החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מותו הצפוי של דניאל פרימו

מאת:
הוצאה: | 2021 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

"אנחנו רואים את מה שחשוף לעיניים שלנו. מה שלא רואים אפשר לראות דרך המחשבות. כן, דרך השאלות והתשובות אפשר לראות מה שרוצים, גם כשיודעים שזה לא מדויק. ואולי בעצם אין בכלל כלום. הנה אנחנו אוספים את כל מה שראינו בחיים שלנו, מה הרגשנו ומה חשבנו, וסוחבים את זה איתנו עד הסוף ואז פוף… אנחנו כבר מתים, הכול נעלם, לא נשאר כלום, כאילו הכול היה רק בתוך הראש."
דניאל פרימו הוא חוקר צעיר ונמרץ, ממוקד בשאיפותיו, מצליח בעבודתו ועתידו מבטיח. לא פעם הוא נסחף אל תוך חייהם של מושאי חקירתו, אך נאבק להישאר בחוץ. הוא מדחיק כאב כרוני שאינו מרפה בעודו נע לעבר גורלו הצפוי.
מה יקרה לו לאדם ברגע בו ייוודע לו שהוא גוסס או ימיו ספורים?
האם יצא למסע תענוגות? האם ייאסף לסגפנות וכניעה שקטה? האם יתעלם וימשיך בשגרת חייו ויחפש לחיים משמעות, או יקרוס מבועת מאימת המוות המתקרב?
ובכלל, מהו ערך החיים בתוחלתם הקצובה?
אלה, כמדומה, השאלות שמרחפות בסיפורו של דניאל. תודעתו מרובת מסנני הכזב מאפשרת לו לתפקד, לקוות ולחלום, אך מערפלת את השכל הישר. עד לרגע האחרון הוא חומק מהמפגש עם הממשות הוודאית הצפויה לו.
זהו הרומן השלישי של מאיר פינקרט. קדמו לו הרומן "ועכשיו נופלים למעלה" שראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס, והרומן "רוחות הרפאים של שש בערב" שתורגם לאנגלית ויצא לאור ב-2020 בהוצאת אמזון.

מקט: 001-4010-001
"אנחנו רואים את מה שחשוף לעיניים שלנו. מה שלא רואים אפשר לראות דרך המחשבות. כן, דרך השאלות והתשובות אפשר לראות […]

1. ותודה להורי היקרים שהביאוני

מחשבותיו של דניאל פרימו היו בדרך כלל הבלחות של מודעות חדה ומאירת עיניים, אם כי לעיתים היו משוטטות להן הלוך ושוב, מקישות בחלונו ומתפוגגות בלי לאסוף בדרכן כל תובנה משמעותית. הוא חשב שהיה יכול לעשות עימן יותר, אפילו לצפות את העתיד, לא יאומן, אלא שהנס הזה מעולם לא התרחש. גם לא ברגע המר בילדותו בו קלט שהוריו באמת מהגרים לברזיל. שהם, אחותו הקטנה ומעט המטלטלים שארזו, נוסעים. עוזבים אותו לבד בבית במושב, עם סבו האהוב שגר בסמוך.

אביו קרא לו אז למטבח, נעמד מולו במלוא גופו הכבד והודיע בקולו המלחשש, "זה יעבור מהר. סבא ישגיח עליך עד שתתבגר. סבא לא בוגד, כמוני." המעמד המבעית, שלא נשכח לעולם, היה שב להכאיב לו כשהיה מתעורר משנתו ומוצא שהוא לבד בחדרו בבית הריק, כשכאב חד מפלח את ראשו.

הוא היה בן חמש עשרה כשהוריו החלו לתכנן בסתר את התכניות הבוגדניות. הוא סירב להאמין למשפטים המקוטעים ששמע, לרמזים ולקטעי הסיפורים. בבקשה אל תיסעו, ביקש בתחנונים כששמע לראשונה על כוונותיהם להגר לברזיל. ובינתיים הלחישות הפכו לדיבורים גלויים והתגבשו לעובדה מאיימת. הוא שנא את אביו שהתהלך מסומם, סופר בדמיונו את הכסף שיגרוף בעסקי החייטות המטופשים בסן פאולו. הוא כעס על אמו שהתעטפה בשתיקה בדיוק כשהיה זקוק לה לצידו וייחל לה אסון. הוא ייחל לכולם שישתגעו שם. ולא יודע… שיחזרו כמו כלבים. הוא היה משותק מאימה כשעמד מול הדבר הראשון שהעיד על רצינות התכניות – מכירת פסנתר הכנף השחור שבסלון.

הם החלו לחפש קונה, פיזרו את הידיעה בכל האזור ופרסמו מודעה ממש. בערב אכזרי אחד הגיעה משאית עם סבלים חמורי סבר שפרקו את רגלי הפסנתר הנוצץ, נשאו את היצור המבריק על גבם, זרקו אותו למשאית שלהם והסתלקו. הסלון גדל פתאום. הסלון התרווח עד זרא. החלל המעיק דכדך אותו וגם אביו הוסיף את שלו כשנעמד במקום הריק, פרש את ידיו לצדדים וחייך כמו מטומטם.

