החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ממועקת הרחם לחיבוטי הקבר

מאת:
הוצאה: | 2021 | 249 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

ספר זה, המהווה המשך לספרי הקודם על נעורי במרוקו בחזרה לשום מקום: יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים (הספרייה הציונית, 2012). שם הוּשם דגש על לבטי ההתבגרות, הקליטה בנהלל וההתחילות לצה"ל שעיצבו את דמותי, את השקפתי ואת פעילותי. כנער שעלה ממרוקו בגפו עם עליית הנוער. השינוי האדיר שחל באישיותו של הנער שהייתי עם עלייתי וקליטתי. התפנית שחלה בדרך חיי, מחווית ביה"ס החקלאי בנהלל עד הגיעי לפרופסורה באוניברסיטה העברית. גם מנעד ההתענינות של המחבר התרחב מסוגיות חקלאיות שמיקדו את תשומת לִבו של עובד אדמה כפרי ופרובינציאלי, עד להתמחות בסין ובאיסלאם שבאה לו בלימודי הדוקטורט באמריקה.
מעל לכל שבתה את הלב הטלטלה של מעבר ממשטר מדכא ומלא יאוש וחסר תקווה שהיה נחלתי עד שנמלטתי ממנו בגיל י"ד, לתחושת חופש, חרות המחשבה, הרחבת האופקים ומימוש החיים בארץ האבות הקמה לתחייה!!! אכן, איזו זכות באה לי ליטול חלק ביצירה המרגשת הזאת בגיל רך כ"כ!!!

מקט: 4-249-50879
ספר זה, המהווה המשך לספרי הקודם על נעורי במרוקו בחזרה לשום מקום: יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים (הספרייה הציונית, […]

פרק ראשון

נזילותם של החיים, חוסר התוחלת שבהם, ובעיקר תהפוכותיהם, התחוורו לי עוד בבטן אמי, שעה ששחיתי במי השפיר, כלוא במהופך בין כותלי הרחם הצרים עליי מכל עבר ומונעים ממני את אור השמש ואפילו עמידה תקינה על רגליי, שעוד ימים רבים יחלפו עד שאוכל להתייצב עליהן מבלי שתכשלנה אותי חליפות עד שאצליח לקומם עליהן את גופי בבטחה. שהרי עוד עובּרים בני יומם כמוני, שניסו כוחם בהפעלת זיכרונם שאיננו קיים, התפארו זה לעומת זה בחוויות חייהם בטרם באו לעולם. האחד טען כי הוא זוכר את יום ורגע הולדתו, השני אף העלה רשמים מימי ריחופו בבטן הנוזלית של אמו, ואחר אף התריס כי הוטבע בו הרגע שבו יצא עם אביו־מולידו לשוח במרחבי השדה, ושב עם אמו יולדתו אל צוקת ביתם. אך במצוקתה ובכובד ההתנהלות שפקד אותה עם צמיחתי בתוכה לא יכלה אמי לדעת על המחנק המענג שבו הייתי שרוי בתוכה. היא רק תופפה על בטנה התופחת בחולמנות ובערגה לנולד המתהווה בתוכה, ואף קיבלה בחדווה את לטיפותיו של אבי על פני הבטן המתעגלת שלה, כמבקש למצוא פשר לחיים המתהווים שהוא תרם להם באונו.

אך אני לא יכולתי להיות שותף לכל אלה. יכולתי רק בקושי לדמיין את ההתרוצצות שלהם בין החנויות ובתי המסחר כדי לקדם את פני הבא עליהם, בקניות ובהכנות לקליטתו ברווחה של הילד השלישי בסדרה להורים הצעירים שהאב היה בן 24 והאם בקושי צלחה את סף ה־20, בקהילת פאס שבמרוקו המעטירה, שמספר יהודיה הגיע ל־30 אלף נפש בשעה שהצרפתים משלו במדינה ביד רמה. סדר יומי במחשכי הרחם היה מונוטוני ונטול ריגושים, כי הבטן שנשאה אותי נזהרה מכל משמר מטלטולי יתר ומהרפתקנות חפוזה, מאותו יום שאמי ואבי סיימו בחיפזון את טקס זיווגם היומי מבלי לתת דעתם שמבלי דעת הם זרעו ברחמה הפורייה של האם הצעירה את מה שעתיד לצמוח כבנם השלישי, אחרי בן ובת שקדמו לו בהפרש של שנה אחת בין הלידות. הייתי רתוק לצינור ההזנה הנובע מאמי, וכל יום ויום, כחיית השדה שזו משאת חייה ודרך גידולה, שאת חייה היא מכלה בחיפוש מתמיד אחרי מזון להשביע את רעבונה ולהזין את גוריה, התענגתי אני על היניקה המתמידה ממנו לא רק כדי לקיים את עצמי, אלא גם במטרה לכלות את זמני הקצוב בכלא עד שאשוחרר ממנו בתום תשעת הירחים. לא היה לי דבר אחר לעשותו שיסיח את דעתי מקיומי, שיקהה את חפצי לצאת לחופשי או שיעורר בי הרהורים וספקות בעולם הפתוח שאני עתיד להיקלע אליו שלא בטובתי.

אבל לא הייתי כל העת הזו לגמרי נטול תחושה ותודעה. קודם כול נוכחתי בגידול המתמיד והמהיר שחל באבריי: חשתי כי ידיי ורגליי צמחו ללא הרף, ואט־אט נצטיירו בקצותיהן בליטות שיהיו לאצבעות, שבידיים אשתמש בהן לאחיזה וברגליים לאיזון ההליכה וליציבותה, שאצל אבותינו שטיפסו על עצים למגוריהם, בהונות רגליהם אף הן לפתו ענפים וגזעים כדי להביאם למרומי חופת היער. עורקי דם החלו לשרטט רשת כחולה וסבוכה על כל חלקי גופי, שאמורה הייתה להצדיק את הדם הכחול האצילי של משפחתי, ששורשיה בשבטי הברברים שבמרומי האטלס, אלא שהדם שהחל לזרום לאורכה ולרוחבה הכתים אותה באדום, שבזליגתו השופעת והמופקרת בִּרְבות הפּרעות ביהודים במרוצת הדורות חוּלל האיסור על שפיכת דמים. אך כל זה לא הבינותי אז, שטרוד הייתי בצמיחתה של קיבתי, שתהפוך לסמל התאוריה המטריאליסטית שהמיטה אסון וסבל על אומות ועמים שנגיף הקומוניזם יאחז בהם ולא ירפה במשך עשרות בשנים. גם צפיתי בסקרנות בתפוח ריאותיי שהזרימו אוויר צח ומטהר לזרם דמי המזדהם בכל יום ובכל שעה. גם צמחו מעיים מתפתלים, כבד ומיני אברים, שחלקם מועילים לדם ולעיכול המזון, כמרה וכלבלב, וחלקם נוספו לקישוט ולהטרדה, כתוספתן, שנדע שלא לכל הנברא ישנה תכלית, או שהתכלית רק מזיקה כדי להזכיר לנו ערכה של בריאות שאיננה מובנה מאליה. ומעל הכול – הלב והמוח, שני מרכזי הרגש והתודעה, שבשלב ההוא טרם פעלו במלוא כוחם ולא יכולתי להפעיל אותם, להשתמש בהם או אפילו לחוש בקיומם, שאמי מילאה את כל תפקידיהם גם עבורי. זהו הסוד לקשר המיסטי שנשאר בן אדם ליולדתו כל ימי חלדו, שלבו ומוחו שואבים ישירות ונשענים עמוקות במכמני אמו.

