטות. אינני יודע אם הכו שם את הנחקרים, אבל הצעקות והחבטות נועדו גם להפחיד ולרכך את אלו שהיו עתידים להגיע לשם בקרוב. בערך בשעה שש, עם עלות השחר, הופיעו “הקופים”. קראנו להם כך משום שהם הופיעו בחלונות המסורגים שפנו אל המרתף, עשו העוויות מגונות, השמיעו קללות, וירקו לכיוון העצירים שבמרתף. היו אלה אנשי מפקדה משועממים שחיפשו בידור. ניסינו לגרש אותם, אבל זכינו גם אנחנו בברד של קללות בנוסח המקובל של “אוהבי ערבים” “שמאלנים מניאקים” וכו’ וכו’.

משמרת הבוקר של מילואימניקים רעננים שהופיעה בערך בשבע בבוקר גאלה אותנו מהכישלון המביך. מיד כשהופיעו מחליפנו הקשוחים וצעקו בקול תקיף “אוסקוט” (“שקט”) השתררה דממה ואנחנו התקפלנו משם מהר ככל האפשר.

בדרכי למגורים רדף אחריי קול לא מוכר “קבטן, קבטן”. הסתובבתי וראיתי שני ברנשים אחד גבוה ואחד נמוך, בלתי מגולחים, בגדיהם מרופטים ומלוכלכים ועל פניהם סימנים שחורים מהשקים שמעכו את אפם. בתחילה לא זיהיתי אותם. לאחר מספר שניות כשהבחנתי בעקבות האזיקים על ידיהם – וגם הריחות שנדפו מהם הזכירו לי משהו שרציתי לשכוח – התעוררו בי חשדות שהשניים היו שייכים להמון הבלתי מזוהה ששמרתי עליו בלילה, ופחדתי שהם באו לסגור אִתי חשבון. התגובה הראשונה שלי היתה רצון להרים רגליים ולנוס, או לחילופין להפעיל את נשקי. אך בטרם התאוששתי מההלם הם ניגשו אליי, ולתדהמתי לחצו את ידי ואמרו וחזרו ואמרו “קבטן טוב” “קבטן טוב”. בשפה עילגת הם הסבירו לי שהם עצירים ששוחררו, וזוכרים אותי לטובה כמי שעזר להם בלילה לרפות את האזיקים. הסתבר שכל נשף המסכות, שהיינו שותפים לו בלילה, היה טפל למדי. אנחנו, השומרים, שיחקנו אותה קשוחים ונכשלנו, והם חבושי השקים המחוררים זיהו אותנו ואת חולשותינו. לסיכום המחזה ההזוי נראה לי שאנחנו היינו העיוורים בסיטואציה, ולא הם חבושי השקים שחשבנו שאטמנו את חוש הראייה שלהם.

לעצמי סיכמתי את החוויה המבחילה כעוד כישלון בשרשרת כישלונותיי הצבאיים שהובילה אותי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (בלשון אנשים מהיישוב “מפסגה רמה לבור עמוק”). אין ספק שחוויה זאת היתה “בירא עמיקתא” במלוא משמעות המילה. שנים חלמתי על קבלת צל”ש, וסוף סוף קיבלתי אותו, אבל ממי ועל מה.

למחרת פניתי לגורמים המתאימים וביקשתי הורדת פרופיל, ואכן ועדה רפואית שהופעתי בפניה עם המסמכים המתאימים הורידה את הפרופיל הצבאי שלי ל־21 מטעמים נפשיים, כלומר בלתי כשר תמידי. למרות שמחד גיסא הוקל לי הרי מאידך גיסא ראיתי בכך גזר דין סופי שקשה היה לי לקבלו.

בכך הסתיים נשף המסכות של חיי שבו התחפשתי לגיבור קשוח ונכשלתי. הדיסוננס בין הרוך הטבעי הפנימי שלי לבין הדימוי החיצוני הקשוח שניסיתי לעטות על עצמי, בעיני עצמי ובעיני סביבתי, הגיע לקיצו בפיאסקו הזוי לחלוטין.
***

אני בן־משק שנולד לפני קום המדינה להורים יוצאי גלות שחלמו על כך שמזרעם יקומו עובדי אדמה גיבורי מלחמה. צמחתי בערוגה משובחת על מצע משובח, והושקיתי באותם המים וגם ספגתי את קרני השמש שלאורה צימחו אנשי צבא מיתולוגיים. התנאים אומנם היו ספרטניים למדי וחיינו על סף העוני, אך המזון הרוחני שספגתי מילדותי הכין אותי להיות מלח הארץ משוריין בשריון קשקשים בלתי חדיר לספקות ולפחדים, ובכך התאמתי לכל הסטראוטיפים המקובלים. למרות שכנראה הייתי בעל רמת משכל גבוהה לא השקעתי הרבה בלימודים. כצפוי הצטיינתי בשיעורי הספורט ובמקום ללמוד שחיתי בירדן. אלא שמשהו השתבש אצלי במהלך הדרך, ולא ברור מה. מסתבר שלעִתים גם בערוגות המשובחות ביותר צומחת מוטציה פגומה ששונה בהרבה מכוונת יוצריה. מילדותי ונעורי היה ברור לי שאני מיועד ליחידת עילית. מיום שעמדתי על דעתי הזדהיתי עם גיבורים כמו מאיר הר־ציון, אריק שרון ואחרים מאותו הדור. משירותי הצבאי בסיירות המובחרות אני זוכר את אהוד ברק, את מתן וילנאי ועוד דמויות מיתולוגיות שחלקן הגיעו לעמדות בכירות בצבא ובפוליטיקה וחלקן נהרגו בקרבות. כולנו צמחנו באותה ערוגה, ואכלנו יחד מאותו המסטינג. אלא שהם הגיעו לאן שהגיעו, ואילו אני נזרקתי לשוליים, והפכתי לשבר כלי שחי בדלות איומה ללא מוצא. המדינה שאותה שירתי בנאמנות בימי פריחתי זרקה אותי לכלבים בימי מחלתי.

