החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נעלים

מאת:
הוצאה: | 2014-02 | 73 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אבא סיפר לי אין-ספור פעמים שמאז היותו ילד בן שלוש עשרה, ואפילו בזמן השואה, הוא היה מניח תפילין יום-יום. בערב

פורים הייתה המולה בבית האבות. העובדים קישטו את הקירות, הצוות עטה תחפושות צבעוניות. אבא ישב קפוא באחת מפינות החדר.

התמקמנו בסוף הפרוזדור. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות תה. הוא ענה "לא". בקול חרישי ובלי לגעת לחשתי שהבאתי לו את הטלית ותפילין מהבית. הוא לא רצה לקחת אותם. הנחתי את הטלית על אגרופיו הקמוצים, הוא נטל אותה ולבסוף מישש. ישבנו שמונה שעות. הטלית הייתה מונחת על ירכיו כשמיכה.

נעליים הוא קובץ סיפורים צנום, אך העולם שהוא מצביע לעברו הוא עשיר ורחוק. זהו עולמם של יהודים ממזרח אירופה שאחרי השואה בנו את ביתם בארגנטינה. הסיפורים בקובץ הם למעשה שרידים של סיפור גדול אחד של קהילה זו, וליתר דיוק של משפחה אחת בה. אך עוצמתם של הסיפורים אינה נעוצה בשחזור היסטורי או חברתי של הקהילה היהודית בפרובינציה הארגנטינית, אלא בתיאור רגיש של מערכות היחסים בתוך המשפחה ב"שטעטל" יהודי דרום אמריקאי, ולאחר מכן גן בישראל. מערכות יחסים אלה מתבטאות תמיד בפרטים קטנים, שצ´לה בניה לוכדת בחדות מרגשת: זוג נעליים של אם בערוב ימיה, חלוק הבית שלה, בול ארגנטיני על מכתב במזרח ירושלים, או בור פשוט בחצר הבית.

מקט: 4-249-50203
מסת"ב: 978-965-540-379-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


נעליים

"צריך לכרות את רגליה". היא מתנגדת והם מבקשים את אישורנו. קולו של אחי מעבר לקו הטלפון. הוא אפילו לא אומר שלום. כשליח שכּל תפקידו להעביר מסר, מילותיו מתכתיות וחדות. "רגע", אני אומרת לו, "אני לא מבינה למה אתה מתכוון". "הפצעים ברגליה מחמירים מיום ליום ואין ברירה", הוא מגמגם. "כדי להציל את חייה חייבים לעשות את הצעד הזה". צעדים שאימא כבר לא יכולה לעשות מזמן. "אני נוסעת אליכם", קולי רועד מעט, "חכה, אני באה מיד". הבזקי רגיעה נשמעים בשקט שמעבר לקו. אחי לא מסוגל להתמודד עם רופאים. הוא משאיר לי את המלאכה הזו. הוא עצמו שייך לקהילה, רופא ותיק. יום אחד אמר, "אני לא יכול לדבר אִתם, אם אתחיל זה ייגמר בעימות. עדיף שאַת". והנה אימא שוב מאושפזת. אנחנו כבר לא סופרים את מספר הפעמים שאימא בילתה בבתי-חולים מאז 17 במאי 1992. בשעות הערב היא קיבלה, לא ממש קיבלה, כי מעולם לא קיבלה, אלא חטפה, אירוע מוחי.

באותו יום ממש חגגתי את יום הולדתי. נולדתי ב-17 במאי, הרבה שנים קודם ל"אירוע". פעם אחת, עוד בהיותה במחלקת השיקום, פרץ מפי משפט לא ברור. אמרתי לה: "הבאת לי מתנה מאוד מיוחדת השנה, קיבלתי ממך רמזור!". היא הסתכלה בעיני ואמרה: "אם האירוע שלי עוזר לך במשהו, זה מעודד אותי מאוד". מאז השתנו חיינו. במשך שמונה שנים היא היתה מנותחת, מאושפזת ומשוקמת בבתי-חולים ברחבי הארץ. התייצבתי אצלה פעם ביום. אני מתאמצת לזכור איך הצלחתי לבקר בתדירות כזו. יום אחד נסעתי לבקר את אבא בבית-החולים השיקומי. ומשם נסעתי לבית-החולים של אימא. לאחר שני הביקורים הייתי אמורה לקחת את בתי מיומה הראשון בכיתה א'. בדרך ירד קרון רכבת מהמסילה ונוצר פקק אדיר עד למסילה. יצאתי מהמכונית והתחלתי לצעוק. שוטר שראה אותי במצוקתי הציע לי לחתוך דרך הפרדסים. קיבלתי את הרעיון וכשיצאתי לכביש מצאתי את עצמי שוב מול בית השיקום של אבי. צחקתי באֵימה. מה עוד יכולתי לעשות במצב הביש הזה? כספם אזל והייתי צריכה לכלכל אותם, התמונות לגמרי מטושטשות. אבל אני זוכרת את היום שבו החליטה אימא למכור את ביתה. לאחר שאבא נפטר היא רצתה לבנות לעצמה יחידת דיור בכספה בשטח שבו בנו אחי ומשפחתו את ביתם, בכפר תבור. היא רצתה גם להחזיר לי את כספי ולנהל כראות עיניה את הכסף שיישאר בידיה. כהרגלי לא התנגדתי למהלכיה, למרות שלא הסכמתי אתם. חשתי שהיא מוֹכרת בחיפזון. רציתי שהבית שלנו יישאר.