הלב החל לפעום, תחילה בנקישות מהוססות, עד שאמי, שהזדמנה לבדיקה תקופתית, נרגשה למשמע רחשי הלב המוגברים שרופאהּ השמיע באוזניה, שהיה זה ביטוי חי מובהק ראשון לחיים שהחלו להתרוצץ בקרבה. כאילו נעניתי לריגושיה, הלב האיץ את קצבו, קָצב את נקישותיו והעלה את שמען. אמי אצה הביתה ועמדה בפתח הבית לארוב לשובו של אבי מעבודתו כדי להפיח בו משהו מריגושיה ולהאיץ בו להניח את כף ידו העייפה על המקום המסוים מאוד שבו ניתן לחוש בנקישות ההן. ואכן, גם אבא נתפס להתרגשות ההיא, ואילו אחי ואחותי התינוקות אף הם הביטו בתהייה על הוריהם, שכל ריכוזם התמקד בבטנה המתנפחת של אמי ולא בהם כבדרך הרגיל. לו רק הבינו שנכונה להם תחרות על תשומת לב ההורים, לאחר בואי לעולם, היו בוודאי ממירים את תהייתם בבכי מר. אשר לי, חזיתי והאזנתי לתגובות בהווה ובעתיד בשוויון נפש מה, כי מה לי כי אתערב? הם יתלבטו ויחלקו ביניהם, ואני אהיה נשוא מחלוקתם ומוקד התעניינותם. האם לא טוב לי בכך? וכך חלפו במוחי המכווץ והמתהווה שימושי לשון שיחברו ללבי הצומח, המשאבה הנמרצת והממריצה ההיא, שהיווצרותה מצטיירת והולכת כחדרים שבהם דמי הקלוש עדיין נדחף כמגורש, ושריריהם הנסחטים מצטמקים ומתפשטים חליפות כתאיו של סכר בתעלת מים המעלים ומורידים את מפלסיו ומעבירים את האוניות מיָם אחד נמוך לים אחר גבוה יותר. כבר אז חשבתי על כאבי הלב שיהיו מנת חלקי, את מורך הלב שישלוט בי, ואת חום הלב שלוואי שיזדמן לי בדרכי. גם את לבבות הזהב וכנגדם לבבות האבן שוודאי יתגלו לי בין בני האדם, את הלבבות הטהורים שיזעקו עד לב השמיים על העוולות המתארעות סביבם, וכטוב לבם של אנשים ישתכח מהם לב הסערה שבו הם נתונים. אזי, בלב ונפש, באומץ לב ובלבב שלם, בגילוי לב ובלי שלבם יגבה, מעומק הלב ובלא מורך לב, ברוחב לב ובתשומת לב, ישוב לב אבות על בניהם, ועוד ועוד ביטויים ודברי חוכמה, חרטה, תוכחה ואהבה. רק שיעמוד לי כוחי לכשאגדל לחוות את כל אלה מבלי שיישבר לבי ושלא יהיה בלבי דבר על איש. איזו חוויה עילאית מחכה לי!

ומכאן אל מוחי הדל שרק החל להנץ על כל נפתולי סיבוכיו, עם חומר לבן וחומר אפור, אינספור חיבורים וקישורים עם כל חלקי הגוף, הגלויים והנסתרים, והוראות חשמליות המורצות לכל עבר תוך חלקי שניות שלא יכולתי למדוד או להבין, כיום כמו אז. לא יכולתי לשער אז כמה יושקע בעולמנו בחקר המוח, ושככל שיחקרו בו, כך תגבר חידתו ופלא בריאתו ייוותר מעל לבינתנו. לאלה שמוחם הפורה פועל ללא הרף מייחסים רוב דעת, חוכמה ותבונה, ולעומתם צרי המוח הם דלי מחשבה, עם המעמיקים חשוב והמרבים שיקול מעמתים את חמומי המוח. אפילו לעצמות יש מוח, ואילו לדלי שכל מייחסים מוח של ציפור, לעומת חריפי המוח. למי שמציק לנו על לא־כלום נאמר שהוא מבלבל את המוח ומי שמציף אותנו בדיבורי סרק נאמר שהוא שוטף לנו את המוח. ועוד כאלה פניני לשון המזמן לנו אותו גוש אפור־לבן הכלוא בתיבת קודקודנו אך שולט משם על כל קיומנו והווייתנו. וככל שגדל הוא בראשי החלול עד אז, כך התחדדה תודעתי וכך התגבשה הכרתי עד כמה צמוקה ידיעתי ודל כוחי נוכח כוח הבריאה והיקום. אם כן, האם המוח נוצר כדי לרומם את יצורי האנוש משאר באי עולם, כפי שאנו מתהדרים בפני עצמנו ובפני העולם, או שמא בא הוא לגמד אותנו לממדינו הטבעיים וללמד אותנו אורחות צניעות וענווה שאנו כל כך חסרים? אם כן, בני מיננו, המתנשאים זה על זה, המכפישים זה את זה, המשליכים רפש זה על זה, המלבינים פניהם של אחרים כאילו כדרך להתענג ולהנות, האם הם לא הפנימו את מתת האל הזו שנזדמנה להם? ובכל זאת, נראה שאיש לא קוּפח בקבלת חלקו במתת, שאיש לא נשמע מלין על חוסר בנכס חיוני זה.