כדי להסביר את מצבי וכיצד התדרדרתי אליו דרוש מסמך באורך של ספר, אבל כדאי לכם לקרוא אותו מאחר שנראה לי שזה יותר מסיפור אישי שלי. חלקים ממנו משקפים יריעה הרבה יותר רחבה.

אגב, את עיקר כתב היד של ספר זה כתבתי בבית החולים לחולי נפש לאחר שהוחזרתי לארץ “באדיבות” המודיעין הסורי שפיתה אותי לשתף עִמו פעולה, ומאחר שהייתי מוכן לשתף עִמו פעולה רק באופן חלקי, הוחזרתי אחר כבוד למולדת שהציבה לי בררה אכזרית בין מאסר בעוון בגידה, שדינו הרבה שנות מאסר, לבין שנים ארוכות בבית חולים לחולי רוח.

את תחילת הקריירה הצבאית המזהירה שלי זוכרים ודאי כל ותיקי הסיירות של מחזורי תחילת שנות השישים. את הטירונות סיימתי כחייל מצטיין פלוגתי. בהמשך עברתי קורס מ”כים וגם שם הצטיינתי והמשכתי באופן טבעי לקורס הקצינים. את קורס הקצינים, למעט תקרית שעליה אספר בהמשך, עברתי. וגם את קורס צניחה עברתי באופן סביר – למרות פחד הגבהים שלי – וכולם ניבאו לי עתיד צבאי מזהיר. אבל שם בקורס הקצינים משהו השתבש והחל מהלך ההתדרדרות שלי.

במהלך האימונים, באחד מאימוני הסתערות על גבעה ששמה היה יפה או נחמה, אירעה הנפילה הראשונה שלי: באחד מימי הקיץ הלוהטים, כשהחמה עמדה במרום השמים, ישבתי בזחל”ם עתיק כחניך בקורס קצינים בחברת כיתת חניכי קורס קצינים מזיעה וצמאה. כולנו היינו חגורים חגור כבד ומעיק, עמוסי נשק ותחמושת, ומצחינים מזיעה ומשמן רובים. הזחל”ם התקדם במעלה הגבעה הסלעית והקוצנית בחריקת שרשרות, ואי שם באמצע המדרון החליט המפקד להוריד אותנו להסתערות רגלית. דלת הזחל”ם האחורית נפתחה בחריקה מחרישת אוזניים, ובהיותי הראשון הסמוך לדלת קיבלתי פקודה לקפוץ ראשון מהרכב. היציאה לאחור, שהיתה אמורה להיות קפיצה קלה ונחיתה על הרגליים לקראת הסתערות, הפכה, בגלל מטען הגב הכבד, לנפילה לאחור שהפכה לשכיבה פרקדן על הגב, על מרבד הסלעים והקוצים שהיו פזורים במדרון הגבעה. הזחל”ם, שהיה גרוטאה עתיקה מימי מלחמת העולם השנייה, שמנועה בקושי סחב את מטענו, גנח ורעד, וכשכוחו לא עמד לו במשימת הטיפוס במעלה התלול, החל בגלישה לאחור בחריקה נוראית. בהיותי שרוע על גבי, הייתי מועמד בטוח למעיכה מגהצת בשרשרות הזחל”ם, אלא שמשום מה גלגול אקראי הביא אותי לבין השרשרות. הרכב חלף מעליי כשהשרשרות חורקות מימיני ומשמאלי. רגע הייתי באפלה מאיימת, ואחר כך הציף אותי האור המסמא, ונותרתי חי. החיילים שהיו בזחל”ם צווחו צוויחת אימה, והיו בטוחים שיצטרכו לאסוף את שרידי הגווייה, וכשגילו שהגווייה נותרה בחיים, התחלפו צווחות האימה בקריאות שמחה ובקריאות לברכת הגומל בשבת בבית הכנסת. אלא שהגווייה החיה שהתרוממה בכוחות עצמה בחזית הפגוש של הזחל”ם, כשהיא מוכתמת בשמן מנוע ובגדיה מלאים קוצים וחרולים ועיניה אפופות חרדה, ומכנסיה רטובות משתן – כן השתנתי מפחד ואפילו לא הרגשתי בכך – כבר לא היתה אלא צל צילו של לוחם חדור מוטיבציה. שמחתי על שנשארתי בחיים, אבל הבושה שהציפה אותי עקב תחושת הרטיבות הארורה והריח שנדף ממני, הזכירו לי נשכחות מתקופה אחרת בבית הילדים בקיבוץ, ולא סייעו לי להתגבר על ההלם שחוויתי. התחושה של אובדן שליטה גם היא לא תרמה להתאוששותי מן ההלם. גם החיבוקים של חבריי, שהיו מלווים בהסתייגות מהריח שנדף ממני, ובלעג לא מוסתר לא הקלו עליי – בלשון המעטה.