המרחק בין ביתי שבראשון לציון לבין בית-החולים "פורייה", הולך ומתכווץ לכמה דקות. אני שָם. פצעיה עמוקים. עכשיו הם גלויים ונראים ברגליה. הן בקושי מתהלכות. לאימא היו רגליים חטובות וסקסיות. אהבתי אותה במיוחד בנעלי עקב. כשנעלה את אלה, ידעתי ששמטה את בגדיה הדהויים והיא מתלבשת כמו אישה יפה ואלגנטית. הן היו מבליטות את כפות רגליה הקטנות והעדינות, שהיו מחליקות לכל נעל בנוחיות, כאילו הגיעו הביתה. "אימא, תנעלי את נעלי העקב שלך", כך הייתי מציקה לה שוב ושוב. היא העדיפה את סמרטוטיה.

אני נכנסת לחדרה בפורייה. אימא מחכה בפרוזדור הכניסה. עיניה קורנות כשהיא רואה אותי. "איזה יופי שבאת. איך היתה הנסיעה? והילדות, הן בסדר?". "כן, אימא, אל תדאגי. מה שלומך?", "הם רוצים לנתח אותי, אני לא מוכנה בשום פנים. את יודעת שאני בן אדם נוח תמיד ולא מעמידה קשיים בפני אף אחד, אבל לכריתה אני לא מסכימה". "תכף אחזור אלייך", אני אומרת, "תני לי לדבר עם הרופאים". אני פוגשת את מנהל המחלקה, ד"ר אקסלרוד, רופא גריאטרי ארגנטינאי, שכן של אחי, איש חם ומקצועי מאוד. הוא מסביר לי מה קורה. "מתברר", הוא מתחיל לספר ונעצר, "שאמך לא שוכבת במיטתה בלילות כבר למעלה משנה". "מה? מה זאת אומרת? איך היא ישֵנה בכלל? ואיך אתה יודע?". "ראינו שהיא לא מוכנה לשכב לישון. בשני הערבים שהיא כאן היא מסרבת להיכנס למיטה. דיברנו עם המטפלת שלה. היא ישנה בישיבה בכיסא הגלגלים. אנחנו מוכרחים לכרות את רגליה על מנת להציל אותה". אני לא יודעת מאיזה מעיין נסתר של ידע פנימי נבעה השאלה ששאלתי, "ואם היא תחזור לשכב יש אפשרות שהמצב ישתפר? זאת אומרת אם אעזור לה להישכב בלילות המצב יחזור לקדמותו?". "אולי", הוא אומר, "אבל את צריכה להבין, אנחנו לא יכולים להתמודד עם סירובה להיכנס למיטה. צוות הערב מצומצם ואין לו סבלנות לקפריזות של חולים". "תן לי לעזור לה בדרכי", אני שומעת את קולי. עדיין אין לי מושג מה אני הולכת לעשות.

כל כך מעט היא דיברה על חייה בזמן השואה ועוד פחות מכך על הימים שקדמו לה. אוסף נעליה חשף מעט. היו לה מאות נעליים מיניאטוריות, כל אחת שונה מקודמתה. כל אחת יפה מהשנייה. ומשלל חומרים: קרמיקה ופורצלן, עץ ועור, מתכת וקריסטל, פִימוֹ וסריגה. פעם היא פלטה כמה מילים על המצוקה של ההליכה בחורף במרחבים האין-סופיים של רוסיה המושלגת. כל מה שהיה אז בהישג ידה הוא נייר עיתון לעטוף בו את כפות רגליה.