הימים חלפו ותשעת הירחים קרבו אל קִצם. הילוכה של אמי התנהל בכבדות גוברת, גערותיו של אבי קצר הרוח והכעסן נדמו לאִטן, שגם הוא הבין שלנוכח גידול המשפחה ומצוקת רעייתו הנושאת בעול פשוטו כמשמעו, שומה עליו שלא תכביד ידו עליה. הוא הקדים לבוא הביתה מעיסוקיו והפנה את עצמו לשני הפעוטות שהיו זקוקים לסעד. כפי שלא נראה מעולם קודם לכן, הוא נרתם למלאכות הבית ועמד לצדה של העוזרת הבֶּרבֶּרית התמירה שלנה וחיה בביתנו, שסודות שבטה טמירים היו בעיני בני הבית, בכל העניינים שתבעו את תיקונם והיו נבצרים ממנה. ובעיקר הוכן חדר המיטות של ההורים שבו עתידה להתקיים הלידה, שבאותם ימים מיילדת מבוגרת ומיומנת הייתה זמינה בכל עת שתיקרא, ובתבונת ידיה ותחת ליטופי העידוד וההרגעה שלה אמור הייתי לבוא אל העולם, הישר לתוך ידיה המגואלות בדם, ולתוך זרועותיה החובקות והמזמינות, כמו שהייתה מבקשת לנחם את גולת הבשר שצנחה לידיה על תלאות העולם הזה שלתוכו נקלעתי. והימים ימי החגים הנוראים, שערב ראש השנה זה היה, ואני בקוצר רוח דוחף ליציאה לעולם הזה, שאת נוראותיו לא יכולתי לנחש אז. והבית המה כמרקחה, עם סבלים נושאי סחורה בתוך סלי־ענק על ראשם, הולכים ושבים, כדי לספק את צורכי החג כאילו לא הייתה צפויה לידה חדשה בבית זה, וההתרגשות לקראת הלידה אוחזת בבית, באבא ובעוזרת, ובבני משפחה הסרים לביקור־בזק ללא הודעה מוקדמת כדי להיוודע על מועד הלידה שהתארך והלך בעיניהם זה כמה שבועות, כאילו לא נכונו לנו ימי חג גדושים וצפופים.

והנה בא היום. ערב חג זה היה, ואבי צעד על רגליו לבית המיילדת, באשמורת הבוקר, שטלפונים בבתים לא היו בנמצא אז, להזעיק אותה ליטול לידיה את מכאובי הלידה שאמי הלינה עליהם בקולה הנחבא, כאילו ביקשה לנצור את סוד סבלה לעצמה. המֶלח (גטו) שבו הצטופפו יהודי פאס זה על גבי זה בסימטאות מעופשות היה מסוגר לשעות הלילה מחמת עינא בישא, כלומר מפחד של התפרצויות של ערבים כדי לפרוע ביהודים בכל הזדמנות שבאה לידיהם, כך שצעידתו הבהולה בחוצות בשעה מוקדמת זו נעשתה בחסותה הרופפת של החשכה המתפוגגת. ובעודו אץ ברחובות, ההכנות בביתנו תכפו והתהוו, בתוך רעש האימים ובהלת העושים במלאכה, שהאחד פסח על מעשי קודמו וחזר ועשאם: אותם מגבות וסדינים שהכול ידעו מניסיונות קודמים שיש לערום לצדה של המיילדת, קערות גדולות ממתכת, שקדמו לעידן הפלסטיק, מולאו מים ומושב נוח הותקן לרגלי מיטתה של אמא שבשקט התייסרה והתפתלה על יצועה בציפייה לבוא הגואל. ומה אם הייתה המיילדת טרודה בלידה אחרת באותה עת? לא הייתה דרך לדעת ולכן לנסות צריך היה בשעת מצוקה זו. ובעוד הכול התרוצצו להושיע את אמא למרות שכל ההכנות נעשו לבואי שלי, אני התהפכתי בבטן אמי ואט־אט נדחקתי לפתח תעלת הלידה, פורץ בראשי קדימה את כלאי בפתח הפתוח שקרא לי, כלֹא נותן לבי למהומה סביב, שניעורה וגברה. שמעתי את המיילדת מאיצה באמא: "לדחוף, לדחוף!" ואמא נאנקת בגבורה למלא את הציווי "בעצב תלדי בנים". ובטרם הבינותי את המתרחש סביבי, לפתו את ראשי שתי ידיים בוטחות ומשכו אותי אל אווירו של עולם, בעוד אמי משמיעה זעקת כאב ולאחריה אנקת רווחה, ואני פורץ בבכי כאילו מודע הייתי למוראות העולם שאליו נקלעתי.

והנה אני מוצא עצמי מוקף בכל הממתינים מחוץ לחדר, שצבאו על הדלת הנעולה ואוזניהם כרויות לנחש את הנעשה בפנים, ולהשלים ברכילות עסיסית את מה שכל אחד ידע מניסיונו האישי: אבא, הסבתא – אמו יולדתו, השכנות, כמה וכמה מבני המשפחה שראו חובה לעצמם לחלוק רגע אינטימי זה כאילו אירוע ציבורי היה. משנשמעה צריחת הילוד, רצו אצו פנימה לראות ולהתפעל מן הילוד, שמשקלו עלה על ארבעה קילוגרם, ולהתאמץ לזהות קווי דמיון בינו לבין אביו, שאם לא כן זהותו, מוצאו ועצם קיומו ייעטפו בחשד ובאי־ודאות. ואמא, שרק ביקשה שיניחו לה לאחר אימת הלידה, הייתה אדישה לכל המהומה סביבה, וכאשר שככה הסערה כבר הייתה נתונה בשינה עמוקה, נינוחה ופטורה מדאגות הבית שברגיל העמיסו על שִכמה החלוש והעדין את כל כובד משקלן. בלטה בין כל המתרוצצים סבתא, אמו של אבי, אשר היה אחוז יראה בלתי מוסברת בפניה. היא, אישה קטנת קומה ושברירית, עטופה מכף רגל ועד ראש כמנהג הימים, עם מטפחתה ההדוקה לראשה, אפילו בימי החום הלוהטים של הקיץ, לבל חלילה תשזוף עין זרים את קווּצוֹת שֹערה המידלדל, שאת צבעו איש לא ראה, שחבוי היה ונסתר מעין כול. לבד מן הקשר המהודק של המטפחת מעל לקודקודה, לא ניכר כל גוון בראשה ובפניה החרושות תלמים עמוקים ובעיניה הכבויות, שלימים יסתמאו עד שתאלץ להסתמך על גישושי ידיה ועל משענות בניה ונכדיה שליווּה לכל מקום שחפצה או הוזמנה ללכת. גלימותיה הארוכות שכיסו כל טפח בגופה, שוליהן נגעו בקרקע, ועם הילוכה ריקדו הם כגלי ים עולים ויורדים בקצב צעדיה הזעירים אך התוכפים תחת חופת שמלתה. היא הייתה שם, כבכל אירוע משפחתי, שופעת סמכות שקטה, שהכול משחרים לדבריה המושמעים בנחת ובאיטיות. לסבתא היו קוראים בכל שעת דחק, שאחד הילדים היה רץ לביתה על פי רמז או אמירה מאמא, והיא לא השתהתה לבוא, שדחופה ובהולה הייתה תמיד משנקראה להושיע.