לאחר הקורס שובצתי כמפקד מחלקה ביחידה מובחרת ובהדרגה הפכתי מקצין מזהיר ונווט מצטיין לכישלון מהדהד. התחלתי לאבד את חוש הכיוון, ובניווטים הקשים והמתישים התחלתי להתברבר. המחלקה שפיקדתי עליה טענה שאי־אפשר לסמוך עליי, והם אף התלוננו אצל המג”ד שהם לא נותנים בי אמון בתור מפקד, ואינם מעוניינים לצאת אִתי לניווטים, ולצערי הם צדקו. אכן בלילות האפלים לאורך הגבול הסורי לא פעם איבדתי את הדרך, וניסיתי לאנוס את המפה לפי השטח, אך זה לא עזר. המחלקות האחרות היו מסיימות את הניווט לקראת חצות והולכות לישון, ורק המחלקה שלי היתה מופיעה במאהל לפנות בוקר שבורה, מותשת ומקללת אותי כשכל הגדוד שומע. בליל ערפל אפל אחד אף איבדתי את מחצית המחלקה, ובחושך הנורא השורץ מחבלים אמיתיים או מדומים יצאנו לחפש אותה. וכששמענו רשרוש בשיחים הוצפתי בפחד, ומבלי לבדוק שנית נתתי פקודת אש, והסוף ידוע. כמו תמיד כשכוחותינו יורים על כוחותינו (מה שקרוי בעגה הצבאית דו”צ – או דו־צדדי) פוגעים בול, והתוצאה חייל אחד הרוג ושניים פצועים. ההרוג היה מקיבוץ שכן, וכולם בקיבוצי הכירו אותו.

האירוע התפרסם בתקשורת, ובעיקר בתקשורת הקיבוצית, ולא היה קשה לשער את התגובות שהתחוללו בחצרו של קיבוצי. בבואי לחופשה. כבר בדרכי מתחנת האוטובוס לחדר של הוריי עברתי את ההשפלה הראשונה שלי. במקרה עברתי ליד הפרלמנט – מוסד ידוע של ותיקי הקיבוץ שהתכנסו מדי שבוע לדיון בענייני דיומא – ומכל עבר ננעצו בי עיניים שחלקן זועמות וחלקן מלגלגות. היה ניתן לשער שבדיוניהם טחנו אותי חברי הפרלמנט עד דק. לקראת ארוחת הערב שבה, כרגיל, עולים על השולחן חוץ מהאוכל התפל גם רכילות וענייני דיומא, צפיתי את העיניים שינעצו בי בכניסתי לחדר האוכל ותאבוני נמוג. וכשהוריי ניסו לשדל אותי לבוא עִמם לחדר לארוחת הערב, נאלצתי להסביר להם את פשר סירובי. לתדהמתי הסתבר לי שלמרות שכל ציפור מעל כל עץ בקיבוץ ריננה את הפרשה שבנם היה מעורב בה, הם הדחיקו את העניין, וכאילו לא שמעו על כך. התגובה הראשונה שלהם היתה של הלם. וכשהתחילו לעכל את העניין, אבי, שראה את עצמו כאסטרטג־על, גיבש נאום סנגוריה נלהב בזכות התגובה שלי, שלפי דעתו היתה שקולה ואחראית, ואילו אִמי, כאימא פולניה מובהקת, לא האמינה שהצבא יעולל לבנה עלילה כזו ונכנסה לדיכאון. הם לא יכלו לעכל את העובדה שהלוחם הנועז שגידלו בביתם פישל, ובגדול. וכרגיל, הבעיה המרכזית היתה כיצד יתמודדו עם “מה יגידו החברים”.

לאחר האירוע מינה הצבא, כדרכו, ועדת חקירה שבה טענתי להגנתי שפקודת הירי, שאותה נתתי, היתה אפשרות סבירה לגמרי מאחר שהאזור שרץ מחבלים. טענתי, שלולא הייתי יורה, והיה מסתבר שאלה היו מחבלים, התוצאה היתה יכולה להיות טרגית יותר. טענותיי לא נתקבלו, ועונשי היה הדחה מהסיירת והעברה למחלקת נח”ל בארץ גזירה. האירוע והגזירה טלטלו אותי קשה. הכתה בי ההכרה שאני במדרון תלול לקראת סיום הקריירה הצבאית שלי.

המחלקה שאליה הוצבתי שהתה בקיבוץ בעמק בית שאן הלוהט מחום הקיץ. את המקום לא הכרתי קודם לכן, ורק במהלך הנסיעה באוטובוס לשם, ושיחה עם אחד מחברי המשק שישב לידי, הבנתי שנפלתי לארץ גזירה. הגעתי למקום בשעות הצהריים, ואת פניי קידם גל חום נוראי של למעלה מארבעים מעלות. המקום אומנם נראה כפינת חמד מוצלת בלב מדבר, אבל נפש חיה לא נראתה מסביב. ממזרח נשקפו הרי הגלעד כאילו מעולפים באדי חום, וגם את הצמחייה לאורכו של הירדן המתפתל בעמק היה ניתן לזהות. הקולות היחידים שהפרו את הדממה היו צקצוק הממטרות שציננו במקצת את גגות האסבסט הלוהטים, וגרגור של יונים שחסו בצל ענפי העצים.

כדי להציל את עצמי משקיעה בדיכאון אספתי את יתרת האנרגיה שנותרה בי, אילצתי את עצמי להפגין מנהיגות ולהוציא את המחלקה למסדר היכרות. החלפתי את בגדי אל”ף המיוזעים שאיתם הגעתי בבגדי עבודה צבאיים, לבשתי ארשת קשוחה, ויצאתי לחום הנורא תוך שאני מכריז בקול רם על יציאה למסדר בתוך עשר דקות. היחידים שהתרשמו מהכרזתי היו שני כלבים לבנים גדולים ותשושים שישנו בצל אחד מעצי הצאלון, שהאדימו בפריחתם, והקריאה שלי עוררה אותם. במקום לנבוח לקראת האורח הלא־מוכר, בעצלות האופיינית לשעות החום הלוהטות, הם הסתפקו בקשקוש בזנבם כאילו לגרש זבוב טרדן. אחרי כעשר דקות שבהן עמדתי כאידיוט בחוץ בחום הלוהט נוטף זיעה במגרש המסדרים המאולתר, הגיח מאחד הצריפים מישהו חצי ערום, אפוף קורי שינה, והסביר לי שאין בכך טעם. הוא הציג את עצמו כסמל המחלקה, והסביר לי בנימה של לגלוג פטרוני לטירון מעצבן, שבשעה זו אין סיכוי שמישהו יציית לפקודתי. ותחת להפגין מנהיגות חסרת תוחלת ומטופשת הוא המליץ לי להתארגן בחדרי, ולהציף את הרצפה במים שאדיהם יקלו על החום הנורא. “החיים כאן מתחילים בערב” הוא אמר לי תוך הפגנת זלזול. וכך התחלתי להבין את העונש שספגתי.