אני יוצאת לעשן. עוצמת את עיני. בשנה שעברה, בתקופה שבה מכרה את הבית וגרה אצלי במשך חצי שנה, בפעם הראשונה העזתי להתקשר אליה ביום השואה מיד לאחר הצפירה. הייתי במכונית בדקת הדומייה. בזמן העמידה חשבתי על אימא. לפני האירוע המוחי היא היתה אישה דינמית, אנרגטית, חדה וחזקה. רק בטקסי יום השואה ביטאה חולשה, שלעתים הסתיימה בעילפון ממש. השנה מלאו לה שבעים ושמונה שנים. אבא הלך לעולמו בפורים, לפני כמה שבועות בלבד. התרגשתי כשחייגתי את מספר הטלפון שלה. הפעם רציתי בכנות להיות לידה, לעתים רחוקות הרגשתי געגועים אליה. "אימא", הספקתי למלמל, והיא מיד אמרה, "זו הפעם הראשונה שאני עומדת בזה".

באותו יום התגלו לי כפות רגלי. תמיד חשבתי שרגלי גדולות ומגושמות. תמיד רציתי אותן אחרות: קטנות ועדינות. משום מה התקשיתי להודות שמספר הנעל שאני נועלת הוא 40. בכל חנות, מול כל מוכר, שמעתי את עצמי אומרת: "39", נכנסת לנעליים בקושי רב, מרגישה כל אצבע נלחצת, נעמדת מול המראה ושואלת את השאלה הנצחית, "הן לא עושות לי רגל גדולה מדי?". רגלי מכווצות בפנים, מבכות את התעללותי בהן. אני מאושרת שהן נראות אלגנטיות ובעיקר אסתטיות, לרגע. תשובתם של המוכרים היא תמיד, "כל נעל מתרחבת, תלכי בהן קצת ואז תרגישי יותר בנוח". אני והם מסכימים לשקר הגס. אמנם הן מתרחבות, אבל להתהלך בנעליים קטנות במידה שלמה זה עינוי. בדרך כלל הייתי מתנחמת שיבוא יום והכאב ייפסק. לרוב שכבו להן הנעליים היפות האלה בנחת בקופסאות קרטון. הייתי מודדת ועוזבת אותן לנפשן עד לעונה הבאה. אהבתי אותן.

אימא כבר שנים נועלת רק נעלי בית. כפות הרגליים שלה מנופחות ולכן הן תמיד פתוחות, כאילו רגליה עוד רגע יוצאות, מעמידות אותה ומאפשרות לה את ההליכה האבודה. אימא אוהבת לקום וללכת. בעצם לא ממש יכולה להישאר שקטה במקום אחד. היא שייכת לסוג האנשים שתמיד צריכים לעשות משהו. צריך לעזור בחנות של אבא, לבשל לשבּת, צריך לבקר בבית-החולים כי מישהו מאושפז, לקרוא ולתרגם מכתב שהגיע מפולין למישהו שאינו יודע את השפה, צריך להביא פרח לנשות ויצ"ו, צריך לצבוע את הבית, לשנות את מקום הרהיטים, צריך להיות בסדר. כל "הצָריכים" האלה התגברו מאז שאחי, אחותי ולבסוף גם אני, עזבנו את הבית.

כאשר היינו ילדים צעירים אהבה אימא לשיר ולשחק, לרקוד ולספר סיפורים, לקרוא ולצייר, פשוט להיות יחד בלי שום תוכנית מוגדרת, סתם להיפגש. אחרי שעזבנו היא נהגה להגיד שיש לה "ילדים מנייר". בארנקה שמרה בקפדנות שיר ביידיש ששמו "פּאפּירנע קינדער" (ילדֵי נייר) מפני שראתה אותנו רק בתמונות ובמכתבים. ואני, מהיום שבו עזבתי את הבית, רוצה לשמוע את אמי אומרת לי: "תישארי כאן אתנו, את עדיין צעירה מדי להסתובב בעולם". אבל המשפט הזה מעולם לא נאמר. להיפך, אימא המשיכה לשלוח אותי בכל פגישה מחודשת למלא את חובותי הבלתי-נגמרות. בכל פעם שחזרתי הביתה היא היתה מאושרת. אך לא עברה אפילו יממה וכבר היתה שולחת אותי החוצה, בגיל ארבע-עשרה, לבואנוס איירס לשמור על אחותי הגדולה. בגיל תשע-עשרה לחמותי. "את חייבת ללכת לחמותך. את יודעת, אימא תאהב אותך תמיד ובכל מצב, אבל עם החמות צריך להיות בסדר".