כך הם נפטרו מנכס התרבות היחיד שלהם – הפסנתר של ימי ילדותו, הפסנתר הדומם של דרשת בר המצווה האיומה ההיא, שלקראתה שינן את המשפט האידיוטי, 'תודה להורי היקרים שהביאוני עד הלום', יחד עם דברי שבח עמוסי מליצות והבטחות להרבות גאווה להוריו ותפארת לעמו.

הוא נדחק אז לתוך הגומחה בין הקיר לפסנתר, נעמד בזווית הנכונה, שינן ותרגל את הדברים שיאמר בדרשה, מדמיין את האורחים עומדים בסלון בעיניים בורקות, מצפים למוצא פיו ומתלחשים.

במציאות הגיעו מעטים. היו המשפחה כמובן ודודים אחדים שהגיעו מרחוק. היו זוג שכנים מדושני עונג שהתנפלו על הבורקס וצפו בילד שהגיע למצוות. נכחה בטקס גם אחותו הקטנה נתנאלה, שלא הפסיקה לצחוק בכל פעם שהתבלבל, כי כמה אתה יכול לשנן את הזוועה בעל פה.

אחר כך הוא התקשה לשאת את הידיעה שהטקס נערך בלי עליה לתורה ובהעדרו המוחלט של אלוהים. התרמית העלובה עוררה חשש שמא אינו שייך לעולם. הוא היה כעוס ושקל ברצינות להשמיט את האל משמו. דני יספיק, דני הוא שם תכליתי ואין צורך באל שהרתיע אותו פתאום. הוא ניסה לגלגל את שמו החדיש על הלשון, נטש את הרעיון ושב להיות דניאל. הוא השלים עם העובדה שנולד כשהוא מכיל בתוכו את הכול מראש – את שמו יחד עם עתידו, ספק אם אפשר יהיה לשנותו.

ערב לפני שהם נסעו הרגיש כמו מצורע. הם אמרו שזו התפצלות זמנית, הכרחית לקיום הכלכלי. רמזו שלא יהיה להם מספיק כסף לגדל אותו שם והוא נאטם. במיוחד הרגיש דחוי כי לקחו גם את נתנאלה, איתה בילה ילדות קסומה. הוא מיהר לחדרו וחזר עם המחברת מבית הספר, פתח את דף שיעורי הבית בו נכתב על ידי המורה, "יפה מאוד-המשך כך בלימודיך," והראה להם. שתיקה ירדה על הוריו. הוא הביט בהם מבועת והבין שהוא בעצם לא מבין כלום. הוא שנא את אביו שהשאיר לו סכום כסף בקופסת נעליים עם צרור תמונות משפחתיות וכתובת זמנית בריו. השאר תיקח מסבא, אמר ודניאל הנהן מבולבל. סבא חזק. הוא טוב. הוא ידאג לך, כתבה נתנאלה במכתב הראשון ששלחה משם, לפני שהעברית שלה החלה להתחרבן או הנשמה שלה או גם וגם.

למרות הפצרותיו דניאל סירב לעבור לגור עם סבא. הוא למד בבית הספר היסודי, ממנו עבר לתיכון האזורי אליו היה מגיע יום יום מהמושב המפגר. נעוריו חלפו בהשגחתו המסורה של סבו, לביתו היה הולך מדי יום כדי לחוש את חום הבית האבוד. היה שוהה שם שעה שעתיים ושב הביתה ללילות הארוכים, עם המחשבות שלא נגמרות, בהן היה מעלה שוב ושוב את הטקס המעופש של דרשת בר המצווה, שהזין רק גאוות הורים עלובה.

לפעמים היה מגיע אליו חבר, אחר כך גם ידידה מהתיכון שאפילו נשארה לישון. הוא התכווץ לאגרוף והתמרד, השתולל עם ההורמונים שהציפו, גילה את גופו ואת גופן של הבנות והרגיש פחות בודד.

יום אחד הגיע מכתב נוסף מאחותו נתנאלה. היא השתדלה לכתוב בכתב יד עגול וברור, לספר לאחיה שיש לה חבר, שמצאה בחור נחמד והם מבלים הרבה. היא כתבה שהיא מקווה שהוא בסדר ושהיא מתגעגעת כמובן ויודעת שגם הוא מתגעגע. היא רמזה ששמעה שההורים אוספים כסף כדי לשלוח לו וביקשה שישמור על כך בסוד. הוא ניסה לכתוב לה מכתב תשובה, אבל נכשל. כעבור שבועיים עלה בידו לנסח תגובה. הוא כתב שהוא חזק ובריא, שהוא לומד בתיכון, שמצא הרבה חברים וחלק מהם באים לבקר אותו במושב. הוא לא הזכיר געגוע רק איחל לה הצלחה עם החבר החדש וזה החדש שיהיה אחריו והלאה הלאה. לקח לה שנה לענות לו ובינתיים אכן הגיע כסף מהוריו. סבא הביא את הכסף ואמר שזה מאבא, הם חושבים עליך ואולי יפתיעו יום אחד ויבואו, אמר.