ולצדה במרחק שניים או שלושה דורות התרוצצה אנה ואנה העוזרת הבֶּרבֶּרית התמירה שגרה בביתנו כאחת מבנות המשפחה. חסרת כל השכלה הייתה, ממש כסבתי, אך כלילת יופי כפסל יווני, עם פנים חלקות כאבן שיש, ממש שלא כסבתי. היא עתידה לסייע בגידולי לאמא ולהיות לאם שנייה לנו. מטופחת וגבוהת קומה הייתה, וזכורני שבחלוף השנים, כאשר אעמוד על דעתי ואשאל אותה מדוע הקפידה על פרכוס פניה למשעי כאשר עטתה רעלה שכיסתה על פניה כשיצאה לחוצות העיר, היא השיבה כי התייפתה למען עצמה ולמען בני המשפחה שאיתם חיה ביומיום. חלפו עוד שנים כאשר לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה בעת שהחליקה את גלימתה הארוכה וההדוקה לאורך כל גופה החטוב, ובהתהלכה יכול היה הנער המתבגר שבי להתענג על מראה חמוקיה שדמיוני הסוער יכול היה לנחש מבעד לקפלי לבוּשה. לאחר זמן עלתה בדעתי המחשבה שהזיקה והחיבה שקשרו בינה לבינינו שנים ארוכות היו להן שורשים עמוקים, אולי במוצאן של משפחת אמי ושל משפחת אבי משבטי הבֶּרבֶּרים, שהתגיירו במרוצת מאות השנים של הכיבוש הערבי והכפייה האסלאמיים, שקוממו את השבטים הלוחמניים המתמרדים נגד כיבושם עד היום הזה והותירו למורשת הדורות את רגש הקרבה בין בֶּרבֶּרי המקור לבין הגיורים היהודים. משפחת אבי אימצה לעצמה את שם המשפחה ישראל כביטוי לרוביקון האמוני שעברו, ואילו משפחת אמי שמרה במשך הדורות את השם אמוזיג (שיבוש של אמזיג, המשמעות הבֶּרבֶּרית לבני שבטיהם) לזיכרון עולם. אבל בא היום וחָשק בבֶּרבֶּרית שלנו מאן דהוא מבני מינה ונטלהּ מאיתנו. חבל על דאבדין ולא משתכחין. אפיזודה אחת נותרה חרותה בלבנו, והזכרנוה לאורך שנים: הואיל ואבי שהיה מכור לעיתונו היומי בצרפתית, אך לא רשאי היה לצאת לקנותו בשבת, היה מפקיד בידיה את תמורתו בימי שישי כדי שלמחרת תצא היא ללא פקודתו לרוכשו ולהביאו. והנה בערב ראש השנה, ולא מן הנמנע שהיה זה ביום שבו באתי אל העולם, ביודעה את חגי היהודים ומנהגיהם, ביקשה היא כסף לשני ימי עיתון. והנה היא שבה ביום הראשון עם שני עותקים של אותו גיליון, כאשר בחיוך מקסים, בקסם מלבב ובלבביות תמימה הסבירה שבמקום שתלך פעמיים לדוכן העיתונים, מדוע שאבא לא יקרא אחד מהם היום ואת השני למחרתו? אפילו אני, תינוק בן־יומו, נשביתי בקסם זה של הבוּרוּת נטולת הדאגה וקהת ההבחנה, ומעשייה זו חזרה ונשנתה מסביב לשולחן המשפחתי לאורך ימים זמן רב לאחר שנטשה אותנו ולא ראינוה עוד. יכולנו רק לשער שהייתה מטופלת בילדיה באיזושהי שכונה נידחת בהרי האטלס מאז שנישאה לאיש.

ולא נחנו מחוויית בואי אל העולם, כל אחד לפי דרכו. אני דרך תעלת הלידה, אמי דרך הייסורים שעברו עליה עד שנשבעה, כדרך כל הנשים שזה עתה ילדו, שלעולם לא עוד, עד שהן נופלות אל תהומות השכחה ונתפסות ליצר להרות ושוב ללדת, אבי דרך דיכוי יצרו עד שאשתו תהא שוב כשרה למגע, הבֶּרבֶּרית היפהפייה שנאנקה תחת עול הבית שעתה רבץ עליה במלואו, השכנים והמכרים ששֶטף המאורעות שסיפק רכילויות, חוות־דעת ועילות לחילופי דעות, היה עתה אכזב, ובני המשפחה שהיריון, לידה וחגיגות בעקבותיה היו הזדמנות לשמחות ולהילולות, שהתדפקו והאיצו בהכנות לברית המילה, שמאז האיסור "לתפוס יהודי במילתו" מהדהד בראשי ללא לאות. את היולדת באים לבקר ללא הרף מכריה ואוהביה בעודה מתכרבלת במיטתה הזוגית בגפה, שמא חלילה תטמא את בן זוגה הנוהג עונת הינזרות, עד שמביאים אותי לזרועותיה להניקני עד לשובעה ולרוויה. ופעם, במהלך ימי ההתאוששות הללו עד כדי שיצר הליצנות של אבי אחז בו והוא העביר את אמא השברירית למיטה אחרת, הוא נשכב במקומה וביקש שיזמינו את דודהּ הזקן שהיה בא לבקרה מדי יום כדי להפתיעו ולבלבלו, שבא בימים היה וחרדה ותמימות שלטו בו, וגם עיניו בגדו בו והיה נוח להתרגש ולאבד עשתונותיו. הגיע הזקן בצעד הססני, ובזוכרו שאבי היה משיא אותו לתלות את מגבעתו על יתוש או זבוב שעל הקיר כאילו היה זה מסמר מקובע למטרה זו, כדי להתקלס בכובע המתגלגל מטה ובישיש הנבוך שלא הבין מיד את המתרחש סביבו, הוא בדק ואימֵת בידו הרועדת שזה אמנם וו תלייה של אמת. משנפטר מכיסוי ראשו, נכנס בעדנו לחדר המיטות להתחקות על שלום אחייניתו, והנה בעוד הוא ממלמל דברי ברכה מבוישים ומהוססים, זינק אבא במלוא תנופתו מתחת לכיסויו שהסתיר את כולו, וכל בני המשפחה שצפו במחזה גועים בצחוק מתגלגל בעוד הזקן כמעט שהחסיר פעימה ומטו רגליו עד שהבין שאבא שוב חמד לצון, למגינת לבה של אמא שהגנה על דודהּ התמים והפגיע. ואני בעריסתי תוהה על מה צוחקים כולם, בעוד ישיש מבולבל ומבויש מושיט יד לגשש אחר מקום ישיבה להשיב את נפשו.

