החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מוכה גורל: על ציפורים, עצים ואבנים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 527 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

50.00

רכשו ספר זה:

"אומץ הוא אבוקת האש הבוערת מתוך ליבו של האדם,
איתה הוא מאיר את השביל האפל ביותר."

כוח טבע אימתני הופך במהרה לאיום קיומי וגורם למשבר ביבשת. מין פולש של חיות מפלצתיות והזנחה דיפלומטית מהמזרח מכריחים את בני ממלכת אָצָ'הִי לצאת למלחמת חורמה נגד ממלכת קורדליה השכנה. הישרדותם כעם וכבני אנוש תלויה במלחמה זו.
טקס ההתבגרות של אֶטְזִיאַטְל, נער אצ'הי, יוצא משליטה. רצונו לחיות עם אהובו חיים שלווים עולה בתוהו, כששרשרת אירועים הופכת אותו מנער-לוחם מוערך בשבט לאדם נרדף על-ידי הממלכה כולה. מפגש אקראי שלו עם גרטרוד, שכירת חרב אפרורית בעלת עבר מפוקפק ויצר נקמה בוער, מוביל את שניהם למסע לרוחב היבשת.
בד בבד, עאזיל, פושע ידוע לשמצה, מחפש את העסקה הבאה שלו, כזו שתעשיר אותו ואת כנופיית לוכדי העבדים שהוא מנהל. פעם אחר פעם הוא מוצא את עצמו נאבק על חייו ועל שמו אל מול כוחות גדולים, ונגד רוע שגרוע אף ממנו עצמו.

מקט: 001-3000-241
"אומץ הוא אבוקת האש הבוערת מתוך ליבו של האדם, איתה הוא מאיר את השביל האפל ביותר." כוח טבע אימתני הופך […]

השמש החלה את מסעה היומי אל מעבר קו האופק. השמיים מעל הביצות האינסופיות של ממלכת אָצָ’הִי החלו להיצבע אט-אט בצבעי כתום עזים, אולם אדם שהיה מסתכל אל עבר צידם השני של השמיים היה עדיין רואה אותם בוהקים בתכלת של צוהריים תמים.

בין הביצות, למרגלות גבעה קטנה ומבודדת, תחת צילם העבות והסבוך של עצים גדולים וירוקי-עד, שהחל מתארך עם נסיגת השמש מטה, במערה קטנה ונסתרת אך רחבה מספיק כדי לנוח בה, שכבו זה לצד זה שני נערים על מצע עלים יבשים וטחב רך. האחד היה רזה וגמיש ושריריו השתרגו בגבו בכל תנועה שעשה, השני היה רחב ושרירי לגילו. הם התחבקו וספגו כמעט בצימאון את קרני השמש האחרונות שנכנסו לפתח המערה, כמו את חום הגוף, איש את של רעהו. הם נשקו נשיקות עדינות בשפתיהם והסדירו אט-אט את נשימתם.

‘אֶטְזִיאַטְל, אני…’

‘מה, קָאנוּק?’

‘זה היה… מדהים.’

‘בהחלט.’

‘אני חייב להגיד לך זאת אטזיאטל, היום באימון הלחימה… הסתכלתי על הגוף שלך נע בקצב הקרב, ופשוט… כמעט שלא שלטתי בעצמי…’

אטזיאטל חייך אל קאנוק והתיישב. הוא הסיט את מחלפות שׂיערו הלבן והארוך שכבר גלש פרא על פניו. קאנוק התיישב אחריו, מסיט את לובן שיערו לאחור. עורם בצבע עץ ההובנה משתלב בצבע האדמה השחורה סביבם, ועיניהם הירוקות-בהירות מביטות אחד בשני, מנצנצות באורה של החמה העייפה. מול מדורה קטנה וחמימה שבערה לידם, נח שיפוד עץ קטן בתוך האדמה החומה והבוצית. אטזיאטל נטל את ענף העץ המחודד והרים אותו מהמדורה מול עיניו. כמה חיפושיות גדולות, אדומות ושמנמנות היו נעוצות לאורכו, משמיעות קול פצפוץ תוסס ובשרי.

‘משום מה, אני תמיד רעב אחרי שאנחנו נפגשים.’ אמר אטזיאטל ותקע מבט רעב בתוכן השיפוד.

‘אל תאשים אותי. אתה תמיד רעב לאורך כל שעות היום!’ ענה לו קאנוק.

השניים החלו לצחוק צחוק עייף אך נטול שליטה ולנגוס בחיפושיות הצלויות.