הוא המשיך להתכתב עם נתנאלה. לעיתים היה מקבל מכתב כל חודש ולפעמים נאלץ להמתין. הוא כתב לה על זוטות ועל השפם שצמח לו ועל המקרר הרוטן ועוד דברים מטופשים. מעולם לא כתב דבר על געגועים ולא על רגשות. גם לעצמו לא דיווח מה הוא באמת חש. להיות חזק וגם לכתוב על רגש נראה לו יותר מדי. במקום זה הוא התעניין בשלומה של אמא וקיבל תשובות. גם על אבא אחותו כתבה, אבל רק באופן כללי. היא לא הזכירה יותר שום חבר חדש.

 

כשסיים את התיכון דניאל עמד לפני גיוס. לעזאזל עם הצבא, לעזאזל עם הכול, החליט ומצא תחבולה להשתמט מהשרות. בגיל תשע עשרה מצא שהוא בוגר דיו לעשות מעשה ועזב את המושב ללמוד ספרות באוניברסיטה. ברגעים של השתובבות היה מבדח את עצמו בטענה שנרשם לחוג לספרות כיוון שרצה לשפר את יכולת הקריאה שלו. בתוכו קיווה לשחזר את מסעות הבריחה אל מרחבי הקיום הדמיוני, כפי שחווה בספרים שקרא עד כה. הוא למד שנה, הכין עבודות והאמין שחייו קיבלו משמעות. גם כשהלך לאיבוד באולמות הספרייה לא ויתר וקיווה להיות לפחות ספרן. לפעמים היה כותב משהו. טוב, לא ממש כותב, רק רשימות שהיו נלחצות החוצה והתגלגלו במגירה לצד סיפור קצר שהצליח להתחיל בדוחק, אך לא סיים. הוא לא רצה סוף דרמטי או תפנית חדה. אם כבר סוף אז שיהיה מעגלי, חשב, שיהיה סוף חרישי ללא תחושה של זמן, כמו מוסיקת רקע, כמו הרהור רך אודות הקיום המעורפל. בספריה בה כתב עבודות הוא גם הרבה לקרוא, התמסר ונסחף בלי לחוש בזמן החולף. אך כשהיה מניח את הספר ויוצא, הכול היה מתפוגג. העולם נהג כמנהגו, הבריות המשיכו להיות טרודים בענייניהם והשמיים גם הם עסקו בשלהם.

כשהבחין כיצד הצחוק התגלגל בחופשיות אצל בני גילו, חשב שהוא רציני מדי. אחרי תקופת התלבטות קצרה מאס בכל העניין והודיע באוניברסיטה שהוא עוזב. הם רצו שיישאר אבל הוא… תחילה אמר, נראה, אחר כך הודיע שהוא שוקל ובסוף פשוט הלך. סידר את העניינים המנהלתיים ועזב את הלימודים.

הוא עבר לגור בדירה שבעליה יצאו לשליחות, התגלגל מעבודה מזדמנת לאחרת, התייגע בלא תכלית, והתעניין אצל אחרים כיצד הם מתמודדים עם הסירובים והדחיות שהם סופגים. הם סיפרו לו על מצוקותיהם האישיות והתלוננו על המעברים התכופים שלהם מעבודה לעבודה. הוא שמע אותם בסבלנות וגילה שהוא אוהב לשאול שאלות. שיש בו סקרנות אמיתית ופתיחות להקשיב לאחרים ממש, בלב שלם. בסופו של דבר החליט לכלכל את צעדיו בזהירות ולמצוא עבודה יציבה במקום קבוע. בראיונות העבודה הבטיח להיות ממושמע. להיות יעיל, נאמן, להתעמק, לעשות כל מה שיוטל עליו. אף אחד לא שאל שאלות ולא התרשם מדבריו, רק הטופס קבע. הטופס והמכתב שצירף עם קורות חייו, רשומים בסדר הפוך. הוא התקשה לזהות את עצמו על הדף בו רשם את תולדות חייו הקצרים. מי שתואר במספרים היבשים היה זר, אלא שלא היה לו מישהו אחר במקומו.

הם לקחו את הניירות שהגיש, הכניסו לתיק עבה ואמרו שיהיו בקשר. כולם הבטיחו שיהיו בקשר. היה נחמד לצאת מהראיון עם הבטחה כזאת, אך הוא העדיף שיראו מייד שהוא טוב, שהוא מתאים, שכדאי וראוי שיעסיקוהו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.