עם ההלצות ומעשי הקונדס לא נעדרו מהומות ההכנות לברית המילה, אותו טקס מתאנה לילד בן שמונה ימים, שאיש לא שאל לתחושתו, ולו שאלו והוא ידע להשיב ולנקוט עמדה, אני מניח שלא היה דווקא משתוקק לחוש חתך בעורו כאשר זה רק הגיע לחברת אנשים; וכי כך מקבלים מבוגרים אלה את הילודים יוצאי חלציהם? והרי רוב באי עולם חיים ללא החתך הזה, ומה רע להם? או כן, זכר לבריתו של אברהם אבינו, אך זה היה לפני אלפי שנים, ומה לנו כי ניכווה בגחלתו של אבינו האגדי בשעה שרוב הבריתות בעולמנו אינן מאריכות ימים כה רבים? ומדוע עורלות צאצאים תקהנה כי אבות רקחו ברית בוסר? אבל רק אני, קורבן המזימה הזו, טולטלתי ברוב אימה, הגם שבחוסר ישע גמור, בעריסתי למשמע הטקסים שנרקחו בעבורי בלחשושי הזוממים. זה לא היה עניין פשוט בימים ההם: לא טקס חיתוך, וכיבוד עשיר המשכך את החֵך כדי לעמם את אוזני האורחים המזועזעים מצרחות הרך המעונה, ואז כל אחד פורש לביתו. היה עניין לבחור את המוהל, מי שאבא נתן בו את אמונו, על זריזות ידיו ומיעוט הנזקים שעשה בקורבנותיו בעבר; היה צורך לארגן חינגה למאות אנשים, מתמשכת לאורך כמה ימים, שבה ינעימו נגנים ידועים ויפייטו בעלי־גרון מן הקהילה. היה צורך דחוף, שמעט זמן נותר להתריע למוזמנים לפני תום שמונת הימים. ואחר כך שיירות הסבלים עם סלי הענק על ראשם ובהם כל טוב, שאילצו את אמא לקום בטרם עת ממשכבה ולשקוע בניהול משק הבית חרף חולשתה, נוכח סירי הנחושת הענקיים שהחלו להגיע למטבחנו ובהם אמורות להתבשל ארוחות הענק המתמשכות לאורך כל היממה, לכל דיכפין בכל עת. הטקס לא היה עוד אישי, פרטי, דתי או משפחתי, אלא נכס לקהילה כולה, ובראשה ראשיה ופרנסיה, שזכו למעמד מיוחד שכולו אומר כבוד. ובתוך כך גם הוחלט בין אבי וזקני הקהילה שרפאל שם יאה לי, על שם אבי סבו של אבי, כי על שם סבו של אבי, יהודה, כבר נקרא אחי הבכור שהקדים אותי בשנתיים.

בהמולה המתהווה, שאי־אפשר היה להבחין בתוכה בין הבאים והיוצאים, בין העומדים והיושבים, בין מתנחלי הקבע שרכשו חזקה על מקומם ומאום לא יזיזם, לחולפים לסעוד בחיפזון כנוטים ללון, שמתאדים מן העין ונעלמים מן האופק כשאך הגיעו, מתלבטים אם בישיבה או בהליכה ישלימו ביקורם החטוף, שכבתי לי בעריסתי, צופה בעולם הסואן סביבי, מקווה שהמוהל בעל המאכלת יאחר לבוא, או לא יבוא כלל, שאולי כך אחמוק מן העונש הנכון לי. עסוק הייתי דיִי באומדן הנכנסים והנפלטים בדוחק הגובר, ומטה עין צופייה להכנות שהלכו ותכפו סביב למצעי: הנה הציעו כרית לבנה כבדולח על כיסא אליהו, כס מלכות מקושט שסַבל הוביל מבית הכנסת בהשאלה לפי מצוות אבי, להושיב בו כבוד את סבי שלום שזה רק הגיע נרגש למלא את חובת הסנדק, שראה עצמו כשיר וראוי אליה בכל טקס ברית של אחד מנכדיו הרבים, שאני הייתי האחד־עשר שבהם, במניין בניהם של דודי יוסף ודודתי רחל, אחי אבי ואחותו. כמלך חש סבי על כיסא כבודו, גם אם לא היטיב להציג חזות פנים של נסיך, ולא רק משום שלא הונח כתר על ראשו, שאם לא מטעם אחר הרי שתרבושו העגול שעל כיפת קודקודו כבש את שטח ההתנחלות של כל כיסוי ראש הטוען לכתר.

רחש גדול חלף כגל ים בין ההמונים שעמדו דחוקים, משפרחה שמועה שהמוהל בא. חומת האנשים זעה ונבקעה כים סוף לתת לו מעבר וגישה למצעי, ליד סבא שהתמקם בנוחות ובהבעת חשיבות עצמית על כיסא מלכותו, שוטח בקפידה את הכרית הצחורה על ברכיו, ששם הוא זומם לעקוד אותי, לאמץ אותי לחיקו בחיבה כביכול כדי להפגין ברבים את יחסו לנכדו הטרי, אך לאמיתו של דבר להצמיד אותי שלא אנוע ולא אחבל חלילה בעבודת החיתוך, וגם כדי להצמית אותי בחיבוקו שלא אחריש את האוזן משמוע את הברכה. הם זוממים לצלוב אותי ואילו אני אמור ללכת כצאן לטבח, בלא להשמיע מחאה. ולנוכח התכונה סביב להקיז את דמי ולראות בזה ברכה, אני מעמיד פני גיבור שווה־נפש נוכח האיום. רק משהושלך הס, והמוהל נטל את המאכלת, שפמו טובל בקובעת היין וזקנו מרחף על פני מבושיי שטרם למדו לבוש, והוא משליך מבט מזרה־אימה בלהב סכינו הנוצץ בקרני האור הבוקעים מבעד לחלון, ניעורתי לסכנה האורבת המיידית. פרצתי בקול זעקה שהרתיעה אחור את זקנו של המוהל, אך הוא לא נראה כמי שנרתע או חזר בו ממזימתו. כדי לעדן את נגע הפצע, סבא סחט לי בדל בגד ספוג יין מכוס הקידוש לתוך פי הזעיר שכבר נכון היה לפרוץ בבכי תמרורים על מה שעוללו לי. והם עוללו לי עד כי ניגר דם ממני, וצבעו נמהל במבעו. נחמא פורתא הייתה לי.