‘נצא בקרוב,’ אמר לו קאנוק לאחר שהשניים סיימו את ארוחתם הקטנה. ‘שלא יתחילו לחפש אותנו. יום חשוב היום, ומורה הדרך ודאי יתחיל לדאוג בקרוב.’

‘אני יודע, אבל אינני רוצה ללכת.’ ענה אטזיאטל בקול מצטנף. ‘אני אוהב את המקום הזה; הוא מרוחק ומבודד. זה המקום רק של שנינו, ומעל הכול… למרות הכול, הוא גורם לי לשכוח מעט מטקס החתונה.’

‘אוי, הפסק להיות ילד. מצפה לנו ארוחה דשנה, וככל הנראה, קרב נהדר לצפות בו.’ כשאמר זאת קאנוק, הבחין כי מבטו של אטזיאטל תקוע על אחד מקירות המערה. קאנוק ניסה להסב אליו את תשומת ליבו, אך אטזיאטל בשלו. הוא נטל ענף קטן מן המדורה, וקירב אותו אל הקיר שאליו הביט. אז הבחין קאנוק כי מבטו של אטזיאטל הפך באחת ממבטו הילדותי והמתמוגג לבת-עין רצינית, מודאגת ועצובה.

‘זה מטריד אותך. זה מטריד אותך מדי.’ קאנוק נגע בכתפו של אטזיאטל.

‘אינני יכול שלא לחשוב על זה, קאנוק. מה אם מישהו מאיתנו…’ אטזיאטל כבר לא הצליח להסתיר את דאגתו.

‘לא, אטזיאטל, אל תלאה את עצמך בדיבורים הללו.’

‘הבט.’ השיב לו אטזיאטל וקירב את הלפיד המאולתר אל עבר הקיר.

אור הלפיד המהבהב חשף בין קירות האבן האפלים ציור קיר עתיק ומתקלף, בצבעי ירוק ושחור. המביט בו יכול היה להשתהות בפליאה מציור פשוט וגס כל-כך, אך עם זה מגולל בין קוויו העבים והגסים סיפור שלם: גברים ונערים בגילם של השניים רוקדים ושרים סביב מדורה גדולה. אחדים מהם מתקרבים לעבר דמות נשית גבוהה ומרשימה.

‘שמע, אטזיאטל,’ קאנוק אחז בכתפיו של אטזיאטל. ‘אינני יודע כמה עתיק הציור הזה; בן אלפי שנים, אולי בן מיליוני שנים, ואין זה משנה. זה מראה לנו רק דבר אחד; הטקס הזה הוא חלק מאיתנו, אהובי. הוא חלק ממני, חלק ממך, וחלק מן הממלכה כולה. חשוֹב על כך, כמה דורות של נערים בגילנו עברו את אותו הדבר? כולנו צריכים להתחתן עם המלכה. המלכה היא האישה הראשונה של כולנו. בשבילה אנחנו גדלים, נלחמים ובונים. זו דרכו של עולם. זו דרכנו שלנו. הטקס הזה גדול ממני, והוא גדול ממך.’

‘אני יודע.’ השיב לו אטזיאטל, כמעט נעלב, אך מנסה להתנחם בידיו החסונות. ‘לא הנישואים עם המלכה הם אלה שמפריעים לי, אלא…’ ידו של אטזיאטל הונמכה בטבעיות אל חלקו התחתון של ציור הקיר, תחת מעגל הרוקדים, חושפת רובד נוסף בהילולה לאור הלפיד.

תחת מעגל הריקודים, שני נערים עמדו זה מול זה בחרבות שלופות מוכנים לזינוק. גם מאחורי הקווים הגסים והפנים חסרות התווים או ההבעה, לא קשה היה להבין את מטרתם – לחימה עד מוות.

‘קרב ההזדווגות…’ קאנוק הסיט את מבטו אל הנלחמים המצוירים. ‘הזדמנות חד-פעמית להילחם כדי להפרות את המלכה ולהביא לעולם את הלוחם החזק בדורנו.’

חיוך שובבי נפרש על פניו של קאנוק. ‘אני חושב שכבר נמאסו עליי הסיפורים של שאר הנערים בכיתה על הדברים שייעשו למלכה במיטתה, אם ייבחרו לקרב ההזדווגות וינצחו בו!’

אך אטזיאטל לא חייך חזרה.

‘לא, לא… אל תחשוב על כך.’ העיר לו קאנוק כשהבחין בדמעה בודדת זולגת מעינו של אטזיאטל.