הנח”ל בתקופה ההיא נודע בכינוי גנאי “נח”ל עגבניות”, ואכן כשמו כן היה. הפרי האדום והבשל שאספו חייליו בשדות הקיבוץ אליו שובצו הנחלאים במסגרת שירותם הצבאי סימל את מהות קיומו של החיל הזה, ושימש את החיילים מהחילות הקרביים כנשק ללעוג לחייליו. גם השירות המשותף לבנים ולבנות, שעגבו איש אל רעותו, הצדיק את השם “נחל עגבניות” (או אולי זה קשור בעגבותיהם הבלתי מחמיאות של חלק מהנחלאיות).

מחלקת הנח”ל שאליה שובצתי כמפקד מחלקה היתה מין הכלאה בין צבא לתנועת נוער. זאת היתה חבורה של אינטיליגנטים שהגדירו את עצמם כגרעין שחלק ניכר משירותם הצבאי עשו בשנת הכשרה בקיבוץ, בנים ובנות יחד, במטרה להשלים קיבוץ צעיר לאחר שירותם. כדי להכשיר את עצמם למטרתם העתידית הם עבדו בענפי הקיבוץ, ולעִתים גם התאמנו אמונים צבאיים (כאילו…), ועשו עוד כמה דברים שאנשים צעירים רוויי הורמונים עושים – ולא כאן המקום לפרטם. האימונים לא היו רציניים, וכשניסיתי לעשותם יותר רציניים נתקלתי בתגובה של התנגדות מאורגנת. עד מהרה הם הוכיחו לי מי כאן הבוס, בכך שבודדו אותי טוטלית ואף הציקו לי במעשי ונדליזם ילדותיים, כגון השתנה בתוך נעליי הצבאיות והגשתם כמעדן בארוחה בחדר האוכל. את ה”קרביות” שלי הם לא קנו, ולא פעם מצאתי את עצמי מסיים את הריצה ו/או את ההסתערות כסולן, כשהם משתרכים הרחק מאחור ואני משמש להם חומר משובח לבדיחות. בעיניהם נחשבתי כ”מורעל” חסר תקנה. את החברה שהיתה לי שם הם שכנעו באיומים שתפעיל עליי לחץ להפסיק לטרטר אותם – והיא אכן עשתה זאת באמצעות לחץ פיזי מתון שכלל מניעה בנוסח המחזה ליזיסטרטה שלאחריו לא נותרה לי בררה אלא להיכנע. התקופה הזאת היתה עבורי מסר שמישהו בקצונה הבכירה בצבא חושב שאת הקריירה הצבאית שלי סיימתי, ואין לי מה לחפש יותר כמפקד בצבא.

בשלהי שירותי הסדיר נשלחתי לשרת בממלכתו של המלך, ירום הודו, במובלעת הר הצופים. את הדרך לשם עשינו בגרוטאות ממוגנות מתקופת מלחמת העצמאות כשאנו מחופשים כשוטרים, לבושים במדי משטרה, מעונבים בעניבות שחנקו את צווארנו, חבושים כובעי קסקט, מזיעים ונושאים נשק מימי מלחמת העצמאות. הדרך להר עברה בחוצות ירושלים המזרחית, ומבחוץ שמענו קללות של ערבים כיוון שרכבים ממוגנים ישראליים שעולים להר הצופים לא נתפסו בעיניהם כמחזה מרנין. נזכרתי בסיפורים על “שיירת הדסה” שהותקפה במלחמת העצמאות בדרכה להר ונוסעיה נרצחו. ברכב הדחוס והמסריח הזענו מחום ומפחד כאשר לגיונר חבוש בכפייה אדומה חמוש בתת־מקלע שומר עלינו מהאפשרות שגם אנחנו נשחט בדרך להר. השומר עצמו הזיע מפחד, ולא היה ברור מי פחד יותר – אנחנו או הוא.

ממלכת ההר היתה מתחם אפוף מסתורין ומיוחד במינו. מלבד היותה אי בתוך ממלכת ירדן העוינת, היתה ממנה תצפית נדירה הן על העיר העתיקה, על שלל כיפותיה המוכספות והמוזהבות וחומת העיר העתיקה המקיפה אותם ממזרח, והן תצפית נדירה על מדבר יהודה ומעלה האדומים. וביום שקוף היה ניתן אף לראות ממנה את ים המלח, וגם את הרי מואב ואדום ממזרח. לכאורה, הועלינו ככוח שיטור לשמור ולתחזק את בנייני האוניברסיטה העברית ובית חולים הדסה שהיו פעילים לפני מלחמת העצמאות, אבל בעצם היה זה מתחם צבאי לכל דבר שהתמקם באולמות ההרצאות ובחדרי המעבדות של האוניברסיטה ובית החולים לשעבר. האטרקציה המסקרנת ביותר היתה מעבדה שבה נשתמרו עוברי תינוקות בפורמלין, ואגדה מקומית סיפרה שמישהו מהשוטרים גילה כאן את אחיו שנעלם. החיילים (“השוטרים” והאזרחים) המשועממים, ששהו שם לתקופות קצובות, תחת לשמור על אוצרות האוניברסיטה, לא אחת פגעו בהם, ואף בזזו אותם.