כשחזרתי היא כה שמחה והכריזה בהתרגשות, "הילדה חזרה הביתה". ושוב היתה משלחת אותי החוצה. מחבקת ונעלמת אין-ספור פעמים במשך חיינו המשותפים. אני הייתי הבת החוזרת אל חיק המשפחה. היא מעולם לא הצליחה לחזור הביתה. בתחילת יוני 1941 יצאה מהבית ללמוד במינסק, כמה קילומטרים מהוריה. אביה תמך מאוד בצעד זה. אימה התנגדה בחריפות. "ילדה צריכה להיות קרובה לבית". מאותו יום היא מחכה ליום שבו תחזור הביתה.

עם אשפוזיה הרבים נעשו המפגשים והפרידות תכופים יותר.

אני מבקשת את עזרתה של המטפלת ושתינו מקימות את אימא מכיסא הגלגלים. ברכּות ובהתמסרות היא משתפת פעולה עמנו. מחזיקה את ידה של כל אחת מאתנו ונעמדת. נושמת ועוצרת. פוסעת בכבדות לכיוון המיטה ומתיישבת עליה. מבקשת רגע לנוח כך. המאמץ אדיר. אנחנו ממתינות בסבלנות. היא שוב נושמת נשימות עמוקות ומבקשת שנחלוץ לה את נעלי הבית, רק אז אנו משכיבות אותה במיטה בחדרה. האחיות באות לעזור. הן מציעות להעמיד את מיטתה בפינה מוארת ולהגביה אותה. אנחנו נשארות רק שתינו, לבד. אני לוקחת את ידה בידי. מלטפת אותה בעדינות, עוזבת את ידה ושואלת, "אימא, מה דוקטור שטרייך היה אומר עכשיו?"

דוקטור שטרייך היה רופא ילדים בעיר הולדתי בצפון ארגנטינה. כאשר הייתי בת חמש הוא ניתח אותי. היה צריך להוציא את השקדים מגרוני. אם באמת היה צריך אני לא יודעת, אבל הניתוח בוצע. ישבתי על ברכיה של אימא. הוא הכניס דרך פי מכשיר אפור ענקי. אימא אחזה בי בחוזקה, הרגשתי את חומהּ. אני זוכרת אור מסנוור ומעליו דוקטור שטרייך מסתכל במבט נוקב באימא. בשבוע לאחר הניתוח הוא ביקר אצלנו פעמיים ביום וגלידה בידיו, כולה בשבילי. "אימא, את יכולה להגיד לי?", "הוא היה אומר לי שאני אשכב", היא חוזרת אלי. "ולמה דוקטור שטרייך היה אומר לך שתשכבי?". "כי הוא אוהב אותי".

נרדמת-מתעוררת במסדרון-בית החולים, חושבת על אימא. האם אני באמת מוכנה לפרידה הזו? איך אדע? לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב על עצמי. פוגשת אותה לאחר כמה שעות. היא רעננה וחיונית. שוכבת במיטתה. הרופאים באים, משתוממים. "ספרי לנו, מה עשית?" הם דורשים.

שוב משאירים אותנו לבד. גם באי-הידיעה ישנה ידיעה, בתנאי שיש לנו אומץ להיות שם. מתקרבת אליה ושומעת אותה מדברת אל עצמה. "אני רוצה לספר לך משהו, אני קצת נבוכה", היא אומרת, "אני נוגעת בעצמי וכל כך נעים לי".

אני מודה לה. מאותו יום אימא שוכבת במיטתה. נחה בצהרי יום וישנה בלילות בשקט. ביום יושבת ומתהלכת בכיסא הגלגלים שלה. הפגישות בינינו הולכות ונהיות נינוחות. אימא רואה אותי. ערב אחד אנחנו יושבות בחדר האוכל של בית-האבות בקיבוץ גזית, והיא אומרת לי ברוך: "אל תישארי לבד, זה לא קל". היא נפטרה ביום ראשון, 14 בנובמבר. אחי ואני היינו לידה. נפרדנו בקצב הלב: היא פקחה את עיניה ואני עצמתי את עיני, היא עצמה את עיניה ואני פקחתי את שלי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נעלים”