‘אינני יכול שלא לחשוב על כך!’ אטזיאטל ענה כמעט בזעקה. ‘מה אם מישהו מאיתנו ייבחר?!’

‘הירגע, אטזיאטל!’ קאנוק השיב לו בקול הרגוע ביותר שהצליח לגייס. ‘כל נער מכל אחד מעשרות השבטים בממלכה הולך להיות נוכח שם. מאות, אולי אלפי נערים יהיו שם, ורק שניים מהם ייבחרו לקרב ההזדווגות. מאות לוחמים טובים ממני וממך מחכים לטקס הזה מיום היוולדם! מה גורם לך לחשוב שאני או אתה ניבחר? מה גורם לך לחשוב שמישהו ממכרינו בכלל ייבחר?’

‘כן, אבל…’ השיב לו אטזיאטל, אך פיו נתקל באצבעו של קאנוק.

‘ובכלל, אביך הוא איש חשוב במעגל הפנימי של המלכה. אתה באמת חושב שיסכן אותך? אם כבר, לכל אדם בממלכה מלבדך יש סיבה כלשהי לחשוש.’ קאנוק אמר לו בחיוך ובטון מרגיעים. ‘בוא אטזיאטל, בוא נחזור לכפר, נאכל עד שתכאב לנו הבטן, נצפה בקרב ההזדווגות, נלך לישון ונמשיך בחיינו.’

אטזיאטל שָקַט לרגע.

‘תודה, קאנוק.’ הוא ענה ותחב את החיפושית האחרונה לפיו.

אטזיאטל זינק בגמישות חתולית על רגליו, וקאנוק התרומם בכבדות אחריו. הם לבשו את חצאיות הפשתן השבטיות שלהם, שעליהן חרבות מלבניות, רחבות וקצרות. אטזיאטל הספיק להגניב מבט אחרון אל החלק העליון של ציור הקיר העתיק, סמל שנראה כמעט לא שייך אל הקווים הגסים שצוירו תחתיו: סמל נחש מעוטר, מוקף בעיגול יפהפה, וארבע כנפיים מחוברות אליו משני צדדיו.

השניים עשו דרכם בזריזות ובחשאיות לעבר נקודת המפגש של כיתת הנערים. לאחר כמה דקות הליכה מצאו את עצמם השניים בקֶרֶב כמה נערים בני גילם ישובים במעגל, שחלקוּ עימם מראה דומה. כולם הסבו את תשומת ליבם לעלם צעיר, בן 20 לכל היותר. אטזיאטל תמיד חיבב את מורה הדרך שלהם. טֶצַלַאָווטְ היה שמו, ותמיד נהג עימם בנועם בחיי היום-יום, אך בקשיחות יתרה באימונים.

‘אני שמח שהצטרפתם אלינו!’ קרא אליהם בחיוך וסימן לבני המעגל לְפַנּוֹת לשניים מקום. אטזיאטל וקאנוק התיישבו. ‘איחרתם.’ הוא תקף בקשיחות.

‘אנחנו מצטערים!’ הם קראו בהתנצלות. ‘קאנוק הסתבך בתוך צמח מטפס ו…’ אטזיאטל ניסה לתרץ, אך מורה הדרך סימן לו להסכית.

‘לא מעניינת אותי סיבת האיחור, גם ככה אני נפטר מכם בעוד כמה שעות!’ הוא נופף בידיו בהתלהבות. ‘לפחות הספקתם להגיע לקראת מילותיי האחרונות לפני תחילת הטקס.’ מורה הדרך כחכח בגרונו והפנה את מילותיו אל יושבי המעגל.

‘לפני שנצא לדרך, הרשו לי לומר כמה מילים: אם מישהו מכם ייבחר, דעו שזה כבוד גדול לשבט שמתוכו נבחר הנער. אם תיבחרו, הילחמו בעוז, הילחמו כפי שלימדתי אתכם, וייצגו אותי בכבוד. גם אם תפסידו, אל תשכחו שהמוות בקרב הוא המוות המכובד ביותר שבן אצ’הי יכול לייחל לו. אינני מאמין שתיבחרו, ואם תיבחרו – לא תפסידו.’ אמר להם מורה הדרך בחיוך נחוש. ‘ועכשיו, קדימה! התלבשו בלבוש הטקסי, והבה נצא חזרה אל הכפר.’