בעוד ההמונים צהלו וסבאו, אני השתתקתי מכאבי, שככל שצרחתי מלוא ריאותיי כך נתמתחו אבריי הדואבים וגבר צערם. וכך התייסרתי חמישה ימים, בעוד דימומי מתייבש ופִצעי מעלה גלד, וכל הקרב אליי נתקל בעוינות וברתיעה ממני, שכל חפצי היה שיניחו לי לנפשי להעלות מחשבות על הנכון לי לאחר השבועיים הטרודים והמיוסרים שהייתי נתון בהם עד לזרא. אלא שלרווחתי, הבית שקט, המהומה שככה, ורק אמא שאת פניה התחלתי לזהות הייתה שם כדי לשבור את שעות בדידותי האינסופיות, שאפילו צעצועים לא היו כדי לשבור את שיממונן. מדי פעם ובאין רואים, היו זוחלים ליד עריסתי שני אחיי הפעוטים, מתאמצים לעמוד על רגליהם המהוססות והנוטות ליפול, ובהעמדת פניהם למשחק ולבידור היו מחליקים לי פה צביטה דמוית לטיפה, ושם סנוקרת זערורית רוויית קנאה ומשולחת נקמה, דרך למקד בי את כל חיצי המשטמה על שגזלתי את מעמד הבכורה שלהם ונטלתי את כל תשומת לבה של אמא, ואילו הם נותרו לטיפולה של חדיג'ה הבֶּרבֶּרית. אפילו אבא, שראשו וזמנו לא היו נתונים לפינוקי ילדים, הקדיש את רגעי החיוך המועטים ודקות השובבות הנדירים שנסוכו על פניו לא עוד להם, שכבר "גדולים" היו, אלא הסֵב את כל מאודו המוגבל בענייני הבית לשעשע אותי, ללחוץ באצבעו על הגומה המסתמנת בלחיי השמאלית כדי להביאני לחיוך, ואחר כך להתהדר שדמיתי לו להפליא ברגעי אושר מעושים אלה. מאז, בראייתי התינוקית החילותי לעמוד על הניגודים שהלכו והתמזגו במזגו של אבי הצעיר, שעלם בן 24 היה, מסערת רוחו הפעלתנית והיזמית, שלעולם לא ידעה רוגע וישיבה ללא זיע, ולא יכלה לכבוש את פרצי קוצר רוחו וזעמו, ועד לגלי הנדיבות, העזרה לזולת, במשפחה ובקהילה, והדאגה שתבעה רוחב לב ועומק כיס, להושעת הנזקק ולהצלת הנדכא.

אבי איש סבוך ומורכב היה. בילדותנו הכרנוהו בעיקר כאיש זועף ונוטר, שלשונות לַבה נפלטו ממנו שעה שכעסו להט, שהקפיד בקלה כבחמורה על כל מה שהיה לדידו מצווה, חובה, מקובלה, דיוק, כבוד, מחויבות, הבטחה וכיוצא באלו. וכל מי שסטה, גם כמלוא הנימה, היה נתון לאיום השוטים ואף העקרבים שהונפו בידיו, פשוטו כמשמעו. ולולא התערבותה של סבתא, אמו יולדתו, אישה נטולת השכלה ושפופת קומה, שמראהּ רחוק מלהטיל מורא ופחד, שבפניה הוא ניגף כעלה ברוח, ושהיא במבט עיניה הזעירות והרואות אך בצמצום את דמותו המאיימת עד להעלמתה, רב היה חרונו והרי־סכנה מעלליו. אך זהו עוול לו ולנו לציירו לאחר מותו רק כדמות שליטה, אכזרית ומתעמרת. בקהילה הוא סייע לייסד ולתחזק את ארגוני "עזרת דלים" ו"ביקור חולים", חבורות מתנדבים בעלי אמצעים וקשרים בחברה, ועם השלטונות שהקדישו מזמנם, מהונם ומקשריהם להיטיב עם מעוטי האמצעים, שיחוגו כהלכה את כל מועדי ישראל ללא מחסור משווע, ובמי שידו לא הייתה משגת בשעת חוליו, לתמוך בסיוע רפואי ובתרופות למשפחות שמפרנסן לקה בגופו, שמוסדות ביטוח חסרים היו, והקהילה דאגה למחסור חלשיה בכוחות עצמה, בחינת אין הבור נמלא אלא מחולייתו. אבא גם נטל על עצמו חלק באחזקת בית הכנסת שבו היינו מתפללים מדי שבת ומועד, שבמרוצת ימי החול אבא השכים להתפלל בבית לפני שיצא לעסקיו, ואילו הילדים שמחו לחמוק מן התפילה כמעט באותה התלהבות כמו מכיתת בית הספר שהתבטלה מטעם זה או אחר, שביטול תורה לעולם היה מלוּוה בחדוות נעורים. אולי השיא השנתי של מחויבות אבא לקהילתו היה בשמחת תורה, אז הוטלה עליו חובת "חתן תורה" שתמיד מלוּוה הייתה בהעמדת פנים שמצווה מענגת היא. לאמיתו של דבר, מטלה כבדה מנשוא הייתה של קניית מזון לכל מאות חברי קהילת בית הכנסת והכנת הכיבוד לקידוש שאחר התפילה ביום שמחת תורה, שחתם את חג הסוכות, שגם הוא לעצמו חִייב מלאכה רבה והוצאות מפליגות.