אגדה אורבנית נוספת שהסתובבה במקום היתה על אודות מנהרה שחפורה בין מתחם ההר למחנה “שנלר” בירושלים המערבית. אגדה זו, מלבד שהסבירה את כמויות הנשק החדיש יחסית שנאגרו במקום, גם הקלה את הרגשת הקלאוסטרופוביה שלנו. “הידיעה” שאנו מחוברים בדרך כלשהי לארץ גם שימשה מקור בלתי נדלה לספקולציות דמיוניות המתארות את יום הדין כיום שבו נוכל לברוח לירושלים המערבית דרך המנהרה שלא היתה. יום אחד נפוצה בהר שמועה שאישה, שהגיעה דרך המנהרה המסתורית, מסתובבת בהר. עוד סיפרה האגדה, שזו אשתו של המלך שבאה לבקר את בעלה. ההורמונים של כולנו התעוררו, אך לבסוף התברר שזו חולת רוח שעברה באופן כלשהו את גבול ההר מהכפר עיסוויה שגבל במתחם ההר.

אותי ואת מחלקתי הציבו בכניסה למתחם ההר שגבל בבית קברות בריטי ענק מתקופת מלחמת העולם הראשונה. כך בלילות השמירה הארוכים שהעברנו שם היינו חשופים למחול שדים של רוחות חזקות שהשמיעו רעשים מוזרים, ולעִתים היה נראה שאינן אלא רוחות המתים של החיילים הבריטיים שיצאו לטייל בבית הקברות. שגרת החיים על ההר כללה גם משימות מוזרות, כמו צחצוח ברז נחושת מבריק במשחת ברסו. הערפל שהיה אמור לצאת מהברז הזה היה אמור להסוות את ההר ביום שהירדנים יסתערו עליו, ויאפשר לנו לברוח. והיה גם חמור שצריך היה לסוך את עכוזו בווזלין כדי שביום פקודה שבו יפרצו הירדנים למתחם ההר ישמש רכב לבריחה… המשימות הועברו מדור לדור במיטב ההומור ששרר בממלכה, ואיש לא העז לחלוק על ההיגיון שעמד מאחוריהן.

גם שירותי בהר הצופים כמעט שנגמר ברע. המתח במקום היה, כצפוי, מורט עצבים. לילה אחד, בשעת שמירה, בתגובה לדלת שנטרקה מהרוח – אולי אחת הרוחות של חייל בריטי שהגיחה מכיוון בית הקברות – פלטתי ירייה. מזל שהייתי לבדי ואיש לא נפגע. המשימה שהטילו עליי היתה להעלות על עגלה תלת־גלגלית מטען של קופסת ברזל כבדה מלופפת בחוטי חשמל ממוצב השער לאחד המוצבים במעלה ההר, בטענה מוזרה שהוא אמור להיות חומר הנפץ שבאמצעותו נפוצץ את המוצבים שעל ההר כשתהיה סכנה לכיבושו בידי הירדנים, ואותה מילאתי בקפדנות שגרתית יום־יום. אלא שיום אחד קופסת הברזל נפלה מהעגלה התלת־גלגלית שהתהפכה. ולאחר שכיבה של כחמש דקות בתעלה בצד הדרך, מפחד הפיצוץ הנורא שיבוא, העזתי לפתוח אותה, ולהוציא מתוכה את אבן המייל הכבדה שהיתה בתוכה. הסיפור התגלגל למלך ההר, והלה כמעט שפט אותי בעוון גילוי סוד צבאי. כך סיימתי את שירות החובה, כשאיני יודע מה מזמן לי שירות המילואים, ואם בכלל ייקחו אותי לשרת במילואים…

אגב, בתקופה זו אבי נפטר ואִמי החליטה לעזוב את הקיבוץ, ולגור עם אחותי בתל־אביב. כנראה שהביזיונות שעשיתי קיצרו את חייו, וגם עזיבתה של אִמי היתה כנראה קשורה בכך, שלא יכלה לשאת את החרפה שהמיט עליה בנה בחצרו של קיבוץ.

השנה היתה 1964, וחזרתי הביתה לקיבוץ לעבוד בגידולי שדה. להודות על האמת, החזרה היתה קשה לי. למרות שהקיבוץ היה לכאורה ביתי, שיערתי מה מצפה לי. השמועות על “הקריירה המפוארת” שעברתי בצבא הובאו לקיבוץ על־ידי בניו ובנותיו ששירתו ביחידות מובחרות ונלחשו מפה לאוזן, וידעתי שהנשמות הטובות בקיבוץ לא יעשו לי הנחה. ידעתי שהשירות בצבא הוא מדורת השבט, וכל המאכזב נידון לצלייה איטית באישהּ, וידעתי גם שאני מועמד ודאי לכך. אך מכיוון שלא היתה לי בררה החלטתי לחזור. עבדתי היטב תוך מסירות רבה – אולי כדי לחפות על חולשתי בדעת הקהל שבודדה אותי משום שאכזבתי בצבא – ואף התקדמתי להיות מרכז ענף. בלילות האפלים יצאתי עם החבר’ה לצוד חזירי בר לרגלי הר דוב, וגם זה מן הסתם כדי להוכיח לחבר’ה, ואולי גם לעצמי, שאינני שפן, ואינני פשלן, וכי התארים שהצמידו לי אינם נכונים. אבל להודות על האמת סלדתי מהציד, ובעיקר מפולחן השחיטה והצלייה שלאחריו, אבל שיתפתי פעולה כדי להיות חלק מהשבט. בלילות הארוכים של הציד הצטרפתי לברית הגברים הקשוחים, אבל כבר אז היה לי ברור שזו מסיכה שבירה.