אטזיאטל החליף את חצאית הבד השבטית הרגילה שלו בלבוש מעט יותר טקסי, שנועד לאירועים מיוחדים כמו אלה; הוא לבש חצאית מבד גס עד גובה הברך, ועליה חגורה איכותית מעור אייל. על חלקו העליון כרך על עצמו מעין צעיף עבה עשוי פשתן בדגמי משבצות ירוקות-אפורות והעביר אותו מעל כתפו השמאלית (כסוּת כלשהי על פלג הגוף העליון הייתה שמורה לאירועים מיוחדים ולעיתות-קרב בלבד). הוא חגר מחדש את האיטל שלו על חגורתו החדשה ושרך את סנדליו לכל אורך השוקיים. עד מהרה השמש סיימה את מלאכת השקיעה, וקבוצת הנערים החלה לצעוד בחשכה בשביל עיזים צר היישר אל עבר הכפר שבו נולד וגדל אטזיאטל.

לאחר שעברו דרך קצרה וסבוכה, שהייתה מכוסה בענפים צפופים, ושעה שהענף האחרון הוסט מדרכו של אטזיאטל, אורות הכפר קיבלו את פניו באחת, מסנוורים את עיניו בפתאומיות. לאחר שראייתו חזרה אליו, חגיגיות נרגשת מילאה את ליבו.

הכפר כולו שידר אווירת חג גדולה. בקתות הבוץ הפשוטות והמשעממות, שניצבו בכפר דרך קבע, היו מקושטות באלפי פרחים, עלי כותרת ופירות רעננים. השבילים שבימי שגרה היו מלאים בצמחי היער היו עתה נקיים מצמחים ואבנים ונעימים להליכה, ועל העצים סביב בערו לפידים שהוספו להם מתכות ועלים שונים, כך שלהבותיהם ריצדו בצבעים עזים ומיוחדים של כחול, סגול, ורוד וירוק. לא אלה תפסו את מבטו של אטזיאטל, כי אם שולחנות ענק שנפרשו לכל אורך מרכז הכפר, עמוסי מזון מכל טוּב – בשרי ציד ודגים בתבשילים על כל גווניהם, מיטב הירקות, השורשים, הפטריות והפירות שעצי ושיחי הביצות יכולים להציע, ודבש ופרחי שוֹשָנַת-מֶגֶד פרושים בצלוחיות קטנות. נחש חנק ענק וצלוי היה מלופף סביב עצמו על מגש עץ עצום, ומי-מעיינות צלולים היו צפוּנים בכדי חרס גדולים. הניחוחות העולים מהשולחן נישאו לכל אורכו ורוחבו של הכפר. בקדמת השולחנות היה שטח ריק נרחב שבסופו עמדה במה בצבע ארגמן ועליה שולחן מהגוֹני. לידו היו מסודרים כיסאות עץ כבדים ומעוטרים עבור המלכה והמעגל הפנימי שלה. סביב השולחנות הגדולים ניצבו ספסלי עץ ענקיים שגרמו לאטזיאטל לתהות כמה אנשים היה צריך לגייס כדי לשאת אותם כיוון שאלה היו עשויים מעץ מלא, אך זה לא התעכב על כך יתר על המידה. הרעב החל לכרסם בו בשנית.

אטזיאטל ושאר כיתת הנערים צעדו בעקבות מורה הדרך אל עבר המרכז החגיגי. כמו לפי קריאה, ברגע שהגיעו למרכז הכפר, עשרות קריאות וצהלות החלו ללוותם. בוגרי הכפר אצו אל הנערים כדי לברכם, ונערות הכפר מגדולה ועד קטנה, אף הן ירוקות עיניים, לבנות שיער וכהות עור, החלו לשיר, לתופף בתופי יד ולרשרש בפעמונים. אחרות הלבישו על אטזיאטל, קאנוק ושאר הנערים זרי פרחים לבנים ואדומים. במהרה אטזיאטל מצא עצמו בערבוביה של זרי פרחים, לחיצות ידיים ונשיקות על לחייו. נערה נוספת שעברה ביניהם ובידיה קערה גדולה, נטלה מן הקערה פיח לבן מלוא אצבעה והחלה לאפר את פניו של אטזיאטל סביב מצחו, אפו ולחייו.