תמיד הדובדבן שבהכנות היו מאות העוגיות, עשויות מרקחת שקדים, שחוברו להן יחדיו מעשה ריבה קשוחה, אשר חולקה לקוביות ונכלאה בין קפלי גיליון נייר לבן מבהיק, כך שבשק הענק שבו איכסנו את העוגיות והבאנום לבית הכנסת לחלוקה בעיצומן של החגיגות, נראו ערימות של פיסות נייר דחוסות זו כנגד זו, ולולא ידענו את הסוד הטמון בתוכן, היינו תוהים מה לנו לחלֵק לילדים הנלהבים את תוכן השק שהתכלה במהירות, ומה להם לשחר לפתחנו בהתחנחנות מעושה כדי לזכות בעוד חופן מן הניירות הסתמיים הללו. לנו, בני הבית, שאחזנו בשקים הללו כאוחזים בשרוכיו של צרור המטמון, ניתנה תחושה של סמכות ושררה, שפרטנו את חופני הניירות לפי ראות עינינו, אשר ברקו ואף יצאו מחוריהן מגודל השמחה על הבאת סיפוק למועדפינו והסבת אכזבה לנדחינו. והילדים הזוכים לא התאפקו, שמרגע שחפנו בידיהם את מבוקשם היו תולשים את הממתק מבין קפלי הניירות וזורקים לפיהם, לקול תחנוניהם של המקופחים שלא זכו. ולא עבר זמן עד שכל רצפת בית הכנסת הייתה מרוצפת לבן מן הניירות הדביקים שנצמדו לה, ובאווירה התעופפו אחרים שטרם נחתו על ספסל או לרגלי התיבה, בעוד ילדים מתרוצצים בניסיון ליירט אותם, בתקווה כוזבת שמא נותר בהם משהו מן הממתק שהיה בהם. במהומה שנתהוותה, כבר לא הבחין איש בקישוטים ובחפצי הנוי שהובאו על ידי חתן השמחה ובני ביתו לייפות בהם את האולם לרגל החג. היו שם נרות צבעוניים גדולי מידה, שקומת הילדים קטנה לעומתם, ניירות ושרשראות חגיגיים שחצו את תקרת בית הכנסת אנה ואנה והקנו אווירת קרנבל עליז לכל הנוכחים. היו גם סירי ענק למשקאות מלבבים בצבעוניותם, משכרים לבוגרים ומרווי צמא לילדים. ובתוך כל זה, החלו כמה ממיוחסי הקהילה להוציא ספרי תורה מהודרים בלבושם מן הארון ולרקד בהם סביב סביב, ומשם החוצה מפתח בית התפילה לרחבת בית הכנסת, שם התכנסו המונים, עקרות בית חסודות וילדים צוהלים, כדי לחזות בשמחת התורה המתהוללת והרעשנית. מן הילדים שהסתננו פנימה, לשאול על שאריות מן הניירות הלבנים, שלוּ שרדו בתחתית השקים, אולי נותרו דבוקים בהם כמה שברי שקדים מעשה מרקחת. בראותם את ספרי התורה בכל הדרם, ובראשם מצלצלים בניגונם הפעמונים המוזהבים ששיוו להם מראה מגונדר, היו מזקני העדה שנזכרו כי בתקופות האימה שבין חילופי המלכים ומלחמות הירושה, באו כל הטוענים לכתר אל היהודים ותבעו במפגיע תמיכה בהם במאבקם, ודרשו לממש את התמיכה בסיוע כספי ממשי. אם הימרו היהודים על היורש שצלח, אזי הם הוציאו את כספם לחסד, אך אם היה זה לשבט, ועלה לשלטון מי שלא נתמך על ידם, או אז הוא תבע "יחס שווה", אך משקצרה ידם לאחר שהכספים כבר הוצאו, הם נאלצו לגייס בשנייה את כל המשאבים המידלדלים, שבאין ידם משגת נאלצו פרנסי הקהילה להמס את הזהב שבפעמונים ולפרום את חוטי הרקמה המוזהבים שבפרוכות, כדי לספק את חמדנות השליטים. וכך נאלצו היהודים המושפלים בלאו הכי גם לצפות בספריהם הקדושים, שגם הם הושפלו עד עפר במערומיהם.

לאיזה עולם סבוך ובלתי מובן נולדתי? חבל שאיש לא שאל לדעתי, כי אז ייתכן שהייתי מביע סייג ואפילו סלידה, וייתכן כי היו מתחשבים בדעתי, שנימוקיי היו עמי. ראשית, להבדיל משלוות הרחם, שם נהניתי מבדידותי ומן הריחוף חסר המשקל במֵימי אמי, הייתי עתה נתון להתעניינות יתרה ולהמולה מתמדת סביבי. הכול התגודדו ליד עריסתי וביקשו ללטף אותי לחייך אליי וליטול אותי לידיהם כאילו חפץ שעשועים הייתי. עברתי מיד ליד ללא יכולת ערעור או הסתייגות, ורק משפלטתי פסולת לא־מרנינה מפתחי הקליטה והפליטה שלא שלטתי בהם, מיהרו רובם להעבירני ליד אחרת כדי להתפנות להיטהר מנזקי השחתתי. ואני חייכתי לעצמי בהיחבא שלא יחושו ברינתי, ששמח הייתי להיפטר סוף־סוף מחנק אחיזתם, מדגדוגי שֹערם ומהבל פיהם. ואז שבתי להתעמר בגפי בדמויות, בחפצים ובצעצועים שהיו זרוקים לידי בעריסתי, או אם התמזל מזלי, חלקתי את חלל הלול בימי חלדי הראשונים, שם הניחו אותי כדי להיפטר ממני אלה שסלדו מצרחותיי, מזרזיפי נזילותי, ומריחותיי שמילאו את אפיהם, עד שאמא, או הבֶּרבֶּרית היפה, תבואנה לגאול אותי מזוהמתי. אך בינתיים רווח לי במרחבי הלול שבו יכולתי לזחול, להתהפך, להתאמץ לעמוד, לזעוק, וגם ליפול שדוד במרחב זה שכה אהבתי לעמוד ולהיאחז במעקהו ולטלטל אותו כדי שישימו לב לקיומי, ומשהגיע מישהו לצפות בי הייתי מיטיב לרקוע רגליים למשמע קצב כלשהו, מוחשי או מדומה, או למחוא כפיים בהתלהבות חסרת פשר, או להשמיע הברות חסרות חן שכל הסובבים הראו התפעלות מהן משל היו נאום דמוסתני מלהיב או דרשה חסודה מפי הרב.