יום אחד פרצה הכוננות של מלחמת ששת הימים, ולהפתעתי גייסו אותי כסמ”פ בחטיבת הצנחנים. חטיבת הצנחנים מיל’ נחשבה לחטיבת עילית ושירתו בה, בין השאר, גם יוצאי חטיבת הנח”ל שעברו את האימון המתקדם. בין חייליה היה אפשר למצוא גם את יוצאי מחלקת הנח”ל שאיתם התעמתי במחלקת הנח”ל בעמק בית שאן. האמת הופתעתי. הסיום העלוב של הקריירה שלי בסדיר הביא אותי למסקנה שהצבא לא רוצה בי. אך המינוי הזה ליחידה מהמעולות סימן עבורי או שמישהו בבירוקרטיה הצבאית טעה, או שאי־שם במעלה המערכת הצבאית יושב מישהו, אולי מהקיבוץ שלי, שפעל לטובתי בכך שתינתן לי הזדמנות לשפר את תדמיתי.

תקופת הכוננות היתה עבורי תקופה מצוינת. האמונים האינטנסיביים והניווטים המוצלחים החזירו לי את הביטחון העצמי. החיילים שתחילה זלזלו בי – אולי כי הגיעו אליהם השמועות משירותי בסדיר – במשך הזמן למדו להעריך אותי כקצין טוב שדואג לחייליו. אומנם הייתי משנה למ”פ שמילא את התפקיד העיקרי, אבל תרמתי תרומה נכבדה לאיכות החיים שלהם.

בתקשורת דובר על אפשרות של שואה שנייה, אך אנחנו הלוחמים היינו בטוחים בניצחוננו. האפשרות שנעמוד בהתקפה של כל ארצות ערב שמסביבנו ונובס נראתה בציבור כריאלית לחלוטין, וכל זיכרונות השואה המודחקים עלו וצפו על פני השטח. אצלנו לעומת זאת חגג הביטחון העצמי בכוחנו, והחרדות שעלו בציבור כאילו לא נגעו לנו. ריבי הגנרלים והדרג המדיני בעניין היציאה למלחמה לא הגיעו לפרדסי מחנה ישראל, שם התמקמנו. לעומת זאת, הגמגום המפורסם של ראש הממשלה דאז אשכול הגיע גם הגיע, וגרם לוויכוחים עזים. אני, כדרכי, ראיתי בכך אישור להשקפתי הפסימית. “עם מנהיג מגמגם כזה לך תצא למלחמה” חשבתי לעצמי, אך גם חשבתי שמוטב מנהיג מגמגם המהסס לצאת למלחמה מאשר סוסי קרבות הדוהרים אליה בחדווה. המתח עלה וירד והשמועות חגגו. לפתע התראה על יציאה, מסדר וכדומה, ואחר כך ביטול והרפיית המתח.

המתח הורגש באוויר, וחשנו שהנה הנה אנחנו הולכים להילחם באמת, רק לא היה ברור מתי והיכן. מאי־שם דלפו שמועות משמועות שונות על צניחה באזור אל־עריש, אבל אפילו אותנו, מפקדי הפלוגות וסגניהם, לא עדכנו בשלב ההוא. לומר את האמת, די פחדתי גם מהאויב, ובעיקר מעצמי, שלא אעמוד בציפיות שלי מעצמי ושל חייליי ממני.

בוקר אחד התעוררנו לתוך מציאות של הכנות ממשיות. מעלינו רעמו המטוסים שטסו דרומה ברעש מחריש אוזניים, ולא היה צריך להיות אסטרטג דגול כדי להבין שהמלחמה פרצה. אותנו הובילו לאזור שדה התעופה תל־נוף, והתחילו מהלכים שנראו אמיתיים: תדריכים מפורטים של המפקדים על צניחה בחולות אל־עריש, וסיוע לכוחות השריון בכיבוש העיר, ולאחריהם תדרוך של מדריכי הצניחה לגבי הצניחה הצפויה, ואחר כך הצטיידות בציוד צניחה ואריזת שקי חזה, כשכל אחד מאיתנו הופך למחסן מהלך של ציוד, נשק ותחמושת במשקל של כשישים קילוגרם. המתח עלה, וראיתי בדמיוני צניחת לילה כשהמצרים מחכים לנו על הקרקע, ויורים בנו כברווזים במטווח, או לחילופין צניחה לתוך שדה מוקשים, רחמנא ליצלן, ומסע מפרך לשום מקום… כשאני מוביל את הפלוגה ומתברבר.

את המצב הצילו אוטובוסים שהופיעו לפתע. הסתבר שלאור ההתפתחויות המהירות בסיני נראה שחיל האוויר שלנו שיתק את חיל האוויר המצרי, והשריון גם הוא התקדם במהירות למעלה מהמשוער, ולפיכך שונה לנו היעד ואנחנו עולים לירושלים. מה נעשה שם עדיין איננו יודעים, אבל מבפנים התחילו לכרסם השערות שאנחנו הולכים לתקן את ההחמצה של מלחמת העצמאות ולכבוש את ירושלים המזרחית. דחוסים ומזיעים ישבנו ונמנמנו באוטובוסים שעשו את דרכם במעלה הדרך לירושלים. באוטובוס הילכו שמועות משמועות שונות. היו שאמרו שהם שמעו שאנחנו עומדים לכבוש את הדרך להר הצופים, ולהציל את הכוח שישב שם מבודד במצור, והיו כאלה שטענו ששמעו שאנו הולכים להיות כוח הג”א שיפטרל בירושלים, וידאג שהאזרחים יכבו את האור. ככל שהתקרבנו לבירה שמענו התפוצצויות והמתח עלה. ירושלים כאילו חזרה למלחמת העצמאות כעיר מופגזת ומופצצת. הבנתי שאנחנו במלחמה, ולדמיונותיי הפרועים ביותר ניתן דרור להשתולל.