אז הגיעו קבוצות הנערים הנוספות מהשבטים האחרים. הם הגיחו בריצה מהשבילים המובילים לכפר, ועד מהרה הכפר התמלא עד אפס מקום בנערים ובנערות, במבוגרים ובמבוגרות, בתוהו ובוהו חגיגי ועליז. נערים רבים החלו להתרועע זה עם זה, להתחרות ביניהם בגינוני כושר וחוזק שונים, להתקוטט בחברותיות ולשבת ולפטפט ללא הרף או לנסות למשוך את תשומת-ליבן של נערות הכפר לצלילי המוזיקה, השירה והצהלות. אטזיאטל מעולם לא אהב רעשים חזקים, כמו גם את חברתם של אנשים רבים מדי, וודאי שלא היה נוהג להתרברב, אך האווירה החגיגית, ריחות האוכל המגרים ובושם הפרחים והפירות הכניעו לבסוף גם אותו. עד מהרה החל להתרועע עם קבוצות הנערים האחרות ועם שאר בני קבוצתו.

בינות ההמולה, אטזיאטל הגניב מבט חטוף אל עבר קאנוק. גם הוא היה עטור בפרחים ובאיפור לבן. עיניו זהרו כפנסים ירוקים ובוהקים לאורם החלש של הלפידים. אטזיאטל רצה להיות איתו, הוא הרגיש מאוהב, מאוהב ורעב.

‘שקט! שקט! שבו! מלכתנו מגיעה!’ החלו לנבוח מורי ומורות הדרך ולעבור בין הקבוצות. הם התרוצצו אנה ואנה, משקיטים את הנערים ומושיבים אותם על ספסלי העץ הארוכים. במהרה, אטזיאטל מצא עצמו מוּשב בין כמה מחברי קבוצתו, שאת מרביתם חיבב. הם החלו להתלוצץ ולדון בהתרגשות על הפגישה, על הטקס, ובעיקר על כמות האוכל האין-סופית הניצבת בפניהם. כמה רגעים לאחר מכן שככו גם קולות הדיבור, ורעמי תופים עמומים, חזקים, מונוטוניים ועמוקים החלו למלא את חלל הכפר. אטזיאטל הרגיש את ליבו מתהפך עם כל רקיעת תוף.

מַשָּׁק כנפיים חזק האפיל על קולות התופים. כמה נערים הצביעו לכיוון השמיים. אטזיאטל עקב אחר אצבעותיהם, ולעיניו נגלה מחזה מרהיב – תריסר צללים חומים מכונפים, שעליהם תריסר רוכבים, החלו נוחתים אט-אט במרכז הכפר, ברחבה בין הבמה לשולחנות. אלה צנחו במעין פירואט טקסי תוך נפנוף בכנפיהם הענקיות, מה שהלהיב את כל יושבי השולחנות.

‘וואו!’ קרא אחד הנערים שישבו לצידו של אטזיאטל, ספק בחרדה-ספק בהתרגשות. ‘אלה לָמַסוּ! מה הם עושים כאן?!’

‘אלה למסו מאומנים. יש על גבם אנשים!’ קרא אחר מעברו השני של השולחן. ‘מעולם לא ראיתי אחד כל-כך מקרוב! איזו חיה יפיפייה!’ אטזיאטל נעמד כדי להיטיב לראות את המחזה.

הוא לא חשב שהיא הייתה יפה. הייתה זו חיה גדולה ומאיימת. צבעה היה חום בהיר כמו צבע החול, גופה היה גופו של אריה מגודל, שרירים משורגים וגדולים בלטו מרגליה, אך ראשה היה משונה לחלוטין – היה זה ראש כמעט אנושי, כמו של אישה בעלת עצמות לחיים גבוהות, אף שהיה מעט קצר יותר מכדי להיראות אנושי ורגיל, ורעמת שיער חלקה שצמחה פרא. שיניים חדות וגדולות בצבצו מתוך לסתה המעוותת, ופעמים רבות חיות אלה שרבבו את לשונותיהן הארוכות והחדות החוצה מתוך פיותיהן, ושובלי ריר נזלו מהן. אטזיאטל תהה אם ריירו בגלל מבנה פניהן או בשל מראם של הנערים הרבים, שלרוב היו נוהגים לטרוף ומהם ידעו האצ’הי להישמר.

על כל אלה האפיל זוג כנפיים אדירות ומלאות נוצות בגווני חום שונים. אטזיאטל היה יכול להישבע – שאפשר לבנות גג לבקתה קטנה של איש אחד מזוג כנפיים כזה. אטזיאטל הביט בהן מהופנט, ואימו עלתה לרגע בעיני רוחו. היא נהרגה בידיהן. ניצודה בין שיניהן כשיצאה ללקט פטריות, עוד כשהיה ילד ואפילו לפני שהצטרף לכיתת הילדים שאיתה גדל. הוא התקשה לזכור את מראהּ, אבל את קולה זכר היטב. הוא שנא את החיה שראה לפניו, שנא אותה בכל ליבו, אך באותו רגע לא היה יכול שלא להתפעל ממראהּ.