וככל שגדלתי בעריסתי והתבוננתי סביבי, עמדתי פנים אל פנים מול מציאות הדיכוי והרדיפה של מעמד הד'ימה שהלך ונתחוור לי, ושעתיד הייתי לרדת למלוא עומקו רק ברבות הימים. לאמור, זה היה מעמד היהודים (והנוצרים) המוגנים כביכול, שהקנה להם מקום מנצל ומשפיל של נתין מדרגה שנייה ושלישית. תחילה, מעמד בזוי זה נגלה לי בצורת כתמי דם על פניו ובגדיו של סבא, שהיה צורף אמן ועסק בחנותו הצנועה שבקושי היה מקום לעמוד בה, דחוקה כשהייתה בין מקומות מסחר דומים, שפניהם ומראם כפתחי מערות אך בלא עומק להם, שאין מקום למתיחת אברים בתוכם, מאוד דומים לחיבוט הרחם שזה אך נפלטתי ממנו שלא בטובתי. וכאשר הבינותי שזה לא רק גורלם של זקנים חסרי ישע להתבזות בפני נכדיהם וטפם, אלא דרכו של כל יהודי שנזדמן למדינה, היא העיר, כינויו של הכרך העתיק המוסלמי, שבה רק יהודים מועטים העזו לשוטט בה, לא כל שכן לעסוק בה מעשה יומיום, שכן מקומם המועד במֶלח היה הרובע היהודי שנבנה עבורם במאה ה־15, ושרק בודדים או נועזים, או כל כך חסרי דעת שלא הבינו את טיפשות מעשיהם, אזרו אומץ להימצא שם. הפרשנים חלוקים על מקור השם, כמו על סוגיות רבות אחרות הנוגעות לחייהם ולתולדותיהם של יהודי מרוקו. יש אומרים שהורתו באדמת המליחה החרבה שעליה הוקמו בתי השכונה המסוגרת, ויש קושרים את לידתו בעיסוק הכפייה שהושת על היהודים להמליח את הראשים הכרותים של יריבי השליטים כדי שלא יתפוררו בחום הלוהט בהיותם מונפים על חומות העיר למען יראו וייראו. ומלאכה בזויה ואכזרית זו עוד נכפתה על היהודים בשבתות, אז הייתה חזקה עליהם לשבות מעבודה, שלא ינסו לחמוק מעול זה בתירוץ של עיסוק במלאכה אחרת. זכור לי כי אמי, ששיניה נשרו בצעירותה מפאת כילוי הסידן בהן, הייתה נזקקת לשירותיו של רופא שיניים זכור לטוב, מישהו מאפריקה השחורה, שפתח מרפאה בתוך פארק גדול בשולי המדינה, ואליו נהרו יהודים רבים על טיב עבודתו המשובח ואורח התהלכותו עם הבריות ששבה את לב לקוחותיו, על אף מיקומו המטיל אימה. ברם, מיקומו היה בו גם משהו מגונן ומרגיע, כי משבאת אליו וישבת בצל העצים ובקרבת הפרחים וצמחי הנוי, חשת ביטחון, וגם לא אצה לך הדרך לצאת, שידעת כי מפינת גן העדן הזו תשוב לדוחק המחליא של המלח, שבו טרחת לשווא אם חיפשת פינת־נוי, שטח ירוק, משטח מרוצף כיאות, או קרן רחוב להתרווח בה. מכל מקום, הייתי מתלווה לאמא בהליכותיה התכופות לרופא ההוא, שתחושת חברותא הייתה מוסיפה לה אומץ, למרות שהדרדק הפחדן והמהוסס שהייתי רק הוסיף עוד על עול פחדיה, שגם היא לא מן האמיצים הייתה. וכך, בעוד פחד בפחד תליא, שמתי כף ידי הזעירה בכפהּ העדינה, היא בטוחה שיש לה מלווה ומגן, ואני סמוך ובטוח שלאמי יולדתי לא יאונה כל רע.

מטיפולי השיניים התכופים של אמא רק זאת נחקקה בזיכרוני: שהרופא בעל הגוון השחור הבוהק הרכיב משקפי־קרן ענקיים על חוטמו, מתחת לקרחתו, הבוהקת גם היא, שתמיד שאלתי את עצמי בסקרנותו של ילד שלו גדל שערו, מה צבע היה לו, והאם היה צומח לכדי בלורית או היה מדולדל על קצה פדחתו, תוך מאבק נואש לסרקו הצדה כדי לכסות על מערומֵי הקודקוד? כי עוד בילדותי המוקדמת צחקתי בלבי, מבלי לגלות לאיש, על ניסיונם המגוחך של המבוגרים לחמוק מגזרות שהזמן גרמן, על ידי העמדת פניהם והתעקשותם לסרק שיער היכן שאיננו ולהתיימר לעקוף את דרך הטבע על ידי הצמחת עצים בקרחת היער. אלא שככל שבגרתי נוכחתי שזו לא הייתה העמדת הפנים היחידה או החמורה ביותר שבה חטאו האנשים. מגוחכת יותר הייתה קבלת פני האורחים הבלתי קרואים על ידי אמא בפנים מחויכות, אם ידעתי, ובעיקר חשתי, את סבלה, את תיעובה לכמה מהם, ותהיתי על כושר הבליעה שלה נוכח מבול הבאים ששיוו לביתנו מראה של בית נתיבות. גם בהתבונני בנשים היהודיות החסודות, שקשרו לשֹער ראשן מטפחות צבעוניות מרהיבות, שבִּמקום אשר יצניעו את השיער, הן משכו אליו יתר תשומת לב; ובכלל, אם רצו שעין זר לא תשזוף אף קווצת שיער, מדוע זה החליקו מחוץ לשביס בלורית פה ובלורית שם, מעשה גנדרנות שהותיר לכל הצופים רק לנחש את ההמשך הנסתר של הקווצות שנתגלו כאילו מבלי משים? הרבו לעשות הנשים הערביות שחדיג'ה הבֶּרבֶּרית, בת־ביתנו, היטיבה לייצג אותן. הן לא רק כיסו את פניהן כליל, אלא שהשחילו על גופן גלימות ארוכות שהגיעו לקרסוליים ושוליהן נשתרכו אחריהן, אך הן היו כל כך הדוקות על הגוף, שבהתהלכן יכול המתבונן בהן לנחש מבעד לקפלי הבד את החמוקים שהן ביקשו להסתיר כביכול. ואפילו לעת זקנתי אני עדיין מבחין שזהו כל סודהּ של אופנת הלבוש: לגלות יותר ממה שמסתירים, עד כי לא נותר מאומה לדמיון, למחזר דגמים וצבעים ישנים כרעיונות חדשניים, ולנקוב מחירים כל כך מופקעים, שרק ידוענים יעמדו בהם, כדי שיוקרת הביגוד שוב תעלה ומחיריה ישובו וירקיעו שחקים, וחוזר חלילה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.