את התדריך שניתן לנו בטרם הקרב ההוא לא אשכח לעולם. מפקד החטיבה אסף את מפקדי הגדודים ומפקדי הפלוגות, והסביר לנו שאנחנו עומדים לפרוץ באזור הקו העירוני במטרה לחבור לכוח שנצור על הר הצופים. לי כבר אז היה ברור שהנסתר רב על הנגלה, ומפריסת הכוחות וממבנה המשימות הסתבר שהמשימה היא הרבה יותר גדולה ורחבה, ומשום מה מסתירים אותה מאיתנו. נוכחותו של הרב הפיקודי בתדריך, וההתלהבות הגלויה שלו נראו לי כבר אז חשודות. גם חובשי הכיפות הסרוגות שבינינו עטו תחושת התלהבות אקסטטית כאילו משהו קדוש ומופלא עומד להתרחש.

קצין המבצעים החטיבתי צייר על צילום אוויר מטושטש מכוסה בניילון קווים בצבעים שונים והסביר לכל גדוד את משימותיו. נכנסתי להלם מאחר שלא הבנתי מההסבר דבר, אבל לא היה לי נעים לשאול שאלות. את הגזרה הכרתי משהותי בהר הצופים, ולא הבנתי את הקשר בין התדריך הלא־ברור, שגבל בשחצנות, שלפי הערכתי היה עלול לגרום לקטסטרופה, לבין המידע שהיה לי על היערכות הירדניים בקו העירוני. בתדריך המג”ד נשאלו מספר שאלות, אך הן נענו בחוסר סבלנות כשחלקן הגדול נותר ללא מענה. רוח הדברים היתה “אנחנו במלחמה ובמלחמה לא שואלים שאלות”. נראה שלמג”ד עצמו לא היו תשובות לרוב השאלות, והוא חיפה על מבוכתו בכך שהפגין חזות קשוחה וסתם לנו את הפה. במקום להתייחס לשאלותינו הוא דחק בנו לסיים את הישיבה שנוכל לעלות על אחד הגגות ולראות את השטח בטרם יחשיך. את שטח היעד לא ראינו מאחר שחלקו הגדול היה מוסתר, וגם דמדומי החשכה לא אפשרו לראות הרבה. רק את הצללית של תחנת המשטרה האימתנית ששלטה על השטח היה ניתן לראות היטב. לִבי ניבא לי רעות.

הבנתי שאנחנו עומדים להסתער על תחנת משטרה אימתנית שמאחוריה גבעה שהיא יעד מבוצר. הבנתי עוד שאנחנו אמורים להילחם בתעלות עמוקות ובעמדות מבוצרות שאיש לא ידע את מקומן המדויק. ידעתי מה זאת לחימה ביעד מבוצר, אלא שבאימונים שעברנו תרגלנו קודם על שולחן חול, וידענו היטב מראש את מבנה התעלות, או לפחות קיבלנו מידע מדויק על מיקומן של התעלות והעמדות, אבל הפעם נָאדָה… הלכנו על עיוור. מלבד תיאור כללי ומטושטש של התעלות לא קיבלנו שום מידע שיוכל לסייע לנו ברגע האמת. האמרה “החיפזון מהשטן” קיבלה כאן משמעות מדויקת.

הבעיה הקשה ביותר בשלב זה היתה לתדרך את הפלוגה. תצלום האוויר שקיבלנו היה מטושטש ולא היה ניתן להבין ממנו הרבה. ולפני הפלוגה הרי צריך להופיע מלא ביטחון עצמי ואסור שירגישו שאני בעצמי מתייסר בספקות. הערנו את החיילים – שספק אם ישנו בקור הירושלמי – ונתנו להם תדריך חפוז על גבי תצלום אוויר מטושטש ותרשים סכמתי, שנפרסו על גבי דלת האוטובוס, שרב היה בהם הנסתר על הנגלה. בסיום שאלתי אם יש שאלות וכמובן לא היו. הנחתי שהחיילים מנומנמים ולא הבינו שום דבר, או שהיו המומים ופחדו לשאול שאלות שיתפרשו כחוסר הבנה, טמטום או פחד או שניהם.

יצאנו לדרך באוטובוסים דחוסים ברחובות העיר האפלה, כאשר מדי פעם קרע את האוויר בום בלתי מזוהה. הנהגים שלא התמצאו בעיר החשוכה טעו בדרכם והדרך הקצרה ארכה נצח. פרקו אותנו ליד השיכונים שנמצאו לאורך הקו העירוני, ופקדו עלינו להישאר בחדרי המדרגות עד לאחר שהריכוך יסיים את מלאכתו, ונקבל פקודת פריצה ליעד. האמת, פחדתי פחד מוות. אבל פחד כזה שאי־אפשר להראותו כלפי חוץ, והוא מכרסם עמוק בפנים. תזמורת הסיוע והריכוך פרצה במקהלה שקרעה לי את עור התוף. בחדר המדרגות שמעתי צעקות ובכי תינוקות מהקומות העליונות. מן הסתם, התושבים המקומיים לא אהבו את המקלענים עם המקלע הכבד שהשתלטו על דירתם, ואני רק יכולתי להבין אותם. מבט מחוץ לחדר המדרגות עוד הגביר את הפחדים. בחוץ התחולל קרב אש אימתני בין הכוחות הירדנים שישבו בבניין משטרה אימתני שהואר באור בוהק ופלט אש תופת כתגובה לתותחי הטנקים ופגזי המרגמות שכוונו לעברו. הבנתי שזה היעד שמוטל עלינו לכבוש, וגברה בי ההכרה שזה הסוף של חיי הקצרים.