11 רוכבים חסונים קפצו מהן ואצו לעזור לדמות צנומה ומעודנת במרכז.

אטזיאטל זיהה מייד את הדמות אשר כרכרו סביבה רוכבי הלמסו האחרים. הייתה זו המלכה, גבירה גבוהה בשנים היפות ביותר של חייה. כמו שאר בני אצ’הי, גם היא הייתה בעלת מחלפות ארוכות שצבען כעין הפנינה, עורה שחום כבלוט ועיניה ירוקות בוהקות, שהחלו לזהור מעט בבוא הערב (כדרכם של בני אצ’הי, שהיטיבו לראות בלילה כיוון שעיניהם מחזירות אור רב, בדומה לחתולים). את מראה פניה העדינים אך חמורי הסבר השלים אף ישר, ארוך וסולד. היא לבשה שמלה ירוקה ובהירה שהתאימה במיוחד לצבע עיניה, וגופה היה רזה וחטוב להפליא. דמותה הייתה מרשימה ונוכחותה נישאה למרחקים.

עוד לפני שעוזריה חשו לעזור לה, היא כבר קפצה בחינניות מהלמסו שלה ופסעה אל עבר הבמה, ופמליית הרוכבים והרוכבות שלה אחריה. היא התיישבה במקומה, עם שני גברים גדולים ומבוגרים שפסעו לצידה. ליבו של אטזיאטל נצבט בהתרגשות, וחיוך מתנחם עלה על פניו כשזיהה את אחד מהן; אטטרוקה, אביו של אטזיאטל, היה שר הצבא וענייני החוץ של המלכה ושל הממלכה כולה. זה כמה שבועות שלא בא לבקרו בקבוצת הנערים שהיה בה. אטזיאטל ידע שאביו הוא אדם עסוק ותפקידו חשוב, אך לעיתים היה מתרפק על זיכרונותיו כילד, כשאביו היה מכרכר סביבו ודואג לו. עדיין הוא נהנה מנוכחותו, אפילו אם רחוקה ממנו, נכון לעת עתה.

שקט מוחלט שרר בקהל. אפילו מורי הדרך ומבוגרי הכפר לא היו צריכים להסות את הנערים הצעירים. נוכחותה המרשימה ומטילת המורא של המלכה הייתה אמצעי ההשתקה המספק ביותר. היא העבירה מבטה בין השולחנות, בוחנת את עשרות הנערים הישובים שהביטו היישר אליה. היא כחכחה בגרונה.

‘נערים חזקים ואמיצים.’ החלה המלכה בנאומה. קולה הנישא והסמכותי חוּזק באמצעות צינורות הגברה מכיסאה אל עבר השולחנות. ‘יום חג היום. יום של ברית. ברית ביניכם לבין עצמכם, ביניכם לביני, ביניכם לבין שבטכם ולבין ממלכת אצ’הי כולה. ביום זה ממש כולנו הופכים לישות אחת. ברגע שהחגיגות ייגמרו, תצאו מכאן כבוגרים בין בוגרים. תצאו מכאן כשכולכם בעליי, ואני – אישה שלכם.’ קולה של המלכה היה מאנפף ומנומס אך נקי, סמכותי ומתנגן. אטזיאטל נהנה מצליל קולה.

‘זה אינו מעמד פשוט אלא מעמד שנושא עימו אחריות גדולה.’ המלכה השתהתה מעט בדבריה, כדי שיחלחלו ללבבות השומעים. ‘אני מקבלת אתכם בחום כבעלים שלי, גדולים כקטנים. דבר לא אבקש מכם, בעליי לעתיד היקרים , למעט נאמנותכם. אני בתמורה אהיה לכם אישה להתגאות בה. אחת שתוכלו לצעוק בשמה כאשר ליבכם דואב, ושתוכלו להאדיר כאשר תכה בכם השמחה. אישה שתוכלו להילחם למענה, כמו שאני אמות למענכם.

