החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נערכחולעיניים

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2013 | 432 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

היֹה היתה פעם אלמנה ולה שלושה בנים, ושמותיהם שחור, חום וכחול. שחור, הבכור, היה עגמומי ותוקפן. חום, האמצעי, היה רך הליכות ומשמים. אבל את כחול אהבה האם יותר מכולם. והוא היה רוצח.

בי־בי הוא גבר בן 42, מנקה בבית חולים, שעדיין מתגורר בבית אמו בכפר קטן ביורקשייר. חייו החברתיים מתנהלים באינטרנט, באתר בשם "משמר הנבלים". שם הוא עוקב אחר אלברטין, שעמה הוא חולק עבר בעייתי, וטווה פנטזיות רצח אפלות – בעיקר לגבי אמו. ככל שסיפור יחסיהם המעונים הולך ונחשף, כך נחשפים גם סכסוך הדמים שלו עם אֶחיו, סיפורה המריר של ילדת פלא עיוורת והאמת הרעילה האורבת בלבה של משפחה בעייתית אחת.

נערכחולעיניים הוא מותחן בעל עלילה פתלתלה, שבסיסה באפשרויות השונות שמציעה רשת האינטרנט להתחפשות, לריבוי זהויות ולמשחקים פסיכולוגיים. הוא מראה, בשרשרת של תהפוכות עלילה עוצרות נשימה, כיצד מסוגלים חיי הפנטזיה לפלוש אל העולם האמיתי בתוצאות בלתי צפויות והרסניות.

"ספר מבריק באווירה שהוא יוצר… לעתים שובר לב."

"טיימס"

"ספר גאוני ומותח שהפחיד אותי עד מוות."

"דיילי אקספרס"

"כתוב ובנוי להפליא… בעל תובנות חודרות."

"מירור"

מקט: 15100138
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יומן הרשת של נערכחולעיניים בקבוצה
[email protected]
פורסם: 02:56, יום שני, 28 בינואר
הרשאת צפייה: פומבית
מצברוח: נוסטלגי
אני שומע: Captain Beefheart — "Ice Cream For Crow"

