החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מותרות

מאת:
הוצאה: | 2022 | 176 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

46.00

רכשו ספר זה:

רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת, מפרסמת גיבורת מותרות פוסט בפייסבוק. וככה היא כותבת:

יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה. מפרגנת לכן מכל הלב ומקנאה בכן משורשי השיער ועד קצות הבהונות, אבל עכשיו צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת.

כשהיא יוצאת מהמקלחת מחכים לה אלפי לייקים ומאות נשים שרוצות לספר לה את הסיפור שלהן. היא בוחרת שבע, מאזינה לסיפור של כל אחת מהן ודרכו מספרת ברמזים ובשברי משפטים גם את הסיפור שלה.

יעל משאלי היתה שם ושרדה כדי לחשוב ולכתוב על זה כמו שרק היא יודעת לכתוב. היא לא עושה הנחות ולא מחפשת מה הלֶקח ואיפה הטעות ומה אפשר ללמוד מכל זה. היא שולחת את הגיבורה שלה, אריאלה, להקשיב בלב פתוח לנשים שפנו אליה בפייסבוק ולא לשפוט אותן, לא לחנך אותן, ולא להגיד להן שהכול לטובה. אה, ובסוף הספר יש גם מונולוג אחד של גבר.

הסיפורים האישיים מאוד האלה הם הסיפורים של כולנו, הנשים והאנשים, הנשואים והגרושים, הנשואות והגרושות. אלה טקסטים על אהבה ועל כאב ועל תשוקה ועל עייפות ועל שקרים ואמת, והם מבריקים וחפים מכל מניפולציה וקישוטים רומנטיים.

 

מוּּתרוׂת הוא הרומן השישי של יעל משאלי, מחברת רבי־מכר, כלת פרס היצירה לספרות עברית (תשס"ז). קדמו לו כרת, שעשני כרצונו, אישה אל אחותה, רק בוקר קיץ לכאורה, בניין שלם, כניסות א-ה וספרי ילדים.

יעל משאלי, 1960, אמא לשבעה וסבתא לבלי עין רעה טפו טפו טפו…

מקט: 15101479
רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת, מפרסמת גיבורת מותרות פוסט בפייסבוק. וככה היא כותבת: יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה […]

אריאלה, 63:
שדה קדם. נגב מערבי

בעירום מלא, רגע לפני שנכנסתי להתקלח, בחנתי את עצמי במראה: שיבה גזורה במספרי ציפורניים באורכים משתנים ולא סימטריים, מעוכה בצד שמאל כמו בכל בוקר, עיניים מודלקות מבכי שאני מתעוררת אליו כבר שלוש שנים, אף נוזל, גרון צורב, בטן צמיגית ומקומטת מתפזרת לצדדים, כתף שמאל עבה ונמוכה מעט מכתף ימין, נכנעת לכוח המשיכה, מה שמשפיע על כל הגוף ומושך את כל המחשופים של כל החולצות והשמלות באופן לא סימטרי וחושף תמיד רצועה אחת וחצי כתף, ירכיים עבות וחרוצות מתיחות עור, פנים זרועות כתמי שמש, עין אחת וגבתה קרובות יותר מאשר אצל השנייה, לחיים שקועות. ולמרות כל זה הסך הכול בסדר גמור. יש עם מה לעבוד. אני מרוצה.

חזרתי למיטה. פתחתי את המחשב החבוט והסופג כול, מדמעות ועד ספלי קפה של בוקר מוקדם, נכנסתי לפייסבוק וכתבתי: יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה. מפרגנת לכן מכל הלב ומקנאה בכן משורשי השיער ועד קצות הבהונות, אבל עכשיו צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת. פירסמתי, סגרתי את המחשב, אמרתי לעצמי שאם לא יהיו תגובות, אמחק את הפוסט כשאצא מהמקלחת, והמשכתי לייבב. לפעמים נדמה לי שאני מייבבת כמו שאני נושמת בשנים האחרונות. כל הזמן. כששמעתי את דלת השכנים בבית הסמוך נפתחת, הגברתי את הווליום. מישהו מוכרח לשמוע אותי. אני מוכרחה הד. לא יכול להיות שהשכנים לא שומעים אותי בוכה בכל יום כל היום. לא יכול להיות שהם לא ישאלו אף פעם מה קורה, מי בוכה אצלי כל כך מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה ולמה. איך זה יכול להיות? אני צריכה שישמעו אותי בוכה. לא יודעת למה. איכשהו זה יותר כואב כשאף אחד לא שומע. ולא יודע.