אולם אל לכם לשכוח שזה אינו טקס רשמי בלבד. מרגע שהטקס ייגמר, אתם תהיו חלק מדבר גדול. דבר גדול הרבה יותר משאתם יכולים לדמיין, אפילו יותר מהטקס הזה עצמו. אתם תהיו גברים, על כל המשתמע מכך. אנשים שהם חלק מממלכה אמיתית ומתפקדת. לוחמים, ציידים, בנאים, מרפאים ואחרים, כולם עמדו במעמד הזה שלפניכם, כולם חולקים עימי את נאמנותם . כולם חלקים חשובים מאין כמוהם במסע החיים המשותפים שעתיד לבוא עלינו.’

המלכה סיימה את דבריה בחיוך. שריקת שמחה מאחד השולחנות הפכה במהרה להמולת זעקות עידוד של הקהל. המלכה אפשרה זאת לכמה רגעים והרעש דעך לאיטו.

‘וכעת נערים, אִכלו לשובע ושתו לרוויה. אִכלו כיאה לנערים בשיא כוחם. בעוד שעה קלה אפריע את מנוחתכם פעם נוספת לחלק השני של הטקס, ושניים מכם ייבחרו לקרב ההזדווגות הטקסי, שבסופו אחד מכם יביא איתי את הצאצא החזק ביותר בדורכם. אני מתרגשת במיוחד לקראת המעמד ומקווה שגם אתם.’

ברגע שבו התיישבה המלכה, הרעב של עשרות נערים מתבגרים השתלט עליהם. מאות הנערים עטו על התבשילים המרובים כנחיל ארבה, מותירים אחריהם כאוס שרק המלחמה שנייה לו. בתוך דקות המגשים הגדולים שעל השולחנות הפכו לנתחי בשר קטנים בידיהם של הנערים, והקערות הענקיות של מרקים ונזידים שונים חולקו לקערות אישיות מעץ.

אטזיאטל ישב בין חבריו, עולץ ושמח, בעודו נוגס ברעבתנות משוק של צבי צלוי. ההתרגשות מנאומה של המלכה הגבירה אף יותר את רעבונו הבלתי נשלט.

בין נגיסה לנגיסה אטזיאטל הבחין במלכה מתלחששת עם אביו, והוא תהה על קנקנה של שיחה זו, אולם היה שמח וטוב לב מדי מכדי להשתהות בהרהורים על אודות שיחות סרק. שפע האוכל ומראה החגיגה השכיחו ממנו עד מהרה את המלכה, את הטקס ואת אביו. אטזיאטל נהנה לראות את חבריו רבים על נתחי הבשר, חוטפים אחד מהשני בחביבות קערות, ולאחר מכן נותנים אחד לשני לטעום זה מידיו ומקערותיו של זה. כולם אחים היום. כולם משפחה אחת.

לאחר שמילאו את בטניהם, משפט של אחד או חצי מילה של אחר הפכו במהרה לשיחה קולחת על נערות הכפר ועל הגופים המתפתחים שלהן. כל אחד סיפר על מעלליו בחצי חיוך, כמעט מסתירים סוד על הנערות שראו כמושכות ביותר, וכמובן המלכה בראשן.

‘שמע, אטזיאטל,’ פנה אליו אחד מחבריו שישב לידו, בעודו תוחב פטרייה גדולה ואפורה לפיו. ‘אם עכשיו, בזה הרגע, המלכה באה אליך, קוראת בשמך ואומרת: ‘קח אותי, נער שלי!’… מה הדבר הראשון שהיית עושה לה?’

‘מה?’ גמגם אטזיאטל, ועצר את לעיסתו.

‘מה ‘מה’? מה היית עושה לאישה מבוגרת ובשלה כמו מלכתנו האהובה, אטזיאטל, לוחם דגול שכמותך?’

‘אממ… אני מניח שהייתי…’

‘אני אגיד לך מה אני הייתי עושה!’ היסה אותו חברו של אטזיאטל כמעט בצעקה.

‘בוא נאמר ששמי השני היה הופך לאחר מכן ל’שועל טורף החלציים’. מה אתה אומר?’ פרץ צחוק טלטל את החבורה, והנערים המשיכו בשיחותיהם בנושאים דומים לכל אורך הארוחה.

לאחר שעה קלה של אכילה נמרצת, מנוחה רגועה והרבה צחוק ובדיחות בתוך חבורתו של אטזיאטל, רובן בנושאים דומים, כיאה לנערים מתבגרים, שוב החל להשתרר בהדרגה שקט במתחם. המלכה עמדה וכחכחה בגרונה. עשרות זוגות האוזניים הזדקפו להקשיב לה.