ככל שהישיבה בחדר המדרגות התארכה גברו הפחדים, והדמיונות שיחקו את משחקם האכזרי. ראיתי את עצמי חוזר מרוטש על כיסא גלגלים, והאופציה השנייה לחזור כגווייה, נראתה סבירה יותר. ללווייתי יופיעו בערך שניים וחצי אנשים כולל משפחתי, וההספד יהיה קצר – כך דמיינתי. מה כבר יש לומר עליי? אלו דברים חשובים עשיתי בשנות חיי הקצרים? על עצמי לא סמכתי שאתפקד, אבל המ”פ שלי נראה כמי שאפשר לסמוך עליו, וגם המ”מים שלי נראו בחורים לעניין, ואולי הם יצילו את המצב.

כשפרצנו לגבעה הִפחיתה תזמורת הכלים הכבדים את קצב האש, והסיטה אותו מנקודת הפריצה, ולנו ניתנה פקודת הסתערות. הצצתי בשעון והשעה היתה בערך שתיים ושלושים. “נותרו לנו כשעתיים עד שיעלה השחר ואז נהיה כברווזים במטווח” חלף הרהור במוחי. שורה של התפוצצויות קרובות קרעה את שמי הלילה. הבונגלורים פרצו נתיב בגדרות התיל והמוקשים ואנחנו הסתערנו פנימה. את הכוח שהייתי אמור לפקד עליו איבדתי בבלגן שהיה בפריצה. רק ראיתי – וכמעט דרכתי – על כמה פצועים וגוויות מרוסקות שלנו ושל חיילים ירדניים ששכבו כבר בשטח. “כך ודאי אירָאֶה בעוד שניות ספורות” חשבתי לעצמי. רציתי לעצור במקום, אבל נדחפתי קדימה במעלה התעלה וניסיתי להתעשת – אני הרי צריך לפקד. מדיווח במכשיר הקשר שלי הסתבר שהמחלקות כבר התקדמו למרכז היעד, ואילו אני נשארתי מאחור. המשכתי בכוח האינרציה תוך מאבק ברצון הכביר להתיישב במקומי ולהידבק לדופנות התעלה העמוקה. צעדתי בטור אחרי בחור גבוה ורחב, ולפתע, קרוב מאוד, נשמע פיצוץ אדיר, והבחור, פשוטו כמשמעו, נעלם. נותרו ממנו רק נעליים אדומות ובור. מסביב לבור נותרו הרבה פצועים גונחים וזועקים. היה בן־אדם ועלה בסערה השמימה.

ניסיתי ליצור קשר עם המ”פ במכשיר הקשר ולדווח לו על המצב, אבל לא הצלחתי להשיג אותו. ולאור השרפות שהשתוללו ראיתי גוויות רבות שלנו ושלהם, וכן פגשתי חיילים ומפקדים תקועים במעמקי התעלות, ורבים מהם שכבו פצועים ומדממים. הם נראו מפוחדים ומיואשים והסתכלו בי בחשדנות. שאלתי כמה מהפצועים שהיו שרועים מסביב על מיקומה של מחלקתם, וקיבלתי תשובות מאוד בלתי ברורות. הבנתי שאנחנו בקטסטרופה – כפי שצפיתי – ואין טעם להמשיך. ניסיתי שוב ליצור קשר עם המ”פ במכשיר הקשר ולדווח לו על המצב, אבל לא הצלחתי להשיג אותו. בהמשך, באחד מצומתי התעלות, פשוט שקעתי בייאוש מבלי יכולת לזוז. שכנעתי את עצמי שאין טעם להמשיך וממילא הקרב אבוד. בהזיותיי שמעתי שחילופי היריות נמשכו, ושמעתי גם טנקים שרעם שרשרותיהם הרעיד את היעד, וגם את הפיצוץ העז שאחר כך הסתבר לי שסיים את הקרב בכיבוש הגבעה. הרבה צל”שים חולקו שם, וכל צל”ש צרב לי מאוד, שכן הראה כמה היו חייליי אמיצים ואני פחדן.

ללוויות ולביקורי פצועים לא הלכתי, פשוט התביישתי להסתכל לקרובים וללוחמים בעיניים. מסתבר שהשמועות על אודות תפקודי הלקוי הגיעו גבוה מאוד בסולם הפיקוד. לאחר המלחמה זומנתי למין תחקיר שהיה בעצם שימוע לפני הדחה, וגם בית דין שדה, ושם שפכתי את כל ביקורתי על הקרב ההוא. דיברתי על ההכנות הלקויות, על המודיעין שלא היה, על החיפזון, על דרך קבלת ההחלטות ובעיקר על דרך ניהול הקרב מצד המח”ט והמג”ד. לא היססתי גם לשפוך ביקורת עצמית על תפקודי. התוצאה היתה כמובן הדחה מיידית. מאז לא זומנתי לתחקירים ולא לשחזורים, ונראה שהוטל עליי חרם.

כשחזרתי הביתה לקיבוץ ביקשו ממני לספר על חוויותיי במלחמה. בתחילה סירבתי, וכשלחצו עליי נתתי הופעה שכולה סיפורי גבורה מדהימים. נמשך פרק זמן קצר עד שהסיפורים האמיתיים על תפקודי בקרב הגיעו לחצר הקיבוץ, ואז לא נותרה לי בררה אלא לעזוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נפל”