קמתי. נכנסתי למקלחת. לקחתי את הזמן.

אני לא בנאדם של מקלחות ארוכות ותהליכים שקורים תחת זרם מים רותחים או קרים או בכלל. נרטבת היטב, שמפו־מרכך־שניים־באחד־פינוק־כחול, תשומת לב נמרצת ומוקפדת במקומות הרגישים, כל השאר יהיו בסדר עם כמה שיגיע אליהם בשטיפה עם המים. ניגוב יסודי. הברשת קוצי השיער, דיאודורנט גוּלה של נושם תחת בתי השחי, קרם לחות ניבאה־סופט, כל מה שמגיע במשלוח של שופרסל במבצע מספיק לי.

אולי הייתי צריכה להוסיף הומור, חשבתי כשהתנגבתי. להקליל. לבקש נשים מצחיקות. שהיו מצחיקות. שהיה להן הומור. אולי בכלל זה מה שהייתי צריכה לבקש. שיצחיקו אותי. אני מוכרחה לצחוק. מוכרחה. לא מצליחה להיזכר מתי צחקתי בפעם האחרונה ככה מכל הלב, בכל הגוף. אני כן זוכרת שפעם צחקתי המון. המון! בקול. בהתפקעות ממש. בדמעות. אבל מי יכולה להיות עכשיו מצחיקה, זה הרי בדיוק מה שאני לא רוצה. אני רוצה אומללות. אני רוצה לבכות בלי להגביר ווליום כדי לקבל הד. מה פתאום הומור. שום דבר לא מצחיק בתוך החרא הזה. להגביר את הווליום כדי שהשכנים ישמעו זה מצחיק. לא. זה לא. זה עצוב.

וכואב.

איך זה יכול להיות שזה עדיין כל כך כואב. לא רק נפשית. גם פיזית. הכול כואב. אני מרגישה דרוסה, כאילו עברה דרכי משאית במאתיים קמ’ש. הכול מרוסק. לא רק הלב. כאבים שאי אפשר לסבול. איך זה ייתכן שאחרי שלוש שנים אני עדיין נכנסת למיטה ומרגישה שמישהו מחזיק את הלב שלי ומועך אותו. הלב שלי מעוך בתוך אגרוף. ונלחץ. ונמחץ. והכאב נורא. ולוקח זמן לכדור שינה להשפיע. ולפעמים צריך יותר מאחד. עוד רבע. עוד חצי. עוד אחד שלם. איך זה יכול להיות ששלוש שנים ככה.

החלטתי שקודם אתלבש.

ואשתה קפה.

עם יוגורט אפס אחוז ושני תמרים וחופן אגוזים וגרנולה. בשלוש שנים האלה כבר ירדתי עשרה קילו, עליתי חמישה־עשר, ירדתי שוב עשרה, עשיתי כל מאמץ לוותר על סוכר וקמח, בלי ממש לוותר על מתוק וטעים. נראה איך זה יעבוד.

נשימה עמוקה.

אבל לא הצלחתי. הנשימה נתקעה באמצע, והייתי צריכה להתעקש לקחת עוד אוויר.

אף פעם אי אפשר לנחש מראש את ההדים למשהו שכותבים.

בום.

עשרים דקות. אלף חמש מאות לייקים. שש מאות עשרים ושמונה תגובות. מאתיים הזמנות לסיפורים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.