החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נשות חיי

מאת:
הוצאה: | 2021 | 224 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

26.00

רכשו ספר זה:

"נשות חיי" הוא רומן סוחף המגולל את סיפורו של יהונתן, צעיר שאפתן, ההופך לאיש משפחה שאינו חדל לחשוק בנשים אחרות ולהתגעגע אליהן ומתמודד עם המחיר שגובה הבגידה ממנו ומנשות חייו.

אגב כך נחשפת תמונה רחבה של הווי החיים במדינת ישראל הצעירה על רקע סמטאות ירושלים, תל אביב ובאר שבע של שנות ה-60 וה-70.

זהו סיפור על אהבה, תשוקה ובגידה שבמהלכו נשבה הקורא בקסמן של הדמויות וליבו יוצא אליהן בחמלה.

 

רויטל קימלמן אגמי, ילידת 1964, נשואה ואם לשתי בנות, מרפאה בעיסוק בוגרת החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת ת"א. זהו ספרה הראשון.

מקט: 978-965-571-379-4
"נשות חיי" הוא רומן סוחף המגולל את סיפורו של יהונתן, צעיר שאפתן, ההופך לאיש משפחה שאינו חדל לחשוק בנשים אחרות […]

1

שנים רבות חיכיתי לרגע שבו אוכל לשאול את אבי – למה?

רציתי להבין את הסיבות שהפכו את חיינו למורכבים. ההזדמנות הגיעה בלילה חשוך בשנת 1990 בנסיעה ארוכה מאחד הבסיסים בדרום הארץ למגוריי בתל אביב. חזרנו מטקס צבאי של אחי.

‘אבא, אתה מוכן לספר לי למה?’ פניתי אליו, ‘למה עשית מה שעשית? למה התרחקת מאיתנו?’

הוא לקח נשימה עמוקה, המשיך להביט אל הכביש החשוך ואמר, ‘לא יודע אם לספר לך, אני לא בטוח שתביני אותי.’

‘למה אתה חושב שלא אבין?’

‘אני שואל את עצמי אם את בוגרת מספיק כדי להבין את ההתלבטויות שהיו לי ואת הנסיבות שהביאו אותי לעשות מה שעשיתי.’

ברגע הראשון נעלבתי. הבנתי שאם אחשוף את העלבון אפסיד את ההזדמנות. ‘תראה, אבא,’ אמרתי, ‘יכולתי להיעלב מהאמירה הזו שלך, יכולתי להישאר בכעס כל השנים. בחרתי להתמודד עם הרגשות הללו, להתגבר ולהתבגר, וגם לתת לך הזדמנות ולהקשיב לך.’

‘ועדיין אינני בטוח שהחשיפה הזו תהיה לטובתך.’

‘אבא, אני בקשר זוגי, והתחלנו לדבר על עתיד משותף. חשוב לי להבין מה קרה במשפחה שלנו. אני רוצה זוגיות שלמה.’

‘בסדר, אני מוכן לספר לך, שכנעת אותי שאת בוגרת מספיק כדי להבין. אני אספר לך את כל מה ש… ש… שלא סיפרתי לך בעבר. ש… ש… שתכירי את החיים שלי.’

אבי גמגם לעיתים נדירות, כשממש התרגש או היה לחוץ. הגמגום הורגש במילים שנפתחו באותיות שורקות.

העפתי בו מבט. ‘זה בדיוק מה שביקשתי,’ אמרתי וחזרתי להביט אל הכביש החשוך.

‘את בטוחה ש… ש… שאת רוצה לדעת?’ הוא שאל.

‘כן.’ השבתי בביטחון. ‘אני מקשיבה.’

‘קודם, את צריכה להבין שהשנים ההן לא היו כמו היום, מכמה בחינות. הכרנו בשנת 1959, השנה שבה הוכרז על סיום ‘משטר הצנע’ והרשינו לעצמנו סוף-סוף לצאת הרבה לבלות.’

‘לאן נהגתם לצאת?’ התעניינתי.

‘לקולנוע או לאחד מבתי הקפה.’

בזה אני ואבי היינו דומים. שנינו לא אהבנו ריקודים ומקומות רועשים. ‘ומה עוד?’

‘אימך הייתה החברה הראשונה שלי, הכרתי אותה ב’משמרת הצעירה’.’

‘מה זה?’ שאלתי.

‘זו תנועת נוער של ‘תנועת המזרחי’ שאני ועוד שלושה חבר’ה הופענו בה בחבורה שקראו לה ‘החמישי שברח’. אחד מהם היה שלמה.’

‘כן אני זוכרת אותו. אני גם זוכרת מאלבומי התמונות בשחור לבן איך אימא ואתה נראיתם.’

אבא היה חתיך. בחור גבוה, רזה ומזוקן בעל שיער שחור וגלי ועיניים ירוקות בורקות. אימא הייתה בעלת פנים רחבות, שיער חום קופצני ועיניים כחולות אפורות שבלטו דרך המשקפיים שלה. שלמה היה נמוך מאבא שלי, ומעט מלא.

‘את מכירה את שלמה כי שמרנו על קשר. בכל אופן,’ המשיך אבי בסיפורו, ‘עמדנו אני והוא על הבמה והופענו עם אחד המערכונים שכתבנו. אז ראיתי אותן.’

‘אותן?’

‘כן, אימא שלך, איטה, עמדה שם, ולידה עמדה מאירה.’ הוא חייך.

מאירה? מעולם לא שמעתי עליה לפני כן. ‘יש תמונה של מאירה באלבום שלנו?’

‘לא זוכר. היא הייתה רזה, בעלת פנים מוארכות ועיניים חומות. כשהיא צחקה, זנב הסוס השחור החלק שלה קפץ לכל הכיוונים מאחורי ראשה. אני זוכר שהן עמדו זו ליד זו. הן היו בערך באותו גובה. הדמיון והשוני ביניהן עניין וסִקרן אותי וחשבתי לעצמי שהן כמו משב רוח מרענן שנכנס לסניף. החלטתי מייד שאני חייב להכירן. כשירדתי מהבמה בסוף ההופעה, ניגשתי אליהן עם שלמה.’