‘נערים יקרים שלי, אני מקווה שמילאתם את בטניכם באוכל ובמשקה, ושמחתם ועלצתם עד סיפוק, ולפיכך עלינו להמשיך בחלק השני של הטקס.’ אמרה המלכה, ואטזיאטל שמע היטב את ההתרגשות בקולה.

‘כפי שנאמר לכם, בחתונתי, כמו בכל חתונה, צריך להגיע טקס התייחדות, הסיבה שבגינה גבר ואישה מתייחדים מלכתחילה. התייחדות בין גבר לאישה היא דבר מקודש, זו דרך הטבע, ואנו… איננו שונים מהטבע סביבנו. עינינו רואות זאת כל יום כאשר שני צבאים נוגחים ראשיהם זה בזה, ונמרים שולפים את טפריהם אחד על השני למען אותו ייחוד קדוש, ואף הלמסו בועטים ונושכים זה בזה. כולם עושים זאת למען טקס ההזדווגות שלהם. זה נעשה כדי ליצור את הגור החזק ביותר, השורד הטוב ביותר או השֶׁגֶר החכם ביותר, ולפיכך אל לנו להיות שונים מהטבע גם בנושא זה. כמנהג הטקס, עלינו לבחור בשני גברים חזקים ונערצים שכמנהג הטבע יילחמו בדו-קרב. המנצח יזכה לקיים עימי את דרכו של הטבע בצורה מלאה.’ בשלב זה, התופים החלו רועמים שוב בקצב גובר. היה זה מקצב של תופי מלחמה. ליבו של אטזיאטל הלם עימם בהתרגשות. ‘ושמו של הנער הנערץ והאדיר הראשון…’ קראה המלכה, ‘יעלה ממושבו אֶטְזִיאַטְל, בנו של אַטְטְרוּקָה, מן השבט שלי.’

הנערים הריעו ואטזיאטל עימם. כל-כך היה שקוע בטקסיות ובחגיגת השמחה שנדרשו לו כמה רגעים כדי להבין שלמעשה… קראו בשמו. גל קור עבר בגופו של אטזיאטל. בעודו מפסיק את צעקותיו המאושרות, הוא הרגיש את הדם זורם מידיו אל גופו. רגליו סירבו לנוע. הוא הרגיש את עצמו קר ומנותק יותר ויותר, כאילו נכנס לעולם משלו.

‘קום, גיבור! לך והפרה את המלכה שלנו, עשה את השבט שלנו גאה, אייל בעל רגל שלישית שכמותך!’ קראו חבריו סביבו בשאגות צחוק, מעירים אותו מההלם במהרה וטופחים על גבו. הוא נעמד אט-אט.

המלכה סימנה לו ממקומה בחביבות לבוא לכיוונה. הוא הביט בחוסר אונים באביו, שחייך בסיפוק ונופף לו בחביבות אבהית. הנערים דחפו אותו היישר לתוך המתחם, ואטזיאטל החל לצעוד בחשש.

אטזיאטל נשטף זיעה קרה, כאילו קם מחלום רע. הוא לא רצה את המעמד הזה. הוא נרתע ממנו כמו מאש, ומכולם סירב להאמין שהוא זה שצריך לעמוד שם. זה לא מקומו. לא מהקרב פחד. היה בטוח ביכולותיו מול כל נער בגילו. לוחם מוכשר מאוד היה, ושלט באִיטָל שעל חגורו כמעט כאילו היה שלוחה של גופו. לא מכך חשש.

הוא חשש מתגובתו של קאנוק. האם יסלח לו אם יבגוד בגופו עם המלכה? למעשה, תהה אם בכלל יצליח לבצע עם המלכה את המעשים הדרושים, כיוון שמעולם לא מצא את עצמו נמשך באופן ממשי לאישה. לא התלהב מנערות הכפר היפות ביותר, ואף לא חלם על הנערות בהירות העור מהמערב, שתוארו במגילות ובסיפורי הנוודים. הוא אהב את קאנוק. חשק בגופו ובנפשו. לעיתים תהה אם בכלל יצליח לשאת אישה כלשהי.

שאון התרועות פסק שנית, בעוד המלכה מכריזה בשמו של הנער השני שבו היה על אטזיאטל להילחם. חבריו, שעודדו אותו, עדיין רעשו במקומותיהם, והוא לא יכול היה לשמוע את שמו של המתחרה שלו, אף כי לא תהה על כך במיוחד, עד אשר ראה דמות עולה ברעד מעבר לאחד השולחנות הרחוקים.

היה זה קאנוק.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.