לרצח יש צבע כחול, הוא חושב. כחול כמו קרח, כחול כמו מסך עשן, כמו כוויית קור, כמו לאחר־המוות, כחול כמו שק גופות. זה גם הצבע שלו באופנים רבים כל כך, זה שזורם לו במעגלים כמו מטען חשמלי וצורח בקול רם עד שהפנים שלו מכחילות.
כחול צובע הכול. הוא רואה אותו, הוא חש בו בכל מקום, מהכחול של מסך המחשב שלו ועד כחול הוורידים של גב ידיה, שעכשיו הם בולטים ומשתרגים כמו עקבות סופות חול בחוף בלאקפּוּל — לשם נהגו ללכת ארבעתם כל שנה ביום ההולדת שלו, והוא היה אוכל גביע גלידה, ומשכשך בים, ותר אחרי הסרטנים הקטנים הנחפזים להימלט מתחת לערמות אצות, ושומט אותם לדלי שלו, שבו היו מתים בחום היוקד של שמש יום ההולדת.
היום הוא רק בן ארבע, ויש תמימות משונה באופן שבו הוא מנהל את הקטילות הקטנות ונטולות האשמה האלו. אין במעשה רשעות, רק סקרנות להוטה כלפי היצור המתרוצץ בניסיון להימלט, סביב־סביב על קרקעית דלי הפלסטיק הכחול; ואז, שעות לאחר מכן, היצור חדל לנופף באיום בצבתותיו ומפנה מעלה את בטנו הצבעונית בהפגנת כניעה חסרת תוחלת, ואילו הוא איבד מזמן עניין ושקוע באכילת גלידת קפה (בחירה מתוחכמת לילד צעיר כל כך, אלא שהוא מעולם לא אהב וניל), וכשהגיע הזמן לרוקן את הדלי וללכת הביתה, הוא שב ומגלה את היצור בסוף היום, מעט מופתע למצוא אותו מת, ולמעשה תוהה כיצד ייתכן שדבר כזה היה חי מלכתחילה.
אמו מוצאת אותו פעור עיניים בחול, דוחק ביצור המת בקצה אצבעו. היא מודאגת, אבל לא מכך שבנה רוצח, אלא מכך שהוא נוח להשפעה ודברים רבים מביאים אותו לכדי סערת רגשות שאינה מבינה.
"אל תשחק עם זה," היא אומרת לו. "זה מגעיל. תתרחק משם."
"למה?" הוא שואל.
שאלה טובה. היצורים בדלי נותרו שם ללא הפרעה כל היום. הוא הוגה בעניין. "הם מתים," הוא מגיע למסקנה. "אספתי את כולם, ועכשיו הם מתים."
אמו אוספת אותו בזרועותיה. בדיוק מזה היא חוששת. התפרצות כלשהי: דמעות, אולי; משהו שיגרום לאימהות האחרות להביט בה בזלזול.
היא מנחמת אותו. "זאת לא אשמתך. זאת היתה תאונה. לא אשמתך."
תאונה, הוא חושב לעצמו. כבר בגיל הזה הוא יודע שמדובר בשקר. לא היתה כאן שום תאונה, זה כן קרה באשמתו, והעובדה שאמו מכחישה זאת מבלבלת אותו יותר מקולה הצורמני ומן האופן הקדחתני שבו היא מחבקת אותו עד שחולצת הטריקו שלו מתלכלכת בשמן שיזוף. הוא נרתע לאחור — הוא שונא לכלוך — והיא נועצת בו מבט מתוח ותוהה אם הוא עומד לבכות.
הוא תוהה אם אולי כדאי שיבכה. אולי היא מצפה ממנו לבכות. אבל הוא חש בחרדתה, במאמץ שלה לגונן עליו מכאב. וניחוח המצוקה של אמא הוא כמו ניחוח הקוקוס של שמן השיזוף שלה מעורב בטעם פירות טרופיים, ופתאום זה מכה בו — מתים! מתים! — ועכשיו הוא באמת פורץ בבכי.
היא מכסה בבעיטת חול את שארית שלל הדיג שלו — חילזון, חסילון, דג סנדל צעיר שמתנשף חנוק ופיו הקטן משוך מטה בסהר טרגי — וכולה מחייכת ושרה; הופה! אין! — בניסיון להפוך זאת למשחק, ותוך כדי כך חובקת אותו בכוח, כך ששום שמץ של אשמה לא יקדיר את מבטו של הילד כחול העיניים שלה.
הוא כל כך רגיש, היא חושבת לעצמה. עם דמיון מדהים כזה. אֶחיו שייכים לגזע אחר, עם ברכיים שרוטות ושיער פרוע והתאבקויות על המיטות. אחיו אינם זקוקים להגנה שלה. יש להם זה את זה. יש להם חברים. הם כמו גלידת וניל, וכשהם משחקים בקאובואים (שתי אצבעות ניצבות זו לזו יוצרות אקדח) הם תמיד חובשים את הכובעים הלבנים ודואגים שהרעים ישלמו על מעשיהם.
אבל הוא תמיד היה שונה. סקרן. רגיש. אתה חושב יותר מדי, היא אומרת לו לפעמים, במבט של אישה שאהבתה עמוקה מכדי שתודה בפגם של ממש במושא הערצתה. כבר עכשיו הוא יודע שהיא סוגדת לו, רוצה לגונן עליו מהכול, מכל צל שעלול להעיב על השמים הכחולים של חייו, מכל פציעה אפשרית, אפילו מאלה שהוא גורם לעצמו.
משום שאהבת אם חפה מביקורת, חסרת אנוכיות וכולה הקרבה עצמית; אהבת אם יכולה לסלוח על הכול: על התפרצויות זעם, על דמעות, על אדישות, על כפיות טובה או על אכזריות. אהבת אם היא חור שחור שבולע כל ביקורת, מוחל על כל חטא, סולח על חילול הקודש, על גנבה ועל שקרים והופך את המעשה המבחיל ביותר למשהו שהוא אינו אשם בו —
הופה! אין!
אפילו רצח.

תגובות:
קפטן־קוטל־ארנבים: LOL, אחי. אתה מלך!
קלייר־דה־לון: נהדר, נערכחולעיניים. אני חושבת שכדאי לך להרחיב לגבי הקשר שלך עם אמא שלך וכיצד הוא השפיע עליך. אני לא מאמינה שיש אנשים שנולדים רעים. אנחנו פשוט עושים בחירות גרועות, זה הכול. מצפה בקוצר רוח לפרק הבא שלך!
ג'ני־טריקס: (נמחק).
ג'ני־טריקס: נמחק).
ג'ני־טריקס: (נמחק).
נערכחולעיניים: תודה רבה…

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נערכחולעיניים”